הרמטכ”לים

רקע משפחתי

יעקב דוסטרובסקי (לימים דורי) נולד ב־8 באוקטובר 1899 באודסה – שבאותה עת הייתה חלק מרוסיה, ואילו כיום שייכת לאוקראינה. העיר השוכנת לחוף הים השחור הייתה לנמל מרכזי ברוסיה הצארית ושימשה צומת מסחר חשוב ובסיס יציאה לצי הרוסי. הקהילה היהודית באודסה, שעימה נמנו הוריו, הייתה מן הגדולות בעולם, ובפתח המאה העשרים היו בה יותר מ־140 אלף איש. זו הוציאה מקרבה אנשי רוח בולטים, בהם חיים נחמן ביאליק, שלום עליכם ושאול טשרניחובסקי, ואישים שמילאו תפקידי מפתח בקורות הציונות והיישוב כגון זאב ז'בוטינסקי.9

יעקב דורי היה בנם הבכור של אברהם ומרים דוסטרובסקי. אביו, שעבד כיערן, נטל חלק פעיל בהגנה העצמית היהודית בעת הפרעות ביהודי אודסה בשנת 1905, וזמן קצר אחר כך נמלט לארץ ישראל. הוא היה חלוץ למשפחתו בארץ, ועד לעלייתה עבד בחקלאות במושבה רחובות. עם הגעתם של אשתו ושל שלושת ילדיהם ליפו עברה המשפחה להתגורר בחיפה, ובהמשך נולדה בת הזקונים פנינה. לפרנסת המשפחה עבד האב כמה שנים בבית החרושת "עתיד" שבעיר, שהיה מפעל להפקת שמן ולייצור מוצרי סבון, ובהמשך היה פועל בסלילת דרכים. האם, בת למשפחת לוינסון, התרכזה בעבודות הבית, ומעת לעת שימשה תופרת והקדישה את תשומת ליבה לחינוך ילדיה. היא עודדה את בניה לרכוש השכלה גבוהה במוסדות לימוד במערב אירופה ולהיות לבעלי מקצועות חופשיים. בעוד יעקב למד הנדסה בגנט שבבלגיה, אחיו הצעיר שלמה למד אדריכלות בפריז והיה לאיש מקצוע בולט בתחומו באזור חיפה. האחות הצעירה מהם יוכבד למדה בבית הספר לאחיות בירושלים. המשפחה קשרה את גורלה בעיר חיפה, ויעקב דורי עתיד היה למלא תפקיד חשוב בקורותיה.10

ילדות

שנות ילדותו הראשונות של יעקב דורי עברו עליו בעיר אודסה. כילד קטן הוא שיחק עם בני גילו בקהילה היהודית ברחובות העיר, ומעת לעת נהנה לטייל עם הוריו ביערות המוריקים ולאורך החוף הנושק לים השחור. אולם בהיותו בן שש בערך עזב את ארץ הולדתו עם אימו, עם אחיו ועם אחותו והפליג עימם באונייה לנמל יפו כדי להתאחד עם אבי המשפחה, אשר נמצא זה כמה חודשים בארץ ישראל. זמן קצר לאחר נחיתתם בחוף עברה משפחת דוסטרובסקי בהרכבה המלא לעיר חיפה.11 לאחר שהמשפחה התמקמה בעיר, תרו ההורים אחר מוסד לימודים מתאים לבנם הבכור יעקב. הם החליטו שלא לרשום אותו למוסדות הלימוד הוותיקים יחסית, ושמו את יהבם במקום חדש בשם אבטליה, שמוקם בתוך בית ערבי בוואדי סאליב, ופנחס כהן, מורה מהגליל, ניהלוֹ. בפועל, לא הייתה זו יותר מקבוצת לימוד קטנה, שאת רוב זמנה הקדישה לידיעת הארץ ולטיולים בחיק הטבע. לימודיו של יעקב דורי באבטליה נמשכו כשנתיים עד לסגירת המוסד בסתיו 1910 מטעמים תקציביים ועד להטמעתו בבית הספר של חברת עזרה.12

לימודי ההמשך של יעקב דורי היו בבית הספר הריאלי – מוסד לימודים חדש ששכן בבית ערבי בעיר התחתית של חיפה. את בית הספר ניהל ד"ר ארתור בירם ביד רמה,13 ובו שם דגש בלימודי מדעים מדויקים. לימודי התיכון של יעקב דורי נערכו בצילה של מלחמת העולם הראשונה והושפעו ממהלכיה. אמנם הוא קנה לעצמו דעת וערכים שונים ובהם משמעת, סדר ויושרה, אך בה בעת התנאים שבהם למד היו מורכבים. חלק מסגל ההוראה גויס בכפייה לצבא הטורקי בעוד חלק אחר ירד למחתרת או נמלט מן הארץ כדי להימנע מגיוס; המצב הכלכלי הקשה גרם לחוסר ביטחון תזונתי בקרב התלמידים; הלמידה נערכה לעיתים לאור נרות, והמחסור בחומרי לימוד הלך והחמיר. חרף אתגרי המלחמה, ששיבשו את הלימודים ופגעו באיכותם וברציפותם, ועל אף ההגבלות שהטיל השלטון הטורקי על היישוב העברי, עלה בידי יעקב דורי לסיים את חוק לימודיו בהצלחה. הוא זכה בתעודה טובה למדי, וזו הקנתה לו את האפשרות ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה והייתה נקודת פתיחה נאותה בראשית חייו הבוגרים.14

משירות בצבא הבריטי ללימודים בבלגיה

בספטמבר 1918 השלימו הכוחות הבריטיים את השתלטותם על ארץ ישראל ושמו קץ ל־400 שנות שלטון טורקי. הגעתם של הבריטים התקבלה ביישוב העברי בשמחה גלויה, והציפיות למימוש הבטחתו של שר החוץ הבריטי ארתור בלפור להקים בית לאומי ליהודים בארץ הפיחו תקוות גדולות לשינוי. ההתלהבות הדביקה גם את יעקב דורי הצעיר, שניצל בעור שיניו מגיוס לצבא הטורקי בשלהי המלחמה, וכך הלך שבי אחר הדיווחים שסיפרו על קיומה של מסגרת צבאית יהודית ייעודית בצבא הבריטי. לא עבר אלא זמן קצר מכיבוש הארץ בידי הבריטים, ויעקב דורי בחר ללכת אחר החלום ולשרת בכוח היהודי החמוש הראשון בסוגו זה אלפיים שנה בערך. באמצע נובמבר 1918, זמן־מה לאחר שהבריטים התבססו בארץ, הוא עזב את חיפה והגיע למחנה סרפנד (צריפין) לרישום ראשוני. משם נשלח למחנה תל אל־כביר שבמצרים והתחייל לשורותיו של גדוד הקלעים המלכותי מספר 40 שבצבא הבריטי.

שירותו של יעקב דורי בגדוד העברי החל זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. אף על פי שלא השתתף בלחימה, הוא השתלם במקצוע הצבאי, הסתגל למאפייני המסגרת ורכש לעצמו חברים ומכרים רבים, שעימם עתיד היה ללכת כברת דרך. בין השאר התוודע לאליהו גולומב,15 ממייסדי ארגון ה"הגנה", שבו הוא עצמו ימלא בהמשך תפקידי מפתח, וליצחק אולשן, שעימו הוא עתיד לעמוד בראש ועדת בדיקה 37 שנים מאוחר יותר. לבד מקשריו החברתיים הוא רכש מיומנות בהפעלת נשק, השתלם בקורס להפעלת מקלע מדגם "לואיס" והתנסה בפיקוד. באשר לפעילות השוטפת, הייתה עשייתם היום־יומית של יעקב דורי ושל חבריו לגדוד אפורה למדי, ולרוב הם עסקו במשימות מנהלתיות, בהן אבטחת מתקנים ברחבי הארץ וליווי שיירות רכבים צבאיים מבסיסים שונים.16

בתום השנה הראשונה לשירותו עברו הגדודים העבריים שינוי ארגוני מקיף שסימן את תחילת דעיכתם. אם בתחילת 1919 היו שלושת הגדודים העבריים 38, 39 ו־40 בין 15 ל־20 אחוזים מחיל המצב הבריטי בארץ ישראל, מתוכם כ־5,500 חיילים, הרי בסוף השנה צמצמו הבריטים את הסד"כ שלהם באופן ניכר. לפיכך שלושת הגדודים העבריים אוחדו למסגרת גדודית אחת, שנשאה את השם הגדוד הראשון ליהודה, ובו נותרו כ־1,030 חיילים ובהם יעקב דורי.17 אולם ככל שהבריטים הלכו והבינו את המורכבות הפוליטית והדמוגרפית בארץ ישראל, וככל שהמתיחות בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית הלכה וגדלה, כך גברה נטייתם לפרק את הגדוד העברי. המחשבה הבריטית בנושא לא נוצרה בחלל ריק, וכוונותיהם קיבלו חיזוק על ידי גלי אלימות שפרצו בין הערבים ליהודים. ראשיתם הייתה בקרב בתל חי ב־1 במרץ 1920 שבו נהרגו שמונה ממגיני היישוב ובהם יוסף טרומפלדור; המשכם במהומות בירושלים חודש מאוחר יותר; ולבסוף – במאורעות מאי 1921, שבמהלכם בוצע פוגרום ביהודי יפו. חיילי הגדוד הראשון ליהודה לא נותרו אדישים למציאות בארץ, וחרף היותם כפופים לצבא הבריטי הלכו אחר נטיית ליבם וסייעו בחשאי להגן על היישוב. יעקב דורי, שהיה לאחד משרידיו האחרונים של הגדוד שהלך והידלדל, יצא בראשית מאי 1921 עם חבריו ממחנה סרפנד כדי להגן על תל אביב, ואלה תפסו עמדות בקו התפר בין העיר העברית הראשונה ובין יפו. אמנם הלוחמים העברים סייעו להדוף את הפורעים הערבים, אך הייתה זו שירת הברבור של הגדוד הראשון ליהודה. הבריטים קיבלו אישוש לחששם ולמדו על מעורבותם הפעילה של החיילים במאורעות מאי, ובראייתם נתפס הדבר לא רק ככפיות טובה אלא כמרד של ממש. ההשלכות של כך לא איחרו לבוא, ועד לסוף החודש חדל הגדוד מלהתקיים.18 בעקבות זאת דורי השתחרר משירותו, וכך נחתם הפרק הראשון בקריירה הצבאית שלו. אך בה בעת הונחה התשתית לעשייה משמעותית במסגרת כוח עברי חדש בדמות ה"הגנה", ובו יבואו לידי ביטוי ניסיונו, ערכיו והכשרתו שאותם ספג בגדוד.

בראשית קיץ 1921 שב יעקב דורי למשפחתו שבחיפה, ובמחיצתה חשב שוב על דרכו. בעידודה הנמרץ של אימו החליט לרכוש השכלה אקדמית מדעית בחוץ לארץ ונרשם ללימודי הנדסה באוניברסיטת גנט שבבלגיה. בחודשים המעטים שחלפו בין שחרורו מהצבא לתחילת לימודיו, הוא עשה את צעדיו הראשונים בארגון ה"הגנה", שזה אך נוסד, ושימש מדריך בתא חשאי שהוקם בחיפה. אף על פי שהפעילות הייתה קצרת ימים, היא השפיעה על עתידו של יעקב דורי, ובדיעבד כרכה את גורלו ב"הגנה" ובבניין הקמתה של המדינה. אולם בטרם התהדק הקשר בינו ובין הארגון החל יעקב דורי לחבוש את ספסל הלימודים בראשית הסתיו, ובחמש השנים הבאות השלים את הכשרתו האקדמית ואת התמחותו במקצוע ההנדסה.19

מפקד ה"הגנה" בחיפה

בשנת 1926 שב יעקב דורי לארץ ישראל כמהנדס מוסמך ותר אחר מקום עבודה. כעבור זמן קצר התקבל להסתדרות הציונית כממונה על תוכניות הבינוי של היישובים החדשים, בעיקר בעמק יזרעאל. במשך יותר משנה הוא נע ונד בין המשרד בירושלים ובין יישובי העמק והכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה. אך בשל משבר כלכלי שפקד את הארץ ובהמשך בשל השפל שפקד את הכלכלה העולמית, מצא עצמו מחוסר עבודה. לפיכך הוא שב לחיפה והחליט לפתוח פרק חדש בקריירה הצבאית שממנה לקח אתנחתה ולהקדיש את מרצו לארגון ה"הגנה".20 מפקד ה"הגנה" שבעיר יעקב פת,21 אשר שירת כעשור לפני כן בגדודים העבריים, שמח לקלוט לשורות הארגון את יעקב דורי והועיד לו תפקידי הדרכה הודות לעברו הצבאי. יעקב דורי ביקש להקנות לפעילי ה"הגנה" דפוסים של מסגרת צבאית ממוסדת ברוח הדברים שלמד מהבריטים וסייע רבות להרחיב את שורותיו של הארגון בחיפה. לצד עיסוקו הנמרץ בפעילות המחתרתית לא זנח יעקב דורי את חייו האישיים, ובשנת 1929 נשא לאישה את בדנה פינטוב, ילידת בלארוס, מורה במקצועה וחברה ב"הגנה".

בשנה שבה הקים יעקב דורי משפחה משלו בארץ ישראל הוא גם זכה לקידום ב"הגנה" והיה לסגנו של יעקב פת בחיפה. ברם, זמן רב להתענג על התמורות במעמדו האישי והמקצועי לא היה לו, ובהיותו מפקד בכיר בארגון נדרש לעמוד לפני אתגר ביטחוני מן המעלה הראשונה. בחודש אוגוסט 1929 פרצו התנגשויות אלימות, אשר נודעו כמאורעות תרפ"ט, בין האוכלוסייה הערבית ובין האוכלוסייה היהודית, על רקע סידורי התפילה בכותל המערבי. המון ערבי מוסת בתעמולה דתית מבית מדרשו של המופתי חאג' אמין אל־חוסייני פתח במעשי פוגרום, ואלה החלו בירושלים והתפשטו לכל רחבי הארץ. האלימות לא פסחה על היישוב העברי בחיפה והתרכזה בעיר התחתית,22 ולפיכך יעקב דורי ריכז את מאמציו להגן על האוכלוסייה היהודית בעיר מפני הפורעים, ולראשונה בחייו התנסה בפיקוד על כוח אדם בהיקף גדול בפעילות קרבית. היוזמה ההתקפית שגילו לוחמי ה"הגנה" תחת פיקודו הצילה חיי רבים, ונמנעו מעשי טבח כמו זה שאירע באותה עת ממש ביישוב היהודי בחברון.

