על האדם המבקש לבוא בשערי קדושת היום מוטלת המשימה לנטוש את הניכור הקיים במסחור הבוטה של החיים, ואת היותו לכוד בעול העמל והיגיעה. עליו לצעוד הרחק מהקולות הצורמים שבשאר הימים, ממתחים ומתאוות הרכישה, מהמעילה העצמית בה הוא שרוי. עליו להיפרד ממלאכתו, ולהבין שהעולם כבר נברא וישרוד גם ללא עזרת האדם. שישה ימים אנו נאבקים בעולם, וסוחטים רווח מן האדמה; בשבת אנו מייחדים תשומת לב לזרע הנצחי הנטוע בנשמתנו. ידינו שייכות לָעולם, נשמתנו שייכת להוא טמיר ונעלם. שישה ימים אנו מנסים להשתלט על העולם, וביום השביעי עלינו להשכיל לשלוט בעצמי.
כשהרומאים פגשו את היהודים, ונודעה להם דבקותם הקפדנית בהפסקת המלאכה על־פי מצוות השבת, תגובתם היחידה היתה בוז. השבת היא ביטוי לעצלות היהודית, זו היתה דעתם של יובנל, סנקה ואחרים.
להגנתה של השבת אמר פילון, דוברם של יהודי אלכסנדריה דוברי היוונית: "ביום הזה נגזר להימנע מכל מלאכה, לא משום שהתורה מלמדת עצלנות... אלא כדי להרפות את האדם מעמלו המתמיד והרצוף, לרענן את גופו על ידי הפוגות קצובות ולחדשו לקראת שובו לאותה הפעילות. כי לאחר שנפשוּ לא רק ההדיוטות אלא גם האתלטים, הם אזוּרים כוח, ובעוצמה מוגברת מתמסרים לאלתר בסבלנות לכל פעולה המוטלת עליהם".
השבת מוצגת כאן ברוח אריסטוטלית ולא ברוח המקרא. אריסטו היה סבור שאנו זקוקים למנוחה, כי אין ביכולתנו לעבוד ללא הפסקה. המנוחה איננה מטרה כשלעצמה, אלא מטרתה היא לצבור כוח להמשך פעילות, היינו צבירת כוח למאמצים חדשים. לעומת זאת, בתודעת המקרא העבודה נתפשת כאמצעי. השבת איננה רק יום מנוחה, שמטרתו החזרת הכוחות שאבדו בשבוע של עמל, או הכשרת האדם לשבוע של עמל חולין חדש. מטרת השבת היא חיים. האדם איננו בהמת משא, ואין מטרת השבת להגביר את יעילות עבודתו. השבת היא "סוף מעשה במחשבה תחילה", וכן היא "תכלית מעשה שמים וארץ".
השבת איננה קיימת למען ימי החולין, ימי החולין קיימים למען השבת. השבת איננה מנגינת ביניים, היא פיסגת החיים.
שלוש פעולות של אלוהים מייחדות את היום השביעי: "וישבֹּת מכל מלאכתו"; "ויברך אלהים את יום השביעי"; "ויקדש אותו" (בראשית ב, ב-ג). לאיסור המלאכה מתווספות, אם כן, ברכת העונג ונעימת הקדושה. לא רק ידי האדם חוגגות את היום, אף לשונו ונשמתו שומרות שבת. בשבת האדם אינו מדבר כמנהגו בימי החול. אפילו דרכי מחשבתו משתנות, ועליו להימנע מהרהורי מסחר ומלאכה.
עבודה היא אומנות, מנוחה שלמה היא אמנות. מנוחה שלמה היא תוצאה של התאמה מלאה בין הגופניות, התבונה והדמיון. אדם המבקש להצטיין באמנות נדרש להיענות לכללים ולמשמעת. עליו להתנער מרפיון ומעצלות. היום השביעי הוא ארמון בזמן אותו אנו בונים. הוא עשוי נשמה, שמחה ואיפוק. המשמעת, באווירת הארמון, מזכירה את הקִרבה לנצח.
