1
הבוקר טילפן אלי רינו, חשבתי שהוא שוב רוצה כסף והתכוננתי לסרב לו. אלא
שהוא טילפן מסיבה אחרת: לא מוצאים את אמא שלו.
"ממתי?"
"כבר שבועיים".
"ורק עכשיו אתה מתקשר אלי?"
הטון שלי נשמע לו מן־הסתם עוין, אפילו שלא כעסתי ולא
התעצבנתי, היה בו רק בדל סרקזם. הוא ניסה לענות לי, אך עשה את זה
באופן מבולבל, במבוכה, חצי בדיאלקט וחצי באיטלקית. הוא אמר שהוא בטוח
שאמא שלו מסתובבת בנאפולי, כמנהגה.
"גם בלילות?"
"את יודעת איך היא".
"אני יודעת, אבל שבועיים של היעדרות נראים לך
נורמאליים?"
"כן, את לא ראית אותה מזמן, היא הידרדרה: היא לא
מצליחה לישון, נכנסת, יוצאת, עושה מה שמתחשק לה".
ובכל־זאת, לבסוף החל להיות מודאג. שאל את כולם, עשה
סיבוב בכל בתי־החולים, אפילו פנה למשטרה. כלום, אמא שלו לא היתה בשום
מקום. איזה בן טוב: איש גדול־ממדים, בשנות הארבעים שלו, שאף־פעם בחייו
לא עבד ורק עסק בנוכלויות ובבזבוזים. יכולתי לתאר לעצמי כמה קפדניים
היו החיפושים שלו. שום דבר. הוא היה בן־אדם בלי מוח, ובלבו היה קיים
רק הוא־עצמו.
"היא לא אצלך?" שאל אותי לפתע.
האֵם? כאן בטורינו? הוא הכיר היטב את המצב ודיבר רק
כדי לדבר. הוא אהב לנסוע והגיע לביתי לפחות עשר פעמים, בלי הזמנה. את
אמו דווקא הייתי מארחת ברצון, אך היא לא יצאה כל חייה מנאפולי. עניתי
לו:
"לא, היא לא נמצאת אצלי".
"את בטוחה?"
"רינו, בבקשה: אמרתי לך שהיא לא אצלי".
"אז לאן היא הלכה?"
הוא התחיל לבכות, ואני הנחתי לו למצות את הסצנה
הנואשת, את ההתייפחויות שתחילה נשמעו מעושות ואחר־כך נהיו אמיתיות.
כשסיים אמרתי לו:
"בבקשה, תתנהג פעם אחת כמו שהיא היתה רוצה: אל תחפש
אותה".
"לְמה את מתכוונת?"
"בדיוק למה שאמרתי. זה חסר־תכלית. תלמד לעמוד על שתי
רגליך, ואל תחפש גם אותי".
ניתקתי את השיחה.
2
לאמו של רינו קראו רָפָאֶלָה צֶ'רוּלוֹ, אך כולם קראו לה תמיד לינה.
אני לא, אף־פעם לא השתמשתי לא בשם הראשון ואף לא בשני. בשבילי, כבר
יותר משישים שנה, היא לִילָה. אם הייתי קוראת לה לינה או רָפָאֶלָה,
ככה, לפתע־פתאום, ודאי היתה חושבת שהחברוּת שלנו הסתיימה.
כבר לפחות שלושה עשורים היא אומרת לי שהיתה רוצה
להיעלם מבלי להותיר עקבות, ורק אני מיטיבה לדעת מה פירוש הדבר. היא
מעולם לא העלתה בדעתה בריחה כלשהי, החלפת זהות, או חלום לחיות חיים
חדשים במקום אחר. ומעולם לא חשבה על התאבדות, הִבחילה אותה עצם המחשבה
שרינו יצטרך להתעסק בגוף שלה וייאלץ לטרוח סביבו. כוונתה היתה תמיד
אחרת: היא רצתה להתנדף, רצתה שכל תא מתאיה יתפזר; שלא יימצא כלום
ממנה. ומפני שאני מיטיבה להכיר אותה, או לפחות אני מאמינה שאני מכירה
אותה, אני בטוחה שהיא מצאה את הדרך לא להשאיר בעולם הזה, בשום מקום,
אפילו שערה אחת שלה.
