1
ניקו עמד בפני ההחלטה הקשה ביותר בחייו, והיה משוכנע לחלוטין שהוא הולך לפשל בענק.
"אני לא מסוגל לעשות את זה," הוא אמר לוויל סולאס, בן אפולו המהמם שעמד מולו. ניקו התמקד באוסטין לֵייק, אחד החצי אחים של ויל. הוא צעד הלוך ושוב מאחורי ויל, וזה רק הקשה על ניקו עוד יותר.
"אוסטין, תפסיק לזוז," אמר ניקו. "אני לא מצליח להתרכז."
"סליחה, אחי," אמר אוסטין. "זה פשוט כל כך מלחיץ."
"אתה חייב לבחור," אמר ויל לניקו. "אלה הכללים."
ניקו הזעיף פנים. "אני בן האדס. אני לא מציית לכללים."
"אבל לאלה כן הסכמת," אמרה קֵיילָה נוֹלְס, גם היא בת אפולו. היא שיחקה בסוכרייה על מקל בטעם דובדבן שהיתה תקועה בפה שלה. "אתה חצוי ללא כבוד, ניקו די אנג'לו?"
אוסטין לא הפסיק לצעוד הלוך ושוב. "טוב, אם להיות הוגנים, לא נראה שבאמת צריך כבוד בשביל המשימה הזאת."
"שקט!" אמר ניקו, והעביר ידיים בשיער. מה אם יטעה בבחירה? האם ויל יהיה מאוכזב ממנו?
אבל כשניקו בחן את פניו של ויל הוא ראה שם רק ציפייה. ציפייה מהסוג הטוב. ויל היה מוכן לקראת כל דבר שניקו עומד לומר, ולא חשוב איך זה ייגמר, ויל ימשיך לחשוב עליו רק טוב.
מה עשיתי בחיי שזכיתי לזה? תהה ניקו. זאת היתה שאלה ששאל את עצמו הרבה.
"בסדר, החלטתי," אמר.
"אני עומד להתפוצץ," אמר אוסטין.
"העולם עלול להיחרב," אמרה קיילה, שהחזיקה עכשיו את הסוכרייה לצד הגוף והעיניים שלה נצצו מרוב דאגה. "כאילו, באמת להיחרב הפעם."
"בסדר," אמר ניקו, "אז אם הייתי צריך לבחור..."
"כן?" דחק בו ויל. "היית בוחר...?"
ניקו נשם נשימה עמוקה.
"בדארת ויידר."
ויל וקיילה נאנקו, אבל אוסטין הסתכל על ניקו כאילו הוא נתן לו הרגע פרארי כמתנת יום הולדת.
"אחי!" צרח אוסטין. "זאת התשובה הכי טובה!"
"זאת התשובה הכי גרועה!" אמרה קיילה. "למה שתבחר בוויידר כשאתה יכול לבחור את קיילו רן?"
"אני ציפיתי לבחירה קצת פחות שגרתית," אמר ויל בקול מהורהר. "אולי מישהו כמו גנרל גריווס או דריידן ווס."
"שנייה," אמר ניקו. "אני גמרתי לראות את כל הסרטים האלה אתמול. אני בקושי זוכר מה קרה בפריקוולים." הוא שתק רגע. "אלה דמויות אמיתיות מ'מלחמת הכוכבים', או שאתה צוחק?"
"אל תחליף נושא, ניקו," אמרה קיילה. "דארת ויידר? היית יוצא לדייט עם דארת ויידר?" היא נגסה בסוכרייה שלה. "אתה כיבית את כל שמחת החיים שלי, ניקו. כיבית אותה לגמרי."
"ברוכה הבאה לעולם שלי," התבדח ניקו. הוא ראה את ויל עושה פרצוף — רק לשבריר שנייה, אבל ניקו ראה.
"זה אמור להיות מרחב בטוח," אמר אוסטין. "בלי שיפוטיות כלפי התשובות שלנו, זוכרים?"
"אני חוזרת בי," אמרה קיילה. "זה מרחב שבטוח יש בו שיפוטיות."
"אתה מאוד שקט, ויל," אמר ניקו. "בעיקר יחסית למעריץ מספר אחת של 'מלחמת הכוכבים' בינינו."
