השפלה אצילית

1

דבר לא השתנה ברחובות המרוצפים אבנים עגלגלות באולם השוק מימי הביניים מאז היום הסוער שבו הוא נמלט ממנו כל עוד נפשו בו ונשבע לא לשוב אליו לעולם. עשר שנים חלפו, הגגות המשופעים ומחיצות העץ בחלונות האופייניים לארכיטקטורה המקומית להטו בשמש כשהוא יצא ממרכז העיר לרחוב ברוד וחלף על פני מבנים עתיקים מלאי קסם. הדירות הפרטיות בהן התמעטו וברובן שכנו יועצים רפואיים, בנקאים, רואי חשבון מוסמכים, עורכי דין ואפילו מעצבי פנים. כדי לספק את סקרנותו הוא נכנס לבנק שמולו ולמד שדבר אחד כן השתנה. אך בדרכו החוצה הוא שמע מאחוריו קול מחליף ברכות עם אחד מפקידי הבנק ועצר באחת, לבו הולם בפעימות עזות כנגד צלעותיו. הוא הסתובב לאיטו, וחש בבטנו הלם של שביעות רצון כשהאישה שפסעה לקראתו הלבינה בחיוורון כה עז שהוא כמעט הושיט יד כדי לייצב אותה.

"ג'יימס!" היא בלעה את רוקה ונראתה כה המומה, שסיפוקו הוכפל כשהוא פתח למענה את הדלת.

"שלום! מה שלומך הארייט?" הוא שאל בחביבות.

"טוב מאוד." הצהרה שהייתה שקר כה ברור שהוא כמעט צחק בפניה. "ואתה?"

"מעולם לא הרגשתי טוב יותר." הוא הציץ בשעונו. "טוב לראות אותך שוב, אך איני יכול להתעכב – אני מאחר. שלום."

ג'יימס קרופורד צעד במורד הרחוב בלי להביט לאחור, כועס על כך שהמפגש המקרי עם הארייט ויילד השפיע עליו בעוצמה כה עזה. היא הייתה שונה לגמרי מהנערה אותה הוא העריץ, הנערה שסילקה אותו מחייה ושינתה את חייו לנצח.

הארייט עמדה מאובנת מחוץ לבנק, לוטשת עיניים בגבר שצעד במורד ההר. בסופו של דבר היא נשפה את האוויר שעצרה ופנתה המומה לצעוד לעבר מכוניתה. במשך שנים לאחר הפרידה הכואבת היא חלמה לפגוש שוב את ג'יימס קרופורד. התוצאה הייתה לילות רבים של נדודי שינה ואובדן משקל שהרס את מראיה, לדברי אחיותיה שהאשימו אותה בשמירה על דיאטה. עם הזמן היא הפסיקה לדמיין שכל דמות גברית גבוהה וכהה שהיא רואה מרחוק היה ג'יימס, בעיקר משום שבמשך עשר שנים ארוכות היא מעולם לא ראתה אותו באמת. ועכשיו כשהיא נתקלה בו לבסוף, רצה הגורל וזה קרה לאחר יום עבודה קשה ומראיה ודאי העיד על כל דקה בעשר השנים שחלפו מאז המפגש האחרון שלהם. היא גם לא טרחה למרוח אודם מאז ארוחת הצהריים. היא חייכה במרירות. יידרש הרבה יותר מאודם כדי ליישר את ההדורים עם ג'יימס קרופורד, שודאי היה כבר מזמן נשוי ואב לילדים. כאבה החריף של הארייט למחשבה זו היה הקש ששבר את גב הגמל. היא הייתה כה בטוחה שהיא כבר אינה חשה כלפיו דבר. אולם היה זה אך טבעי להרגיש משהו, ולו רק לתהות מה הוא עושה פה לאחר זמן רב כל כך. הטלפון שלה צלצל כשהיא פנתה במעלה השביל התלול המתפתל אך היא הניחה לשיחה מאביה לעבור לתא הקולי. לאחר המפגש המוחץ עם ג'יימס היא נזקקה נואשות לשלווה בביתה שלה לפני שתתמודד עם הערב שלפניה.