לאחר תום מעשי האלימות עבר יעקב דורי לירושלים, ובד בבד עם תפקיד סגן המהנדס הראשי בסוכנות היהודית השתלב במפקדת ה"הגנה" המקומית. פעילותו שם הייתה בצל הפילוג שאירע בסניף הירושלמי בראשות אברהם תהומי, שעד מהרה הקים ארגון מתחרה, שלימים נודע כארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל). הפילוג נבע בעיקר מחוסר שביעות רצונם של מפקדי ה"הגנה" מביצועי הארגון במאורעות האחרונים ומאופיו הבלתי מקצועי כארגון צבאי ממוסד.23 הודות לשינויים בהנהגת ה"הגנה" הלך והתחזק מעמדו של יעקב דורי בארגון. בתחילה הוא שימש סגנו של יעקב פת, שבה בעת מונה לשמש מפקד ה"הגנה" בירושלים ובחיפה; אך משהתברר כי אי אפשר לנהל שתי ערים כה מורכבות בידי אדם אחד, הוא קוּדם בהמלצתו של פת לכדי מפקד ה"הגנה" בחיפה בקיץ 1931. כך אירע אפוא, בפעם השנייה בתוך שנתיים, שקידומו המקצועי של יעקב דורי בארגון השתלב עם הפן האישי על רקע הולדת בנו הבכור ירחמיאל (לימים קצין ההנדסה הראשי בצה"ל בדרגת תת־אלוף).

משעמד בראש הפיקוד על ה"הגנה" בעיר, פעל יעקב דורי להפוך את מפקדתו ואת האנשים הכפופים למרותו לארגון צבאי של ממש. הוא הקים עץ מבנה היררכי של פלוגות ושל כיתות והתמקד בקורסים ובהכשרות תוך הקפדה יתרה על משמעת ברזל. כמו כן הוא הרחיב את תחום אחריותו ליישובים שסבבו את חיפה ואת רכס הכרמל, פרס עליהם את חסותו והפכם לכר פורה לגיוס. נוסף על כך הוא הכין את ה"הגנה" בחיפה ליום פקודה הן בהיבט של מתן שירותי חירום לתושבים כמו רפואה דחופה וכיבוי אש והן בהיבט של אמצעי לחימה אשר היו מאורגנים ברשת של סליקים ברחבי העיר.24 המשמעת העצמית של יעקב דורי ונמרצותו הפכו את השלוחה החיפאית של ה"הגנה" לגדולה ביותר בארץ, ובה היו כ־2,500 פעילים, רובם בוגרי בית הספר הריאלי והטכניון. לצד הפעילות השוטפת לבניין הכוח של ה"הגנה" בחיפה, הקדיש יעקב דורי זמן ניכר להנחלת הידע הצבאי והפיקודי שהיה ברשותו לדור חדש של מפקדים בארגון. עם פתיחת קורס ארצי למפקדים באוקטובר 1934 בקיבוץ גבת בראשות אלימלך אבנר,25 הוא נמנה עם סגל המדריכים לצד מפקדו בעבר יעקב פת. במשך עשרה שבועות הוא הקנה ל־32 חניכי הקורס, בהם שלושה אלופים לעתיד בצה"ל (אפרים בן־ארצי, יהושע גלוברמן ומיכאל בן־גל), תובנות מניסיונו כמפקד עיר ושימש מדריך מקצועי בטופוגרפיה ובתורת הירי. כהרגלו, הקפיד על תרגילי סדר ומשמעת והיה שותף פעיל לאימונים ברמת הפרט והכיתה ולתרגילים מעשיים שהותאמו למציאות הצפויה.26 קפדנותו ומקצועיותו של יעקב דורי בלטו לעין, ומשום כך נבחר למפקד הקורס השני למפקדים אשר נערך גם הוא בגבת בספטמבר־אוקטובר 1935. במחזור זה למדו 34 חניכים, ובו הושם דגש בהגנה ניידת במרחב תוך יציאה מהגבולות המגודרים של היישובים.27

הקורסים שהעביר יעקב דורי העמידו ל"הגנה" דור חדש של מפקדים והעשירו את אנשי הארגון בידע צבאי תאורטי ומעשי. לא חלף זמן רב, והידע נדרש להיות מיושם בשטח עם תחילתו של המרד הערבי באפריל 1936, שנמשך כשלוש שנים. ההנהגה הערבית, בראשות המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, גרמה להקצנה על רקע גלי העלייה היהודית מגרמניה, ועד מהרה הסלימה להתקוממות אלימה. מנהיגי האוכלוסייה הערבית הקימו את "הוועד הערבי העליון", הכריזו על שביתה כללית והציבו כמה תביעות לפני המנדט הבריטי. בין השאר, דרשו להפסיק את העלייה היהודית לארץ, לאסור מכירת אדמות בבעלות ערבית ליהודים ולכונן ממשלה ייצוגית בעלת רוב ערבי מוחלט. לצד האתגר שהוצב לפתחם של הבריטים סבל היישוב היהודי מגל טרור שהחל ביפו והתפשט כאש בשדה קוצים לכל הארץ. מסוכן במיוחד היה מצבם של התושבים היהודים בערים המעורבות ובהן חיפה. קו התפר בין השכונות העבריות לערביות היה לשטח הפקר, והתושבים היו נתונים לירי ולמעשי חבלה. שתי כנופיות ערביות גדולות, האחת בראשות אבו־אבראהים הגדול והשנייה בראשות יוסף אבו־דורה, פעלו באזור חיפה והטילו את חיתתן על האוכלוסייה.28 עמדתו הראשונית של ארגון ה"הגנה" הייתה להבליג ככל האפשר על האלימות ולהתרכז בהדיפת הפורעים, אולם עקב התמשכות פעולות האיבה הוברר לראשיו כי המענה הזה אינו מספיק.

כחלק מהיערכות ה"הגנה" לאמץ שיטות פעולה חדשות במאבק בערבים הוחלט לערוך קורס למפקדים בכירים. בדצמבר 1936 התכנסו מפקדי גושים ונושאי תפקידים בכירים אחרים בארגון להשתלמות תורתית בכפר ויתקין, ובראשה עמד יעקב דורי. תפקידו כחונך המפקדים הבכירים ביטא את ההכרה של המפקדה הארצית של ה"הגנה" ביכולת הדרכתו ובניסיונו הפיקודי. במהלך הקורס לימד את הלקחים שהופקו בחודשים הראשונים של ההתקוממות הערבית והתמקד בטקטיקות חדשות ששילבו יציאה מן העמדות הנייחות לשטח הפתוח, תנועה בחשכה, הצבת מארבים לקידום פניו של האויב במפתיע וביצוע מרדפים.29

שנת 1937 עמדה בסימן דו"ח ועדת פיל שבדקה את המצב בארץ ישראל והמליצה על פתרונו. חברי הוועדה הציעו לחלק את הארץ לשלושה חלקים: מדינה יהודית מצומצמת בשטחה, שעיקרה בגליל ובמישור החוף, פרוזדור בין יפו לירושלים בשלטון בריטי ומדינה ערבית בשאר השטח.30 חרף הסבירות הנמוכה להתממשות התוכנית, בשל סירובם הגורף של הערבים, נערך פיקוד ה"הגנה" לסיכוי הקלוש שתצא אל הפועל. אלימלך אבנר, מפקד ה"הגנה" בתל אביב, הכין תוכנית הגנה ארצית, וזו התבססה על ההשערה כי הבריטים יעזבו את הארץ, ועל כך שהעימות יהיה עם האוכלוסייה הערבית המקומית ללא התערבות מבחוץ. התוכנית כללה הקמת מערכת ביצורים במרכזי היישוב היהודיים בגליל ובמישור החוף ופיתוח מערכות הגנה על המובלעות היהודיות בירושלים, בכפר גלעדי ובים המלח. לפיכך דוּבר על גיוסם של יותר מ־40 אלף חיילים ועל ארגונם במבנה צבאי היררכי. אמנם התוכנית נגנזה, אך ראשי ה"הגנה" ויעקב דורי בתוכם היו ערים לצורך להקים מערך סדיר המושתת על שירות חובה, שייתן מענה לאתגרי העתיד.31

כצפוי, תוכנית "פיל" לא התממשה, ובה בעת חלה הסלמה בפעולות החבלה והרצח נגד היישוב היהודי, ובכללו באזור חיפה. היישובים שבפאתי העיר היו נתונים מעת לעת להתנפלויות מצד פורעים שיצאו למסע ביזה ורצח, והנוטרים היהודים שביערות הכרמל היו תדיר למטרה מזדמנת. בשל כך התמודד אפוא יעקב דורי עם אתגר כפול – מניעת פעולות נקם של לוחמי האצ"ל בערבים כדי שהבריטים לא יגיבו בחומרה נגד היישוב היהודי, מצד אחד, וסיפוק הגנה סבירה לתושבים היהודים כדי להימנע מפינוי נקודות יישוב מבודדות, מצד אחר. המענה לאתגר התבטא בשיתוף פעולה עם הצבא הבריטי, אשר היה לו אינטרס משלו למגר את המרד הערבי. ראשי ה"הגנה", שהיו שותפים לדילמה של מפקד הארגון שבחיפה, נתנו את ברכתם ושילבו את פעיליהם בגוף שנודע בשם "משטרת היישובים העבריים" והיה נתון לפיקוד בריטי. באופן זה, ובמתכונת שבוודאי הזכירה ליעקב דורי את שירותו שני עשורים קודם לכן בגדודים העבריים, זכו אלפי נוטרים להכשרה צבאית שגילמה בתוכה אימון בנשק, שיפור הכושר הגופני ולימוד טקטיקות לחימה. כמה מאות מתוכם אף התנסו בפיקוד על כיתות ועל מחלקות ורכשו מיומנות שלא תסולא בפז בהפעלת מסגרות ובשליטה עליהן, ואלו ישרתו את ה"הגנה" היטב עשור אחר כך במלחמה לתקומת ישראל.32 ליעקב דורי, שכבר הוכיח את יכולותיו בתחום ההדרכה, היה תפקיד מרכזי בתהליך זה, שהיה עוד נדבך במעבר ההדרגתי ממחתרת לצבא. הוא השתתף בקורס שנערך בעין חרוד בחודשים ספטמבר־אוקטובר 1938, ובו הכשירו כ־100 סמלים למשטרת היישובים.33 בהמשך עבד יחד עם הקצין הבריטי אורד וינגייט,34 מפקד פלגות הלילה המיוחדות, הבקיא בפעולות קומנדו. התחככותו של יעקב דורי עם שיטות הפעולה של וינגייט וניסיונו העשיר כמדריך צבאי וכמפקד בכיר השתלבו היטב עם תהליך בניין הכוח של ה"הגנה" באותה עת ועם רצון הנהגתה להתבסס על קדְר לוחמים רחב ומיומן.35 לפיכך בתחילת שנת 1939 נוסדה לשכת ההדרכה ב"הגנה", ויעקב דורי עמד בראשה בד בבד עם תפקידו כמפקד הארגון בחיפה. לשכת ההדרכה שמה לה למטרה להסדיר ברמה הארצית את תוכניות האימון וההכשרה של פעילי ה"הגנה" ברמות השונות ולקבוע את תוכני הקורסים. בניצוחו תורגמה ספרות צבאית בריטית, הוצאו לאור חוברות הדרכה במתכונת אחידה, ונערכו קורסים שיישמו את החומר התאורטי הלכה למעשה.36

יעקב דורי מילא את התפקידים הללו במשך כתשעה חודשים וחילק את זמנו בין המפקדה הראשית של ה"הגנה" בתל אביב ובין משרדו בחיפה. כמובן, הדבר גבה ממנו מחיר אישי, שכן לא היה לו די זמן להקדיש לאשתו ולשלושת ילדיהם הקטנים – ירחמיאל, צבי ואיתנה, בני שמונה, חמש ושנה בהתאמה. אולם הגיבוי שזכה לו מצד אשתו והמאמצים הרבים שהיא השקיעה בחינוך ילדיהם ובאחזקת הבית היו מקור של עוצמה עבורו.

בקיץ 1939 מלאו שמונה שנים לכהונתו של יעקב דורי בתפקיד מפקד ה"הגנה" בחיפה, ומעמדו בארגון היה איתן. הוא זכה להערכה רבה מצד חברי המפקדה הארצית הן על תפקודו כמפקד האזור, בפרט בתקופת המרד הערבי שנמשך כשלוש שנים, והן על היותו מדריך רב־השראה ובעל ניסיון בתחום הצבאי. תרומתו להתעצמות הארגון מן הבחינה הכמותית והאיכותית הטביעה חותם עמוק וצדה את עינם של ראשי היישוב. משעמד ארגון ה"הגנה" לפני שינויים ארגוניים מרחיקי לכת, היה זה אך מובן מאליו כי חיפה אינה תחנה סופית בנתיב התקדמותו, וכי עוד נכון לו תפקיד מרכזי יותר בשורות הארגון.