"אני מנסה לחשוב על כל הסיבות שהיו גורמות לך לענות ככה," אמר ויל. "יכול להיות שיש בזה משהו."
"הוא חזק," אמר ניקו.
"והחלטי," הוסיף ויל. "הוא תמיד ידע בדיוק לאן לצאת לדייט. אין ספק."
"הוא מוריד את הקסדה שלו כשהוא אוכל?" שאלה קיילה.
ניקו הניח יד על הלב. "תדמיינו את דארת ויידר מוריד את הקסדה שלו בארוחת ערב ומסתכל לכם בעיניים בכמיהה מעבר לשולחן. זאת רומנטיקה."
ויל התפקע מצחוק ואז חייך את החיוך הקורן שלו.
אבל למה זאת תמיד היתה כזאת תחושת ניצחון כשהוא הצליח להצחיק את ויל? כל כך הרבה זמן ניקו הניח שאין לו לב. אחרי הכול, הוא בן האדס. האהבה לא מוצאת עניין באנשים כמוהו. אבל אז הגיע... ויל. ויל, שהיה מסוגל להמיס את הקרח של ניקו בחיוך אחד. לא היה קשה לנחש איזה אל הוא אבא של ויל — הוא קרן אנרגיה ואור. לפעמים פיזית, כפי שגילו במערות הטרוגלודיטים מוקדם יותר באותה שנה. ויל היה כל־כולו בן אפולו.
אולי יש אמת באמירה שהפכים נמשכים, כי ויל באמת היה ההפך הגמור מניקו. ובכל זאת עברה כבר כמעט שנה. שנה שהם יחד. לניקו היה חבר ממש.
הוא עדיין לא היה בטוח שזה אמיתי.
הארבעה המשיכו להסתובב במחנה החצויים. באמפיתיאטרון לא דלקה מדורה. כיוון שמזג האוויר בלונג איילנד התחיל להתקרר, אולי ויל וניקו ידליקו מדורה הלילה. שום חניכים לא מיהרו אל הנשקייה או הנפחייה; אף אחד לא ביקר במערת האורקל. הביתנים עמדו ריקים (מלבד אלה של האדס ושל אפולו) וזה היה הסימן הברור ביותר לכך שהקיץ נגמר.
ניקו לא רצה להודות בזה בקול רם, אבל האמת שהוא יתגעגע... טוב, פחות או יותר לכל החניכים, גם אם לפעמים היה מתיש להיות מדריך שלהם. הוא בעיקר לא רצה להיפרד מקיילה ואוסטין.
בזמן שחצו את שדות התות, ניקו הרגיש במתח של קיילה ואוסטין מתעצם. מוקדם יותר באותו יום הם נאלצו לקבל החלטה לא קלה לגבי הסדרי הנסיעה שלהם, ובזמן שארבעתם טיפסו על גבעת החצויים, צעדיהם של קיילה ואוסטין האטו.
"אני חושבת שאולי זאת לא היתה הבחירה הנכונה," אמרה קיילה.
"אתה בטוח שנהיה בסדר, ניקו?" שאל אוסטין.
"כן," אמר ניקו. "זאת אומרת... עד היום אף אחד לא נהרג או משהו כזה."
"זה הרבה פחות מרגיע משנדמה לך!" אמרה קיילה.
"אתם תהיו בסדר," אמר ויל, והניח יד על הכתף של אוסטין. "שמעתי שזה בלגן, אולי תחטפו קצת בחילה, אבל אתם תגיעו הביתה בשלום."
הם הגיעו לראש הגבעה, היכן שגיזת הזהב התנוצצה על הענף הנמוך ביותר של עץ האורן. מתחתיהם הקיפה הדרך הכפרית 3.141 את הגבעה, הגבול החיצוני של המחנה. על אם הדרך, ליד ערמה של ארגזים וקיטבגים, עמד כירון, מנהל הפעילויות של מחנה החצויים, וגוף הסוס הלבן שלו בוהק בשמש אחר הצהריים.
"הנה אתם!" קרא הקנטאור. "קדימה."
איש לא הזדרז לרדת מראש הגבעה. ניקו הבחין שקיילה ואוסטין לא ממהרים במיוחד לעזוב את המחנה. כמעט כולם חזרו כבר לחיים ה"נורמליים" שלהם, אבל... טוב, מה נורמלי עבור מישהו כמו ניקו?
