1
התיירים משיקגו
כל ההתחלות קשות.
- רבי שלמה יצחקי (רש"י)
מכילתא דרבי ישמעאל על שמות יט, ה
ב־13 בדצמבר 1992, בארבע לפנות בוקר, נכנס ניסים טולדנו לחדר של בנו הצעיר בן השנתיים ונישק בעדינות את מצחו. הנשיקה, והמבט הגאה והאוהב שנתן בבנו הצעיר, היו טקס קבוע לרס"ב בן ה־29 ממשמר הגבול, הזרוע המבצעית של משטרת ישראל. טולדנו גר ועבד בלוד, עיר מעורבת של יהודים וערבים ליד נמל התעופה בן גוריון. בכל בוקר הלך ברגל 20 דקות למַטֵה משמר הגבול, ולעתים קרובות חזר הביתה ברגל לארוחת ערב. האב הצעיר שמח על שיכול היה לחזור הביתה בכל ערב ולבלות בחיק משפחתו.
טולדנו צעד מהר בבוקר הקריר, שעה לפני זריחת השמש החורפית. המכוניות הראשונות חלפו על פניו - אנשים שנאלצו לקום בשעה כה מוקדמת וניצלו את הרחובות הכמעט ריקים - וטולדנו לא הבחין בסובארו אדומה משנת ייצור 1973 בעלת לוחית רישוי ישראלית שנסעה מאחוריו. הוא חצה את הרחוב, והמכונית האיצה ודרסה אותו. ארבעה פלסטינים צעירים, כולם בתחילת שנות ה־20 לחייהם, הגיחו מהמכונית, הכו את הרס"ב הצעיר וחסמו את פיו. הם לקחו את הרובה שלו, כבלו אותו באזיקים והשליכו אותו לרכבם. המכונית דהרה בדרך העולה לירושלים.
שוטרי מג"ב שעבדו עם טולדנו הבינו שמשהו לא בסדר כשהרס"ב הדייקן לא הגיע למסדר הבוקר. הם התקשרו שוב ושוב לאיתורית שלו ולא נענו. הם שלחו ניידת לחפש אותו והזעיקו את השב"כ. כל הסימנים הצביעו על כך שטולדנו לא נעלם סתם כך. תנועת ההתנגדות האסלאמית הפלסטינית, חמאס, חטפה בעבר חיילים, קברה אותם בקברים לא מסומנים, ומעולם לא גילתה לישראל היכן נקברו.
ארבעת הצעירים שחטפו את טולדנו קראו לעצמם "היחידה הסודית".1 הם חטפו אותו כדי שהמפקד המקומי של חמאס יכיר בערכם, וקיוו שהפיגוע יקנה להם כרטיס כניסה לזרוע הצבאית של הארגון. החטיפה היתה ביוזמתם: המחבלים אפילו עשו שימוש בחסכונותיהם כדי לרכוש את מכונית המילוט. הארבעה תכננו לחטוף חייל בבירה, אבל רחובות ירושלים היו מוגנים מדי. במקום זאת בחרו בלוד. טולדנו נבחר באקראי.2
זמן קצר לפני הצהריים קיבל השב"כ אישור שטולדנו אכן נחטף. שניים מהחוטפים נכנסו למשרדי הצלב האדום באלבירה כשפניהם מכוסות בכאפיות, מסרו העתק של תעודת השוטר של טולדנו והודיעו, שאם עד השעה תשע בערב לא ישוחרר מייסד חמאס, שייח' אחמד יאסין, מהכלא הישראלי, הם יהרגו את הרס"ב. "הארגון שלנו חטף את אחד מחיילי הכיבוש ב־13 בדצמבר 1992", נכתב בהודעה. "אנו דורשים שכוחות הכיבוש והמנהיגים הישראלים ישחררו את שייח' אחמד יאסין בתמורה לשחרור החייל".3
שייח' יאסין היה אימאם נכה שהקים בעזה ובגדה המערבית את הפלג הפלסטיני של תנועת האחים המוסלמים המצרית. הארגון שהקים נודע בשם חמאס. ב־1984 נעצר יאסין באשמת אחזקת נשק בביתו, אבל שוחרר כעבור שנה בעסקת ג'יבריל. 1,500 אסירים פלסטינים שוחררו בעסקה זו תמורת שלושה חיילים ישראלים שנשבו בלבנון. יאסין נעצר פעם נוספת ב־1989 ונידון לשני מאסרי עולם בשל הוראה שנתן לחטוף ולרצוח שני חיילים ישראלים, ולהשתמש בגופותיהם כבקלף מיקוח במשא ומתן לשחרור מחבלי חמאס שישבו בכלא הישראלי.4 יאסין הורשע גם במתן אישור לענות ולרצוח ערבי שנחשד בשיתוף פעולה עם מערכת הביטחון הישראלית בעזה.
