הראשון שמת בסוף

30 ביולי, 2010

אוריון פגאן

22:10

יכול להיות שתחזית־מוות יתקשרו בחצות, אבל זאת לא תהיה הפעם הראשונה שמישהו אומר לי שאני הולך למות.

בשנים האחרונות אני נלחם על החיים שלי בגלל מחלת לב קשה, חי בפחד שאני יכול פשוט ליפול ולמות אם אחיה בכל הכוח. ואז יום אחד צץ לו משום מקום ארגון בשם תחזית־מוות וטען שהוא מסוגל לחזות מתי — ולא רק אם — אנחנו עומדים למות. זה נשמע כמו התחלה של סיפור קצר שמתאים לי לכתוב. לא האמנתי, כי החיים האמיתיים אף פעם לא מסדרים לי הפתעות כאלה, אבל הכול נהיה ממש אמיתי ממש מהר, כשנשיא ארצות הברית ערך תדרוך עיתונאים שבו הציג את היוצר של תחזית־מוות ואישר שהיא יכולה לחזות את הגורל שלנו.

באותו לילה נרשמתי לתחזית־מוות.

עכשיו אני רק מקווה לא להיות אחד מהראשונים שיקבלו שיחת יום־סוף.

אם זה יקרה, נראה לי שאני לפחות אדע שהגעתי לסוף המשחק.

עד אז, אני הולך לחיות בכל הכוח.

ואני אתחיל בהשתתפות באירוע שקורה פעם בחיים: ההשקה של תחזית־מוות.

תחזית־מוות מארגנים כל כך הרבה מסיבות ברחבי המדינה, נראה לי שהם מנסים לעשות לאנשים מצב רוח טוב ולהדליק אותם על התוכנית הזאת, שתשנה את החיים והמוות כפי שהכרנו אותם. היו כבר מסיבות בכל כך הרבה מקומות, כמו מזח סנטה מוניקה בקליפורניה ופארק המילניום בשיקגו והמוזיאון הלאומי של חיל האוויר של ארצות הברית באוהיו ורחוב שש באוסטין. אני כמובן במסיבה הכי טובה — זאת שבטיימס סקוור, הלב של ניו יורק והמקום שבו נוסדה תחזית־מוות. אני אוהב את העיר שלי, אבל אני בחיים לא אהיה בטיימס סקוור בערב השנה החדשה — קר לי מדי בשביל זה. אבל אין לי בעיה לבלות פה בליל הקיץ הלוהט הזה בשביל משהו כל כך היסטורי.

זה מטורף כמה כסף תחזית־מוות מפזרת בכל המדינה. או אפילו רק בטיימס סקוור. מסכי הענק האלה תמיד מפרסמים מיליון דברים בו־זמנית, ממשקאות תוססים דרך תוכניות טלוויזיה ועד לאתרי אינטרנט חדשים, אבל לא הערב. הערב כל מסך הוחלף בשעון חול שחור דיגיטלי עם רקע לבן זוהר. שעון החול כמעט מלא, ומסמן את שיחות יום־הסוף שיתחילו בחצות. אבל ההרגשה היא של משהו גדול יותר. זה כמעט כאילו שהמוצר שתחזית־מוות משווקת הוא הזמן עצמו. והשיווק הזה עובד כי אנשים עומדים בתור לדוכני המידע כאילו מוכרים בהם אייפון חדש, רק כדי לדבר עם נציגי שירות הלקוחות של תחזית־מוות.

״תארי לעצמך איך זה לעבוד בתחזית־מוות,״ אני אומר.

החברה הכי טובה שלי, דאלמה, מרימה את המבט מהטלפון שלה. ״בחיים לא הייתי יכולה.״

״לגמרי. זה כאילו שכל שיחה מצילה חיים של מישהו, אבל גם לא באמת. איך אפשר לישון בלילה כשאת יודעת שכל מי שדיברת איתו באותו יום מת?״

״אני יודעת שתמיד יש לך מוות בראש, אוריון, אבל אתה הורג אותי.״

״יש לי מוות בלב, טכנית.״

״אוי אלוהים, אני שונאת אותך. אני הולכת להשיג עבודה בתחזית־מוות רק כדי שאני אוכל להתקשר אליך.״