אכן, יפעת היום באה לידי ביטוי דווקא במונחי המניעה והשלילה, כפי שאת המיסתורין של אלוהים הולם לבטא בדרך שלילת התארים (via negationis), בקטגוריות של תיאולוגיית השלילה, לפיה אין ביכולתו של האדם לומר מה הוא אלוהים, אלא רק לומר מה אלוהים איננו. מפעם לפעם אנו חשים מה דל היה בית־המלך אילו היה בנוי מעבודתנו וממעשינו בלבד - לבנים כה מגושמות ולעיתים אף מעיקות. אולם, כיצד יעלה בידי האדם לבטא את הכבוד האלוהי נוכח הנצח, אם לא באמצעות הדממה הנוצרת מהגבלת המולת פעולות החולין? הגבלות אלו הן כשירה עבור זה היודע כיצד לשהות בארמון עם המלכה.
ישנו ביטוי שלעיתים רחוקות נאמר, ביטוי המציין רגש עמוק, עמוק מכדי שכבלי הלשון יכילוהו - "אהבת השבת". לעיתים נדירות בלבד מצא מושג אהבת השבת את מקומו בספרות ישראל. עם זאת, אהבת השבת מילאה, במשך יותר מאלפיים שנה, תפקיד מרכזי בשירים ובחיי הרוח של עם ישראל. היה זה ביטוי לאהבתו של עם שלם את היום השביעי. לא ניתן יהיה להבין את עיקר רוחה של אהבה זו אלא כדוגמה לאהבה העולה על גדותיה, כשם שבשירת האבירים מימי־הביניים "העיקרון היסודי הוא שהאהבה תהיה תמיד מוחלטת, ושכל מחשבותיו ומעשיו של האוהב יהלמו בכל עת ובכל שעה את תחושותיו, רגשותיו ושגיונותיו העזים ביותר של האוהב.
"האהבה בין הטרובדורים לגבירותיהם היוותה מקור לשמחה. מצוותיה וצרכיה של אהבה זו היו לחוק העליון של החיים. היא היתה הפולחן של האבירות, כשיסודה - נאמנות ומסירות. היא היתה הנאצלת ביותר בתכונותיו של האדם, וסימלה את מקור השלמות, ומקור הכוח למעשים גדולים". תרבות האבירים יצרה תפישה רומנטית בכל הנוגע להערצה ולאהבה, והשילוב שבין מיתוס לבין אהבה ותשוקה משפיע על תרבות המערב עד ימינו. תרומתה של היהדות למושג "אהבה" היא תפישת "אהבת השבת", אהבת היום - הרוח שלובשת צורה של זמן.
מה יש באור היום השביעי שזוהר כל־כך? מה בו כה יקר, עד כי הלבבות הולכים שבי אחריו? הסיבה היא שהיום השביעי הוא מעין מכרה ממנו שואבת הרוח את החומרים היקרים שישמשו לבניית ארמון בזמן, מימד בו יחוש האנושי בבית עם האלוהי; מימד בו האדם ישאף לבוא בשערי ההידמות לאלוהי.
שכן היכן תימצא הידמות זו? אין תכונה משותפת בין עולם המרחב לבין מהות האלוהים. אין די חירות בפיסגת ההר; אין די הוד והדר בדממת הים. ועדיין, ההידמות לאלוהים תימצא בזמן, כי הזמן הוא הנצח במסווה.
שמירת השבת הינה כאמנות הציור על פני יריעת הזמן את הודה המסתורי של פסגת הבריאה: אלוהים קידש את היום השביעי, וכך מוטל גם עלינו לעשות. אהבת השבת היא אהבת המשותף שבין האדם לבין אלוהים. בשמירת השבת מתרגם האדם את קידוש השבת האלוהי.