כשהארייט הוסמכה כרואת חשבון היא הסכימה לעבוד במשרה בחברה מקומית במקום במשרה מפתה בחברה לונדונית, ואז הדהימה את משפחתה כשהודיעה שהיא רוצה לעבור להתגורר באופן קבוע בביתן בריבר האוס.

"למה, לעזאזל, את רוצה לעשות את זה?" תבעה ג'וליה, הגדולה בשלוש האחיות ויילד. "הוא כל כך קטן!"

הוא גם היה מבודד, מספיק רחוק מהבית הראשי כדי לספק פרטיות, אך קרוב מספיק כדי להשגיח עליו מרחוק. "טוב לי שם," אמרה לה הארייט. "בכל מקרה, תמיד ניצלתי את הביתן כדי ללמוד. אין ספק שבגילי מקובל מאוד לרצות מקום משלי."

אוברי ויילד דחה מייד את הרעיון."אל תהיי מגוחכת. למה שתגורי שם לבד?"

משום שזה עדיף בהרבה על לגור בבית הראשי איתו. ג'וליה, המבריקה שבהן, ערכה עיתון אופנה בלונדון ובקושי התפנתה לשוב לריבר האוס. כך גם היפה בהן, אך המבריקה הרבה פחות, סופי, שהייתה עסוקה מדי עם בתה ובעלה וחיי החברה שלה בפנינגטון.

"אם לא תסכים, אבא, אשכור לי דירה בעיר," הייתה תשובתה השאננה של הארייט. ומשום שהיא הייתה הבת שעשתה הכול כמו שמקובל, מלבד הרפתקת נעורים אחת שהוא העדיף לשכוח שהיא התרחשה אי פעם, הסכים אוברי ויילד בחוסר רצון.

יהיה זה מאבק קשה להשיג הערב את הסכמתו. פיה של הארייט נקפץ כשהיא התפתלה לתוך השמלה החביבה עליה כדי שתעודד אותה. כסיוע נוסף היא פיזרה את שערה מהפקעת הרצינית של שעות היום והחלה להבריש אותו. רק היא לבדה ירשה את רעמת התלתלים השופעים של אימה, והארייט נהנתה מהידיעה שסופי המקנאת נאלצה להסתפק בתוספות שיער ובביקורים שנמשכו שעות אצל הספר כדי להשיג מראה שבקושי מתקרב לכך. ג'וליה, כמובן, התהדרה בתספורת השחורה הקצרה שלה שנראתה כאילו היא עלתה הון, וקרוב לוודאי שכך היה. הארייט הקדישה מספר דקות למרוח מעט מייק-אפ, נעלה את נעלי העקב הגבוהות ביותר שלה, וכשהיא מרגישה כפי שהרגיש דניאל בכניסתו לגוב האריות צעדה במעלה השביל התלול המתפתל אל הבית.

כשנכנסה הארייט בדלת האחורית לבית העתיק והאהוב נדף מהמטבח ניחוח מעורר תיאבון, אך מלבד זאת הוא היה ריק. לא היה בכך משהו מפתיע. על פי השיחה הנמרצת שנשמעה מחדר האורחים בהמשך המסדרון נהנו אחיותיה ממשקה לפני הארוחה בחברת אביהן, בלי לחשוב על הארוחה עצמה. ג'וליה וסופי ציפו לכך שהארוחות יופיעו מבלי שהן ינקפו אצבע, וכפי שהיא עשתה תמיד, הודתה הארייט בלהט לאישה המושלמת שדאגה לכך שריבר האוס יתוחזק באופן מושלם. מרגרט רוג'רס הגיעה בימי חול מדי יום לשלוש שעות ושמרה על הבית ללא רבב, בישלה לאוברי ארוחת צהריים קלה כשנדרש, ומילאה את המקפיא שלו בארוחות לחימום במיקרוגל שהיא לימדה אותו להשתמש בו. לכן הוא אהב להתפאר בכך שהוא עצמאי, אך עול אחזקת הבית לא היה מוטל עליו. מאז פרישתו המוקדמת מהבנק בילה אוברי את רוב זמנו על מסלול הגולף, בבר במועדון שלו או באירועים וארוחות ערב שונים.