חטיפתו של טולדנו עוררה משבר פוליטי בישראל. ראש הממשלה יצחק רבין כינס ישיבה דחופה של הקבינט הביטחוני ודרש לפעול בתגובה. במהלך האינתיפאדה ידעה ישראל כחמש שנים של אלימות עקובה מדם. חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני במימון איראן הצליחו להחדיר ללאומנות הפלסטינית את להט הפונדמנטליזם האסלאמי הפנאטי, וניצלו עד תום את הצמא לשפיכות דמים. באותו זמן היתה ישראל מעורבת בשיחות חשאיות ורגישות עם אש"ף. חטיפתו של ניסים טולדנו היתה בבחינת ניסיון נועז מצד חמאס לשבש את המשא ומתן הָרגיש ולעורר גל של זעם ואלימות.
לרבין לא היתה שום כוונה לשאת ולתת עם חמאס על שחרור טולדנו. ראש הממשלה שיער שטולדנו כבר נרצח, והבין את ההשלכות הפוליטיות של חטיפת שוטר ברחוב בידי טרוריסטים ורציחתו בדם קר. רבין היה פוליטיקאי מנוסה, אבל הרקע שלו היה צבאי, והוא ידע שבשדה הקרב דרושה הצהרה נחושה - מסר ברור לחמאס שהוא שיישא בתוצאות. כרבים ממנהיגי ישראל באותה תקופה עישן רבין בשרשרת. ענן עשן אפף אפוא את ישיבת הקבינט, ישיבה סוערת שתוכניות אסטרטגיות נרקמו בה בזעם. במהלך האינתיפאדה נשבע רבין לשבור למפגינים הפלסטינים את העצמות, וכעת רצה לשבור את חמאס. נדרש אמצעי חסר מעצורים, הסביר ראש הממשלה. הוא הורה לראשי קהילת המודיעין ולמפקדים בצה"ל לנקוט פעולה מיידית.
בהנחיית השב"כ פשטו יחידות מבצעים מיוחדים של צה"ל לצד יחידות ימ"מ של משמר הגבול על מקומות רבים ברחבי הגדה המערבית ורצועת עזה. בפשיטות נעצרו פעילים בכירים בחמאס ובג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, אנשים שניהלו את הזרועות הפוליטיות של שני הארגונים ושלטו בקרנות הצדקה שמימנו אותם. כולם היו מפקדים שהשתתפו באופן פעיל בפיגועים נגד אזרחים ישראלים. בין העצורים היו רופאים, עורכי דין ומהנדסים. לכמה מהם אפילו היה גרין קארד. בסך הכול נעצרו ונכלאו כ־1,200 איש. ראש הממשלה רבין רצה לפגוע אנושות ברשת התמיכה האזרחית של חמאס, שהזינה את הזרוע הצבאית שלו וסיפקה לה מקום בטוח. הוא רצה לסלק את הטרוריסטים מהשטחים. רבין הורה לגרש את מנהיגיהם של שני ארגוני הטרור, 415 פעילים בסך הכול, לשטח ההפקר של דרום לבנון. עורכי דינם של המגורשים עתרו לבית המשפט העליון בבקשה לעצור את הגירוש.