ראש המטה הכללי של ה"הגנה"

באביב 1939 דומה היה כי מצבו של היישוב העברי עמד לפני שיפור נוכח דעיכתו של המרד הערבי ולנוכח שיתוף הפעולה הנמשך עם הצבא הבריטי. אולם המציאות טפחה על פני האוכלוסייה היהודית, כאשר ב־17 במאי פרסם שר המושבות הבריטי מלקולם מקדונלד את "הספר הלבן" השלישי במספר בקורות המנדט הבריטי בארץ ישראל. מסמך זה, אשר נכתב על רקע ניסיונם של הבריטים לפייס את מדינות ערב באזור ולעצור את הסחף שלהן כלפי גרמניה, עמד בסתירה להצהרת בלפור והיה רצוף בעיצומים נגד היישוב העברי. בין השאר, הבריטים הגבילו את מכסת העלייה ל־75 אלף איש בלבד בחמש השנים הבאות, וכל חריגה מכך הותנתה באישור הערבים; הם הגבילו את מכירת הקרקעות בארץ ליהודים וקבעו כי בתוך עשור יוקם שלטון אוטונומי בארץ, אשר בו יהיה לערבים רוב.37 החשש מאובדן הסיכוי לבית לאומי יהודי בארץ ישראל לצד החרדה הגוברת לגורל היהודים באירופה חייבו את ראשי ה"הגנה" לבצע רה־ארגון לקראת יום פקודה. לפיכך בשבוע הראשון לפרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, הוחלט להפריד הפרדה ברורה בין האגף הפוליטי ובין האגף הצבאי המקצועי ולהקים מטה כללי, שיתכלל את הפעילות הצבאית לסוגיה. בהמלצת דוד בן־גוריון נקבע כי יעקב דורי יעמוד בראש המטה הכללי ויישא בתואר הרמטכ"ל. תחת פיקודו פעלו הלשכה הטכנית בראשות זכריה אוריאלי, שהייתה אחראית לייצור עזרי מיפוי ותכנון תשתיות; לשכת ההדרכה בראשות רפאל לב, שהחליף את יעקב דורי בתפקיד; הלשכה לארגון ולתכנון בראשות איתן אבישר, שהייתה אחראית לכתיבת התוכניות האופרטיביות ולהקצאת הסד"כ למרחבי פעולה שונים; הלשכה לפיקוח בראשות אלימלך אבנר, שמתפקידה היה למסור דין וחשבון על האימונים ועל הכשירות הקרבית של היחידות השונות ב"הגנה". נוסף על המנגנונים הפונקציונאליים פעלו תחתיו שמונה מחוזות על בסיס גאוגרפי, ואלה צומצמו בהמשך לארבעה גלילים – גליל הצפון שכלל את חיפה והעמקים, גליל התיכון שכלל את אזור השרון, גליל הדרום ומחוז ירושלים.38 זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד פרסם יעקב דורי ב־19 בספטמבר 1939 את הודעתו הראשונה, אשר הגדירה את תפקיד המטה הכללי כך:

על המטה הכללי הוטל לכוון את פעולת הארגון ולבצע את הוראות המפקדה הארצית. התפקיד קשה ואחראי, אולם כל אחד מאיתנו וכולנו יחד נמלא את התפקיד שהוטל עלינו, והנני פונה בזה לכל חברי הארגון, הטוראים והמפקדים, בשמי ובשם חברי למטה, בדרישה להמשיך בנאמנות ובהתמדה את העבודה שכל אחד ממלא ולאזור משנה מרץ וכוח למילוי התפקיד אשר יטיל עלינו גורל עמנו.39

בשנתיים הראשונות לכהונתו כרמטכ"ל ה"הגנה" הייתה מדיניות המנדט הבריטי ברוח "הספר הלבן" לאתגר העיקרי שעימו נאלץ יעקב דורי להתמודד. הבריטים הכבידו את ידם על היישוב העברי והצרו את צעדי ה"הגנה"; פעילי הארגון נרדפו; החיפוש אחר סליקים ואחר אמצעי לחימה במושבות ובקיבוצים נערך על בסיס יום־יומי, ואוניות המעפילים שהתקרבו לחופי הארץ היו למטרות ציד עבור משחתות הצי הבריטי. ארגון ה"הגנה", מצידו, ניהל "משחק של חתול ועכבר" עם הבריטים. חרף הניסיונות למגר את פעילותו לא חדלו מאמציו של יעקב דורי לבנות את בניין כוחו תוך כדי התמדה במילוי משימותיו השוטפות כגון הדרכה ואימונים, הברחת מעפילים ופיזורם ביישובים והשגת כלי נשק והסתרתם. בין השאר, בשנת 1941 נוסדו ב"הגנה" שתי מסגרות חדשות, והקמתן הייתה לאבן דרך נוספת בהתפתחות המחתרת לכדי צבא. המסגרת הראשונה הייתה של גדודי נוער (גדנ"ע), אשר הוקמו כדי להכשיר את הנוער העברי במיומנויות צבאיות לטובת משימות שמירה על יישובים, סיוע בהעפלה ובהעברת מסרים בין חברי ה"הגנה". יתר על כן, חברי הגדנ"ע היו כר פורה לאיתור לוחמים ומפקדים, ובגיל מאוחר יותר הם עתידים היו להשתלב בשורות ה"הגנה".40 המסגרת השנייה והמשמעותית יותר הייתה של פלוגות מחץ (פלמ"ח), אשר הוקמו על רקע החשש מפלישה גרמנית לארץ ישראל והיו לכוח המגויס דרך קבע של ה"הגנה". הפלמ"ח, בפיקודו של יצחק שדה, היה לכוח לוחמים מיומן ומקצועי שבכל עת היה נכון לערוך מבצעי איכות נגד אויבים רבים.41

על רקע ההחרפה במלחמת העולם השנייה ועל רקע ההשתלטות של הרייך השלישי על חלק ניכר מיבשת אירופה גברה סכנת הפלישה הגרמנית מכיוון צפון. צרפת, אשר שלטה בסוריה ובלבנון, נכבשה ברובה בידי הנאצים, ומשכך נפלו בסיסיה בארצות אלה לידי הגרמנים, ועבורם זה היה קרש קפיצה לארץ ישראל. האיום, שהיה משותף הן ליישוב היהודי והן למנדט הבריטי, הביא להתקרבות מחודשת ביניהם והקל את הלחץ שהופעל על ה"הגנה". כך למשל, ב־18 במאי 1941, ימים מעטים לאחר ייסוד הפלמ"ח, שוגרו 23 מלוחמיו בליווי קצין בריטי לפעולה נועזת וראשונה בסוגה בעורף האויב. הכוח נשלח לחבל בבתי הזיקוק בעיר הנמל טריפולי שבצפון לבנון, אך אף על פי שמעולם לא הגיע ליעדו, נחקק זכרם של אנשיו לנצח ככ"ג יורדי הסירה.42 לצד התיאום המבצעי המוגבר עם הבריטים עמלו יעקב דורי וחבריו למטה הכללי על תכנון אופרטיבי כדי לקדם את פני הרעה. בסתיו 1941 הוטל על יוחנן רטנר ועל יצחק שדה להכין תוכנית מפורטת לתרחיש, ולפיו הבריטים ייסוגו מן הארץ, והיישוב העברי ייוותר לבדו מול הגרמנים. על פי התוכנית, שכונתה "התוכנית הארץ־ישראלית", ושהנהגת ה"הגנה" אישרה אותה במרס 1942, תוכננה מערכה המבוססת על פעולות חבלה ומודיעין נגד הצבא הגרמני תוך פגיעה בנתיבי התחבורה ובמתקני תשתית. הבריטים שותפו בסוד העניין והתחייבו לסייע במדריכים מקצועיים ובאמצעי לחימה.43

במחצית הראשונה של שנת 1942 הלכה והתהדקה טבעת החנק הגרמנית על ארץ ישראל. לבד מן האיום מצפון הלך והתהווה חשש של ממש לפלישה גם מדרום עקב התקדמותו של הגנרל הגרמני ארווין רומל לעבר מצרים. בעקבות זאת ב"הגנה" נערכו לאפשרות שהבריטים יקדימו רפואה למכה, יתפנו ממצרים ומארץ ישראל ויותירו את היישוב העברי מאחור. כהכנה לתרחיש הגרוע מכול גובשה תוכנית הצפון, אשר ידועה יותר בכינוי "מצדה על הכרמל", ולפיה תוקם מובלעת יהודית בצפון הארץ. נקבע כי היישוב היהודי ירוכז בעת הצורך על רכס הכרמל, שפרט ליתרונותיו הטופוגרפיים יעובֶּה בביצורים מעשה ידי אדם, ולרשותו יעמדו שדה התעופה ברמת דוד והנמל בחיפה. עד לחודשי הקיץ גאה המתח ביישוב, והכנות ראשונות להוצאתה של התוכנית אל הפועל, בדמותן של עבודות הנדסיות, אכן נעשו. אולם בלימתם של הבריטים את הצבא הגרמני במדבר המערבי וניצחונם באל־עלמיין הסירו את הסכנה מארץ ישראל, וכך תוכנית הצפון נגנזה לבלי שוב.44

לצד ההיערכות לקראת האויב מבחוץ לא נזנחה בתקופת כהונתו של יעקב דורי כרמטכ"ל המוכנות למול האויב מבית. בעיצומו של מצב חירום כדי למנוע את פלישת גרמניה אושרה באפריל 1942 התוכנית הארצית הראשונה של ה"הגנה" אשר נודעה כתוכנית א', ואשר גובשה על ידי ראש לשכת התכנון איתן אבישר בפיקוחו הצמוד של יעקב דורי. תוכנית הגנה זו אל מול האויב הערבי המקומי הבלתי סדיר התבססה על הגנה מרחבית פעילה, עיצבה את המבנה הגאוגרפי ההיררכי של ה"הגנה", מרמת היישוב הבודד ועד לנפות ולגלילים, וקבעה את התקנים ואת מצבות הלוחמים בכל מדרג. כעבור שנה וחצי היא הוחלפה בתוכנית ב' אשר הכינהּ צבי איילון, שבעבר שירת תחת יעקב דורי במחוז חיפה, ובספטמבר 1943 אישרהּ המטה הכללי של ה"הגנה". בין עיקריה היה מיגור כוחו של האויב בטרם יגיע ליעדי התקיפה שלו, תוך הישענות על חיל המשמר, על חיל השדה ועל הפלמ"ח. השטח עצמו חולק לשלושה מרחבים בהתאם למיקום היישובים ולקרבתם לשטחי אויב על פי האופן הזה: היישובים היהודיים והכפרים הערביים הסמוכים להם הוגדרו כמרחב התגוננות ונועדו לפעולת חיל המשמר; בשטחים הפתוחים שמחוץ ליישובים, אשר הוגדרו כמרחב אבטחה קרוב, על חיל השדה היה לאתר מבעוד מועד כוחות אויב, לסכל את התקרבותם לנקודות היישוב העבריות ולהכות בהם; בחלקי הארץ האחרים, שהוגדרו כמרחב האבטחה הרחוק, נועד הפלמ"ח לפעול בעומק שטחו של האויב למשימות חבלה ומודיעין ובעת הצורך גם לפעולות תגמול ועונשין.45

חרף שיתוף הפעולה הפורה עם הבריטים, שנמשך עד לתחילת שנת 1943, ועל אף המחשבה הרבה שהוקדשה ב"הגנה" לתכנון אסטרטגי, היה יעקב דורי רחוק מלהיות שבע רצון. קצב התפתחותו של ארגון ה"הגנה" לכדי כוח צבאי רחב ומיומן לא תאם את ציפיותיו, והיה לו ספק אם בשעת פקודה הוא יוכל לעמוד במשימותיו. יתר על כן, גיוסם של רבים מבני היישוב העברי לשורות הצבא הבריטי, בכללם מאות מאנשי ה"הגנה", חיבל בתהליך בניין הכוח של הארגון. נוסף על הבעיות האקוטיות שיצרה המציאות בתקופת מלחמת העולם השנייה ושהקשו על יעקב דורי למלא את תפקידו, גם יחסיו עם ראש המפקדה הארצית משה סנה עלו פעם אחר פעם על שרטון. לדידו של דורי, לא אחת חרג משה סנה מסמכויותיו, התערב בעבודת הרמטכ"ל ועסק בעניינים לא לו. לדוגמה, בשנת 1942 התווכח על אודות היקף המגויסים לשורות הצבא הבריטי, וכעבור כשנתיים נסבו חילוקי הדעות בין השניים על מעבר כוחות הפלמ"ח למסגרות גדודיות. יעקב דורי צידד הן באיזון בין הגיוס לצבא הבריטי ובין שימור הכוח העצמי בארץ והן בשימור הפלמ"ח במתכונת פלוגתית בשל הטיב המחתרתי של ה"הגנה" ובשל האילוצים התקציביים שהיו כרוכים בניהולה השוטף. לפחות פעמיים הגיש יעקב דורי את התפטרותו בגין המחלוקות הללו, אך שוב ושוב חזר בו לאחר שיושרו ההדורים בתיווכם של אליהו גולומב ושל ישראל גלילי.46

בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה עמד בראש מעייניו של יעקב דורי עימות נוסף מבית, ושלא כוויכוחים מהותיים עם משה סנה, גלש עימות זה לפסים אלימים. בפברואר 1944 הכריז האצ"ל על מרי נגד השלטון המנדטורי הבריטי בארץ ופתח בתקיפת מתקנים ממשלתיים כמו תחנות משטרה ואלחוט. גם ארגון הלח"י לא טמן ידו בצלחת, ואנשיו אף הרהיבו עוז וב־6 בנובמבר 1944 רצחו את שר המדינה הבריטי למזרח התיכון הלורד מוין ששהה בקהיר. פעולות אלו עמדו בסתירה להסכמה ששררה באותן שנים בקרב מרבית ראשי היישוב העברי בארץ, ולפיה המלחמה בגרמניה הנאצית קודמת למאבק בבריטים; וכמובן, גררו תגובות חריפות מצד הממשל המנדטורי. ראשי ה"הגנה", ובהם יעקב דורי, ניסו להניא את הנהגות האצ"ל והלח"י מלהמשיך באלימות, כדי שהבריטים לא יפגעו אנושות בבניין הכוח העברי, שעוד נכונו לו אתגרים צבאיים בפרט למול האוכלוסייה הערבית, ומתוך תקווה כי בתום מלחמת העולם ישנו הבריטים את מדיניותם כלפי היישוב. בעוד הלח"י נענה לבקשה לאחר ההתנקשות בלורד מוין, התמיד מנחם בגין, מנהיג האצ"ל, בסירובו; ומשכך לא הותיר להנהגת ה"הגנה" ברירה אלא לצאת למערכת בלימה. בין דצמבר 1944 לאפריל 1945 פתחו פעילי ה"הגנה" בפעולות רבות כדי לסכל את פעולות האצ"ל. בתקופה זו, שנודעה בכינוי "סזון", הם עצרו חלק מפעיליו והסגירו אותם לידי המשטרה הבריטית. פעולות אלה השיגו את מטרתן, הצרו את צעדי האצ"ל וצמצמו באופן כמעט מלא את מעשי האיבה נגד הבריטים עד לגמר מלחמת העולם השנייה באירופה במאי 1945.47