קרבות אדירים.
איום מתמיד בתבוסה ובמוות.
שיחות עם המתים.
נבואות.
הקול מהחלומות שלו ביעבע בתוכו שוב בקריאה לעזרה.
גם דבריה של רייצ'ל דר רדפו אותו. רק ויל וניקו שמעו את הנבואה החדשה של האורקל לפני כמה שבועות, וניקו עדיין לא סיפר על זה לאף אחד, אפילו לא למדריכים האחרים. למה שיספר? הנבואה לא התריעה מפני איומים נוראים על מחנה החצויים. למיטב ידיעתו, העולם בטוח לעת עתה מפני אלים זועמים או טיטאנים מתמרדים. שוב לא היה צריך לחשוש מפני קיסרים רומאיים מטורפים שקמו לתחייה.
הנבואה היתה קשורה רק בקול הזה, המתחנן לעזרה בחלומותיו.
ליתר דיוק, לעזרתו של ניקו.
"כמה מהסאטירים אספו את החפצים שלכם," אמר כירון כשארבעת החצויים הצטרפו אליו על הדרך. "הם מאחלים לכם דרך צלחה."
"באמת יכול להיות שנצטרך איחולים," רטנה קיילה. "כירון, תענה בכנות. האחיות האפורות לא יהרגו אותנו, נכון?"
"מה? לא!" כירון נראה נחרד. "או לכל הפחות, הן לא הרגו אף אחד עד היום."
"אתה וניקו!" הצטעק אוסטין והרים ידיים באוויר. "אתם חושבים שהגיוני לומר לנו דבר כזה?"
קמטי החיוך של כירון העמיקו סביב העיניים. "די, די, אתם חצויים. אתם תהיו בסדר גמור. אבל אולי כדאי שתיתנו להן טיפ של כמה דרכמות בתחילת הנסיעה. שמעתי שזה עוזר להפוך את החוויה לפחות... דרמטית?"
הוא חיטט בכיסי אפוד הקשתים שלו, הוציא מטבע זהב והשליך אותו על הדרך. "עצרי, מרכבת האבדון!"
הוא רק סיים לדבר וכבר המונית הגיעה.
היא לא התקרבה אל הקבוצה בטרטור או בנסיעה חלקה. היא פשוט הופיעה. המטבע שקע בכביש, קנוקנות של עשן כהה התעקלו ממנו, האספלט התבקע והמונית של האחיות האפורות פשוט התממשה שם. היא בהחלט נראתה כמו מונית, אבל אם הסתכלת עליה בריכוז ראית שהשוליים שלה מתערבלים ומתפוגגים. ניקו שמע את כל הסיפורים של פרסי, מג ואפולו על כלי התחבורה הזה. יותר מפעם אחת הם אמרו לו שהיו מעדיפים אפילו את מסע הצללים שלו על פני הסיוט המטלטל ומעורר הבחילה של נסיעה במונית הזאת. לאחיות האפורות היתה היסטוריה ארוכה של שנאת גיבורים, ובשלב הזה הן ראו בכל יושבי מחנה החצויים גיבורים פוטנציאליים שיש לשנוא.
ניקו לא רצה להודות בזה בפני האחרים, אבל יצא לו לפגוש את האחיות האפורות כמה פעמים בעבר והאמת שהוא די חיבב אותן. הן היו עוקצניות. בעייתיות. עקשניות. כאוטיות, אבל איכשהו כן אפשר היה לסמוך עליהן. הן לא הסתירו את האופל שלהן. בשם סטיקס, הן חלקו ביניהן עין אחת. איך ניקו יכול שלא להעריך אותן?
דלת אחורית נפתחה וחשפה את האחיות באמצע ויכוח.
"אני יודעת בדיוק מה אני עושה, צרעה," אמרה הזקנה שישבה ליד החלון בצד הנוסע. השיער האפור הדליל שלה היטלטל הלוך ושוב על פניה. "האם אי־פעם לא ידעתי מה אני עושה?"
"הא!" צווחה צרעה, שישבה מקדימה באמצע. "זה ממש מבוסם מצדך. איזו דעה מבוסמת, סופה!"
"את יודעת בכלל מה זה מבוסמת?" ענתה סופה.
