השבוע הבלתי נשכח

"היא פה – "

קונסטנטין זגורקיס לא הניע שריר בתגובה ללחישה של העוזר שלו לצדו, למרות שעיניו האפילו מעט כאשר ליסה בונד נכנסה לחדר. העליה של האשה הזו לעמדת כוח בבונד-פלדה שיחקה הישר לידיו. אביה המנוח, ג'ק בונד, היה טיפוס קשה; עשיית עסקים עם בתו תבטיח דרך חלקה יותר.

לליסה בונד יצא בעיר שם של אשה קשוחה. האמת היתה שהיא היתה חייבת להיות קשת לב כדי למלא את נעליו של אביה לאחר מותו. אבל קשוחה או לא, היא היתה עדיין אשה... ונשים הן טרף לרגשותיהן, עובדה שהעניקה לו יתרון מיידי.

הילה של שליטה בטוחה תלתה סביב יושבת-ראש בונד-פלדה בזמן שהובילה את המנהלים שלה לחדר הישיבות. מנהגה קרא תיגר. ליסה בונד לא רק תרקוד לפי החליל שלו; כאשר יגמור אתה, היא גם תשיר לפיו.

היתה לה ילדות מהסוג הקשה ביותר, אבל הנעורים שלו היו רדופים בעצמם והוא יצא מנצח. הוא לא יעשה לה שום הנחות. היו רק שתי נשים בעולם בהן בטח, וליסה בונד לא היתה ביניהן.

בונד היתה אשה עם היסטוריה. לפני שעברה להתגורר עם אביה היא חיתה עם אמה במקום שלא ידע כללים או גבולות. שתפעיל את הקרח כמה שהיא רוצה, הוא לא קונה את זה. מתחת לחזות הזו חייבת להיות רוח חופשית שזקוקה לאילוף. הוא ישחרר את הרוח הזו ויוסיף את החברה שלה לתיק ההשקעות שלו במחיר מציאה. בכל הנוגע לעסקים הוא היה חסר מצפון. שבירת המתנגדים היתה המטרה העיקרית של קונסטנטין.

כמו כל טורף אחר, טינו חש בשינוי באווירה ברגע שליסה בונד פסעה לעברו, ואף חש בניחוח הרענן של הבושם שלבשה. היא גומדה על ידי הגברים בחליפות שעמדו משני עבריה, אבל הנוכחות שלה פיצתה את קומתה. זעירה ורזה, אין ספק שבחרה בחליפה המחויטת והכהה שלה כדי ליצור רושם מסוים.

היא היתה יפה יותר מאשר בתמונה שלה, עם שיער חום ערמוני עשיר שהיה עשוי בפקעת ללא רבב. נשים יפות משתמשות לפעמים במראה שלהן כמו נשק בניסיון לפרוק אותו מנשקו, אבל ליסה בונד היתה שונה – ולא רק בגלל שהיו לה העיניים הירוקות הכובשות ביותר שראה מעודו. היה בה עוד משהו. התוצאה תהיה זהה. הוא ייקח מה שהוא רוצה ויעזוב. אשה בגדה בו בלידתו; רק שתיים זכו באמונו מאז; הוא לא יוסיף עוד אחת לרשימה קצרה זו.

הצהובונים והדו"חות העסקיים הבהירו שבונד ניחנה בתכונות של זכר תוקף ביחד עם ערמומיות נשית מעודנת. המראה המפתה של שדיה הוסיף מהימנות לדיווחים. האם שכחה לסגור את הכפתור הנוסף? או שמא חשיפת מדרון שדיה היה חישוב קר? כך או כך, תפקידו היה לכופף אותה.

טינו נדרש לשניה או שתיים של בחינה כוללת. חושיו היו מחודדים ברמה הגבוהה ביותר. יקרה אשר יקרה בפגישה זו, הוא ימצא את המפתח לנעילת הסודות הכמוסים ביותר של בונד-פלדה. לכל חברה יש סודות כאלה. והוא והאנשים שלו יעברו על כל המסמכים עד שיגלה אותם. המשא-ומתן הזה היה עניין של נימוס בלבד – מחווה שלא היתה לה משמעות. ברגע בו יתגלה עקב אכילס של החברה, הוא יתקוף.

ייתכן שבתפקידו ככובש נאור הוא יציל את אחוריה של מיז בונד – ייתכן שלא. הדבר יהיה תלוי במידת שיתוף הפעולה שלה. הוודאות היחידה היתה שהוא יוסיף עוד נכס משמעותי לזגורקיס תעשיות.

באותו זמן, ליסה עצמה הגיעה לכמה מסקנות, למרות שהיה קשה לחשוב בצורה בהירה כאשר גווה עדיין רוטט מההופעה הבלתי צפויה של קונסטנטין זגורקיס. היומן שלה היה מתוכנן בדייקנות של מבצע צבאי; היא לא אהבה שינויים. הפגישה עם זגורקיס תעשיות תוכננה לשעה מאוחרת יותר הבוקר. לה יש משהו למכור; זגורקיס תעשיות היו תמיד רעבים. אבל אף-אחד לא ציפה לכך שקונסטנטין זגורקיס יופיע בעצמו.