בבוקר 16 בדצמבר 1992, בעוד השופטים בוחנים את חוקיות גירושם של החשודים בטרור, נגלה לעיניה של פאטמה אבו דאהוכ, בדואית בת 25, מחזה נורא בגדה המערבית. פאטמה יצאה מאוהל משפחתה ליד כפר אדומים שבין ירושלים ליריחו כדי לחפש גמל שהלך לאיבוד בשעות הלילה. הגבעות והגאיות המדבריים היו עמוקים ורחבים, אבל בדואית מנוסה שכמותה לא התקשתה לחצות אותם. היא הלכה בעמקים התלולים שבוואדי המכוסה פרחי חורף ולפתע נתקלה בגופה מושחתת של גבר במדי צבא. פניו היו מכוסות במעיל צבאי וידיו כבולות מאחורי גבו. הוא נדקר פעמים רבות. זה היה טולדנו. החוקרים סברו שעונה עינויים קשים ונרצח זמן קצר לאחר שנחטף.
למשמע החדשות על רצח טולדנו פרצו מהומות בלוד. מפגינים יהודים צעדו אל השכונות הערביות ושאגו "מוות לערבים". גורלם של 415 המיועדים לגירוש נחתם.
ב־17 בדצמבר, מעט אחרי חצות, נאספו 415 מנהיגי חמאס והג'יהאד האסלאמי מבתי המעצר ברחבי ישראל, ובעיניים מכוסות הועלו על אוטובוסים. חלונות האוטובוסים כוסו בשמיכות כדי שהאסירים לא ידעו לאן הם נוסעים. האוטובוסים נסעו צפונה, לעבר גבול לבנון. ישראל שלטה ברצועת ביטחון בדרום לבנון, והאוטובוסים נסעו עמוק לתוך לבנון, עד שהגיעו לאיזור בו עברו פטרולים של צבא לבנון. המגורשים קיבלו הוראה לרדת מהאוטובוסים וללכת למרג' א־זוהור, כפר המרוחק כמה קילומטרים מהגבול הישראלי.
החלטתו של רבין עוררה גינוי בין־לאומי. אפילו נשיא ארצות הברית ביל קלינטון חשב שהגירוש עלול להזיק למשא ומתן שהתנהל באותה תקופה. אבל האנשים שגורשו למחנה האוהלים בשממה הקפואה של דרום לבנון היו המוח והכוח, וחשוב מכול - מנהלי הכספים של מחתרת חמאס. הם הכירו את כל הפרטים המורכבים הדרושים להפעלת ארגון חשאי לא חוקי. זו היתה מכה ניצחת לארגוני הטרור. בשעה ש־415 האנשים רעדו מקור סביב המדורות בדרום לבנון, לא נרכשו רובי סער בשוק השחור של הגדה המערבית, אלמנות של טרוריסטים לא קיבלו קצבאות, ולא היה כסף לשכור מקומות מסתור בעזה. הפעילות של חמאס בשטחים הפלסטיניים נעצרה באחת.
מוחמד אלחמיד ח'ליל סלאח היה אחד מאלפי נוסעים שנחתו בנמל התעופה בן גוריון ב־15 בינואר 1993 בשעות אחר הצהריים. סלאח, פלסטיני במקור, היה אזרח ארצות הברית שהתפרנס ממכירת מכוניות בשיקגו. הוא נראה לחוץ כשירד מהמטוס שהגיע מלונדון. מאבטחים ישראלים בלבוש אזרחי הסתובבו בכל מקום. הם בלטו באפודים שלבשו ובמשקפי השמש השחורים, ונועדו להרתיע בעצם נוכחותם ולפקוח עין על הנוסעים שהגיעו לישראל. שירותי הביטחון קיבלו מידע בדבר פעיל חמאס שאמור להגיע מארצות הברית, אם כי לא ידעו מיהו ומה משימתו. סלאח מצא עצמו תחת עינם הפקוחה של שוטרי מג"ב שסיירו סביב המטוס, והנסיעה ממסלול הנחיתה לאולם קבלת הפנים רק הגבירה את הלחץ שבו היה נתון. התייר משיקגו הכין את דרכונו האמריקאי לבדיקה הבלתי־נמנעת. לא היה קל לילידי הגדה המערבית לחזור לאיזור, בייחוד לא דרך בן גוריון.
סלאח היה לחוץ כשהושיט את דרכונו. פקיד המכס הצעיר שאל אותו למטרת ביקורו ובחן את מסמכיו. "באתי לבקר משפחה וחברים", הוא ענה בקול חלש ורועד. הליך הרישום נמשך זמן רב מהרגיל. גברים במדים וכמה דוברי ערבית בלבוש אזרחי שאלו את סלאח אין־ספור שאלות. לבסוף, אחרי עיכוב גדול, החתימו את דרכונו. המזוודות שלו הסתובבו סוף־סוף על מסוע המטען.