מה יהיה גורלו של עולם שאין בו שבת? יהיה זה עולם שאינו מכיר אלא בעצמו, או באלוהים המעוות כדבר, או בתהום המפרידה בין אלוהים לעולם; עולם ללא חזון הנשקף מחלון בנצח שנפתח אל הזמן.
הדיונים המופשטים הרבים על מהות השבת אינם מובילים להפיכת השבת למעין אגדה נטולת קיום ממשי. על אף הדיון המופשט והרומנטי, השבת נותרה עובדה ממשית, עובדה הבאה לידי ביטוי במערכת של הלכות וסדר חברתי. אין סכנה שהשבת תיהפך לרוח נטולת גוף, כיוון שהיא מתקיימת בהתאמה מלאה עם מצוות ממשיות, המורות על עשיית פעולות מוגדרות ועל הימנעות מעשיית פעולות אחרות. הרוח והממשות מצטרפות כאחת, כשם שמצטרפים הגוף והנפש באדם חי. על ההלכה להבהיר את הדרך; על הנשמה לחוש את הרוח.
כך חשו חז"ל: השבת תובעת את מלוא תשומת־ליבו של האדם, והאדם נתבע להתמסר בכל כוחות נפשו לאהבת השבת. תפישה זו הביאה להרחבה מתמדת של הלכות השבת. החכמים שאפו לרומם את טבע האדם ולהביאו לדרגת האצילות הנדרשת כדי להיות ראוי לשהות במחיצת היום המלכותי.
אף־על־פי־כן, הלכה ואהבה, משמעת ועונג, לא תמיד השתלבו. מתוך חשש מופרז מחילול רוח השבת, תבעו החכמים רמת הקפדה בהלכות השבת, שאפשרית עבור החסיד, אבל האדם הפשוט יתקשה בהשגתה.
ועם זאת, תהילת היום וההקפדה החמורה בקיום מצוותיו לא הביאו את החכמים להתייחס אל ההלכה כאל אלוהות. "לכם שבת מסורה ואי אתם מסורים לשבת". חז"ל ידעו שאדיקות יתרה עלולה לסכן את המטרה הרוחנית שביסוד הלכות השבת. "אין לך בכל התורה כולה גדול יותר מקיום נפשות... מחללין את השבת על ספק נפשות שכתוב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם". המצוות יוקרבו לשם קיום האדם, והאדם לא יוקרב "לשם קיום מצוות". מטרת התורה היא "להביא חיים לישראל בעולם הזה ובעולם הבא".
ריבוי חומרות הלכתיות עלול לפגוע ולהעכיר את רוח היום; עם זאת, אין ספק כי גישה מתירנית תעוות את רוח היום. מלאכת רקמה עדינה לא תיעשה בחנית, וניתוח מוח לא יעשה באתי חפירה. יש לזכור תמיד שהשבת איננה הזדמנות לבילוי ולקלות ראש; איננה יום של זיקוקי דינור או של תרגילי התעמלות מיוחדים, אלא הזדמנות לתקן את קרעי חיינו; זו הזדמנות לאסוף את רגעי הזמן ולא להפקירם לשווא. אדם שאינו מוקיר את עבודתו, יבוא לידי צער ותחושות מצוקה; מנוחה שאין בה רוחניות, עלולה ליהפך למקור שחיתות. אכן, האיסורים הצליחו לשמר את הדרו של היום, ומנעו את הסתרת אורו בדרכים חסרות עידון.
שני עניינים היו נושאי התאווה של אנשי רומא: לחם ושעשועים. אולם, אין חיי האדם מתמלאים על ידי הלחם והקרקס לבדם. מי יוכל ללמד את האדם כיצד להשתוקק, בכל לבבו ובכל נפשו, לרוחו של יום מקודש?