בתום מלחמת העולם השנייה התפוגגו התקוות שממשלת בריטניה תיסוג ממדיניות "הספר הלבן" עקב שואת יהודי אירופה ונוכח התנדבותם של אלפים מבני היישוב העברי לשורות הצבא הבריטי. על רקע ההעפלה גוברת והולכת של פליטים יהודים מאירופה לחופי הארץ ועקב ההבנה כי מצבם הקשה לא ריכך את העמדה הבריטית, שינתה הנהגת היישוב את מדיניותה ואימצה גישה אקטיבית אנטי־בריטית. לפיכך הוחלט להקים מסגרת מבצעית משותפת ל"הגנה", לאצ"ל וללח"י, אשר נודעה כתנועת המרי העברי ואשר שמה לה למטרה לרכז מאמץ מתואם למאבק בבריטים. יעקב דורי השתתף במגעים עם מנהיגי המחתרות המקבילות אשר נועדו לגבש את אותה מסגרת וגם בתכנון המבצעים הראשונים מטעמה, שהבולט שבהם היה פריצה למחנה המעצר הבריטי שבעתלית. בליל 10-9 באוקטובר 1945 פשט כוח של הפלמ"ח על מחנה המעצר, השתלט על כוח המשמר המקומי, ובצעדה רגלית לקיבוץ בית אורן שעל הכרמל מילט 208 מעפילים שהיו כלואים שם. המעפילים המשוחררים פוזרו במהירות בין היישובים במחוז חיפה, וה"הגנה" הזעיקה אלפי אנשים כדי למנוע מהבריטים להיכנס לתוכם ולתוּר אחר הנמלטים.48

אולם חרף הצלחת המבצע חש יעקב דורי שריב הסמכויות הבלתי פוסק עם משה סנה, ובפרט המאבק על מעמדו של הפלמ"ח, הגדיש את הסאה, וכחודש לאחר הפשיטה על מחנה עתלית הגיש את התפטרותו מתפקידו. שלא כבעבר, התקבלה בקשתו, ובתום שש שנים אינטנסיביות ורוויות מתח כרמטכ"ל ה"הגנה", החליפוֹ מפקד הפלמ"ח יצחק שדה.49 יעקב דורי סיים את תפקיד הרמטכ"לות בתחושת סיפוק חמצמצה. אמנם בתקופת כהונתו שינתה ה"הגנה" את פניה, התמקצעה מן הבחינה הצבאית, גדלה באופן ניכר מן הבחינה הכמותית ואימצה לעצמה עבודת מטה מסודרת בהיבטי התכנון האסטרטגי וההדרכה, אולם מאבקי הכוח עם ראש המפקדה הארצית, עקיפות הסמכות והתככים גם מצד דרגים נמוכים הותירו בפיו טעם מר. חרף זאת כישוריו הארגוניים של יעקב דורי ומחויבותו חסרת הפשרות ל"הגנה", אף על פי שהדבר גבה מחיר ממשפחתו, לא נעלמו מעיני הנהגת היישוב, ואלה ייעדו לו תפקיד שחשיבותו לתהליכי בניין הכוח של כוח המגן העברי לא היה פחות.

שליח ה"הגנה" בארצות הברית

ב־29 בדצמבר 1945 נחת יעקב דורי בניו יורק, ובפתח השנה האזרחית החדשה החל רשמית בתפקידו החדש כשליח ה"הגנה" בארצות הברית. מי שעמד מאחורי הרעיון לשגר את רמטכ"ל ה"הגנה" היוצא אל מחוץ לגבולות ארץ ישראל היה לא אחר מאשר דוד בן־גוריון, וכדרכו הרחיק ראות אל מעבר לאופק והבין כי המציאות שלאחר מלחמת העולם השנייה איננה עוד כשהייתה. הוא הכיר בירידת כוחה של בריטניה בעולם, העריך כי המנדט שלה על ארץ ישראל הוא בר־חלוף וחזה בעיני רוחו את המאבק הממשמש ובא על הקמת מדינה יהודית. יתר על כן, הצורך הדחוף לסייע לניצולי השואה מצד אחד, ולמנוע מהיישוב העברי בארץ ישראל גורל דומה מצד אחר, היו נר לרגליו. משום כך היה ברור לו כי עמידה איתנה במאבק מזוין העשוי להיות ממושך מצריכה משאבים ניכרים בכסף ובציוד לחימה, ובִּלתם תידוֹן המשימה לכישלון. לפיכך הוא שם אפוא את יהבו על יהדות ארצות הברית שהייתה בעלת השפעה כבירה על הממשל, וחשוב לא פחות מכך – עתירת ממון.50

בן־גוריון הניח את המסד וקשר קשרים ענפים עם אילי הון יהודים בארצות הברית. אולם את מערכת היחסים הזו נדרש לתחזק ואף להרחיב, והיה צריך להסתייע בקשריו האישיים כדי לרקום עסקאות רכישה ושינוע ולבסוף לתרגם את כספם לציוד חיוני עבור ה"הגנה", מנשק קל ועד לאוניות לצורכי העפלה. מבחינה זו היה יעקב דורי לאיש הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון. כמי ששירת כ־20 שנה בשורות ה"הגנה", בכללן שימש מפקד חיפה ורמטכ"ל, הוא הכיר לעומק את צרכיה, הוא הצטיין ביכולת ארגונית ובעבודת מטה שהיו חיוניים להצלחת פעילות כה מורכבת, ולבסוף הוא נהנה ממעמד בכיר מספיק כדי להניע תהליכים הן בשורות הארגון בארצות הברית והן אל מול הנהגתו בארץ ישראל.

עם תחילת תפקידו התרכז יעקב דורי בהקמת מנגנון מסועף ששלח זרועות לכל רחבי ארצות הברית ותר אחר הזדמנויות לרכוש כלי נשק ומכונות ייצור. מבחינה זו, הייתה ארצות הברית לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. סיום מלחמת העולם השנייה הביא לפירוק מפעלים רבים לייצור נשק, ובשל כך אפשר היה לקנות במחירי מציאה מכונות ייצור ועודפי תחמושת שנותרו במחסנים עמוסים לעייפה. בניצוחו של חיים סלבין,51 שהיה יד ימינו של יעקב דורי, נרכש קו ייצור לתחמושת, והוא הוברח בחלקים לנמל חיפה, הורכב בחשאי בארץ ואִפשר ל"הגנה" יכולת ייצור עצמי של אמצעי לחימה. נוסף על כך נרכשו כמה אוניות ששופצו והוכשרו לטובת פעילות המוסד לעלייה ב', זרוע של ה"הגנה" אשר ריכזה את העלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל.52

הישגיהם של יעקב דורי ושל האנשים שפעלו תחתיו התבררו כקריטיים למאבקה של תנועת המרי העברי במנדט הבריטי. חרף דו"ח ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית לבירור שאלת ארץ ישראל, אשר המליץ לאפשר את עלייתם של 100 אלף יהודים ששרדו את השואה, לא חדלו שלטונות המנדט הבריטי מלהערים קשיים ומלהציב התניות שלא היו מקובלות על ראשי היישוב. לפיכך ה"הגנה", האצ"ל והלח"י הגבירו את פעולותיהם נגד מתקניו ונגד סמליו של המנדט הבריטי ושמו דגש מיוחד בניסיונותיהם להביא אלפי מעפילים באוניות, שנתפסו ברובן. ללא המאמצים הכבירים שהושקעו מעבר לים וללא הכספים שגויסו בעמל רב בקרב יהדות ארצות הברית, ספק אם המאבק במנדט על נגזרותיו היה באותו היקף.

לצד העבודה הנמרצת בארצות הברית לא נותר יעקב דורי מנותק מהארגון ומהמשפחה שהשאיר מאחור. הוא התכתב רבות עם ראשי ה"הגנה" בארץ וקיבל מידע מפורט למדי על הפוליטיקה הפנים־ארגונית ועל המאבק שהלך והחריף בבריטים. יתר על כן, הוא השתתף בקונגרס הציוני שהתכנס בבזל שבשווייץ בדצמבר 1946, ושם נועד עם חברי המפקדה הארצית של ה"הגנה" בראשות זאב פיינשטיין. לדורי היה חלק בדיונים להתוויית המשך המאבק בבריטים, והוא שיתף את חבריו בנדבכים השונים של עבודתו בארצות הברית, ואלה תמכו בעימות של תנועת המרי העברי במנדט הבריטי. כאמור, על אף עבודתו הרבה לא זנח דורי את משפחתו, והשתדל לשמור ככל האפשר על קשר קרוב עימם. בין השאר, הוא התכתב עימם, ובאמצעות דרך תקשורת זו ניסה להיות מעורב ככל יכולתו בחייהם השוטפים ואף היה שותף להחלטתם לעבור דירה ממקום מושבם בתקופת מלחמת העולם השנייה בתל אשר שבשרון לעיר תל אביב.53

שליחותו של יעקב דורי בארצות הברית נמשכה כ־17 חודשים, ובמהלכם תרם תרומה מכרעת לבניין כוחה של ה"הגנה" ולמאמץ הבלתי נלאה להביא את ניצולי שואת אירופה לחוף מבטחים. עבודתו זו, על אף חשאיותה ועל אף מורכבותה הכרוכה במאמצים חובקי עולם, הייתה רווּיית לחץ וכאמור גבתה ממנו מחיר אישי. מלבד הפרדה הממושכת ממשפחתו נתנו בו המתח והדאגה היום־יומיים את אותותיהם, וגופו סבל ממכאוביו של כיב קיבה על בסיס כרוני. מחלה זו ייסרה אותו עוד שנים רבות, ולעיתים שיבשה את סדר יומו ואת תפקודו, אך רחוקה הייתה מלעצור את נתיב חייו או לגרוע מתרומתו למימוש החזון הציוני. אדרבה, עם שובו לארץ ישראל, במאי 1947, ייעד לו בן־גוריון, בפעם השנייה, תפקיד מפתח במאבק לשחרור הלאומי, אשר יחקוק את שמו לעד בספרי ההיסטוריה כמפקדו הראשון של הצבא העברי במדינתו העצמאית של העם היהודי.

מרמטכ"ל ה"הגנה" לרמטכ"ל צה"ל

ב־29 במאי 1947, זמן קצר לאחר ששב לחיק משפחתו, נועד יעקב דורי לשיחה עם בן־גוריון שהזמינוֹ לביתו. הפגישה לא נערכה בחלל ריק והייתה המשך ישיר לתקופת למידה אינטנסיבית של בן־גוריון כדי לקבל תמונה כוללת על מצבה של ה"הגנה" בהווה ועל היערכותה לקראת התמורות לעתיד לבוא. בבירור שערך לעצמו על ידי שמיעת עשרות מפקדים בארגון, הגיע בן־גוריון לידי המסקנה כי ארגון ה"הגנה" אינו מוכן דיו לתרחיש של עזיבת הבריטים את הארץ ולמלחמה כוללת במדינות ערב השכנות. לדידו, נדרש היה לערוך שׂידוד מערכות בארגון, לבצע שינויי איוּש ברמות הפיקוד הגבוהות ביותר ולהכשיר את הקרקע להפיכת המחתרת לכדי צבא.54 חזרתו של יעקב דורי מארצות הברית במועד זה התאימה אפוא לבן־גוריון כמו כפפה ליד. לפיכך בפגישה ביניהם הוא הציע לו לבחור בין שלוש האפשרויות האלו: להתמנות לראש המפקדה הארצית, לשוב ולשמש רמטכ"ל או להסתפק בתפקיד ממוּקד יותר כראש מחלקה במטה הכללי.55 לא עברו אלא ימים אחדים ונקבע כי יעקב דורי ישוב לתפקיד שכה היטיב להכיר, בעוד ישראל גלילי מונה לראש המפקדה הארצית. כדי להימנע מחילוקי הדעות שאפיינו את יחסיו של יעקב דורי עם משה סנה, סוכמה חלוקת הסמכויות בין השניים ונקבע מנגנון לבירור מחלוקות בראשות בן־גוריון.56

עם כניסתו המחודשת לתפקיד הרמטכ"ל החל יעקב דורי בעבודת מטה מקיפה לבדיקת המבנה הארגוני של ה"הגנה" ולמוכנותה למלחמה כוללת. בצוות היגוי, שנוסף על דורי היו חברים בו גם ישראל גלילי ויוחנן רטנר, בדקו את קשרי הגומלין בין המפקדה הארצית ובין המטה הכללי וערכו דיוני איוש לתפקידי ליבה ב"הגנה". יתרה מזו, הם בחנו את היקפי החימוש וכוח האדם שעמדו לרשות הארגון ואת הדרכים למימון רכישת כלי נשק כבדים ולהגברת פעולת הגיוס. כמו כן ערכו בחינה מדוקדקת של איכות כוח האדם ושל המסגרות הלוחמות בארגון ובדקו את התאמתן של התוכניות המבצעיות למציאות המתהווה. המסקנה העיקרית של צוות ההיגוי שפעל בחודשים יוני־ספטמבר 1947 הייתה כי למטה ה"הגנה" חסרו גופים מרכזיים, בהם אגף כוח האדם, אגף האפסנאות ואגף המבצעים, כדי להופכו למנגנון תיאום ופיקוח משומן. בהיעדרם, השליטה המבצעית, המנהלית והלוגיסטית על הדרגים הנמוכים יותר הייתה רופפת; מה גם שלא היו בנמצא חילות מקצועיים כתומכי לחימה. לפיכך בן־גוריון, שליווה מקרוב את עבודת צוות ההיגוי, הטיל על יעקב דורי את מלאכת ההקמה של אגפי המטה הכללי, וכך הכשיר את הקרקע להקמת צבא סדיר.57

בד בבד עם הרה־ארגון ב"הגנה" התנהלו האירועים בארץ ישראל בקצב מסחרר, והמציאות המדינית והביטחונית הייתה למתוחה יותר. בדומה להנהגת היישוב העברי הבין הצד הערבי כי המנדט הבריטי נמצא על זמן שאול, ולכן הגביר את מעשי האיבה נגד ריכוזי אוכלוסייה יהודיים וביצע פיגועים קשים ברחבי הארץ, ואלה גבו קורבנות רבים בנפש. בצל האלימות הגואה גילו הבריטים סימני מיאוס מהנעשה בארץ ישראל והחליטו להעביר את הטיפול בה לידי האו"ם. משום כך בחודש מאי החלה ועדת חקירה מיוחדת מטעם האו"ם לבחון לעומק את שאלת ארץ ישראל ותרה אחר פתרון. כעבור כארבעה חודשי עבודה, ב־31 באוגוסט 1947, הגישו חבריה את מסקנותיהם וקבעו פה אחד כי כ־30 שנה לאחר שהבריטים כבשו את הארץ, יש להביא את המנדט שלהם לכדי סיום ולהעניק לתושביה עצמאות בהקדם האפשרי. רוב חברי הוועדה אף המליצו על חלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית, אשר יהיו קשורות ביניהן בברית כלכלית, ולאזור בשליטה בין־לאומית, שירושלים במרכזו.58