סלאח מיהר לצאת מאולם קבלת הפנים לאוויר החורפי הקר וחיפש מונית. סוכני שב"כ עקבו אחריו. שמו של סלאח לא הופיע בשום רשימת מעקב אחר טרוריסטים, אבל הוא עורר סקרנות מסויימת, והסוכנים בנמל התעופה החליטו לעקוב אחריו. השב"כ השליך את סלאח בחזרה לים בתקווה להעלות בחכה דג גדול יותר.
סלאח נסע במשך 40 דקות בכביש מספר 1 המתפתל לעבר ירושלים. הסכם שביתת הנשק שנחתם ב־1949 ושם קץ לפעולות האיבה בין ישראל לירדן חילק את בירת ישראל לשניים. החלק המערבי של העיר היה יהודי, והחלק המזרחי, ובו העיר העתיקה, היה תחת ריבונות ירדנית, עד שישראל כבשה אותו ב־1967 במלחמת ששת הימים. סלאח נסע למזרח ירושלים, לימק"א, מתחם רחב שהתפרש על פני גוש בניינים בדרך שכם שמחוץ לחומות העיר העתיקה. הכינו לו חדר. סלאח התבודד ובקושי יצא מחדרו.
מתחם ימק"א היה נתון במעקב צמוד של השב"כ, ומשאבים נוספים הוקצו למבצע. שירותי הביטחון אפילו גייסו את עזרת הגדעונים, יחידת מסתערבים מובחרת שפעלה במחוז ירושלים. הגדעונים באו מרקעים שונים, דיברו שלל שפות, ועטו מגוון תחפושות כשנטמעו בנוף הירושלמי. סלאח לא ידע שהוא נתון במעקב וכל צעדיו מנוטרים.
ימים מספר לאחר שנחת, הצטרף אליו חבר משיקגו, מוחמד ג'ראד, ירקן פלסטיני בן 36 משכונת אולבני פארק שבשיקגו. הגעתו לארץ הדאיגה את השב"כ. האם נשלחו השניים לישראל כדי לבצע פיגוע? האם מזוודותיהם מלאות נשק או חומרי נפץ? ראש השב"כ, יעקב פרי, שהכיר היטב את שיטות הטרור בשטחים הפלסטיניים, הורה לסוכניו לעצור את השניים. ב־25 בינואר קיבלו הגדעונים הוראה לבצע את המעצר.
השוטרים התקרבו לחדרו של סלאח בזהירות. הם ידעו שבעבר כבר אירעו מקרים שבהם טרוריסטים הגיעו לישראל במסווה של תיירים והרכיבו פצצות בחדרי המלון בדרכם לבצע פיגוע נורא. יחידת הסתערות התייצבה ליד הדלת והתכוננה לפרוץ פנימה; אחד השוטרים ניצל את מיומנותו בפריצת מנעולים ופתח את הדלת בזהירות מחשש שהחדר ממולכד בחומרי נפץ. כשהסתערו השוטרים פנימה, הם מצאו שני גברים לא חמושים. יחידת החבלנים של המשטרה הוזעקה כדי לפתוח את המזוודות, מחשש שהכילו סֶמטֵקס או חומר נפץ צבאי אחר. אבל כשנפתחו המזוודות, עמדו סוכני השב"כ והשוטרים המופתעים בדממה. במזוודה של סלאח התגלו דולרים אמריקאיים, המון דולרים. כמה מהשוטרים התבדחו שמצאו את האוצר של אלדין.5
סלאח וג'ראד נלקחו לחקירה במגרש הרוסים, מרכז המבצעים של משטרת מחוז ירושלים. המחשבה היתה שאם יהיה הסבר פשוט לכסף - דמי קדימה לעסק, אולי נדוניה לחתונה - ישלמו שני הגברים קנס למכס וישוחררו. המשטרה ידעה שבגדה המערבית יש פשע מאורגן איזורי - אפילו בין־לאומי - שפעילותו מגיעה עד ארצות הברית. השטחים היו מלאים נשק, סמים ומכוניות גנובות, וכמה כנופיות פלסטיניות ניהלו מבצעי הונאה בין־לאומיים במערב התיכון של ארצות הברית. אבל אם נועד הכסף לטרור, השב"כ רצה פרטים.
