הרובוטית בורחת

סיפורנו מתחיל בעיר גדולה, ובה המון בניינים, רחובות, גשרים ופארקים. אנשים פסעו ברחובות, מכוניות נסעו בכבישים, ספינות אוויר חגו מעל, ורובוטים עבדו קשה.

באחד הימים התפתלה משאית ברחובות העיר. המשאית ידעה לאן היא נוסעת ואיך להגיע לשם, וכל זאת בכוחות עצמה. היא עצרה ליד אתר בנייה ופרקה כמה ארגזים. אחר כך המשיכה, פנתה והתפתלה הלאה, עד לנמל, ושם פרקה ארגזים נוספים. וכך היא

זיגזגה,

פנתה

והתפתלה

על פני העיר,

הביאה ארגזים לכאן ולשם, ובסופו של דבר עלתה על הכביש המהיר והשתלבה בתנועה.

מכוניות, אוטובוסים ומשאיות שייטו לאורך הכביש. אבל ככל שהדרך נמשכה, נעשתה התנועה דלילה יותר, הבניינים היו קטנים יותר, והנוף נעשה ירוק יותר.

ברגע שהכביש כולו עמד לרשותה, האיצה המשאית ככל יכולתה. הנוף שבחוץ נהפך לטשטוש ירוק, ופה ושם צץ כתם אפור, כאשר עיר קטנה חלפה מרחוק. עוד ועוד נסעה המשאית, דהרה על פני גשרים ארוכים, טסה דרך מנהרות בהרים והחליקה לאורך כבישים מהירים. בסופו של דבר האטה קצת, גלשה מהנתיב המהיר אל נתיב היציאה והחליקה במורד המחלף אל אזור כפרי, שחוות חקלאיות היו פזורות בו.

ענני אבק היתמרו מאחורי המשאית כשחלפה על פני שדות וגדרות. מרחוק נראו אסמים ענקיים שהתנשאו מעל המישור. האוויר היה סמיך מריחות של אדמה מדושנת וחיות משק. צוותי רובוטים עיבדו בשיטתיות את השדות, האכילו את החיות והפעילו את המכונות החקלאיות הגדולות.

גבעה צצה ועלתה אט־אט לפני המשאית. בראש הגבעה היו עצים ומִבנים לבנים: חווה נוספת. אבל החווה הזאת היתה קטנה ומוזנחת לעומת השאר. בחזית שלה התנוסס שלט מעוקם, שהכריז ״חוות הפִּסגה״.

המשאית גרסה את החצץ בגלגליה, כשהתקדמה בשביל העפר וטיפסה אל ראש הגבעה. היא עצרה לפני המרפסת הקדמית של בית המשק, הניחה על הקרקע את הארגז האחרון ונסעה לדרכה.

קוראים יקרים, אולי תוכלו לנחש מה היה בארגז הזה? אם ניחשתם שהיה בו רובוט — צדקתם. אבל לא רובוט רגיל, אלא רוֹזָאם 7134. אולי כבר קראתם על הרובוטית הזאת, רוז, שחיה פעם על אי בודד. אבל עכשיו היא עמדה להתחיל בחיים חדשים.