מסקנות ועדת החקירה של האו"ם והעברתן לדיון בעצרת הכללית הביאו לידי מימוש את התרחיש ששרטט בן־גוריון על עזיבת הבריטים את הארץ. יתר על כן, בתחילת אוקטובר 1947, בעיירה עאליי שבלבנון, התכנסה מועצת הליגה הערבית, וזו החליטה לנקוט אמצעים צבאיים לסיכול חלוקת הארץ, ואף הצפי למעורבות המדינות השכנות היה למוחשי. זמן קצר לאחר ההחלטה באו"ם נראו ריכוזי כוחות סוריים בגבול הצפוני, ובעקבות זאת הכריזה ה"הגנה" על כוננות. הרמטכ"ל יעקב דורי הורה על מבצע תל חי, ועל פי הוראתו רוכזו בגליל העליון הגדוד השלישי של הפלמ"ח וכוחות חיל המשמר, אשר עמדו הכן לכל התפתחות.59

המתיחות בצפון, כמו גם הציפייה הדרוכה לגמר הדיונים בעצרת הכללית של האו"ם ולהצבעה על התוכנית לחלוקת הארץ, הביאו את ארגון ה"הגנה" להאיץ את מוכנותו למקרה של התגברות מעשי האיבה, ובכללה למעורבות חיצונית. לפיכך ב־7 בנובמבר 1947, בחתימתם של יעקב דורי ושל ישראל גלילי, פורסמה פקודת המבנה הארצי של ה"הגנה", אשר קבעה את הרכב כוח המגן העברי באופן הזה: "חיל" המורכב מארבע חטיבות מרחביות שיעמדו לפקודת המטכ"ל, ובהן ייכללו 15 גדודי פלמ"ח וחיל השדה, ו"משמר" שיאוגד בשלושה מרחבים עירוניים וב־11 נפות כפריות. הגדוד נקבע כיחידה הטקטית הגדולה ביותר של ה"חיל", והוא כלל פונקציות שונות כדוגמת רובאים, חבלנים וקשרים.60 תשעה ימים לאחר פרסום הפקודה פעל יעקב דורי לאייש את תפקידיהם של מפקדי האגפים החדשים במטה הכללי, ואלה היו המינויים החדשים: יגאל ידין מונה לראש אגף המבצעים, יוסף אבידר מונה לראש אגף אפסנאות, משה צדוק מונה לראש אגף כוח האדם, אליהו בן־חור מונה לראש אגף ההדרכה, וברוך רבינוב מונה לראש אגף הכספים.61 החלטתו של בן־גוריון לייסד גם את אגף התכנון לשעת חירום בראשות יוחנן רטנר, אשר ביוני 1948 יהפוך רשמית לאגף התכנון במטה הכללי, השלימה את מלאכת ההרכבה.62

ב־29 בנובמבר 1947 קיימה העצרת הכללית של האו"ם הצבעה על עתידה של ארץ ישראל, וברוב של 33 מדינות לעומת 13 מתנגדות ו־10 נמנעות התקבלה תוכנית החלוקה. על פי החלטה 181 של העצרת, נקבע כי בארץ ישראל תוקם מדינה יהודית לצד מדינה ערבית, בעוד ירושלים תהיה נתונה לשלטון בין־לאומי. הצד הערבי סירב להכיר בהחלטה, ולמחרת הותקפו כלי תחבורה עבריים שעשו דרכם לירושלים. זו הייתה יריית הפתיחה למלחמת העצמאות, אשר עד ל־15 במאי 1948 הייתה בבחינת מלחמת אזרחים, כשבתווך נמצאים הבריטים, ולאחר מכן הייתה למלחמת קיום בין המדינה שאך הוקמה לבין צבאות ערב הסדירים.

בחודשים הראשונים של המלחמה הייתה היוזמה נתונה בעיקרה לצד הערבי. האויב מיקד את פעולותיו בפגיעה ברכבים היהודיים שנעו על הצירים, בפרט בדרך העולה לירושלים, תקף נקודות יישוב מבודדות ואת ריכוזי האוכלוסייה העברית בערים המעורבות והטיל מצור על ירושלים ועל הנגב. כרמטכ"ל ה"הגנה" ניצח יעקב דורי על ניהול המערכה, ופעל לילות כימים כדי להתאים את בניין הכוח של הארגון לצורך המבצעי תוך כדי תנועה. תחת פיקודו הוקמו שש חטיבות השדה הראשונות, אשר היו לעמוד השדרה של הצבא הסדיר, וכיסו את מרחב הארץ על פי האופן הזה: חטיבות גולני וכרמלי בצפון הארץ, כאשר הראשונה נפרסה באזור העמקים, והשנייה – בגליל המערבי בשטח שבין חיפה לנהריה; חטיבת אלכסנדרוני נפרסה באזור השרון; חטיבת קרייתי פעלה בעיר תל אביב ובסביבותיה; חטיבת גבעתי נפרסה מדרום לתל אביב ועד לאזור ניצנים; חטיבת עציוני פעלה בירושלים ובהרי יהודה. לצידן של החטיבות לחמו גדודי הפלמ"ח, ועד לסוף אפריל 1948 הפכו לשלוש חטיבות נוספות – הראל, יפתח ונגב, ואלה לחמו בפרוזדור ירושלים, בגליל המזרחי ובדרום הארץ, בהתאמה.63 נוסף על כך יעקב דורי עמל לענות על הצורך הדחוף בכוח אדם ובעוד אמצעי לחימה. לראשונה, בפברואר 1948, הוצא צו גיוס מלא לגברים בני 25-18, והונחו היסודות לשירות החובה בצבא הסדיר שהלך והוקם. עד לחודש אפריל הגיע סך המתייצבים ל־100 אלף איש, מתוכם כ־82 אלף גברים על פי צו, וכ־18 אלף נשים שהשתתפו בנטל על בסיס התנדבותי. באשר להצטיידות באמצעי לחימה, הייתה ההסתכלות של יעקב דורי אל המערכה שחיכתה מעבר לפינה אל מול צבאות ערב הסדירים. מחודש פברואר נרכשו כלי נשק כבדים בחוץ לארץ, ובאמצעותם הונחו היסודות לכינון חילות מקצועיים, כגון חיל האוויר, חיל הים וחיל התותחנים, ושירות המשוריינים. בסוף מרס 1948, במבצע בלק 1, הגיעו המטוסים הראשונים מצ'כוסלובקיה, ואלה סיפקו נשק קל ותחמושת בכמויות שארגון ה"הגנה" טרם ידע כמותן. חודש לאחר מכן הגיעו לידיו גם התותחים הראשונים בקליבר 65 מילימטרים, ונסללה הדרך לרכוש טנקים.64

בחודש מרס 1948, בעיצומו של משבר השיירות ושל הכבדת המצור הערבי על היישוב העברי בירושלים, בגד הגוף ביעקב דורי. הלחץ הרב שהיה כרוך בעבודתו והאינטנסיביות שבה פעל נתנו את אותותיהם והביאו להתפרצות מחודשת של מחלתו. עקב זאת הוא רותק למיטתו והמתין לניתוח בהמלצת רופאיו.65 מצבו הבריאותי מנע ממנו מלתפקד באופן רציף ומלעקוב באופן הדוק אחר המאמץ המלחמתי. בשל ההיערכות למבצע נחשון, שעתיד היה להשיב את היוזמה לצד העברי ולהקל את המצור על ירושלים, פעל בן־גוריון בדחיפות למציאת פתרון לחסרונו של יעקב דורי בפיקוד העליון. בתוך זמן קצר נקבע כי צבי איילון66 ישמש סגן הרמטכ"ל, ובפועל גובש צוות מוביל, ולבד ממנו היו ישראל גלילי, יגאל ידין ויוחנן רטנר שכאמור, יועד לעמוד בראש אגף התכנון.67

חרף מחלתו ועל אף תהליך החלמתו הממושך, נותר יעקב דורי מעודכן בכל הנעשה הן בזירת המלחמה והן בתהליכים הפנים־ארגוניים. הוא קיבל עדכונים שוטפים על המבצעים הצבאיים בכל גזרות הלחימה ועל פלישת צבאות ערב לארץ ישראל בעקבות ההכרזה על הקמת המדינה. נוסף על כך הוא היה מעורב במעבר של מפקדת המטה הכללי ממקום מושבה ב"בית האדום",68 ששכן סמוך לשפת הים של תל אביב, לגבעת גן אברהם ברמת גן, שם שכן בית ההבראה "החלמה". לשכתו של יעקב דורי, אשר חיכתה לשובו, מוקמה בבית דירות בבעלות משפחת קוקס, כיום בית 17 ברחוב שרת בעיר.69 כמו כן הוא היה חלק משיג ושיח על אודות איושם של תפקידי מפתח בשורות הכוח הצבאי ועל הקמתן של חטיבות חדשות, בהן חטיבה 7. נושא חשוב לא פחות שבו עסק היה כוונתו של בן־גוריון לבטל את המפקדה הארצית בראשות ישראל גלילי. יעקב דורי השתתף בדיונים בעניין זה עם בן־גוריון, עם לוי אשכול ועם ישראל גלילי, ובסופם נקבע כי אבד הכלח על המפקדה הארצית, וסוכם כי עד להחלמתו של דורי ישמש בן־גוריון ממלא מקום הרמטכ"ל. צעד זה היה אפוא שלב אחרון בתהליך הממושך של הקמת צבא סדיר למדינה, שזה עתה הוכרז על עצמאותה, וסימן את סוף דרכה של ה"הגנה" כארגון מחתרתי.70 מקומו של יעקב דורי לא נפקד, חרף היעדרותו הכפויה, וכהמשך ישיר לתפקידו ב"הגנה" היה לראש המטה הכללי הראשון של צבא ההגנה לישראל.

הרמטכ"ל יעקב דורי בביקור ביחידת מודיעין (התמונה ניתנה באדיבות ארכיון צה"ל).

ראש המטה הכללי הראשון

ב־26 במאי 1948, בישיבת הממשלה, אושרה פקודת ההקמה של צבא ההגנה לישראל, ומשפורסמה ברשומות ב־31 במאי ניתן לה תוקף חוקי, וזה היה לתאריך ההקמה הרשמי של צה"ל. הפקודה קבעה כי יהא זה הכוח המזוין היחיד במדינה, אשר יורכב מחילות יבשה, ים ואוויר, ויתבסס על גיוס חובה.71 ביומו האחרון של חודש מאי אושר גם נוסח השבועה של צה"ל, וב־27 ביוני וב־28 בו הושבעו פיקוד הצבא והיחידות השונות. עם מתן הדרגות ב־1 באוגוסט 1948 הושלם תהליך ההקמה הפורמלי של צה"ל, והיותו לצבא הסדיר של מדינת ישראל היה לעובדה מוגמרת.72

בחודשיים הראשונים לעיצוב דמותו של צה"ל נמשכה הלחימה ביתר שאת, ולאחר קרבות בלימה קשים בכל החזיתות ולאחר הפוגה של כחודש שבה היוזמה לידי הצד העברי והחלו להסתמן ניצנים ראשונים של מפנה. לאורך תקופה זו שהה הרמטכ"ל יעקב דורי בפנסיון בודנהיימר שבחיפה כדי להחלים ממחלתו, אך בה בעת קיים קשר קבוע עם בן־גוריון ועם חברי המטה הכללי ושמר ככל האפשר על מעורבות בעשייה השוטפת.73 בין השאר, הוא היה שותף להתייעצויות באשר לקביעת סולם הדרגות ושמותיהן ובאשר למינויים של מפקדי חטיבות ושל מפקדי חזיתות, שהקמתן הייתה עדיין בשלבי תכנון.74 נוסף על כך הוא חיבר את פקודת היום לצה"ל לרגל יום ההשבעה של מפקדיו, ובה הוא קבע במידה רבה את המצפן הערכי והמוסרי שלאורו יפעל הצבא, כדלקמן:

עם שבועתנו הנאמנה למדינתנו, נכריז ביום זה קבל עם, עולם ומלואו – כי נשבענו לא להניח את נשקנו, לא לחסוך מעצמנו כל עמל ותלאה, לא להירתע מכל קורבן שיידרש, עד אם ימוגר האויב הזדוני ויושכן שלום עדי עד לעמנו בארצו־מולדתו. ביום זה נחתמה פרשה מפוארת בדברי ימי ההגנה העברית – צבא המחתרת של העם היהודי במאבקיו לשחרור ועצמאות מדינית – ונפתח פרק ראשון בדברי ימי הימים של צבא הגנה לישראל. יהיו טוהר הנשק, הנאמנות והמסירות לענייני האומה, הדבקות הקנאית במוסר הישראלי של ההגנה העברית – עמוד האש ההולך לפני צבא הגנה לישראל.75

בסוף חודש יולי 1948, זמן קצר לאחר שצה"ל קצר ניצחונות רבים בשפלה ובגליל בקרבות עשרת הימים ובעיצומה של ההפוגה השנייה, שב יעקב דורי ללבוש מדים. לראשונה, בהיותו רמטכ"ל צה"ל, הוא הופיע בפומבי במצעד צבאי שנערך בתל אביב במסגרת יום הצבא, שנקבע ל־27 בחודש, והדבר ציין את שובו לפעילות מלאה. בחודשים הראשונים לכהונתו בפועל עבר צה"ל תחת פיקודו כמה שינויים ארגוניים מהותיים, ואלה עיצבו את פניו לעתיד לבוא.

הרמטכ"ל יעקב דורי (שני משמאל) וראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון (שני מימין) בחגיגות לציון שנה לשחרור העיר טבריה באפריל 1949 (התמונה ניתנה באדיבות ארכיון צה"ל).

ב־6 באוגוסט 1948 פורסמה פקודת ההקמה של ארבע חזיתות, וזו הניחה את היסודות לפיקודים המרחביים. על פיה נקבע כי בראש חזיתות הצפון, המזרח, המרכז והדרום יעמדו, בהתאמה, ארבעה קצינים בדרגות אלוף: משה כרמל, דן אבן, צבי איילון ויגאל אלון. כעבור עשרה ימים מונה אלימלך אבנר למפקד הממשל הצבאי בדרגת אלוף. משימתו הייתה לארגן את הממשל הצבאי בשטחים שנכבשו, למעט הערים טבריה, צפת, חיפה וירושלים, ולהקים כוח חמוש שישמור שם על החוק והסדר. אמנם הגוף שבפיקודו הוכפף למשרד הביטחון, אך נקבע כי כוח האדם העומד לרשותו יהיה כפוף לרמטכ"ל.76 שינוי ארגוני חשוב אף יותר נבע מכוונת בן־גוריון לפרק את הפלמ"ח ולהטמיעו בצה"ל. יעקב דורי, שהשתתף בסדרת דיונים בנושא זה עם חבריו למטה הכללי, שלל את קיומם של שני מטות מקבילים לצה"ל ולפלמ"ח, והחזיק בדעה קרובה לזו של בן־גוריון, שדגלה בצבא אחד למדינה.