שירותי הביטחון חקרו את סלאח. הם קראו לו אבו אחמד. זה היה כינויו בחמאס. הישראלים גילו שמוחמד סלאח לא שימש רק בלדר שנושא עמו ערימות מזומנים כמו שליח רגיל. מוסא אבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית של חמאס, עזתי שלמד באוניברסיטת מדינת קולורדו, הוא שגייס את סלאח לשורות חמאס. אבו מרזוק פעל מהעיר פוֹלס צ'רץ' שבווירג'יניה, הרחק מהישג ידו של השב"כ. סלאח עבר אימונים של חמאס, וב־1991 החל לעבוד כאיש הכספים החשאי של הארגון. הוא פתח כמה חשבונות על שמו בבנקים אחדים (פירסט נשיונל בנק אוף שיקגו, לאסאל בנק, וסטנדרד בנק אנד טראסט). כל החשבונות נפתחו עבור חמאס.6
כשנעצר סלאח, היו במזוודותיו 97 אלף דולר אמריקאיים; הכסף הגיע מחשבונו האמריקאי, שהיתה בו יתרה יפה של 650 אלף דולר.7 סלאח לא יכול היה להסביר מנין הגיע הכסף. הוא טען שהוא אדם פשוט שעשה חיל והגשים את החלום האמריקאי. אבל תחת חקירה נמרצת הודה שהכסף אכן שייך לחמאס.
סלאח סיפר אילו הוראות קיבל מאבו מרזוק לפני שטס לישראל:
חיוני לארגן את הפעילות הצבאית בחברון, ברמאללה, בשכם, בבית לחם, ביריחו ובירושלים. חיוני גם לבדוק את המצב בעזה ואת צורכי האנשים שם, כי הדעה הרווחת היא שעזה לא נפגעה מהגירוש, לא מבחינה פוליטית ולא מבחינה צבאית. חיוני להקצות כספים כדלקמן:
רמאללה: 100,000 דולרים.
שכם: 130,000 דולרים.
חברון: 100,000 דולרים.
עזה (פעילות צבאית): 300,000 דולרים.
השאר: בהתאם לצרכים הצבאיים והכלליים.8
בעבר חילקו את הכספים האלה לתאי חמאס דרך משרדי חלפנים. החלפנים היו מרכיב הכרחי במרקם הפיננסי של הגדה המערבית לאחר מלחמת ששת הימים, כשמערכת הבנקאות הרגילה כמעט נעלמה. הם החליפו בקיוסקים מטבעות זרים מכל רחבי העולם הערבי, והעבירו אותם בגשר אלנבי, שקישר בין הגדה המערבית לירדן. החלפנים היו אמינים ולעתים קרובות ניהלו עסקאות גדולות באמצעות רשת קשרים מסועפת בערים ברחבי המזרח התיכון. הם שימשו ערוצים אידיאליים להעברה בלתי חוקית של כספים מפני שהיה קשה להתחקות אחר העסקאות שלהם.
סלאח הכיר את שמות החלפנים שחמאס עבד איתם ברחבי הגדה המערבית, אבל קיבל הנחיה להישאר בחדרו ולחכות להוראות טלפוניות מאבו מרזוק. אבו מרזוק נסע ללבנון לפני תחילתה של השנה האזרחית החדשה כדי לפגוש את מגורשי מרג' א־זוהור. הוא נפגש גם עם מנהיגי חמאס בסודאן ועם בכירי אש"ף בתוניסיה.9 אבו מרזוק התקשר לשליח שלו כמה פעמים בהפסקות הרענון שבין מסעותיו ברחבי המזרח התיכון.