ליסה עוד לא הספיקה להתיישב מאחורי שולחנה והעוזר האישי שלה, מייק, כבר התריע לגבי הנמצאים בבניין... זגורקיס כמו הופיע כשהוא רכוב על גבי סופת אש. גברים מבוגרים התנהגו כמו ילדים נרגשים נוכח האזכור של נוכחותו. למרבה המזל, ליסה התמחתה בכיבוי שריפות.

זגורקיס תעשיות ביקשו להשתלט על חברה-בת של בונד-פלדה, חברת הנדסה קטנה שעשתה כמה דברים טובים בעבר. החברה לא התאימה יותר לחזון האסטרטגי שלה לעסק המרכזי, והזרקת המזומנים שתבוא בעקבות המכירה עשויה להציל את בונד-פלדה.

עסקים משפחתיים איבדו את חנם בעיר, ומחיר המניה של בונד-פלדה צנח. המצב היה קריטי. לא היו עוד הצעות רציניות אחרות, ואם היא לא תסגור את העסקה עם זגורקיס, היא עלולה לאבד את החברה, להרוס את חייהם של כל אלה שעבדו בשבילה ולהתייצב בפני השפלה מהסוג שיחזיר את ארגוני הנשים מאה שנים לאחור. הכל תלוי בעסקה הזו.

זגורקיס תעשיות היתה עשירה במזומנים והיא יכולה לנוע במהירות, דבר שהתאים לה. אבל זה לא הסביר למה קונסטנטין זגורקיס עצמו מגלה עניין אישי כזה בעסקה. מדובר בגרושים בהשוואה לעסקאות הענק שלו. אז למה טורף ברמה עולמית כמוהו מרחרח סביבה? בגלל שהוא רוצה את בונד-פלדה כולה? לכאן הצביעה חוגת החשדות שלה.

כאשר גילתה שהוא מתבונן בה היא נזכרה בשמועה שהגיעה לאוזניה – הוא אוהב להתבונן לטרפו בעין לפני שהוא טורף אותו. היא צחקה בזמנו – אבל עכשיו זה לא נראה כל-כך מצחיק.

היא תיעבה את השפעת-זגורקיס. הוא היה כמו מקור כוח עצום שמשך את תשומת לבם של כולם. איל עסקים טיפוסי – הוא היה חסר רחמים ולגמרי חסר לב. היא לא היתה רכה בעצמה, וזה הסביר את סערת הרוחות שרחשה בבניין. זה יהיה קרב שאיש לא רצה להחמיץ.

חוש שישי כלשהו אמר לו שהיא לא יושבת בראש השולחן, אלא במרכז, עם הצוות שלה. לכן הוא בחר לעמוד מאחורי הכסא שלה, כאילו הוא עומד לתפוס את מקומה. ואז כיוון את אחד העוזרים שלו אל כסא היושב-ראש שלא היה בשימוש בראש השולחן. מי הוא חושב שהוא? מי בשליטה כאן?

"רבותי, בוקר טוב." היא לא היתה צריכה להרים את קולה כדי לזכות בתשומת לב, למרות שהיתה מסתדרת יפה בלי מבט כהה אחד. זגורקיס שלח רטטים מיניים עם כל תנועה שלו. ובבוגדנות אופיינית לגוף נשי, היא כבר כמהה לפיסת הגבריות הזו – דבר עליו תצטרך להתגבר במהירות.

למרבה המזל, היא גילתה שזה לא מאוד מסובך. אחרי-הכל, היא היתה בתו של ג'ק בונד.

חיוך מריר נגע בשפתיה של ליסה. הודות לאביה היא ראתה את תהומות השפלות האנושית אליהם יכול גבר להוביל אשה. לא היתה לה שום כוונה לחוות את גורלה של אמה, להיות מושלכת כמי שאין חפץ בה... היא חייבת להיות בשליטה.

טינו היה מודע מיד לצל שהאפיל על מבטה של ליסה. הוא ציפה לניצוץ של אתגר, להוכחה כלשהי לאופיה הפראי. ההבעה החדשה והכבושה הזו היתה אכזבה ממשית. הצייד נהרס עוד לפני שהחל כאשר הטרף פצוע.

הוא חש הקלה כאשר התעשתה במהירות. הדמיון שלו מתעתע בו. היא ודאי החמיצה איזו פגישה במספרה.

ליסה ריפתה את כתפיה בתנועה מודעת. מסוכן לתת לזגורקיס לראות עד כמה היא מזועזעת, אבל משהו בו הזכיר לה את עברה...