הנהגת נאנקה בדרמטיות. "תגידו לי, אתן ילדות קטנות? אתן מוכנות בבקשה להפסיק לקשקש?"
סופה הרימה ידיים באוויר ועשתה כמיטב יכולתה לחקות את הנהגת (לדעתו של ניקו זה היה ממש מבלבל, כי הן ממילא נשמעו אותו דבר). "הו, שמי חֵמה ואני כל כך בוגרת."
"אני אוכל את העין," הזהירה אותה חמה. "אני אעשה את זה, בחיי."
"לא את לא," אמרה צרעה.
"עם מלח ופלפל וקצת פפריקה!" איימה חמה. "בחיי."
"היי," אמר אוסטין, והניף את נרתיק הסקסופון שלו. "אתן חושבות שתוכלו לפתוח בשבילנו את תא המטען? יש לנו קצת דברים."
כל שלוש האחיות האפורות הסתובבו לעבר אוסטין ואמרו יחד: "לא!"
הן חזרו להתקוטט. ניקו החליט באותו רגע שאין מישהו שהוא אוהב יותר בעולם כולו.
ועדיין, הוא ריחם על קיילה ואוסטין. בזמן שכירון ניסה לפתוח את תא המטען, שני החצויים נראו מפוחדים יותר מבכל השנה האחרונה.
"אתם בטוחים שאתם לא רוצים שאני אקח אתכם למנהטן במסע צללים?" הציע ניקו.
ויל נאנח. "ניקו, אתה לא יכול להשתמש במסע צללים כמו בתחבורה ציבורית. זה יתיש אותך לגמרי."
"זה בסדר, ניקו," אמרה קיילה. נשמע שהיא מתאמצת מאוד להאמין במה שהיא אומרת. "אנחנו נהיה בסדר גמור."
"וחוץ מזה, כל אחד מאיתנו צריך להגיע למקום אחר," אמר אוסטין. "אמא שלי פוגשת אותי בצפון העיר. התקבלתי לבית ספר בהארלם והיא מצאה לנו דירה קרוב לשם!"
"נשמע טוב," אמר ויל. "לא רחוק מכאן מדי."
"ויש להארלם כזאת היסטוריה לחקור," הוסיף אוסטין. "מתברר שאחד המועדונים שמיילס דייוויס ניגן בהם נפתח מחדש!"
ניקו הינהן בלי התלהבות. לא היה לו מושג מי זה. זה היה אחד החסרונות של הזמן הקצר יחסית שהוא בילה בעולם "האנושי".
"מה לגבייך, קיילה?" שאל כירון, בזמן שהכניס את ציוד הקשתוּת שלה לתא המטען.
"אני חוזרת לטורונטו," היא אמרה. "אבא רצה שאני אבקר בבית, ועבר די הרבה זמן. האמת שאני די נרגשת מזה." העיניים שלה נצצו. "בעיקר אני מצפה להוכיח לו שאני כבר יותר טובה ממנו בירי בחץ וקשת!"
אוסטין פנה אל ויל וניקו. "אז מה... אתם באמת נשארים כאן?"
ניקו קיווה שוויל יענה לפניו. באור השמש השוקעת מאחורי הגבעות במערב נדמה שהשיער הבלונדיני המתולתל של ויל עולה באש. לרגע ניקו תהה אם ויל משתמש בכוח שלו לזהור בחושך.
כך או כך, זה היה קצת מעצבן. למה ויל חייב להיות כזה יפה כל הזמן?
"אני חושב שכן," אמר ויל, ותפס ביד של ניקו. "אמא יוצאת בקרוב למסע הופעות של האלבום החדש שלה, ואני לא יודע אם אני רוצה להיסחב בכל רחבי הארץ במושב האחורי של ואן."
"זה יכול להיות כיף," אמר אוסטין. "אני מקווה שיום אחד יצא לי להסתובב עם המוזיקה שלי."
קיילה הינהנה. "מעניין איך זה לראות עולם בלי לדאוג כל הזמן אם פסל רצחני הולך להתעורר ולנסות להרוג אותך."
"די נו," אמר ניקו. "מה הכיף בזה?"
"אתם נכנסים?" נהמה סופה. "או שאתם משלמים לנו להקשיב לשיחה המשעממת שלכם?"