3
הימים חלפו. בדקתי את הדואר האלקטרוני שלי, את הדואר הרגיל, אבל בלי
שום תקווה. אני כתבתי מכתבים אליה לעתים קרובות, אך היא כמעט לא ענתה
לי: זה היה הנוהג תמיד. היא העדיפה את הטלפון, או את השיחות הליליות
הארוכות כשהייתי מבקרת בנאפולי.
פתחתי את המגירות שלי, את קופסאות המתכת שבהן שמרתי
כל־מיני דברים. מעטים. בעבר זרקתי דברים רבים, במיוחד כל מה שהיה קשור
אליה, והיא ידעה על כך. גיליתי שאין לי שום דבר שלה, לא תצלום, לא
פתקה, לא איזה שי קטן. אני־עצמי הופתעתי. האם אפשר שבכל השנים הללו היא לא השאירה לי שום דבר שלה, או אף גרוע מכך, שלא רציתי לשמור אצלי שום דבר שלה? אכן
אפשר.
הפעם טילפנתי אני לרינו, באי־רצון. הוא לא ענה לי, לא בטלפון הביתי ולא בנייד. הוא התקשר אלי בערב, כשהיה נוח לו. היה לו קול שרוצה
לעורר חמלה.
"ראיתי שהתקשרתְּ. יש לך חדשות?"
"לא. ולך?"
"שום דבר".
הוא אמר לי דברים מבולבלים. רצה לפנות לטלוויזיה, לתוכנית שעוסקת באנשים שנעלמו, לפנות לעזרת הצופים, לבקש סליחה מאמו על הכל,
להתחנן בפניה שתחזור הביתה.
הקשבתי לו באורך־רוח, אחר־כך שאלתי אותו:
"בדקת בארונות שלה?"
"בשביל מה?"
כלל לא עלה בדעתו הדבר המובן מאליו.
"לך ותסתכל".
הוא הלך להסתכל ומצא שלא נשאר בהם כלום, אפילו לא בגד מבגדיה של אמו, לא קיצי ולא חורפי, היו רק קולבים ישנים. שלחתי אותו לחפש
ביסודיות ברחבי הבית. נעלמו הנעליים. נעלמו הספרים המעטים. נעלמו כל התצלומים. נעלמו הסרטים. נעלם המחשב שלה ואתו גם הדיסקטים
הישנים שפעם היו בשימוש, הכל נעלם, כל דבר שהיה קשור בניסיונה כאשפית אלקטרוניקה שהחלה לתפעל מחשבים כבר בסוף שנות השישים, בימי
הכרטיסיות המנוקבות. רינו נדהם. אמרתי לו:
"קח לך את כל הזמן שאתה צריך, אבל אחר־כך טלפן אלי וספר לי אם מצאת אפילו סיכה אחת ששייכת לה".
הוא התקשר אלי למחרת, נסער מאוד.
"אין כלום".
"כלום־כלום?"
"שום דבר, היא גזרה את עצמה מכל התצלומים שלנו יחד, גם מאלה שאני בהם ילד קטן".
"חיפשת היטב?"
"בכל מקום".
"גם במרתף?"
"אמרתי לך שבכל מקום. נעלמה גם הקופסה עם המסמכים: תעודות־לידה ישנות, הסכמים עם חברת הטלפונים, קבלות על תשלומים. מה זה אומר?
מישהו גנב את הכל? מה הם מחפשים? מה הם רוצים מאמא שלי וממני?"
עודדתי את רוחו, אמרתי לו שיירגע. לא סביר שמישהו רוצה משהו, בעיקר ממנו.
"אני יכול לבוא ולהיות קצת בבית שלך?"
"לא".