זו היתה הנוכחות שלו, עוצמתו – הכוח הגופני הכובש שלו. כן, זה הדבר. היא נענעה בראשה במחווה מהירה ואינסטינקטיבית כדי לסגור את הדלת של הזכרונות שעדיף לנעול אותם במקום בטוח יותר. אבל במשך כמה רגעים היא ראתה בראשה את הסרט הישן. מנהיג הקומונה היה דמות חזקה ומשרה יראה, אבל הוא היה נבל שכוחו גבר כאשר ניזון מחוסר הביטחון של צאן מרעיתו.

לרוע מזלה של ליסה הוא הבחין בה ברגע שגופה החל להנץ מהר יותר מגופן של הנערות האחרות, והיא תהיה לעולמי-עד אסירת תודה לאמה על שעזרה לה לברוח לפני טקס החניכה המתועב שתכנן במיוחד בשבילה.

היא הביטה סביב כדי לבדוק שאיש לא הבחין בהיזרקותה אל עברה. איש לא הבחין. כולם היו עסוקים מדי בהכנות לקראת הפגישה. ועכשיו הדם זרם שוב בחופשיות בעורקיה והיא הרגישה כיצד לחייה מתחממות. העבר יהיה שם תמיד, חשבה ליסה בזעף. ותודה לאל על כך, מפני שהוא העמיד אותה על הבהונות, שמר עליה.

"מיז בונד."

היא התעשתה באחת. זגורקיס ביקש ללחוץ את ידה בברכה, אבל היא חשבה רק על האיום שייצג. היא חשבה על אביה, נזכרה בשליטת הקרח שלו שהיתה למעלה מכוחותיה של אשתו הצעירה יותר, שגרמה לאמה לברוח מאינספור מפגשי הקפה של הבוקר וימי המרוצים אל החירות המובטחת של הקומונה. אביה היה אולי עמוד התווך של כל ארגון צדקה בסביבה, אבל הוא נותר עיוור לעובדה שהנפש השברירית של אמה התפוררה לרסיסים לפניו...

"אני עומדת להיות רוח חופשית," אמרה אמה, זכרה ליסה, מעקלת את שפתה בזמן שנזכרה בבריחה המהירה שלהן לקומונה. הדבר היחיד שהיה חופשי בקומונה עד כמה שזכרה היה הזכות של הגברים לשכב עם מי שהם רוצים ומתי שהם רוצים. הנשים עבדו בזמן שהגברים השתכרו עד אובדן ההכרה והתאוששו בזמן להתהוללות מינית נוספת.

לדעתה של ליסה, אמה החליפה סוג אחד של עריצות באחר. למרבה המזל, דבר מעין זה לא יקרה לה לעולם. היא לקחה שליטה על חייה כאשר ברחה מהקומונה, ואף-אחד לא ייקח ממנה את השליטה הזו. היא חששה שתיהרס לגמרי אם דבר כזה יקרה לה.

ליסה הרגישה כיצד זרם חשמלי חולף בזרועה בזמן שידו של קונסטנטין זגורקיס נסגרה סביב ידה. היא חשבה שהוא חזק, אבל לא היה לה מושג עד לאותו רגע עד כמה חזק. הנגיעה בו היתה כמו נגיעה ברעמה של לביא ישן. היא חשה בכוח המסתתר מתחת. והיתה בו אותה חרישיות של טורף קטלני, טורף משחר לטרף...

"נעים מאוד," אמרה, אבל שניהם ידעו שזו אמירה מנומסת חסרת בסיס; החיוך לא ניסה אפילו להגיע אל עיניה. העונג היחיד ששניהם שאבו היה מעסקה שיצאה לפי הציפיות שלהם.

מבטו של זגורקיס היה קשה כמבטה. היא ייחלה שהיתה יכולה ללמוד עליו משהו לפני הפגישה, אבל קונסטנטין זגורקיס היה בבחינת חידה אפלה, גבר שחי את חייו מאחורי חומה של סודיות. לא היו אודותיו שמועות כלשהן. נראה שהוא היה נקי לגמרי, בלי משפחה, בלי חיי מין ססגוניים, בלי חיים מחוץ לאימפריית העסקים האימתנית שלו – אימפריה שהגיעה לקצווי ארץ.

בגיל שלושים-וחמש ניהל קונסטנטין זגורקיס את אחד התאגידים הגדולים ביותר בעולם. טריפת חברות היה עיסוק הפנאי החביב עליו. אבל העסק הזה יהיה שונה מן האחרים, מפני שבונד-פלדה לא היתה למכירה. וגם היא לא, חשבה ליסה, מקשה את פיה בזמן שהחזיקה את מבטו. היא שיחררה את ידה מאחיזתו והסתובבה כדי לפנות אל שאר הנוכחים: "רבותי, נשב?"

ועכשיו זגורקיס מחזיק בכסא שלה כמו ג'נטלמן מושלם. הוא לא הוליך אותה שולל. הוא הבין את משמעות מושב הכוח, והוא צחק ממנה בכך. הוא חש עד כמה היא טריטוריאלית. העובדה שהצליח לקרוא אותה בצורה כה מדויקת גרמה לה להיזהר פי שניים. "מר זגורקיס, תודה." היא התיישבה.