סלאח הודה שזו לא הפעם הראשונה שבא לישראל בשליחות חמאס. מרשומות הדרכונים עלה שביקר בישראל כמה חודשים קודם לכן, באוגוסט 1992; אז הביא 96 אלף דולר לסאלח אל־עארורי, מפקד חמאס בחברון. הכספים שימשו לקניית נשק ותחמושת בשוק השחור - רובי סער, תתי־מקלע מסוג עוזי, אקדחים ומלאי ניכר של תחמושת. הנשק שימש לרצח חייל מילואים ישראלי בחברון ושוטר מג"ב בירושלים. סלאח הודה שאבו מרזוק כעס כשנודע לו שחלק מהכסף שהובא באוגוסט הופנה למטרות צדקה ולא הגיע במלואו לזרוע הצבאית של חמאס.10
קשריו של סלאח עם אל־עארורי הטרידו את הרשויות בישראל. הקריירה של אל־עארורי בחמאס החלה באוניברסיטת חברון. הוא למד שם לימודי שריעה ועמד בראש תא הסטודנטים של חמאס באגודת הסטודנטים.
הוא הפגין כישרון בלתי־רגיל בגיוס סוכנים מהימנים וגם בניהול כספים.11 אל־עארורי יזם וטיפח קשרים בין התאים הצבאיים של חמאס בגדה המערבית וברצועת עזה. הוא גם שימש ערוץ להעברת כספים: פלסטינים שחיו בארצות הברית ואספו כסף, כביכול למטרות צדקה, תיעלו דרכו את הכסף לשטחים. בהיותו פעיל חמאס שממונה על חלוקת הכסף, הוא נחשב אחד החברים החשובים והמסוכנים ביותר בהיררכיה של ארגון הטרור.
ב־1992 עצר השב"כ את אל־עארורי והאשים אותו בעבירות טרור. הוא נידון למאסר של יותר מ־15 שנה. אך גם בעת מאסרו בכלא שמור ביותר המשיך אל־עארורי לשמש מפקד צבאי של חמאס ולפעול מאחורי הסורגים. מעטים בחמאס חלקו עמו את חזונו המקיף באשר להתנגדות מזוינת נגד ישראל. מעטים עוד יותר, אפילו מהצד הישראלי, הבינו את הקשר הברור בין כסף לדם.
סלאח היווה בעיה רצינית למדינת ישראל. לבסוף הואשם והורשע בבית דין צבאי בקשר עם גורמי טרור ונידון לשבע שנות מאסר. פעילותו טרם המאסר דחפה את ישראל לבקש מארצות הברית לדרוש מרשויות אכיפת החוק שלה לבדוק בשבע עיניים את הכלכלה המחתרתית של קרנות הצדקה הפלסטיניות, שלכאורה אספו תרומות ליתומים ולבתי תמחוי, אבל הלכה למעשה מימנו את הקליעים, הַפְּצצות ושפיכות הדמים.
זאת היתה התביעה המשמעותית הראשונה שבה שירותי המודיעין, שירותי הביטחון ורשויות אכיפת החוק התמקדו במימון הטרור. אי שם במערכת הביטחון הישראלית נדלקה נורה אדומה; המלחמה במימון הטרור, הבינו שם, תעזור בשיבוש פעילותם של ארגוני הטרור. כאן החל הכול.
ממשלת ישראל היתה להוטה להפוך את מוחמד סלאח לדוגמה מרתיעה, וכינתה את תושב שיקגו "מפקד עולמי של הזרוע הצבאית בחמאס".12 אחרי כמה חודשי חקירה הודה סלאח, שהכסף שהוא ומוחמד ג'ראד הביאו לישראל נועד לחמאס, אבל טען שהתכוון לחלק את הכסף למשפחות 415 המגורשים ללבנון. המזומנים, התעקש סלאח, גויסו באופן חוקי דרך קרנות צדקה בארצות הברית ובאירופה. אחרי הכול צדקה - זכאת בערבית - היא אחד מחמשת עמודי התווך של האסלאם. באיחור רב הביעו הישראלים דאגה שחמאס בעצם מנוהל מארצות הברית. הם חששו שהחירויות שקיבל בהליכים תקינים, לצד הצלחתם של מהגרים פלסטינים רבים בהגשמת החלום האמריקאי, אפשרו לארגון להקים בארצות הברית מפקדה מבצעית מרוחקת.13 ארצות הברית נהפכה לכספומט הטרור של חמאס.