"אני מבקש ממך, אני לא מצליח לישון".
"תסתדר, רינו, אני לא יודעת איך לעזור לך".
ניתקתי, וכשהוא שב וטילפן לא עניתי. התיישבתי אל שולחן־הכתיבה.
לִילָה, כמו תמיד, רצתה להגזים, הירהרתי.
היא הרחיבה עד אין קץ את מושג העקבות. לא רק את עצמה רצתה עכשיו להעלים, בגיל שישים־ושש, אלא גם למחוק את כל החיים שהותירה מאחוריה.
זה הרגיז אותי מאוד.
מיקי –
החברה הגאונה
ספר מקסים שחי את חיי הדמויות לעומקן, ספר הצולל למעמקי הנפש וחושף דברים אמיתיים ונוגעים ללב. קראתי ונהניתי מאד ואמשיך לקריאת הספרים הנוספים שלה
רון –
החברה הגאונה
זה הראשון מבין ארבעה בסדרת הרומנים הנאפוליטניים.
סיפורן של אלנה ולילה, שתי ילדות מבריקות בשכונות העוני של נאפולי בשנות החמישים.
הספר מתאר את חיי השכונה באופן ריאליסטי ואמיתי ומתמקד ביחסי האהבה והקנאה בין שתי החברות שחולמות לצאת מהשכונה, להתעשר ולהצליח.
מומלץ בחום גם אם ההתחלה קצת איטית ולוקח זמן להכיר את הדמויות ולהיכנס לסיפור. לא לוותר.
הלן –
החברה הגאונה
סיפור חברותן של שתי ילדות , בתו של הסנדלר ובתו של השוער שהסופרת מפליאה לתאר את שכונת מגוריהן בנאפולי על שלל צבעיה וגווניה. יחד עם הגיבורות חוויתי את הווי החיים של תושבי השכונה שמעורבים בהם חום ואהבה לצד שנאה וקנאה. הדמויות בסיפור רבות ולעיתים חשתי שאני מתקשה לעקוב אחר השמות והקשרים, אך ככל שהספר התקדם הכל התבהר. ספר מומלץ.
נטעלי –
החברה הגאונה
אני לא יודעת האם הספר הזה, הראשון מארבעה ספרים בסדרה שמכונה “הרומאנים הנפוליטאניים” הוא יצירת מופת או שהסופרת שחיברה אותו, אלנה פרנטה, היא ממשיכתן של אלזה מורנטה ונטליה גינצבורג, האהובות עלי מאוד. אני גם לא יודעת האם כוח המשיכה שלו הוא בגיבורות הנשיות שהוא מעמיד במרכזו, בכך שמקום ההתרחשות הוא איטליה – מדינה שנופיה, אנשיה, שפתה ותרבותה מהלכים עלי קסם מיוחד ושבה גם התגוררתי במשך מספר חודשים או שמא מדובר בכוח האלמותי שמעניק הרומן לספרות ולספרים ככנפיים שעמן ממריאות הגיבורות מתוך המציאות הקשה, הדלה, הגסה והברוטאלית הסובבת אותן שגרם לי להזדהות ולהתחבר אליו ממקום נפשי עמוק ומיוחד זה (כפי שקרה לי בספר אחר שקראתי לאחרונה ואהבתי מאוד בשם “למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית” מאת ג’נט וינטרסון – מומלץ בפני עצמו!). אלה יכולות להיות כל הסיבות האלה וגם לא אף אחת מהן. אני כן יכולה לומר שלספר הזה יש כוח משל עצמו, אולי כמו הכוח של אותה לילה (לינה/ רפאלה), לא מוסבר, מושך ועוצמתי שמניע את הקורא לשעוט קדימה, עוד דף ועוד אחד ועוד דקה ועוד שעה ובכל הזמן הזה להישאר ברחובות ובבתים של נפולי, עם שלל הדמויות שמרכיבות את השכונה וכמובן עם הגיבורות שלו (כאשר ברקע נשאלת השאלה מיהי