"אנא, קראי לי טינו."

"תשב מולי?" ליסה הצביעה על מקום מולה, מתעלמת מהניסיון שלו לנהוג חוסר רשמיות. היא לא רצתה לשבת מולו, אבל כך יהיה טוב יותר, בטוח יותר לראותו כל הזמן – כדי שתוכל לאתר כל סימן שיפנה אל האנשים שלו.

הדבר אפשר לה לבחון אותו. הלבוש שלו נועד לפגוע: מקטורן פשוט, ג'ינס כחולים, חולצה שחורה פתוחה בצווארון – למרות שהכל היה לבוש מעצבים. ובכל זאת, הוא נראה יותר כמו לוחם שחזר הביתה מפלישה מאשר כאיל עסקים יווני. שערו השחור הגלי והעבות היה ארוך מדי, ועל פניו היו זיפים בני יום לפחות.

בטנה התהפכה כאשר עיניהם נפגשו לשניה. היא לא אהבה את הבעת פניו. מבחינת המראה עיניו היו נאות ביותר, מזהירות למעשה, שחורות לגמרי, עם ריסים כל-כך ארוכים עד שיכלו להסתיר את מחשבותיו... אבל לא לגמרי. זה היה מסע גילוי עבור קונסטנטין זגורקיס. הוא לא מעוניין בחברה ההנדסית הקטנה שלה. הוא בוחן את פגיעות החברה-האם, בונד-פלדה. הוא בוחן את הפגיעות שלה.

ליסה הכירה פולשים תאגידיים שבאים לרחרח סביב. הם חושבים תמיד אותו הדבר: אשה בראש העסק לא תהווה בעיה – טעות שלהם. זגורקיס אינו מאיים יותר מכל האחרים – מלבד במחלקת המיניות הלוהטת.

רוב אנשי העסקים שפגשה היו חיוורים מישיבה בחדרי ישיבות, ולכן היא חשבה שהוא יהיה נמוך יותר, מלא יותר, מכוער יותר – גרסה צעירה יותר של אילי ספנות זקנים מוכרים. טינו זגורקיס לא היה אחד מהם.

אבל היא חייבת לשכוח את המראה המרשים של הגבר ולהתרכז במוח שתחתיו. המוניטין של בונד-פלדה עומד על קו האש – שלא לדבר על המוניטין שלה, ואם לשפוט לפי הגישה הקלילה שלו היא הניחה שזגורקיס חושב שהעסקה כבר סגורה וחתומה. הוא לא טרח אפילו להתגלח או להתלבש כראוי, ובעיניה זה גילה בוז.

הפגישה בין בונד-פלדה וזגורקיס תעשיות התפתחה כמו משחק טניס מנומס, כשהכדור עובר מצד לצד. כל אותה עת התרכזה ליסה בדברים הנאמרים מתחת לפני השטח: זגורקיס זיהה חברה שלדעתו תתאים לחברה שלו; החלק הקטן שרצתה למכור לא עניין אותו; הוא רצה הכל.

הוא קם ברגע של שתיקה. עוד לא היתה שעת צהרים. "אתם כבר עוזבים? דאגתי למזנון ערוך בחדר הסמוך. חשבתי שנוכל לדון בכמה מן הפרטים הקטנים יותר." הוא לא רצה לנהל שיחת חולין תוך אכילת מתאבנים – והגיע הזמן לשכוח מהקסם. "עוד לא גמרנו, מר זגורקיס – "

"אני גמרתי."

ליסה חשה כיצד הדם אוזל מפניה. איש לא הביט בה כפי שזגורקיס התבונן בה עכשיו. איש לא פעל מעולם נגד המשאלות הברורות שלה. היא קבעה את החוקים; כולם חיו על פיהם – ככה הכל היה בטוח יותר. אבל טינו זגורקיס הבהיר שמבחינתו אין לה שום מעמד. הוא יוכל לעשות כרצונו ושתקפוץ לו. בונד-פלדה תשמש לו חטיף טעים... החברה, האנשים שעובדים בה, כל אלה חשובים כקליפת השום.

"אני מצטער, אבל יש לי פגישה אחרת." הוא החזיק במבטה.

מצטער? ליסה חשבה שלא. הקול העמוק והצרוד כאילו רמז שהיתה ביניהם הבנה כלשהי, איזו אינטימיות. זה בלבל אותה, ונראה שבלבל את האנשים שלה – הם תהו ודאי מה קורה. זגורקיס השיג נקודה בלי להרים את קולו, פשוט באמצעות פגיעה בסמכות שלה. ואז היא ראתה שעיניו קשות ומחושבות ואפילו משועשעות ומלגלגות מעט.