משהחליט בן־גוריון לפרק את מטה הפלמ"ח ולשלב את שלוש חטיבותיו באופן מלא בצה"ל, תרגם זאת יעקב דורי לפקודה. פעמיים הוא הוציא פקודה לפירוק מטה הפלמ"ח: בפעם הראשונה היא ניתנה ב־7 באוקטובר, אך יישומה נדחה הן בשל ערעור מפקדת הפלמ"ח והן בשל העיסוק האינטנסיבי במבצע יואב לפריצת המצור המצרי על הנגב. בפעם השנייה היא ניתנה ב־28 באוקטובר, זמן קצר לאחר כיבוש באר שבע ולאחר סיום מבצע יואב, ומועד הפירוק נקבע ל־7 בנובמבר. חרף המחאות יושמה הפקודה ככתבה וכלשונה: מטה הפלמ"ח פורק, שלוש חטיבותיו הושוו במעמדן לכלל החטיבות בצבא, וצה"ל היה למייצגה האולטימטיבי של הממלכתיות ושל אחדות העם.77 כחודש לאחר שתמה סאגת הפירוק של מטה הפלמ"ח הנהיג יעקב דורי שינוי נוסף הקיים עד עצם היום הזה. בתחילת דצמבר 1948 נקבעה משרה חדשה – היועץ הכספי לרמטכ"ל. מתוקף תפקידו הוא היה אמון על תכנון התקציב של צה"ל, עבד ישירות מול שר הביטחון ומול משרד האוצר והשתתף בדיוני המטה הכללי.78

הרמטכ"ל יעקב דורי (שלישי משמאל) בחברת שר הביטחון דוד בן־גוריון, ראש אגף המבצעים יגאל ידין ומפקד חזית הדרום יגאל אלון. (התמונה צולמה על־ידי פרד צ'סניק וניתנה באדיבות ארכיון צה"ל.)

לצד התהליכים לארגון הצבא עמד הרמטכ"ל יעקב דורי מקרוב על מלאכת התכנון והביצוע של מבצעי ההכרעה בשלהי מלחמת העצמאות. עד לתחילת 1949 הצליח צה"ל תחת פיקודו להביא לנסיגת חלק ניכר מהכוחות הערביים מהארץ, ולשוך הקרבות במרבית הגזרות. בעקבות זאת הלחימה פינתה את מקומה לטובת הדיפלומטיה, ומינואר עד ליולי 1949 נפתח משא ומתן בין מדינת ישראל ובין ארצות ערב השכנות שנועד להשיג שביתת נשק. קצינים בכירים ובהם יגאל ידין, מרדכי מקלף, משה דיין ויצחק רבין (לימים, ראשי המטה הכללי של צה"ל), השתתפו בשיחות עם גורמים צבאיים מקבילים בצד הערבי ועדכנו באופן שוטף את יעקב דורי בכל ההתפתחויות.79 הרמטכ"ל, מצידו, המשיך בארגון ובתפעול השוטף של צה"ל ועסק במינוי קצינים לתפקידי פיקוד רבים. כך למשל, בפברואר 1949 החליט למנות את שמעון אבידן, מפקד חטיבת גבעתי, לראש מחלקת המבצעים במטכ"ל ולפצל את החטיבה לשתי חטיבות נפרדות: חטיבה 5 בפיקוד יעקב פרי וחטיבה 17 בפיקוד צבי צור (לימים, הרמטכ"ל השישי). כמו כן מונה מישאל שחם למפקד חטיבה 16, היא חטיבת מחוז ירושלים. נוסף על כך עסק יעקב דורי בהכנות האחרונות למבצע עובדה לכיבוש הנגב הדרומי, שעליו טענו הירדנים חזקה.80

משנדַמה האש בשדה הקרב, ומשהשיחות עם מדינות ערב היו בעיצומן, נפתחה מבחינת יעקב דורי וצה"ל מערכה חדשה על סד"כ הצבא ועל תקציבו. בצה"ל היו כ־116 אלף איש בסוף המלחמה אשר היוו כ־16 אחוזים מסך האוכלוסייה והיו לנטל כבד על המשק עד כדי שיתוקו. ראש הממשלה ושר הביטחון הגיע לידי המסקנה כי מה שהיה נכון למלחמת קיום אינו נכון עוד לימי רגיעה, והִנחה את הרמטכ"ל להקטין את הסד"כ בשיעור ניכר ובאופן שישמור על איזון בין צורכי הביטחון ובין האילוץ הכלכלי. במהלך שנת 1949 עמל אפוא המטה הכללי על תוכנית אב והמליץ על צבא סדיר בהיקף של 45 אלף איש כדי למלא את משימותיו השוטפות. עבודת המטה בנושא, אשר יגאל ידין ריכזהּ, לא תאמה את דעתו של יעקב דורי ובוודאי לא את דרישתו של בן־גוריון. הרמטכ"ל הבין היטב ממרבית אלופיו את צו השעה ואת ההיגיון שעמד מאחורי הנחייתו של בן־גוריון, אך בתוך המטה שלו הוא נמצא בעמדת מיעוט. חרף זאת בן־גוריון הטיל את מלוא כובד משקלו וכפה את דעתו, וכך על הצבא הסדיר היה להתכנס לכדי 25 עד 30 אלף איש ולהתבסס על מערך מילואים. בעקבות זאת זורזו השחרורים משורות הצבא, ואם בחודש אפריל עוד היו כ־82 אלף מגויסים, הרי בסוף יוני 1949 היו כ־50 אלף איש בלבד. גם מספר החטיבות הסדירות הופחת למורת רוחם של אלופי המטה הכללי והסתכם בשלוש בלבד.81

בד בבד עם התהליך להקטנת הצבא הסדיר פעל יעקב דורי להסדיר את מערכת היחסים בין המטה הכללי ובין משרד הביטחון ולחלק את הסמכויות בין שני הגופים. ביוני 1949 הוא מינה ועדה בראשות אלוף מרדכי ("מונטי") גרין,82 שבחנה את המבנה הראוי למוסדות הפיקוד העליון והגדירה את יחסי הגומלין ביניהם. לאחר כשלושה חודשי עבודה היא קבעה כי שר הביטחון הוא האחראי העליון על כל כוחות הביטחון, והוצע כי השר ינהל את כוחות הביטחון באמצעות הרמטכ"ל, ואת משרד הביטחון – באמצעות מנכ"ל. עוד הומלץ להקים מועצה של תשעה חברים, בהם שר הביטחון, מנכ"ל המשרד, הרמטכ"ל, שלושה ראשי אגפים מהמשרד ושלושה מהמטה הכללי, והיא תדון בסוגיות יסוד כגון תקציב וחקיקה. עוד הוחלט כי משרד הביטחון הוא שינהל את ענייני הכספים של הצבא ויספק את כל צרכיו המשקיים. בהקשר זה קבע אפוא יעקב דורי כבר ביולי 1949, כי אגף האפסנאות יעמוד במגע מתמיד עם משרד הביטחון ועם התעשיות הביטחוניות כדי לממש את תוכניות החימוש וההצטיידות במסגרת בניין הכוח.83

סוגיה נוספת שהעסיקה את יעקב דורי בפריזמת היחסים עם משרד הביטחון הייתה שאלת מעמדם של חילות האוויר והים. לצד הקמתם של אגפי האוויר והים במשרד הביטחון, אשר נועדו לתת מענה לצרכים הייחודיים של שני החילות בשל אמצעי הלחימה שברשותם ובשל ההתמחות המקצועית הכרוכה בהפעלתם, ראו עצמם מפקדי החילות זרועות עצמאיות שאינן כפופות למטה הכללי. יעקב דורי, שנהנה בנושא זה מרוח גבית מצד מרבית עמיתיו למטה הכללי, דחה את תביעתם של ראשי החילות למעמד נפרד ופעל לשילובם המלא בצה"ל. במשך חודשים רבים התווכח רבות בנושא, בפרט עם מפקד חיל האוויר אהרון רמז, ומשלא נמצא פתרון, נדרש להתערבותו של בן־גוריון. מתוקף היותו שר הביטחון הסתייע בן־גוריון בסוגיה זו במומחים חיצוניים ומינה כמה ועדות כדי לקבוע את מעמדם של חילות האוויר והים ואת זיקתם למטה הכללי. ככלל, הכירו הוועדות בהתמקצעות הייחודית של שני החילות ונטו למסור לראשי המטות של החילות את הסמכות ואת האחריות לבניין הכוח ולרכז את עבודתם המשקית מול משרד הביטחון. עם זאת שאלת עצמאותם של החילות לא הוכרעה בתקופת כהונתו של יעקב דורי ונותרה לפתחו של אלוף יגאל ידין, מחליפו בתפקיד.84

הרמטכ"ל יעקב דורי (באמצע השורה הראשונה) עם צמרת הפיקוד של צה"ל בשנת 1948 (התמונה ניתנה באדיבות ארכיון צה"ל).

העיסוק האינטנסיבי של יעקב דורי במלאכת הבנייה של צה"ל, אשר הייתה כרוכה בשעות עבודה ממושכות ולא אחת בדיונים מעוררי מחלוקת, שב וגבה ממנו מחיר מן ההיבט הבריאותי. כשנה לאחר שהחלים מניתוח ולאחר שחזר לפעילות מלאה, שב לסבול מכאבים קשים בשל התפרצות מחודשת של מחלתו. בעקבות זאת בתחילת ספטמבר 1949 הוא ביקש מבן־גוריון לסיים את תפקידו ולהקדיש את זמנו לטיפול בבריאותו המתערערת. בן־גוריון, אשר העריך את פועלו ואת נאמנותו של יעקב דורי, ניסה בתחילה להרוויח זמן, אך משעמד על מצבו נעתר לבקשתו.85

ב־9 בנובמבר 1949 סיים יעקב דורי את כהונתו כרמטכ"ל. באיגרת הפרדה שלו מצה"ל סיכם את הערכים שלאורם פעל ואשר שאף להנחיל לממשיכים בדרך ולנושאי הנס שלפני המחנה, ואלה דבריו:

הנני להשתמש בהזדמנות זו לציין בפניכם שתי חובות שבמצפון, אשר במשך שירותי הארוך היו מצפנים–מדריכים דאגתי ומכוונים מחשבותיי ומעשיי. חובת השירות לעם – היא שהייתה לי תמיד אש ואור חיים. לא הכרתי ייעוד נשגב יותר וקדוש יותר לבן תמותה מאשר החובה לשרת את עמי... חובת החברות – בה הרגשתי תמיד היסוד האנושי ביותר והמוסרי ביותר והכוח הגדול, הממצה, הדולה והמלכד את הטוב והמועיל, הגנוז והחבוי בעולמו של כל אדם, לשלהבת מתח ולמנוף מעש, להשגתה של תעודה משותפת אחת... אני מאמין בכל ליבי כי חובות מצפון אלו ידריכו לעולם מעשיהם ופועלם של כל אלה אשר ייטלו על שכמם האחריות הגדולה והמעשה האדיר בבנייתו, שכלולו וביצורו של צבא ההגנה לישראל.86

טקס חילופי הרמטכ"לים בנובמבר 1949. (מימין לשמאל) שאול אביגור סגן שר הביטחון, הרמטכ"ל היוצא יעקב דורי, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון, שר החוץ משה שרת והרמטכ"ל הנכנס יגאל ידין (התמונה ניתנה באדיבות ארכיון צה"ל).

בשירות המדע

שבועיים לאחר פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל נסע יעקב דורי עם אשתו ועם בתו לשווייץ כדי לשהות בבית מרפא שבעיירה מונטריי. במשך יותר מארבעה חודשים הוא קיבל טיפול רפואי מסור, ובשילוב עם אוויר צח ושגרה נינוחה הלך והשתפר מצב בריאותו.87 עם שובו לארץ, בתחילת אפריל 1950, הוא נועד עם בן־גוריון כדי לבחון את המשך דרכו. כחודש אחר כך הוא כבר עמד בראש אגף המדע שבמשרד ראש הממשלה, ומתוקף תפקידו ייצג את הממשלה בחיל המדע בצה"ל ובמוסדות להשכלה גבוהה וסייע לפתח תעשיות עתירות ידע בעלות זיקה ביטחונית. בשנה שבה החזיק במשרה זו סקר יעקב דורי את מצב ההשכלה הגבוהה, בפרט בתחום המדעים המדויקים, בחן דרכים לשדרג את רמת המחקר וריכז מאמץ להבאת מומחים מחוץ לארץ לשורות האקדמיה המקומית. אולם בעיצומה של עבודתו המאומצת כראש אגף המדע קיבלה הקריירה שלו תפנית, וזו כרכה את עתידו המקצועי פעם נוספת עם העיר חיפה ומבחינתו הייתה סגירת מעגל להיותו מהנדס בהכשרתו.88

ב־7 בדצמבר 1950 הלך לעולמו שלמה קפלנסקי, מנהל הטכניון, ובעקבות זאת יעקב דורי היה מועמד מוביל להחליפו. שלא בפעם הראשונה בקורותיו, היה זה בן־גוריון שמשך בחוטים והשפיע על תחנות חייו, ובעידודו גם זכה במשרה. כך ב־27 בפברואר 1951 הסתיימה אפוא עבודתו של יעקב דורי במשרד ראש הממשלה, וביום הראשון לחודש מרס החל לנהל את הטכניון בחיפה.89