אבל למרות מעצרו של סלאח והגילויים שבאו בעקבותיו, שרר מתח בין ישראל לארצות הברית בעניין המגורשים. באו"ם התקבלה החלטה לגנות את הגירוש. שרי חוץ מלונדון ועד לאגוס יצרו קשר עם שר החוץ הישראלי ותבעו שהגברים הלכודים בשטח ההפקר בדרום לבנון יורשו לחזור הביתה. החורף הלבנוני היה קשה, וכתבי סי־אן־אן ורשתות בין־לאומיות אחרות ערכו ראיונות אוהדים עם הגברים, שהצטופפו סביב מדורות, מכוסים בשמיכות בלויות. אבל בלילה, כשאותם כתבים חזרו לישראל או לדמשק לאכול ארוחה חמה, ביקרו אצל המגורשים נציגי המודיעין האיראני ונציגי חזבאללה - "מפלגת האֵל" השיעית בלבנון - שנלחמה בישראל ובארצות הברית מאז 1982. חזבאללה החדיר לשפת המזרח התיכון פילוסופיית "מות קדושים" של המנהיג האיראני אייתוללה רוחאללה חומייני. במהלך מלחמתה של איראן בעיראק הורו מפקדי צבא איראנים לאלפי תלמידים ללכת לאורך הגבול ולהוציא מהאדמה את המוקשים שהטמינו שם חיילי סדאם חוסיין. התלמידים קיבלו שרשראות פלסטיק ועליהן מפתחות, ונאמר להם שאלה מפתחות לגן עדן.
איראן ייצאה את המהפכה האסלאמית שלה ללבנון: צעירים שיעים להוטים להגיע לגן עדן התנדבו בהמוניהם לחגור חגורות נפץ ולבצע פיגועי התאבדות. חזבאללה החריב שתי שגרירויות אמריקאיות; הוא פוצץ מגורי חיילים של חיל הנחתים האמריקאי ושל צנחנים צרפתים. חזבאללה שִכתב את ספר ההדרכה לטרור.
עימאד מורנייה ייצג את חזבאללה בפגישות עם חמאס במרג' א־זוהור. מורנייה, יליד דרום לבנון, היה הגאון השטני בן ה־31 האחראי לעלייתו המטאורית של חזבאללה - צבא מחבלים שהיה חזק דיו לגרש את ארצות הברית מלבנון ולנהל מלחמת גרילה עקובה מדם נגד כוחות צה"ל במדינה. נציג איראן בפגישות עם חמאס היה עלי־רזא עסגרי, שפיקד על חיילי משמרות המהפכה האסלאמית שהוצבו בלבנון.14 עסגרי מילא תפקיד חשוב בהפיכת חזבאללה לארגון טרור מרתיע, וכעת קיווה לעשות כך גם עם חמאס. בינואר 1993, בעקבות שיתוף פעולה של המגורשים עם בעלי בריתם האסטרטגיים החדשים, החלה איראן לתקצב את חמאס ב־30 מיליון דולר בשנה.15 התקציב גדל פי עשרה בחודשים שלאחר מכן.
האיראנים וחזבאללה לימדו את המגורשים את טכניקות הטרור מאלף ועד תיו - הרכבת פצצות, טקטיקות של פיגועי התאבדות ואיסוף מודיעין. אבל נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ומנהיגי האיחוד האירופי לחצו על יצחק רבין להחזיר את מנהיגי חמאס לישראל. המגורשים היו מחוץ להישג ידו של המודיעין הישראלי; איש לא ידע מה קורה בערב, ברגע שהפסיקו המצלמות של תחנות הטלוויזיה לצלם. ארצות הברית ואירופה הפעילו לחץ פוליטי עצום על ישראל, בייחוד כשהקור החורפי פינה דרך לחמימות האביב ואחר כך לחום הלוהט של הקיץ, והשיחות החשאיות עם אש"ף נעשו אינטנסיביות יותר. בסופו של דבר נכנע רבין ללחץ המדיני הבין־לאומי.
כמה חודשים לאחר שנשלחו המגורשים לדרום לבנון, הרשו הישראלים לכמה מהם לחזור. בתוך זמן קצר נהפך הטפטוף לזרם קבוע. חיפוש אחר חומרי נפץ או מסמכים מרשיעים נערך על גופם של הגברים שחזרו לגדה המערבית ולעזה, אבל לא היתה שום ראיה להשכלה המזורזת שרכשו. הנוסחאות לחומרי נפץ תוצרת בית והשיטות והאמצעים לגיוס צבא מתאבדים נשמרו בזיכרונם. חמאס וחזבאללה, כמו שני חומרים שבתיכון אמרו לנו לא לערבב, היו מוכנים להתפוצץ בישראל.