היא הזיזה לאחור את הכסא שלה ועמדה כדי להתבונן בו. היא לא תיתן לו לבלוע את בונד-פלדה, לא תיתן לאיל עסקים שרואה בחברה שלה סדרה של מספרים בלבד. איש לא יסכן את בונד-פלדה. ואם זגורקיס ירד ממגדל השן שלו כדי לאמוד אותה, ולגלות שאינה מהווה איום, אז הוא טעה בחישובים שלו. היא תוכל להגן על בונד-פלדה עד הרגע האחרון.

לאחר מה שעברה בקומונה, בונד-פלדה היתה ההצלה שלה. בזמן שבנות אחרות כמהו לחירות, היא ביקשה משמעות וגבולות כדי שתוכל לישון בבטחה בלילה. ג'ק בונד העניק לה את זה. לפני שהחלה לעבוד אצלו הוא שלח אותה לבית-ספר בו אפילו הכללים הנוקשים ביותר התקבלו בברכה. הדבר סיפק לה מסגרת בתוכה הרגישה בטוחה, והיא הצטיינה. כאשר חזרה הביתה, לא הפריע לה שאביה לא גילה כלפיה העדפה כלשהי; היא לא ציפתה למשהו כזה. ג'ק בונד רצה בן, והיא השלימה גם עם זה. היא עבדה בחברה של אביה, מתחילה למטה. כאשר מת היא תפסה את מקומו הודות למאמציה הכבירים. עד אז היא גילתה כבר את המפתח להצלחה שלו. מדובר בעבודה קשה ומיקוד. ג'ק בונד לא הניח לדבר בזבזני כמו רגש לעמוד בדרכו.

"מיז בונד, נראה שדעתך הוסחה לרגע."

העיניים האלה – העיניים השחורות-זהובות המדהימות האלה – ריצדו בבת-צחוק. ליסה שאפה אוויר בכעס והרגישה כיצד ידיה נקפצות לאגרופים. "כלל לא, מר זגורקיס." מבטה בחן אותו בביטול. "מאחר שהחלטתך להשתתף בישיבה היתה ללא ספק עניין של הרגע האחרון, אז אני לא אעכב אותך. אני בטוחה שהאנשים שלנו יוכלו לקבוע לנו פגישה נוספת אם יהיו עוד פרטים – "

"ארוחת ערב בתשע כדי לדון בפרטים בולטים אלה?"

לחייה של ליסה בערו באדום. היא היתה בטוחה שהוא מתכוון לשדיה, אליהם התייחסה תמיד כאל הנכס ה'בולט' ביותר שלה. ועכשיו פטמותיה התקשו כמו קליעים, והיא ניחשה על פי הבעת עיניו של זגורקיס, שהוא יודע זאת.

"אני אשלח את הנהג שלי לאסוף אותך בסביבות תשע מהדירה שלך – "

"לא – " ליסה התבוננה בדלת הפתוחה לפני שהספיקה להוסיף משהו. "רבותי, הפגישה הסתיימה," אמרה, מתעשתת במהירות. "מחר בבוקר בעשר נוכל להיפגש לישיבת המשך. מייק, תארגן את זה בשבילי, בסדר?"

בתשע בערב ליסה היתה מצונפת במתיחות על הספה בפנטהאוז לו קראה בית. חמימה וּורדרדה אחרי אמבטיה, לא היה לה מה לעשות זולת להירגע. בחלוק הרך האהוב עליה, היא השמיעה לעצמה מוסיקה חרישית ועל השולחן לצידה העמידה כוס בדולח של יין בורגונדי משובח בעודה מחזיקה בידה ספר שזה עתה החלה בקריאתו. היא קראה את העמוד הראשון שלוש פעמים, ועדיין לא היה לה מושג על מה הוא מדבר.

נהגו של זגורקיס יגיע, ידעה, אבל היא עדיין מצמצה והצמידה את החלוק אל גופה כאשר פעמון הכניסה צלצל. למרבה המזל ורה תטפל בזה. ורה, סוכנת הבית ואשת סודה, ידעה בדיוק מה עליה לעשות.

כצפוי, חילופי הדברים בין ורה ונהגו של זגורקיס ארכו לא יותר מכמה שניות. היא חזרה אל הספר שלה באנחת הקלה. אבל היא לא הצליחה להירגע... היא ניסתה לשנות את המוסיקה. היא תמצא תמיד משהו שיתאים למצב רוחה באוסף התקליטורים הרחב שלה... הערב היה שונה, הערב היא היתה צריכה לאלץ את אצבעותיה לחלוף בין הקופסאות שהכילו את המוסיקה האלוהית של מריה קאלאס. הקול היווני-אמריקני הנרגש של הזמרת היה הדבר האחרון שרצתה לשמוע. ברגע זה היא רצתה משהו שיהיה הכי רחוק מיווני. לבסוף היא החליטה על ג'אז נעים ושקט. היבבה של החצוצרה של מיילס דייוויס נראתה מתאימה איכשהו.

היא חזרה אל הספר והפכה את העמודים בצייתנות, וכל אותו זמן ניסתה להתעלם מהעיניים הכהות שלעגו לה במוחה. כאשר פעמון הדלת צלצל שוב, היא הופתעה ואז כעסה. זגורקיס חצוף בשולחו שוב את הנהג שלו. הוא לא מבין רמז?