בשנה הראשונה לכהונתו כמנהל הטכניון התרכז יעקב דורי באיתור מקום חלופי למוסד האקדמי ובגיוס תרומות לטובת העניין. עד מהרה הוא גילה כי העיסוק בכך היה סיזיפי, והתוכניות למיקום משכנו החדש של הטכניון עלו וירדו בלי שהנושא התקדם. הסבך הבירוקרטי הותר רק כעבור כשנה וחצי, עם התערבותו של בן־גוריון בעניין, וזו הובילה להקצאת שטח במורדות הכרמל סמוך לנווה שאנן.90 גם מהעיסוק בניהול הטכניון עצמו לא רווה יעקב דורי נחת נוכח המחסור החמור בסגל אקדמי מקצועי ונוכח היעדר דור מרצים צעיר ורענן. אולם לא אדם כיעקב דורי יאמר נואש. בתחילת שנת 1953 הוא יצא לביקור ממושך בארצות הברית, והודות למעמדו כרמטכ"ל לשעבר וקשריו מהתקופה שבה שימש שליח ה"הגנה", עלה בידו לעשות נפשות לטכניון ולעתיד המדע בישראל ולגייס סכומים ניכרים עבור המוסד שבראשו עמד.91 הכסף הרב שהחל לזרום בשנים הבאות לטכניון אִפשר תהליך בנייה איטי אך בעל נתיב התקדמות ברור ברוח חזונו של יעקב דורי. עקב בצד אגודל נבנו בניינים ומעבדות חדשות, ואלה פתחו אופקים חדשים בפני הסטודנטים ואפשרו לטכניון לגוון את תוכניות הלימוד ואת תחומי המחקר. המבנה המודרני של הטכניון במקומו החדש והתשתיות המדעיות שהוקמו היו מוקד אטרקטיבי לדור הלומדים הצעיר, ועד מהרה היה הקמפוס לשוקק ותוסס.92

בד בבד עם עשייתו בטכניון נרתם יעקב דורי באמצע שנות החמישים פעמיים למשימות במישור הלאומי. בעקבות "עסק הביש"93 במצרים החליט ראש הממשלה משה שרת להקים בתחילת ינואר 1955 ועדת בדיקה, שתפקידה היה לגלות מי נתן את ההוראה להפעיל רשת חבלה יהודית, ולאיזה צורך. יעקב דורי נקרא אל הדגל, ועם נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן, שכאמור הכירוֹ כבר בשירות המשותף בגדודים העבריים, היוו את הרכבה. במשך כעשרה ימים תחקרו השניים את ראשי מערכת הביטחון, ובכללם את שר הביטחון פנחס לבון ואת הרמטכ"ל משה דיין, בניסיון להבין את תהליך קבלת ההחלטות בפרשה. בתום עבודתם הגישו לראש הממשלה דין וחשבון, אשר הצביע על מערכת יחסים קלוקלת בצמרת הביטחונית, אך בה בעת לא ידע לקבוע במידה מוחלטת של ודאות מי נתן את ההוראה לפעול במצרים. עם זאת רמזו מסקנותיהם של דורי ואולשן על אחריות מיניסטריאלית של פנחס לבון, וכעבור זמן קצר היא סללה את הדרך להתפטרותו של שר הביטחון מתפקידו.94

כעשרה חודשים לאחר תום עבודת הוועדה החליט ראש הממשלה החדש־ישן דוד בן־גוריון להפעיל את יעקב דורי שוב והעמידוֹ בראש גוף ציבורי לגיוס תרומות בשם הביטחון הלאומי. המניע שעמד מאחורי משימה זו נבע מהתעצמותה של מצרים באמצעי לחימה על רקע עסקת הנשק הצ'כית ומחשש פן ייווצר פער איכותי בין ישראל ובין מדינות ערב שקשה יהיה לצמצמו. יעקב דורי, שנהנה מיוקרה ציבורית רבה בהיותו רמטכ"ל לשעבר ובהיותו מנהל הטכניון בהווה, ערך כנסי התעוררות והסברה ופעל לעודד את הציבור בכלל ואת בעלי ההון בפרט לפתוח את כיסם ולתת כתף. בתום כחמישה חודשים של מסעות שכנוע ושל התרוצצויות ברחבי הארץ סיים יעקב דורי את תפקידו, לאחר שהצליח לגייס מיליוני לירות מהציבור.95

בתחילת שנת 1956 שב יעקב דורי לנהל במשרה מלאה את הטכניון. שני האתגרים העיקריים שעמדו לפתחו והיו כרוכים זה בזה היו סוגיית התקציב והיכולת לעבות את סגל המרצים במדענים מחוץ לארץ. במחצית השנייה של שנות החמישים צבר הטכניון גירעון שהלך והעמיק, והדבר הקשה את התפקוד השוטף של הקמפוס והעיב על התוכניות להרחיב את פעילותו. יעקב דורי לא נותר אדיש, ובספטמבר 1958 החליט להגיש את התפטרותו מניהול הטכניון כדי להביא לשינוי שיחלץ את העגלה מן הבוץ. מכתבו השיג במידת־מה את מטרתו וגרם לבן־גוריון, שהכיר בחשיבות הרבה של הטכניון למערכת הביטחון ולתעשייה הישראלית, להירתם לעזרה ולבחון את האפשרות להגדיל את השתתפותה של הממשלה במימון.96

במלאות עשור לכהונתו כמנהל הטכניון החליט יעקב דורי להקדיש זמן לעצמו ולבני משפחתו, ובאוקטובר 1961 יצא לחופשה למשך שנה.97 אמנם חלק ניכר מתקופה זו הוא שהה בחוץ לארץ, אך למרות זאת לא חדל מעשייה. בסוף שנת 1961 נענה דורי לבקשתה של שרת החוץ גולדה מאיר ונשלח לקניה כדי לסייע בכינון יחסים דיפלומטיים עימה. במשך כמה חודשים התגורר עם רעייתו בבירה ניירובי, יצר קשרים חמים עם ההנהגה המקומית והניח את המסד לשיתוף פעולה פורה בין ישראל ובין קניה. פעילותו זו הייתה נדבך חשוב בחדירה הישראלית למדינות מזרח אפריקה ובעלת ערך ברמה האסטרטגית לאור מקומן הגאוגרפי, הן לאורך ים סוף והן לאורך הנילוס.

בתום שנת השבתון שלקח לעצמו, שב יעקב דורי בסתיו 1962 לנהל את הטכניון, וכך חזרו טרדות היום השגרתיות שהעסיקו אותו.98 עיקר מרצו הוקדש להשגת תקציב מוגדל מהממשלה, וביוני 1963 חיבר דין וחשבון מקיף שפירט את הישגיו של הטכניון, מצד אחד, ואת הסכנות הטמונות למוסד בהיעדר משאבים, מצד אחר. דרישתו המרכזית מהממשלה הייתה לתקצב את הטכניון ב־60 מיליון לירות למשך חמש שנים ולהופכו מגוף נתמך לגוף המתוחזק על ידה באופן שוטף.99 בד בבד עם ניסיונותיו להגדיל את תזרים המזומנים לטכניון, הן ממקורות ממשלתיים והן מתרומות, היה יעקב דורי מעורב גם בעשייה ציבורית. כך, למשל, הוא נענה לבקשת שר החינוך והתרבות אבא אבן, ובקיץ 1963 עמד בראש ועדה שבדקה את מבנה ההתאחדות לספורט. במשך יותר מחודשיים הוא למד לעומק את מבנה מוסדות הספורט והפוליטיקה שפגעה בעקרון השוויון בין המרכזים השונים, וחיבר דו"ח יסודי בנושא. על פי המלצותיו, הרכב הנהלת ההתאחדות לספורט הושתת על חמש האגודות הקיימות בלי לקפח מי מהן על רקע שייכות פוליטית, ובא הקץ על הדומיננטיות המוחלטת שהייתה למרכז "הפועל" ולמרכז "מכבי" בארגון.100

במאי 1965 החליט יעקב דורי להתפטר מתפקיד מנהל הטכניון בשל ההחמרה במצבו הבריאותי. משהניסיונות להניאוֹ מהחלטתו עלו בתוהו, כובדה בקשתו, ופרק נוסף נחתם בקורות חייו.101 כך תמה תקופת כהונה מפוארת של 14 שנה, וזו שינתה את פניו של הטכניון מן הקצה אל הקצה הן מבחינת רמת הלימוד והן מבחינת התשתיות תומכות המחקר המדעי. הודות למסירותו של יעקב דורי, הודות ליוקרתו הציבורית והודות לקשר האמיץ שהיה לו עם הנהגת המדינה, היה הטכניון למוסד האקדמי המוביל בתחום המדעים המדויקים בארץ; הישגיו זכו להכרה בין־לאומית, ובוגריו עמדו בקדמת הטכנולוגיה והיו חוד החנית של התעשיות הביטחוניות.

אחרית דבר

זמן קצר לאחר שסיים יעקב דורי את תפקידו בטכניון, הוא נסע עם רעייתו לשהות של כמה שבועות באירופה, בין השאר בבית מרפא בשווייץ. עם שובו לארץ הוא החליט להיכנס לקלחת הפוליטית, אשר עמדה בסימן פרישתו של דוד בן־גוריון ממפלגת השלטון והקמת רשימה עצמאית בשם "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י) בראשותו לקראת הבחירות לכנסת השישית ב־2 בנובמבר 1965.102 יעקב דורי, שפעמים כה רבות נעזר בבן־גוריון, נחלץ עתה להתגייס לטובת פטרונו והשתתף במסע הבחירות. הוא עשה נפשות למפלגתו ואף העמיד עצמו לבחירה מטעמה למועצת עיריית חיפה.103 נוכח התוצאות המאכזבות מבחינת רפ"י, הוא ייצג במשך כשנתיים את האופוזיציה לראש העיר אבא חושי והתנגד לרבות מיוזמותיו, בכללן לתוכנית להקים אוניברסיטה על הכרמל.104 בקיץ 1967, על רקע כניסת רפ"י לממשלה ערב מלחמת ששת הימים, הצטרפה הסיעה בעירייה לקואליציה, ויעקב דורי היה לסגנו של ראש העיר.105 במשך כשנתיים מילא יעקב דורי את התפקיד, אולם גילו המתקדם ובריאותו הרופפת היו בעוכריו. עם סיום כהונתו, בנובמבר 1969, הוא בחר שלא להתמודד עוד, ואת שארית שנותיו הקדיש בעיקר למשפחתו ולטיפולים רפואיים שהלכו ותכפו. ב־29 בינואר 1973, והוא בן 73, נפטר יעקב דורי בעיר שכה אהב, חיפה.

9 הערך על אודות אודסה בוויקיפדיה.

10 דוד תדהר, "אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו", מעריב, 22 באפריל 1949; "מרים דוסטרובסקי", דבר, 2 במרס 1953; מרדכי נאור, הרמטכ"ל הראשון יעקב דורי, בן־שמן: מודן ומערכות, 2011, עמ' 19-15, 63.

11 שם, עמ' 17-16; שלמה שחורי, "איש העליה השנייה הגיע לגבורות", דבר, 10 באוגוסט 1964.

12 יעקב דורי, "יובל הגדודים העבריים", מערכות, גיליון 184-183, מאי 1967, עמ' 20-19; נאור, הרמטכ"ל הראשון, עמ' 20, 26-25; ד' דיוקנאי, "רב־אלוף יעקב דורי", מעריב, 27 ביוני 1952.

13 ארתור בירם חי בשנים 1967-1878. הוא נולד בגרמניה והיה לדוקטור לשפות שמיות וקלאסיות מאוניברסיטת ברלין. בשנת 1913 עלה לארץ והיה למנהל הראשון של בית הספר הריאלי בחיפה. בשנות השלושים סייע ל"הגנה" בהכשרת הנוער לתפקידי ביטחון על ידי אימונם בשדאות ובאמנויות לחימה. בשנת 1953 יזם את הקמת הפנימייה הצבאית בחיפה, שהכשירה דורות של מפקדים לעתיד בצה"ל.

14 נאור, הרמטכ"ל הראשון, עמ' 31-30.

15 אליהו גולומב חי בשנים 1945-1892. הוא עלה מרוסיה בשנת 1908 והיה מראשוני התלמידים בגימנסיה הרצליה. הוא היה ממארגני ההתנדבות לגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה ונמנה עם המשרתים בהם; היה ממייסדי ה"הגנה" בשנת 1920 ומעורב בתהליך קבלת ההחלטות בארגון ובבניין כוחו הצבאי; היה מיוזמי הפו"ש (פלוגות השדה) והפלמ"ח (פלוגות מחץ) וצידד בפעילות התקפית נגד הערבים לצד שיתוף פעולה טקטי עם הבריטים.

16 נאור, הרמטכ"ל הראשון, עמ' 43-41.

17 יעקב דורי, "יובל הגדודים העבריים", מערכות, גיליון 184-183, מאי 1967, עמ' 22-21; מרדכי נאור (עורך ראשי), לכסיקון כוח המגן ה"הגנה", תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1992, עמ' 95-94.

18 יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, כרך שני, חלק ראשון, תל אביב: מערכות, 1964, עמ' 99-97; ד' דיוקנאי, "רב־אלוף יעקב דורי", מעריב, 27 ביוני 1952.

19 נאור, הרמטכ"ל הראשון, עמ' 67-60.

20 שם, עמ' 71-67.

21 יעקב פת חי בשנים 1956-1894. הוא עלה מפולין בשנת 1913, וכעבור כשלוש שנים הצטרף לארגון "השומר". בשלהי מלחמת העולם הראשונה התגייס לשורות הגדודים העבריים ונמנה עם דור המייסדים של ה"הגנה". בשנים 1931-1922 פיקד על פעילות הארגון בחיפה, ובשנים 1940-1931 פיקד על פעילותו בירושלים. במלחמת העצמאות היה אחראי לשיגור שיירות אספקה לירושלים הנצורה.

22 עיקר האלימות בחיפה היה ב־27 באוגוסט 1929 וב־28 בו. בהתקפה הערבית נהרגו שבעה יהודים, ו־67 נפצעו; ואילו בקרב הערבים היו 17 הרוגים ו־94 פצועים. הנתונים מתוך ספרו של הלל כהן, תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי־ערבי, ירושלים: כתר, 2013, עמ' 18, 20. ראו עוד אצל: יעקב גולדשטיין, "מאורעות תרפ"ט (1929) בחיפה", בתוך מרדכי נאור ויוסי בן־ארצי (עורכים), חיפה בהתפתחותה 1948-1918, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1989, עמ' 181-171.

23 סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, כרך שני, עמ' 427-426.

24 שם, עמ' 571-569.

25 אלימלך אבנר חי בשנים 1957-1897. הוא עלה מרוסיה, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הטורקי. בתום המלחמה התגייס לשורות הגדודים העבריים במסגרת הצבא הבריטי. הוא נמנה עם דור המייסדים של ה"הגנה" והתווה את עקרונות ההדרכה בארגון. בשנים 1941-1931 שימש מפקד ה"הגנה" בתל אביב, ובשנים 1944-1941 פיקד על גליל הדרום. עם הקמת צה"ל מונה למפקד הממשל הצבאי בדרגת אלוף.

26 יגאל שפי, סיכת מם־מם: המחשבה הצבאית בקורסים לקצינים ב"הגנה", תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991, עמ' 45-43, 224-223.