השבת היא המתנה היקרה ביותר שהאנושות קבלה מבית האוצר של אלוהים. בשיגרת השבוע אנו סבורים שהרוח רחוקה, ומקבלים את עולה של היעדרות רוחנית. בניסיון להימנע מלהגיע לידי כך, האדם עשוי לפנות אל אלוהים בבקשה להשרות עליו מעט מרוחו האינסופית. בשבת, הרוח היא זו הפונה אל האדם ואומרת: קבל נא כל טובי...
אולם פעמים רבות פנייה זו נשגבת מכדי שתודעתנו המוגבלת תוכל להפנימה. אנו מקבלים את השלווה והמרגוע, ומחמיצים את עיקר השראת היום, מאין באה ובשם מי. לכן, מתפללים אנו להבנה:
יכירו בניך ויידעו
כי מאיתך היא מנוחתם
ועל מנוחתם יקדישו שמך.
שמירת השבת היא חגיגת הכתרתו של יום בארץ הפלאות של הזמן. נשימת האוויר שבארץ פלאות זו מכונה "עונג שבת".
"וקראת לשבת עונג": עונג לנפש, ועונג לגוף. לנוכח מספרם הרב של האיסורים בשבת, "ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת; לא נתתי לך אלא לטובתך". משמעות קידוש היום איננה סגפנות. אדרבא, האדם מצווה לקדש את היום בכל לבבו, בכל נפשו ובכל חושיו. "את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר".
השבת, לעומת יום הכיפורים, איננה מוקדשת להשגת מטרות רוחניות בלבד. ביום זה מוצאות את מקומן הרוחניות והגשמיות, ועל האדם חלה מצוות ההתענגות. על כל כוחות נפשו של האדם להצטרף ולקבל את ברכת השבת.
פעם היה נסיך שנפל בשבי, והוכרח לחיות בעילום שם בין אנשים גסי־רוח וחסרי דעת. השנים עברו, והגעגועים לאביו המלך ולארץ מולדתו היו קשים מנשוא. באחד הימים הגיע לידיו מסר מאביו, בו הוא מבטיח להביאו חזרה לארמון, ומבקש מהנסיך שלא ישכח את מעלתו. גדולה היתה שמחת הנסיך. מייד ביקש הוא לחגוג, אך אין אדם החוגג לבדו. על כן הזמין הנסיך אנשים רבים להצטרף אליו לחגיגה באחד מבתי־התמחוי, והגיש מזון רב ומשקה בשפע לכל אורחיו. היה זה משתה מפואר והכול התענגו: הנסיך מפאת הציפייה לחזרה המיוחלת, ושאר האנשים מפאת המאכלים לשובע. הנפש לבדה איננה יכולה לחגוג במנותק מהגוף, עליה לשתף את הגוף בחגיגת השבת.
"לפי שהשבת זכר לשני עולמות, העולם הזה והעולם הבא; והשבת דוגמת שני עולמים אלו, שהשבת עונג קדושה ומנוחה; עונג מעין עולם הזה, מנוחה וקדושה מעין עולם הבא".
משמעות שמירת השבת אינה מצטמצמת לקבלת עול מצוות היום. שמירת השבת פירושה לחגוג את בריאת העולם ולברוא את היום השביעי מחדש, את מלכות הקדושה שבזמן - "השבת יום מנוחה ויום חירות. כאדון ומלך על כל הימים", כאדון ומלך בממלכת הזמן.
כיצד נבין את ההבדלים בין השבת ובין שאר הימים? השעות בתחילת יום, לדוגמה יום רביעי, ריקות. ואם לא נעניק להן תוכן, הן תישארנה ריקות ונטולות דמות. לשעות היום השביעי יש משמעות עצמית. משמעות שאינה תלויה במעשי האדם, ואף אינה תלויה בהישגים שבידי האדם להשיג. שעות השבת נושאות "תפארת גדוּלה".
תפארת גדולה ועטרת ישועה
יום מנוחה וקדושה...
מנוחת אהבה ונדבה,
מנוחת אמת ואמונה,
מנוחת שלום ושלווה והַשקט ובטח,
מנוחה שלמה שאתה רוצה בה.