ורה פתחה את הדלת אבל סקרנותה של ליסה גברה עליה. היא טופפה יחפה על פני החדר וקפאה. החוצפה של הגבר הזה חסרת גבולות. הביקור הבלתי קרוא שלו במשרדה היה מספיק גרוע, אבל זה היה כבר שערורייתי – וּורה התקשתה להיפטר ממנו.

"ורה, תודה, אני אטפל בזה."

ליסה לא יכלה להעמיד פנים שאינה מודה לאל על שוורה נותרה ברקע. "כן?" היא הביטה בו. טינו זגורקיס היה לבוש בצורה פשוטה עוד יותר, והוא היה גברי עוד יותר. ללא המקטורן היא ראתה עד כמה הוא מוצק מתחת לחולצה השחורה שלו. מבטו הבוחן היה קשה כפי שזכרה.

"קבענו להיפגש לארוחת ערב."

"אתה קבעת להיפגש, מר זגורקיס."

"הגיע הזמן שתקראי לי טינו."

באמת? "מאוחר – "

"בדיוק," אמר. "כפי שאמרת, ליסה, יש לנו עדיין על מה לדבר."

ליסה? מתי היא נתנה לו רשות לקרוא לה בשמה הפרטי? חוק ההישרדות הראשון של ג'ק בונד: להחזיק את כולם במרחק זרוע. את כולם... היא נרגעה מעט. הוא החזיק בידו תיק עבודה. ברור, מפני שזגורקיס היה אדם שתמיד יעדיף עסקים על השבעת התיאבון הגופני שלו, אבל היא כבר קבעה את הפגישה הבאה שלהם למחר בבוקר. לא היתה לה שום כוונה לתת לו לרמוס את רצונה פעמיים ביום אחד. "העסקים יצטרכו לחכות עד שהצוותים שלנו יהיו נוכחים בדיון."

"אם את מתעקשת."

"אני מתעקשת. הפגישה הבאה בינינו תיערך מחר בבוקר."

"תודה שהזכרת לי... אבל אנחנו חייבים לאכול בכל מקרה."

משיכת הכתף הסתמית שלו והחיוך שהתלווה אליה טלטלו אותה ובזמן שניסתה להבין מה הוא זומם, הוא חלף על פניה ונכנס לדירה.

"כמו שאמרתי, מר זגורקיס" – היא צעדה בעקבותיו – "מאוחר – "

"אז טרחתי והזמנתי את הארוחה לכאן." הוא עשה אתנח באמצע צעד כדי להסתובב אליה. "לא רציתי להטריח את סוכנת הבית שלך."

ועכשיו ורה חייכה אליו בצורה מפלרטטת! מה זה צריך להיות? קשר?

אבל היא לא יכלה להאשים את ורה; האיש היה מדליק. החולצה שלו היתה פתוחה די כדי לחשוף חזה קשה ושזוף והג'ינס הכחולים שלו כמו נתפרו על ירכיים של ברזל. והיו כמה תפיחות מרשימות נוספות מתחת לחגורה בעלת האבזם הגדול...

"את בטוחה שלא אכפת לך לארח אותי?"

ליסה מיהרה להסיט את מבטה. הדבר היחיד הבטוח כאן הוא שפניה התלהטו לגמרי. "אני לא רוצה להישמע כפוית טובה."

"אבל?" לחץ.

"אני עייפה. מאוחר ואני בדרך למיטה."

"אני רואה."

שפתיו התעקלו בצד אחד באופן שגרם לה להיות מודעת עד כאב לכך שהיא עירומה מתחת לחלוק. די היה בשבריר השניה בה הציצה מטה כדי לראות שחלוקה מהודק כראוי כדי לאפשר לנהג שלו להיכנס פנימה כשהוא נושא סלסילה בידו. "לאן אתה חושב שאתה הולך?"

זגורקיס חסם את דרכה. "כאן?" אמר, מגן על גבו של האיש שלו בהנחת יד על מזוזת חדר העבודה שלה.

פיה של ליסה נפער. נראה שהדבר היחיד שנשאר לה לעשות היה להחליט היכן ייערך הפיקניק שהביא אתו. "יש לך חוצפה – "

"אנא... אני חושב שלא אוכל לשאת עוד מחמאות." הוא הרים את ידיו בתבוסה מעושה וּורה היתה צריכה לגעת בזרועה פעמיים כדי שתרגיש בנוכחותה.

"לא כדאי שתלכי להחליף בגדים?" הציעה ורה בשקט. "את לא רוצה שהוא ינחש שאת עירומה מתחת לחלוק."

ליסה הבינה שזה יהיה נבון מצדה. "תישארי אתם, ורה, בסדר? אני אחזור כמה שיותר מהר."