אלוף עמוס גלעד, מזכירו הצבאי של יצחק רבין, טען שהחזרת המגורשים היא טעות גורלית:
הגירוש כשלעצמו הוא טקטיקה טובה. אפשר להרוג מישהו או לגרש אותו, אבל בשני המקרים מסלקים אותו מהשטח. הבעיה כאן היא לא הגירוש, אלא הקשר שלהם לחזבאללה, ועלינו למנוע זאת. חזבאללה שונא את הסונים, אבל אותנו הוא שונא עוד יותר. כשהמגורשים חזרו מלבנון הם נעשו מסוכנים יותר משעזבו. הם היו מאוחדים והפכו לגיבורים גדולים בעיני הפלסטינים. זאת היתה מלחמה של סמלים, ובסכסוך כזה אסור לך להרשות לאויב להפוך לגיבור.
המגורשים שיננו שוב ושוב גם את פרטי חשבונות הבנק שיעמדו לרשותם כשיחזרו הביתה. איראן הבטיחה משאבים רבים לחמאס. עשרות מיליוני הדולרים שהשקיעה הרפובליקה האסלאמית בחמאס, התחרו בכספים שגייסו למען הפלסטינים קרנות הצדקה בארצות הברית ובמקומות אחרים ברחבי העולם. בתוך זמן קצר קיבלו המפקדים הצבאיים של חמאס סכומי כסף נדיבים ביותר.
שבועות מספר לאחר שחברי "היחידה הסודית" חטפו ורצחו את טולדנו, הם נסעו לכפר יאמון שבגדה המערבית לפגישה עם מפקד צבאי של חמאס. מוחמד עיסא, מפקד היחידה בן ה־23 שיָרה בטולדנו, מסר למפקד את אקדח השירות של שוטר משמר הגבול כדי להוכיח שהם אכן מי שחטפו ורצחו אותו. המפקד המקומי של חמאס התרשם. הוא נתן לחוטפים 4,000 דינרים ירדנים (כ־7,000 דולרים), וגם אקדח ותת־מקלע עוזי שנרכשו בשוק השחור, ועודד אותם להמשיך בפעילותם למען חמאס.16
הכסף נוצל היטב. היחידה רכשה רכב מסחרי לבן, וערב אחד ניסו חבריה לדרוס בו שני חיילים שתפסו טרמפים; בסופו של דבר הם פצעו קלות את אחד החיילים הצעירים והתנגשו בגדר. מפעיל היחידה נתן להם עוד 1,000 דולר כדי שיתקנו את הרכב וישתמשו בו לפיגועי טרור נוספים.17 ב־30 במרץ ירתה החוליה תוך כדי נסיעה בשני שוטרים ישראלים והרגה אותם. זה היה הפיגוע האחרון שלה.
ב־6 ביוני 1993, בשעות בוקר מוקדמות, לכד השב"כ בסיוע כוחות מג"ב מיוחדים את ארבעת תושבי מזרח ירושלים האחראים לשפיכות הדמים. חברי "היחידה הסודית" נעצרו כשתכננו להציב כמה מכוניות תופת ברחבי ישראל. כמו כן התגלה בשכם מפעל לייצור פצצות ובו רכיבים להרכבת מטעני נפץ מאולתרים רבי־עוצמה.
ארבעת הגברים הואשמו בחטיפתו וברציחתו של טולדנו ובפיגועים רבים אחרים. הם נשפטו והורשעו בבית דין צבאי ונידונו למספר מאסרי עולם. אבל שרשרת האירועים שבאה בעקבות פשעיהם וגירוש 415 הפעילים, חיזקה את חמאס ופתחה בפניו עוד אפשרויות מימון - בארצות הברית, במפרץ הפרסי ובאיראן.
בתחילת שנות ה־90 הופיעה צורת טרור חדשה וקטלנית ביותר נגד ישראל; הזרמת הכספים הביאה להתחמשות של הקיצונים האסלאמים. סוכני שב"כ ותיקים הבינו שהתמונה השתנתה. המצב עתיד היה להידרדר עוד יותר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.