הזמן דומה למדבר שומם. יש בו גדולה, אך אין בו תפארת. עוצמת הזמן, השונה מכל המוכר, מעוררת יראה ופחד. שונה הוא הזמן של היום השביעי. השבת התברכה באושר הלוכד את הנשמה. השבת חודרת לנבכי נשמת האדם בסימפתיה מרפאת. ביום זה שעה אחת אינה נאבקת ברעותה. זהו יום המניס כל יגון ואנחה.
אין אדם, חסר רגישות ככל שיהיה, שיישאר אדיש לנוכח עוצמת יום השבת: אפילו עם־הארץ "אימת השבת עליו". קדושת השבת מונעת, כך האמינו חז"ל, העלאת דברי הבל וכזב.
מהי משמעות המלה "שבת"? היו חכמים, שהציעו ש"שבת" הוא אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא. והואיל ושבת הוא שם של אלוהים, אין לומר את המלה הזו במקומות חסרי קדושה, מקומות שבהם לא ראוי להשמיע דברי תורה. החסידים נזהרו שלא לשאת שם אלוהי זה לשווא.
היום השביעי הוא כארמון בזמן, הנושא מלכות עבור הכל. אין המדובר בתאריך בלוח השנה, אלא באווירה רוחנית ייחודית.
המיוחד שביום השביעי אינו בא לידי ביטוי בשינוי התודעה, אלא בשינוי האקלים הרוחני; כל הדברים מתגלים בפני האדם באור חדש. אנו נוכחים לדעת כי אנו שרויים בתוך השבת, ולא כי השבת שרויה בתוכנו. ייתכן שלא נדע אם הבנתנו נכונה, או אם תחושותינו מהימנות ואציליות, אולם אווירת היום מקיפה אותנו, כאביב הבא לעולם ומפריח שדות, ללא עזרתנו או ידיעתנו.
רב אמר לחברו: ראה גדולת חג הסוכות - בסוכה כל חלקי הגוף מוקפים על ידי קדושת המצווה. השיב לו החבר: שבת גדולה מסוכות. האדם יוצא מהסוכה לענייניו; השבת מקיפה ומלווה את האדם לכל מקום.
לא נכיר את ההבדל בין השבת לשאר ימות השבוע מתוך עיון במבנה החומרי של הדברים, במימד המרחב שלהם. הדברים אינם משתנים ביום השביעי. ההבדל ניכר רק במימד הזמן, ביחס המיוחד הנוצר בין אלוהים לעולם. השבת קדמה לעולם, והשבת השלימה את העולם; השבת היא כל הרוח שביכולת העולם לשאת.
השבת מרוממת את הנפש ומאצילה חוכמה בגוף. בכוחו של סיפור להבהיר עניין זה: אחד הרבנים נתפס על ידי רודפיו, והוכנס לתוך מערה אפלה. הֶעדר קרני השמש מנע ממנו להבחין בין יום ובין לילה. המחשבה שייסרה אותו יותר מכול היתה, שלא יעלה בידו לחגוג את השבת בשירה ובתפילה, כפי שזכה לעשות במשך חייו. כשהחל להתייסר גם על כך שלא יוכל לעשן, עלתה בליבו תחושה עמוקה של חרטה, על כך שלא עלה בידו לדכא תשוקה זו. בבת־אחת נעלמו תחושות אלה, ושמע קול בתוכו האומר: "ערב שבת הגיע! כי זו השעה שהתשוקות לְמה שאסור עוזבות אותי." בשעה שהצליח לחזור לעצמו, הודה בקול לאלוהים וקידש את השבת. מאז, בכל שבוע, בבוא השבת, נעלמה תשוקתו העזה לעישון.
זו היא אחת ממתנות החיים הנעלות ביותר, מקור עוצמה והשראה לנשיאת תלאות הקיום, לחיים שיש בהם אצילות. קיים קשר הדדי בין עבודת ימות השבוע לבין מנוחת השבת. השבת היא השראה, השורה על שאר הימים.
"ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב, ב) - פסוק זה דורש הסבר. כי הרי נאמר: "וישבות ביום השביעי" (שם); וגם: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ..." (שמות כ, י). היינו מצפים שבמקרא ייאמר "ויכל אלהים ביום השישי מלאכתו אשר עשה". חריגה זו מהצפוי, הביאה את חז"ל לומר שהיתה בריאה גם ביום השביעי. שמים וארץ נבראו בשישה ימים, בעוד שהמנוחה נבראה ביום השבת - "מה היה העולם חסר? מנוחה. באתה שבת, באתה מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה".
המשמעות של המלה "מנוחה" עמוקה בהרבה מהמשמעות שניתנת בדרך כלל למלה זו. לא מדובר רק על הימנעות מעבודה ומעשייה, וגם אין להבין "מנוחה" רק כשחרור האדם מיגיעה וממתחים. "מנוחה" איננה מושג שלילי, אלא דבר־מה בעל תוכן חיובי וקיום של ממש. זו היתה דעתם של החכמים, שהאמינו כי נדרשת "בריאה" מיוחדת כדי להביא את ה"מנוחה" לעולם. לכן האמינו חכמים אלה, שבריאת העולם איננה שלמה עד אשר תגיע עת בריאת ה"מנוחה".
"ומה נברא בו לאחר ששבת? שאנן, נחת, שלווה והשקט".
בעולם המקראי, "מנוחה" פירושה אושר ושלווה, "מנוחה" פירושה שלום והרמוניה. איוב תיאר את המצב לו נכסף לאחר מותו, במילים הנגזרות מאותו שורש שממנו נגזרה המלה מנוחה. זהו מצב שבו - "עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי... שם רשעים חדלו רגז, ושם ינוחו יגיעי כח". זהו מצב שבו אין מקום לריב ולקטטה, לפחד ולחשד. מנוחה היא מהותם של החיים הטובים. "ה' רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני". מאוחר יותר בתולדות ישראל הבינו את המלה "מנוחה" כמורה על חיי העולם הבא, וכמורה על חיי נצח.
בששת ימי המעשה תפילתנו בערב היא: "ושמור צאתנו ובואנו"; בערב שבת אנו מתפללים: "ופרוש עלינו סוכת שלומך". ובחזרה מבית־הכנסת אנו שרים:
שלום עליכם,
מלאכי השלום
היום השביעי שר. מדרש עתיק מספר: "כשראה אדם הראשון שבחה של שבת, יקר ורבותא של שבת, שמחתה וגדולתה של שבת, שהכול היו שמחים בה והיא היתה תחילה וראש כל השמחות, מיד פתח פיו ואמר, מזמור שיר ליום השבת. אמר הקדוש ברוך הוא: לשבת אתה אומר מזמור, ולי אין אתה אומר מזמור, שאני אלוה השבת? עד שעמדה השבת על רגליה ונפלה על פניה ואמרה: טוב להודות לה' וכל סדרי בראשית השיבו: ולזמר לשמך עליון".
"שש כנפיים שש כנפיים לאחד" (ישעיהו י, ב) - למלאכים יש כנף אחת מיוחדת לכל אחד מימות השבוע, וכל כנף שרה את מזמור יומה. המלאכים נותרים בדומייה ביום השביעי, כי השבת עצמה מזמרת לאלוהים. בכוחה של השבת להביא את כל הבריות לשיר ולשבח את בורא העולם. בשבת נאמרת התפילה:
לאל אשר שבת מכל המעשים
ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו
תפארת עטה ליום המנוחה, עונג קרא ליום השבת
זה שיר שבח של יום השביעי, שבו שבת אל מכל מלאכתו.
ויום השביעי משבח ואומר, מזמור שיר ליום השבת: "טוב להודות לה'!"
לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.