ג'ינס וחולצת טריקו היו הבחירה הנבונה, אבל מכנסיים מהודרים וחולצה לבנה מחויטת גרמו לליסה להרגיש בשליטה. גרביים עבים ונעליים שטוחות היו בחירה מפתה, וכששערה אסוף לאחור בקוקו, היא היתה מרוצה מכך שעשתה כל מאמץ להעמיס על עצמה כבדות. מעט ליפגלוס שקוף היה הוויתור היחיד שלה – ואז ניגבה אותו מעל פיה. אין טעם להשתתף במשחק של זגורקיס – היא תישאר בשלה.

המילים הכעוסות אותן שיננה בחדר השינה שלה גוועו ברגע שנכנסה לחדר העבודה שלה. החדר עבר מהפך. נרות הודלקו בו, והם קרצו מכל פינה. שמפניה הצטננה בתוך דלי... ועל שולחן נמוך בין שתי הספות העלה מגש של פירות-ים טריים ניחוח קל ומלוח. ריח נוסף אמר שהלחם בסלסילת הנצרים חמים עדיין, ובתוך קערת בדולח, בין קוביות קרח, נחו עלים של חמאה שביקשו להימרח על פרוסות לחם פריכות וזהובות. והיא היתה רעבה – למעשה, גוועה ברעב, חשבה ליסה, מתפללת שבטנה לא תקרקר.

"אני יכול לפתות אותך?"

ליסה העבירה את מבטה אל קונסטנטין זגורקיס והביטה בו בצינה.

"כמה שרימפ, אולי?" מלמל, מושיט את ידו אל הצלחת.

הוא מנסה לדוג כאן הרבה יותר מאשר פירות-ים, חשבה ליסה, רואה את החיוך על שפתיו.

"מה קרה?" הוא הניח מידו את המגש.

דעתה של ליסה הוסחה לרגע. היא היתה בטוחה ששמעה ארבע רגליים יוצאות מהדירה; שני קולות נמסכים זה בזה ביציאה.

"לאן את הולכת עכשיו?" אמר.

ליסה התבוננה ביד שהונחה על זרועה. זגורקיס שיחרר אותה באחת. "זה כלום," אמרה. "נראה שטעיתי – "

"טעית?"

"חשבתי ששמעתי את ורה עוזבת."

"סוכנת הבית שלך? היא באמת עזבה."

"לא." ליסה נענעה בראשה. "ורה היתה באה להגיד לי לילה טוב לפני עזיבתה."

"לא אם היא חשבה שהיא צריכה לנהוג בדיסקרטיות."

"דיסקרטיות?"

כתפיו נעו. "זו לא טרחה כזו גדולה בשביל הנהג שלי לקחת אותה הביתה. הוא עובר ליד הבית שלה – "

ליסה הרימה את ידה והשתיקה אותו. "אני רוצה להבין את זה. אתה שלחת הביתה את סוכנת הבית שלי?"

"כבר מאוחר."

"אני הייתי מזמינה לה מונית."

"חשבתי לחסוך לך את הטרחה."

"טרחה?" הטרחה הגיעה אל פתחה בתשע הבוקר והיא עוד לא הצליחה להיפטר ממנה.

"ליסה, זה לא מפריע לך, נכון?"

ליסה? היא לא תיתן לו לחדור אליה, גם אם שאל דבר אחד בעוד עיניו הציעו דבר אחר לגמרי. לא היתה לה שום כוונה לתת לו את הסיפוק שבלראותה חוששת מפני הישארות ביחידות בחברתו. "כן, טינו, זה לגמרי בסדר מבחינתי – "

"יופי."

דומה שנראה מרוצה לסלק את זה מדרכו, ואז נראה שההגנות שלה ירדו מפני שהוא הרים את ידה אל שפתיו ונשק לגבה.

"אני יודע שמאוחר." הוא ניסה לדבר בזעף. "את סולחת לי?"

ליסה משכה ממנו את ידה. "אתה תמיד נכנס לבתיהם של אנשים בלי הזמנה?"

שפתיו נקפצו בקדרות, בצורה מושכת...

"ליסה, אני מצטער. חשבתי ששנינו הרווחנו כמה דקות של מנוחה."

הוא מצטער? לא נראה לה. אבל ממתי יכול מישהו לגעת ביד בשפתיו ולהבעיר את כל הגוף?

"את לא נרגעת אף-פעם?" לחץ, מבטו מסרב לשחרר את עיניה.

"כאשר ניתנת לי האפשרות."

"את לא יוצאת לפעמים מהמדים המעומלנים האלה ונחה קצת?"

"במפתיע, זה בדיוק מה שניסיתי לעשות הערב. עשיתי אמבטיה ארוכה וחמה, לבשתי את החלוק הנוח שלי וירדתי הנה... כדי להירגע."

"אחת:אפס," מלמל בשקט.

ליסה נאנחה בתסכול. טכנית, זגורקיס היה אורח בביתה – אסור לה לשכוח שכספו יוכל להציל את החברה שלה. היא לא תוכל להרשות לעצמה לנהוג בו בגסות רוח – והאוכל נראה נפלא...