27 שם, עמ' 47-46, 224.

28 יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, תל אביב: עם עובד, 1978, עמ' 214-195.

29 שפי, סיכת מם־מם, עמ' 54-53.

30 פורת, ממהומות למרידה, עמ' 271; סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, כרך שני, עמ' 718-716.

31 נאור, כוח המגן, עמ' 425-424.

32 סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, כרך שני, חלק שני, עמ' 796-795, 886-882, 897-893.

33 שפי, סיכת מם־מם, עמ' 69.

34 אורד צ'רלס וינגייט חי בשנים 1944-1903. הוא נולד בהודו והוכשר כקצין תותחנים בצבא הבריטי. במהלך שירותו מילא כמה תפקידים במזרח התיכון. בשנים 1933-1928 שירת בסודאן, ובשנים 1939-1936 הוצב בארץ ישראל. הוא קשר קשרים אמיצים עם ראשי ה"הגנה" ונודע בכינוי "הידיד". בין השאר פעל רבות נגד הכנופיות הערביות והכשיר את לוחמי ה"הגנה" בלוחמת גרילה וקומנדו. במלחמת העולם השנייה שירת תחילה באפריקה, ובהמשך – במזרח הרחוק. במרס 1944 נספה בתאונת מטוס בבורמה.

35 כריסטופר סייקס, "נתפס הפנקס של אבו־דורה", מעריב, 2 ביוני 1959; סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, ערך שני, חלק שני, עמ' 932-929.

36 שפי, סיכת מם־מם, עמ' 89-87.

37 פורת, ממהומות למרידה, עמ' 342-341.

38 סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, כרך שלישי, חלק ראשון, תל אביב: עם עובד, 1972, עמ' 54-53, 233-232.

39 שם, עמ' 55-54.

40 נאור, כוח המגן, עמ' 97-96.

41 סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, כרך שלישי, חלק ראשון, עמ' 377-374.

42 שם, עמ' 365-363; צביקה דרור, מצביא ללא שררה: סיפור חייו של יצחק שדה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 190-186.

43 שם, עמ' 206-204.

44 יוסף אבידר, בדרך לצה"ל, תל אביב: מערכות, 1973, עמ' 188-183.

45 נאור, כוח המגן, עמ' 428-426.

46 סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, כרך שלישי, חלק ראשון, עמ' 694-691; נאור, הרמטכ"ל הראשון, עמ' 157-154.

47 יהודה לפידות, הסזון: ציד אחים, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי בישראל, 1994, עמ' 11, 101-98.

48 סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, כרך שלישי, חלק שני, עמ' 848-844.

49 שם, עמ' 1251; דרור, ללא שררה, עמ' 293.

50 דורון אלמוג, הרכש בארצות־הברית 1949-1945, תל אביב: מערכות, 1987, עמ' 105-104.

51 חיים סלבין חי בשנים 1980-1902. הוא נולד ברוסיה, ובשנת 1924 עלה לארץ ישראל. סלבין עבד בחברת החשמל והשתתף בהקמת תחנות הכוח בנהריים ובתל אביב. בשנים 1945-1940 עמד בראש תעשיית הנשק של ה"הגנה", אשר כונתה "תעש". בשנים 1947-1945 ריכז בארצות הברית את רכישת המכונות לייצור נשק עבור ה"הגנה", ועם שובו לארץ בשנת 1947 שב לעמוד בראש "תעש" עד לשנת 1949.

52 אלמוג, הרכש בארצות־הברית, עמ' 39-36; סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, כרך שלישי, חלק שני, עמ' 1236-1235.

53 נאור, הרמטכ"ל הראשון, עמ' 205-201.

54 אניטה שפירא, מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח: סוגיות במאבק על ההנהגה הביטחונית, 1948, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1985, עמ' 13-12.

55 שם, עמ' 229.

56 סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, כרך שלישי, חלק שני, עמ' 1323-1322.

57 זהבה אוסטפלד, צבא נולד: שלבים עיקריים בבניית הצבא בהנהגתו של דוד בן־גוריון, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994, עמ' 41-38.

58 ענף היסטוריה במטה הכללי, תולדות מלחמת הקוממיות, תל אביב: מערכות, 1970, עמ' 35-34.

59 דוד בן־גוריון, יומן המלחמה: מלחמת העצמאות תש"ח־תש"ט, תל אביב: משרד הביטחון, 1982, עמ' 4.

60 שם, עמ' 6; אוסטפלד, צבא נולד, עמ' 73.

61 שם, עמ' 44.

62 שם, עמ' 283-281.

63 ענף היסטוריה במטה הכללי, תולדות מלחמת הקוממיות, עמ' 80-79.

64 מאיר פעיל, "מן ההגנה דרך מלחמת העצמאות – לצה"ל", בתוך יעקב ארז ואילן כפיר (עורכים), צה"ל בחילו – אנציקלופדיה לצבא ולביטחון, תל אביב: רביבים וספריית מעריב, 1982, כרך 1, עמ' 39-38; ענף היסטוריה במטה הכללי, תולדות מלחמת הקוממיות, עמ' 160; אוסטפלד, צבא נולד, עמ' 54; בן־גוריון, יומן המלחמה, עמ' 331.

65 שם, עמ' 314.

66 צבי איילון חי בשנים 1993-1911. הוא עלה מרוסיה בשנת 1923 וזמן קצר אחר כך הצטרף לשורות ה"הגנה". הוא שירת תחת פיקודו של יעקב דורי במחוז חיפה, ובשנת 1944 מונה למפקד גליל הצפון ב"הגנה". בעיצומה של מלחמת העצמאות מונה לסגן הרמטכ"ל ובהמשך למפקד חזית המרכז. עד לשנת 1952 פיקד על פיקוד המרכז. בשנים 1954-1952 עמד בראש אגף אפסנאות, ובשנים 1956-1954 שב לפקד על פיקוד המרכז. בהמשך מילא תפקידים רבים במשרד הביטחון, בהם ראש אגף בינוי ומשק וסמנכ"ל המשרד. בשנת 1964 שימש שגריר ישראל ברומניה.

67 שפירא, מפיטורי הרמ"א, עמ' 23-22.

68 "הבית האדום" ששכן ברחוב הירקון 123 בתל אביב נוסד בשנת 1925 ותחילה שימש משכנם של מועצת פועלי יפו־תל אביב ושל הוועד הפועל של ההסתדרות. לאחר אירועי "השבת השחורה", ב־29 ביוני 1946, עבר אליו לזמן־מה מטה הפלמ"ח. לאחר עזיבת הבריטים את תל אביב, בדצמבר 1947, שוכנו ב"בית האדום" המפקדה הארצית והמטה הכללי של ה"הגנה" עד לאמצע מאי 1948 עם המעבר לרמת גן.

69 ניר מן, תולדות מחנה המטכ"ל בשנים 1955-1948, תל אביב: המחלקה להיסטוריה בצה"ל, פברואר 2006, עמ' 50-49.

70 אריה בועז, שורשי משרד הביטחון: גיבוש המבנה ותחומי האחריות, בן־שמן: מודן ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2013, עמ' 42; בן־גוריון, יומן המלחמה, עמ' 385, 395, 397, 401, 465.

71 שם, עמ' 459; אוסטפלד, צבא נולד, עמ' 106-103.

72 שם, עמ' 106-105, 112.

73 נאור, הרמטכ"ל הראשון, עמ' 261-260, 271.

74 בן־גוריון, יומן המלחמה, עמ' 516, 555, 559, 564.

75 ירחמיאל דורי ואברהם אילון, "רב־אלוף יעקב דורי – רמטכ"ל מלחמת העצמאות", בתוך יעקב ארז ואילן כפיר (עורכים), צה"ל בחילו – אנציקלופדיה לצבא ולביטחון, כרך 1, עמ' 63.

76 בן־גוריון, יומן המלחמה, עמ' 637, 639, 648.

77 שם, עמ' 673, 696, 708, 781; שפירא, מפיטורי הרמ"א, עמ' 57-52.

78 בועז, שורשי משרד, עמ' 93.

79 שמואל כהן־שני, בנעליים מאובקות ובעניבה: המהלכים הצבאיים והמדיניים לסיומה של מלחמת העצמאות, תל אביב: מערכות, 2002, עמ' 124-123, 190; בן־גוריון, יומן המלחמה, עמ' 961, 977.

80 שם, עמ' 967, 972.

81 שם, עמ' 981, 992-991; אוסטפלד, צבא נולד, עמ' 780-777.

82 מרדכי "מונטי" גרין חי בשנים 1998-1915. הוא נולד בבריטניה ושירת בצבא הבריטי בהודו בתקופת מלחמת העולם השנייה. גרין עלה לארץ בשנת 1947 והצטרף לשורות ה"הגנה". במלחמת העצמאות עמד בראש המחלקה לתפקידי מטה, שנועדה לקבוע את מבנה הצבא על יחידותיו וזרועותיו השונות. בסוף שנת 1949 מונה לראש אגף האפסנאות, אך כעבור כחמישה חודשים בלבד עזב את תפקידו. לאחר פרישתו היה לאיש עסקים.

83 בועז, שורשי משרד, עמ' 74-72, 164.

84 שם, עמ' 180-177; אוסטפלד, צבא נולד, עמ' 559-553, 565-561; משה גת, "ארגונו של חיל האוויר: נובמבר 1947 – ינואר 1949", מערכות, גיליון 304, יוני 1986, עמ' 29-27.

85 נאור, הרמטכ"ל הראשון, עמ' 340-338.

86 ירחמיאל דורי ואברהם אילון, "רב־אלוף יעקב דורי – רמטכ"ל מלחמת העצמאות", בתוך יעקב ארז ואילן כפיר (עורכים), צה"ל בחילו – אנציקלופדיה לצבא ולביטחון, כרך 1, עמ' 65.

87 "דורי יוצא היום", מעריב, 23 בנובמבר 1949; נאור, הרמטכ"ל הראשון, עמ' 351-347.

88 שם, עמ' 355-352.

89 שם, עמ' 358-357.

90 "דנים בהרחבת הטכניון", דבר, 22 באפריל 1952; "התחנה לחקר החקלאות", מעריב, 24 במאי 1951; "הטכניון בחיפה יועבר לשטח חדש בנוה שאנן", דבר, 19 בנובמבר 1952; יעקב העליון, "ר/א יעקב דורי: האיש שהעלה את הטכניון אל ההר", מעריב, 23 במאי 1965.

91 "רב אלוף דורי לארה"ב", מעריב, 4 בינואר 1953; "רב אלוף דורי יצא לארה"ב", דבר, 13 בינואר 1953.

92 "60 מקום במעון סטודנטים שנחנך בקריית הטכניון", מעריב, 18 באוקטובר 1962; "ייפתח בית ספר לטכנאות ליד הטכניון בחיפה", מעריב, 17 באפריל 1963; יעקב העליון, "הטכניון בחיפה יוצא למלחמה", מעריב, 11 ביוני 1963; יעקב העליון, "ר/א יעקב דורי: האיש שהעלה את הטכניון אל ההר", מעריב, 23 במאי 1965.

93 "עסק הביש" היה כינוי לכישלון הפעלתה של רשת יהודית חשאית לביצוע פעולות חבלה במצרים. בעקבות הכישלון התעוררה מחלוקת בצמרת המדינה: מי הגורם שנתן את ההוראה לבצע את הפעולות הללו.

94 על מסקנות ועדת אולשן־דורי ראו באתר העמותה למורשת משה שרת: www.sharett.org.il

95 מ' נמיר, "תביעה כלפי פנים", דבר, 23 בנובמבר 1955; "סכנת המלחמה מעמידה את כולנו בחזית ממש", דבר, 27 בנובמבר 1955; נאור, הרמטכ"ל הראשון, עמ' 420-418.

96 שם, עמ' 388-386.

97 אליהו מרקוביץ', "האיש החזק החליף את הרב־אלוף", מעריב, 9 באוקטובר 1961.

98 "י. דורי מכהן שוב כנשיא הטכניון", דבר, 2 באוקטובר 1962.

99 יעקב העליון, "הטכניון בחיפה יוצא למלחמה", מעריב, 11 ביוני 1963; "דורי תובע הפיכת הטכניון למוסד ממלכתי", מעריב, 16 ביוני 1964.

100 "ועדת דורי תתכנס ביום ה'", דבר, 16 ביולי 1963; "ועדת דורי תפעל בקצב צבאי מזורז", מעריב, 21 ביולי 1963; "ישיבת ועדת דורי תתקיים ביום שני", מעריב, 24 ביולי 1963; "ועדת דורי מתכנסת", מעריב, 29 ביולי 1963; א' אלכסנדרוני, "נציגי הפועל עומדים להיפגש עם שר החינוך", מעריב, 27 בנובמבר 1963; "דורי יגיש היום מסקנותיו לשר החינוך", מעריב, 24 בנובמבר 1963.

101 יעקב העליון, "רב־אלוף דורי יתבקש לחזור בו מהתפטרותו", מעריב, 20 במאי 1965; "נשיא הטכניון התפטר מתפקידו מטעמי בריאות", דבר, 20 במאי 1965.

102 ראובן בן־צבי, "לאחר התייעצות עם רופאיו במקום החלמתו בשוויץ הודיע נשיא הטכניון לשעבר על הסכמתו לעמוד בראש רשימת רפ"י לעיריית חיפה", מעריב, 25 באוגוסט 1965.

103 ראובן בן־צבי, "3 רשימות מול המערך בחיפה", מעריב, 28 באוקטובר 1965; ראובן בן־צבי, "חמש דמויות חדשות במועצת עיריית חיפה", מעריב, 8 בנובמבר 1965; ראובן בן־צבי, "רפ"י בחיפה תישאר באופוזיציה", מעריב, 9 בנובמבר 1965.

104 שמעון רפפורט, "חיפה נסערת בשאלת המכללה", מעריב, 22 בינואר 1967; שמעון רפפורט, "האופוזיציה בעיריית חיפה תוקפת תכנית האוניברסיטה", מעריב, 23 בינואר 1967; יעקב דורי, "תכנית נימייאר פסולה", דבר, 6 בפברואר 1967.

105 "רפ"י מצטרפת לקואליציה בחיפה. ר"א דורי יכהן כסגן ראש העיר", דבר, 20 באוגוסט 1967; "ר/א דורי – סגן ראש עיריית חיפה. פ"י מצטרפת לקואליציה העירונית", מעריב, 29 בדצמבר 1967.