הריסה

כדור ההריסה מחובר בשלשלת לצמיג ישן, והצמיג קשור באותה שלשלת למנוף הגבוה. למה? אֶלַסטִיוּת, גמישות, אפשרויות הטלטול? אל הפיגומים שמול הקיר הענקי של לבנים כהות הוברג שלט: "י.ה. סלֶאוּק, עבודות הריסה". למטה ברחוב מתגודד קהל צופים: גברים במעילי גשם, אם אוחזת בעגלת ילדים, עקרות־בית שהניחו את סלי הקניות לרגליהן על הקרקע. מכוניות נעצרות. איש על אופני גברים מהודרים נעמד וכף רגלו על קצה המדרכה. תיק המסמכים שלו תלוי על הרָמָה בעזרת סֶגֶר. בגובה מתנודד כדור ההריסה. המפעיל בתא הזכוכית מושך בידית.

שתי ניידות משטרה נכנסות לרחוב במהירות. היוצאים מהן פונים בידיים מתנופפות ובתנועות שפתיים נמרצות אל ההמון המתגודד. הם מסמנים סביב הקיר חצי־גורן רחבה בעזרת סרטים אדומים־לבנים. לא בלב שלם, באי־רצון נסוגים הצופים צעד לאחור, אבל לא מתפזרים לבתיהם. עוד ועוד מצטרפים, נצמדים זה לזה ונועצים את מבטם בכדור, בקיר. שם ילדה קופצת בחבל. רואים את הגב שלה, את השיער המלא. היא נפנית מהצופים ובד בבד קרֵבה אליהם, שכן היא לא מצוירת שטוחה כמו בפרֶסקוֹ, אלא יש לה נפח, היא עבודת פיסול, מודבקת לקיר שגובהו עשרים־וחמישה מטרים. היא ענקית והיא קטָנה, רק בת עשר בערך. היא מרוכזת מאוד בַּקפיצה, סוליות נעליה נראות בגובה של שולי החצאית, אבל רגליה, בצבעים אפרפרים, ניצבות בו־זמנית על הקרקע.

כדור ההריסה מתחיל להתנודד בתנועות הולכות ומתרחבות, כמעט פוגע בקיר, עדיין לא ממש, אולי בפעם הבאה? הצופים כמו עוצרים את נשימתם, ראשיהם מוטים לאחור, סנטריהם מוגבהים. ואז מוטח הכדור בכוח בכתפה הימנית של הילדה. האנשים ברחוב מכסים בידיהם את הפיות, את העיניים. כמה לבֵנים כבר נופלות, והשוטרים הודפים את הצופים אל מאחורי הסרט. מבטו של המפעיל, מול לוח השליטה, נע בקביעות אל הכדור ובחזרה. הראש, הידיים, הקשת של חבל הקפיצה. הילדה חסרת־אונים. היא נותנת להביט בה ולהרוס אותה. עכשיו נופלים ארצה מטחים של לבנים שבורות. החצאית, כפות הרגליים. הרחוב החשוך מואר. בלי קול ובמהירות נפל הקיר, והאנשים עומדים ומביטים בשמיים. גברים וכלי פינוי בידיהם מתחילים לגרוף את השברים. האשה עם התינוק נפנית לאחור, האיש עם תיק המסמכים רוכב לדרכו, והניידות יוצאות מהרחוב. ואז משחירה התמונה.

היא יושבת כמאובנת מול מסך המחשב. הייתי רוצה להוסיף לזה מוזיקה, היא חושבת. מין מנגינה סובייטית כאילו־עליזה, פועלים שמחים, ומתחתיה קו של פָּסָקַליָה יורד בכרומטיוּת. למביני עניין. היא כבר עסוקה בזה, בתוך הראש, אבל הגוף ממשיך להתלונן. מה ראיתי, מה לא ראיתי? פניה של הילדה. אבודות לנצח. קדימה, עיניים צורבות, דמעות. ידיים ורגליים כבדות כל־כך שאי־אפשר לקום. בסוף הסרט, כששלולית של אור נופלת על הסצנה שהיתה שחורה עד אותו רגע - קדנצת ניצחון, מי־במול־מז'ור? המחשבות על הקומפוזיציה לא מועילות. יגון משתלט עליה.

נו טוב, באמת לא יפה, להרוס יצירת אמנות. אבל לא בזה מדובר, כמובן. יש הריסה שְׁתוּקָה, אחרת. סודות שלא ייפתרו. תתעשתי, תעשי משהו. צריך עוד להכין קורות חיים לתקליטור, זה מה שהתכוונתי לעשות לפני שהלכתי לאיבוד בסרט האילם. אני כבר באיחור גדול. לסגור, לפתוח קובץ חדש, להקליד. להרחיק את השיער מהפנים.