היא שירבבה את עצמה מהחלון והושיטה לעברם כף יד פשוטה. אוסטין שילם לה שלוש דרכמות, כולל טיפ גדול כמו שהציע כירון. סופה בחנה את המטבעות לרגע — לא היה ברור לניקו איך בדיוק, כי מאחורי המסך העבה של שיער אפור לא היו לה עיניים — ואז השמיעה אנקה. היא משכה את עצמה בחזרה אל תוך המכונית.
"תיכנסו," אמרה.
אחרי חיבוקים זריזים ונשיקות על הלחי, אוסטין וקיילה נכנסו למושב האחורי של המונית של האחיות האפורות. וכל אותו זמן המשיכו האחיות להתווכח.
קיילה בחנה את פנים המונית. "כבר יצאנו להרפתקאות גרועות יותר," אמרה לשניים שנשארו מחוץ למכונית.
"בטוחה?" שאל אוסטין.
"בכל אופן, אני מקווה שנתראה בקרוב," אמרה קיילה. "ואל תסתבכו בצרות."
אוסטין רכן מעבר לקיילה לשרבב את הראש אל מחוץ לחלון ועל פניו הבעה של התרגשות שובבה. "אבל אם תיתקלו בצרות..."
ויל נופף להם. "אנחנו נודיע לכם. אני מבטיח."
"תשמרו על עצמכם גם אתם!" קרא כירון.
"קדימה, חמה! לדרך!" צרחה צרעה. "זה לא התפקיד שלך? באמת שאני לא מבינה למה את יושבת במושב הזה אם את לא —"
המילים נקטעו באמצען כשהמונית זינקה קדימה ונעלמה ככתם אפור מטושטש.
הו כן. ניקו מת על האחיות.
"אז זהו זה," אמר ויל. "הם היו האחרונים, נכון?"
"אכן," אמר כירון. "מלבד כמה אנשי צוות, הסאטירים והדריאדות, מחנה החצויים... ריק."
הקנטאור הזקן נשמע קצת אבוד. למיטב זיכרונו של ניקו, זאת היתה הפעם הראשונה מאז שהגיע למחנה שלא היו בו שום חצויים. מלבדו ומלבד ויל, זאת אומרת.
"זה מוזר," אמר ניקו. "ממש מוזר."
"הרבה קרה בשנים האחרונות," אמר כירון בקול מלא כמיהה. "אני מבין יותר מתמיד את הרצון של החניכים לחזור הביתה למשפחות, או לראות עולם."
"אני מניח..." אמר ניקו.
"ועכשיו, רבותי," אמר כירון והבריש אבק מחזית האפוד שלו, "יש לי פגישה עם דפנה והדריאדות בנושא ריקבון עצים. מלהיב מאוד, אני מבטיח לכם. נתראה בארוחת הערב?"
הם הינהנו ונופפו לכירון לשלום כשהתרחק משם בדהרה.
"אז מה," אמר ניקו, "מה עושים עכשיו?"
ויל, שעדיין החזיק ביד של ניקו, הוביל אותו בחזרה במעלה הגבעה. "טוב, אין לנו מפלצות לקטול."
"חבל. אני יכול להקים צבא של שלדים שירקדו מחול מודרני. מתערב איתך שאני אצליח ללמד אותם לרקוד 'סינגל ליידיס'."
ויל צחק. "גם אין לנו אף קיסר רומאי שצריך לאתר ולהפיל מעל הכס."
ניקו התכווץ. "אוי. אל תזכיר לי. אני אהיה מאושר להעביר את כל החיים שלי בלי לחשוב שוב על נירון."
"מצחיק מאוד," אמר ויל כשהגיעו לפסגה.
"מה מצחיק?"
"אתה," אמר ויל. "מאושר."
ניקו גילגל עיניים.
"גוש האופל הקטן והרגזן שלי," הוסיף ויל ודקר אותו בצד הגוף.
"איכס, לא," אמר ניקו והתחמק ממנו. "זה לא הולך להיות קטע שלנו."
"כבר שכחת שהייתי פעם — ואני מצטט אותך כאן, ניקו — 'בן הזוג המעצבן' שלך?"