״לא, את לא יכולה לחיות בלעדי.״

אני לא אומר כלום על זה שהיא תצטרך לעשות את זה מתישהו. אף אחד לא בונה על זה שאני אחיה עוד שמונה־עשרה שנים. אפילו לא דאלמה, גם אם היא לעולם לא תודה בזה ותמיד מדברת על כל הדברים שעוד נעשה ביחד. היא חולמת על אירוע חתימת הספרים הראשון שלי בכל פעם שאני רציני לגבי פרסום הסיפורים הסופר־קצרים שלי, או הרומן שהייתי שמח לכתוב אם רק הייתי מאמין שאחיה די זמן כדי לסיים אותו. או עלי מעודד את דאלמה בזמן שהיא כובשת את עולם הטכנולוגיה בסערה. או איך שנינו יורדים על מי שנביא הביתה, מה שתמיד היה לא אמין כי אין סיכוי שנהיה אי־פעם נועזים מספיק כדי להגיד מה העניינים לבחורים שנראים לנו חמודים ו/או מעניינים. אם רק לא היה לי את הלב המעצבן הזה, היה יכול להיות לנו את כל זה ועוד.

אני רק צריך להיות נוכח ברגע. אולי אני לא אגיע לעתיד, אבל אני יכול לחיות בהווה.

למרות שקצת קשה להוציא את המוות מהראש — כן, מהראש, לא מהלב הפעם — כשבחור אחד בן ארבעים ומשהו עובר על פנינו כשהוא מחזיק בידיו שלט שכתוב עליו תחזית־מוות מביאים לסוף העולם. כאילו, או־קיי, הוא לא מעריץ של תחזית־מוות, אבל לטעון שיש להם את הכוח להביא לסוף העולם? איזו הגזמה. והוא גם לא היחיד שחושב ככה. מאז שהודיעו על ההקמה של תחזית־מוות בתחילת החודש, נביאי הזעם האלה מטיפים בלי הכרה על אוקיינוסים רותחים וסערות משתוללות ואדמות מתפוררות וערים בוערות. אני מבין שרומנים אפוקליפטיים ודיסטופיים הם באופנה כרגע, אבל אנשים באמת צריכים לנשום שנייה ולהירגע.

אי אפשר לחיות חיים טובים אם מתחרפנים מהמוות כל רגע, ובכל זאת, טונות של אנשים מתחרפנים מהמוות כל רגע.

זה באמת כאילו סוף העולם מגיע.

בימים האחרונים נרשם מספר שיא של פריצות לסופרמרקטים, והבוזזים מצטיידים בקופסאות שימורים ובבקבוקי מים ובנייר טואלט. היו יותר מדי מסעי הרג, כי מאסרי עולם לא יימשכו זמן רב אם העולם ייגמר מהר כמו שחוזים נביאי הזעם. אבל הכי כואב זה לשמוע סיפורים על האנשים ששמו קץ לחייהם כי אנחנו על מסלול מואץ לעבר עתיד שיש בו יותר מדי נעלמים.

הייתי כל כך עצבני אחרי ששמעתי על מקרי המוות האלה.

איך יכול להיות שלתחזית־מוות יש גישה למידע הזה והיא לא מונעת את הרציחות, או מתערבת בהתאבדויות? אבל כנראה זה פשוט לא יכול לקרות. תחזית־מוות טוענים שהם לא יכולים לדעת איך אנשים הולכים למות, רק מתי יום־הסוף שלהם, כדי לתת להם להתכונן. ולמרבה הצער, ברגע ששם של מישהו עולה במערכת המסתורית שלהם, הגורל שלו חקוק באבן — ומאוחר יותר באבן המצבה שלו.

תחזית־מוות אולי לא יודעים הכול, אבל הם הולכים לעשות פלאים לחרדה שלי. אם לא אקבל את שיחת יום־הסוף, אני אוכל לחיות בצורה נועזת יותר במקום לחשוב פעמיים, שלוש, ארבע פעמים לפני כל דבר ארור שאני עושה מתוך פחד לעצבן את הלב שלי ולגרום לו לדום לב. אני גם לעולם לא אתפס שוב לא מוכן כשהאנשים שאני אוהב ימותו. כמו שקרה לי בגיל תשע, כשההורים שלי נסעו לעיר לפגישה ונהרגו כשמטוס נכנס במגדל הדרומי של מרכז הסחר העולמי. להורים שלי לא היה אז כמובן את תחזית־מוות, אבל אותי תרדוף לנצח המחשבה שבטח היה רגע צלול אחד שבו הם ידעו בוודאות שהם הולכים למות.

אני נותן אגרוף למחשבות שוברות הלב האלה, מפיל את כולן.

בזכות תחזית־מוות לעולם לא אפספס שוב הזדמנות להיפרד.

כלומר, לא אפספס את ההזדמנות שלי להיפרד מכולם.

אני יודע שאין לי את כל הזמן שבעולם, אני מרגיש את זה בלב.

אני חייב ללכת לחיות את הפעמים הראשונות שלי — שאולי הן גם האחרונות — כל עוד אני יכול.