"למה שלא תרשי לי לבחור משהו בשבילך?" הציע והרים שוב את הצלחת.

"אני מסתדרת, תודה. באמת, אתה לא חייב – " היא הרימה את קולה ונאלצה להתעקש, "תן לי את הצלחת הזו."

"בסדר."

עד שלקחה ממנו את הצלחת, זו היתה כבר עמוסה מטעמים – אבל הוא לא עזב את הצלחת, כך שהיא עמדה לצדו עם צלחת חרסינה קטנה מדי ביניהם... וכאשר הוא סירב לשחרר אותה, היא הרגישה כיצד לחייה מתחילות לבעור. "לא היית צריך לטרוח כל-כך." היא משכה חזק יותר, מסרבת לתת לו לנצח.

"אני חייב להגיד שהעונג כולו שלי."

"למה בדיוק?"

"אולי מגיע לך להתפנק קצת. אולי זה מגיע לשנינו."

זו לא היתה התשובה לה ציפתה – ולבטח לא כאשר נאמרה בצורה כה כנה ומצודדת. עיניו היו כה עמוקות עד שהיא חששה שתטבע בתוכן, והם עמדו קרוב מדי זה לזה. חמימות גופו שטפה אותה כמו אדרת הרסנית והיא יכלה כמעט לשכוח שקונסטנטין זגורקיס הוא אויבה המושבע של בונד-פלדה –

היא משכה ממנו את עיניה ונסוגה.

"שמפניה?" אמר בנועם.

היא נלחמה עדיין בהילה המינית העזה שלו. אבל אז התערב ההגיון: בלי שמפניה. היא אהבה את המשקה, אבל היא רצתה לשמור על ראש צלול. מה שהיתה צריכה לעשות היה ללכת למטבח ולמלא קנקן במי קרח ולשפוך אותם על שניהם. "תודה, אשמח לכוס שמפניה."

ההבעה בעיניו היתה צריכה לגרום לה להתעשת. היא היתה על סף חציית גבול בלתי נראה, גבול שידעה שעליה להישאר מאחוריו. כל מה שהיתה צריכה לעשות זה להיזכר בגורלה של אמה כדי לדעת שהיא עלולה לאבד הכל אם תניח לחושיה להוביל אותה... אבל היא לא יכלה להסתכן בהרגזתו של טינו זגורקיס. הוא היה יריב עסקים אימתני, וברמה האישית הוא היה מסוכן עוד יותר, מן-הסתם... אבל כוס אחת של שמפניה לא תזיק, בעיקר כשהיא זהירה.

טינו הושיט לה את כוס השמפניה שלה והרים את שלו, מטה אותה לעברה בברכה. היא ענתה בהתרחקות אל קצהו של החדר כדי לשבת על הכסא היחיד שעמד בו. היא נזקקה לרגע של התעשתות. המפגש הזה היה חדש לה. בעבר גברים שמחו תמיד לצעוד בעקבותיה, וזה לא הפתיע, בהתחשב בכך שרוב מערכות היחסים שלה נעשו בראשה – לא היה לה זמן ולא היה לה חשק למשהו אחר. היא אהבה את חייה בדיוק כמות שהם – מסודרים, מצליחים ולגמרי בטוחים.

"את בטוחה שנוח לך שם?"

למרות כוונותיה הטובות, המבט שטינו שלח אליה גרם ללבה של ליסה לנתר. אם בכלל, טינו הביא סטנדרטים חדשים לפנטזיות שלה. "אני בסדר, תודה."

"עוד שמפניה?"

"למה לא?" היא תסתדר עם זה. היא תסתדר גם אתו.

הוא חצה את החדר והיא הבחינה שתנועותיו חלקות כשל החתול הגדול שראתה בפגישתם הראשונה. הוא נע על רגליים חרישיות והגיע אליה לפני שהיה לה זמן להושיט את כוסה.

הוא הניח לה לאחר מכן, והם אכלו בשתיקה כשהם יושבים בשני קצוותיו של החדר הגדול, דבר שהיה צריך להוות הקלה. אבל האני החושי של ליסה השתלט על הצד ההגיוני שלה. האוכל הטעים והיין שנשפך בגרונה במהירות מסחררת הקהו את עכבותיה. כמה מחשבות פרימיטיביות נכנסו למוחה... ההתבוננות בפיו בזמן שאכל גרמה לעיניה להיצמד אליו; שיניו היו כל-כך צחורות וחזקות, שפתיו מוצקות וניידות –

"ליסה?" הוא אחז במבטה. "רוצה עוד משהו?"

עיניה של ליסה התבהרו והיא נופפה בסלסילת הלחם בזמן שנענעה בראשה. "לא, תודה... זה היה טעים להפליא, אבל אני לא מסוגלת יותר לאכול כלום."

"אז אני חושב שהגיע הזמן להכיר זה את זה קצת יותר טוב, לא?"