"זה עדיין מה שאתה," אמר ניקו, ופתאום ויל התחיל לרדוף אחריו במורד הגבעה בחזרה בכיוון המחנה. באותו רגע איפשר ניקו לעצמו ליהנות מהתחושה. ויל צדק: שום איום לא נראה באופק. שום חבר'ה רעים. שום חצויים בוגדניים שמחכים להזדמנות לפעול, שום מפלצות שמתכננות להשמיד את מחנה החצויים.
אבל חרדה דקרה את עורו של ניקו. הגוף שלו הזהיר אותו. אל תרגיש יותר מדי בנוח, הוא אמר לו. הוא מחכה לך בטרטרוס. או ששכחת ממנו כמו כולם?
אולי תקופת המנוחה הזאת לא היתה כזה רעיון טוב. אם אין לניקו מפלצת או רשע נוראים להילחם בהם, מה התירוץ שלו להמשיך להתעלם מהקול?
למען האמת, הוא לא היה יכול להתעלם ממנו גם אילו רצה. כל כך הרבה רוחות רפאים ביקרו אותו במהלך השנים. המתים חיפשו אוזן קשבת, ומי מתאים יותר למשימה מבן האדס?
אבל הקול הזה... זה לא היה קול של מישהו מת. וניקו מעולם לא שמע קריאה נואשת יותר לעזרה.
עד שוויל וניקו הגיעו לחדר האוכל הפתוח, אחרי שעצרו להתרעננות בביתנים שלהם, מצב הרוח של ניקו הפך מתוח. היה מוזר להיות כאן עכשיו, במקום שבדרך כלל היה כל כך מלא חיים. רק כמה דריאדות והרפיות מצוות המחנה ישבו עכשיו מפוזרות בצורה לא אחידה בין השולחנות השונים. מנהל המחנה, דיוניסוס — בשבילם הוא היה מר ד' — התרווח בשולחן הראשי בחברת כירון, שאיכשהו הגיע לשם לפניהם. שני המנהלים היו שקועים בשיחה עמוקה ובקושי הגיבו כשוויל נופף להם.
אפילו הסאטירים שהגישו אוכל לוויל וניקו לא נראו נלהבים במיוחד. "המקום הזה מזכיר את הנשמה שלי," אמר ניקו בצחוק לוויל. "אתה יודע, ריק ואפל."
ויל אכל כמה חתיכות משיפוד העוף שלו. "אתה לא ריק," אמר, והצביע על ניקו בשיפוד. "אפל, כן."
"אפל כמו מעמקי השאול."
ויל השפיל מבט והתמקד באוכל שלו, כאילו זה הדבר המעניין ביותר שראה בחייו.
"אנחנו לא חייבים לדבר על זה אם אתה לא רוצה," אמר ניקו.
ויל הצליח לחייך. החמימות שהפגין היתה כנה — כמו תמיד, כי הבחור קרן פיזית כמו השמש — וניקו התרכך קצת. "אפשר," הוא אמר. "פשוט אולי לא הרגע, ניקו. אוסטין וקיילה בדיוק עזבו. המחנה רגוע. שקט. בוא פשוט ניהנה מההפוגה, טוב?"
ניקו הינהן, אבל הוא לא היה בטוח איך הוא אמור לעשות כבקשתו. מתי אי־פעם הוא זכה בהפוגה? אם לא קיסרים רומאיים מתים, אז הוא היה צריך להתמודד עם אבא שלו. או מינוֹס. או אמו החורגת פרספונה. עברו שנים מאז התקרית ההיא, אבל הוא עדיין היה מעוצבן מזה שהיא הפכה אותו לחרצית. חרצית! זה היה עלבון בוטה כלפי האסתטיקה הבסיסית שלו.
והיו גם דברים אחרים שלא רצה להיזכר בהם. דברים אפלים יותר. רוחות רפאים שסביר להניח שיבקרו אותו בסופו של דבר. ניקו דחף את הכול עמוק פנימה — לגוש אופל קטן ורגזן בתוך החזה שלו. ואז הכריח את עצמו לחייך בזמן שהקשיב לוויל מדבר על כל הדברים שהם יכולים לעשות במחנה בחודשים הקרובים.
יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר.
דניאל כהן (verified owner) –
ספר מצוין יש שגיאות כתיב וזה חבל
טלי ליבשיץ –
ספר טוב ממש ,ממליצה למי שקרא פרסי גקסון לפני