בעצם אותה חברה גאונה והתשובה, בניגוד למה שנדמה בהתחלה, אינה ברורה בכלל, גם לא בסיום הקריאה. ובהקשר זה – הנה עוד מעלה של הספר, היכולת להדהד שאלות במהלך ובסיום הקריאה). כאשר כוח כזה, כפי שתואר, מחזיק על פני מאות עמודים (אני כבר בעיצומה של הקריאה בכרך השני) ולא נראה שהוא עומד להיחלש – מדובר בגילוי ובהנאה וודאי שייזכו את הספר בהמלצה חמה. עם זאת, כהרגלי, אני אוהבת לסייג ולהזהיר בשני עניינים: האחד, לא כולם מוצאים בספר עומקים מיוחדים או כאלה שיזכו את הספר או אפילו את הסידרה בתואר “יצירת מופת”. בעניין זה אפשר לקרוא את הביקורת שכתב נסים קלדרון ופורסמה ב”וואלה” וכן ביקורות אחרות שכתבו קוראים מן השורה. העניין השני קשור בראשון והוא שבשנה-שנתיים מאז שפורסם הכרך הראשון הספר זכה לאינספור איזכורים בעיתונות הכתובה והדיגיטלית, ברשתות החברתיות, ברשימות רבי המכר וכן בהמלצות חמות ונלהבות כשאת כל אלה מלבה כמובן העיסוק הקדחתני בשאלת/ תעלומת זהותה של המחברת המסתתרת מאחורי הפסבדונים “פרנטה”. כל אלה הם רעש גדול שללא ספק תרם ליחסי הציבור, לתפוצתו הנרחבת של הספר ולהצלחתו ועם זאת טמונה בכך גם מכשלה בדמות הטענתו של הקורא בעודף ציפיות בבואו לקרוא את הספר. על כן, טוב יעשה לטעמי הקורא שישתדל להנמיך את ציפיותיו ולגשת אל הקריאה ממקום שווה נפש ככל האפשר. באופן כללי, אני ממליצה להימנע מקריאת ביקורות או פולמוסים על הספר אך במקרה זה, מהסיבות שתוארו, המלצה זו מקבלת משנה תוקף. משאמרתי זאת, אסכם ואומר שמדובר באחד הספרים הסוחפים, הטובים והמהנים שקראתי בזמן האחרון ושאני כבר מתכננת נסיעה לנאפולי בעקבותיו.
אלעד –
החברה הגאונה
ספר שמציג בצורה נפלאה את החיים בכפר קטן ליד נפולי בשנים שלאחר מלחה”ע הראשונה. הספר מתאר באופן קולח ומלא חיים את ילדותן ונערותן של של המספרת ושל חברתה הטובה ביותר לילה, שמתוארת כחיה בעולם משלה אבל שולטת בחיים של ילדי ונערי השכונה בזכותה אופייה ושכלה החד.
חניתה (בעלים מאומתים) –
החברה הגאונה
רכשתי אותו בעקבות המלצה חמה של חברים. אני לא בטוחה שהייתי מסווגת אותו כ”יצירת מופת” או “ספר חובה” ובכל זאת, אחרי שצלחתי בקושי את ההתחלה, די נסחפתי ברומן המתאר את החיים בשכונת עוני בנאפולי, היחסים בין שתי חברות מילדותן ועד היותן נערות צעירות, בין תושבי השכונה, הניכור בין תושבי שכונת העוני לבין אלו הגרים במרכז העיר, האמידים יותר.
בסופו של הספר נשארתי סקרנית לגבי המשך קורותיהן של הדמויות המתוארות ובעיקר שתי החברות עד כדי החלטה לרכוש גם את ספר ההמשך.
מומלץ למי שאוהב את הז’אנר הזה.
תיאור של
לימור –
החברה הגאונה
סיפור שנכתב לספר מופלא עם דמויות מעניינות על רקע העיר נאפולי שבאיטליה, קסם של ספר נהנתי לקרוא.