הארייט בדקה את תבשיל בשר הצבי שנשמר חם בתנור מחומם, ואז לקחה את המנה הראשונה לחדר האוכל. ג'וליה, גבוהה, מטופחת ללא דופי ופוקדת, פרצה פנימה כשהארייט הגישה סלט בצלחות אישיות בקצה אחד של השולחן הארוך, אותן ערכה בערב הקודם.

"אז הנה את, סוף סוף," אמרה ג'וליה בעוקצנות. "אבא מנסה להתקשר אלייך."

הארייט נישקה את האוויר ליד הלחיים המאופרות במיומנות שהיא הציעה. "הלקוח האחרון שלי האריך מעט. יצאתי מאוחר מהמשרד."

"ואני באתי כל הדרך מלונדון והחמצתי פגישה חשובה מאוד כדי להיות פה." הזכירה לה ג'וליה.

הארייט הרימה גבה בציניות. "ובילית את כל משך המסע ברכבת בשיחה בטלפון והטרדת את הכפופים לך."

ג'וליה לא ניסתה להכחיש זאת. "אז מה התעלומה הגדולה? למה שתינו או שלושתנו התכנסנו פה? לא ייתכן שכדי להתפלל."

"זה אולי יגיע לכך. אני זקוקה לתמיכה שלכן הערב."

"זה חדש." עיניה של הארייט הוצרו. "את לא מעורבת שוב בקשר עם מישהו לא מתאים, במקרה?"

הארייט נתנה בה מבט מביך ופנתה אל המטבח.

"אני אומר לאבא שהגעת." קראה אחותה. "רוצה משקה?"

"עדיין לא, תודה." הארייט ידעה היטב שאחותה, גורו האופנה, בוחנת את המראה שלה מאחור בשמלה הצמודה. לא שהיה אכפת לה. חלק מהמשקל שהיא איבדה בגלל ג'יימס חזר אליה בסופו של דבר, אך היא עדיין לבשה שמלות קטנות במידה אחת מג'ולי ולפחות בשתיים מסופי.

שפתיה של הארייט נקפצו כשהיא הכניסה את האספרגוס לאידוי. לאחר שנים של היעדרות זו הייתה הפעם השנייה היום שג'יימס קרופורד, 'המישהו הלא מתאים' מעברה, פורץ לחייה. טכנאי פשוט בחברת מחשבים נחשב לגמרי בלתי ראוי לבת מריבר האוס. ולמרבה ייאושה של הארייט, סבתה, שעד אז הייתה בעלת הברית הקבועה שלה, הסכימה עם אוברי ויילד לראשונה אי פעם.

"יקירתי, את צעירה מדי," אמרה לה מרים קיירנס. "את מצליחה מדי באוניברסיטה מכדי לצאת ברצינות עם מישהו. אם הבחור הצעיר כה נפלא כפי שאת אומרת, הוא ימתין עד שתוסמכי."

אבל ג'יימס, שלא רצה לחכות, שכנע את הארייט לחלוק עימו דירה בקרבת הקולג' בעודה מסיימת את לימודיה.

כששמע אוברי ויילד על התכנית הוא יצא לגמרי מכליו. אדום מזעם הוא שאג שהוא ידבר עם מנהל חברת המחשבים, חברו למשחק הגולף, כדי שיפטר באופן מיידי את העובד שלו. ואם הארייט תעמוד במריה, יוצא צו הרחקה כנגד החכמולוג, שמשמעו מעצר אם הגבר יעז להתקרב שוב אל מיס הארייט ויילד. היא התווכחה, נרעשת, ובייאושה פנתה בסופו של דבר לתחנונים. אך אביה שטוף הזעם לא חזר בו. הארייט נכנעה לבסוף, מחשש שאם היא תמשיך להמרות את פיו יממש אוברי ויילד את האיום.

הארייט נאלצה לומר לג'יימס שהיא לא תוכל להתגורר עימו כל עוד היא לומדת. "כשאתה בסביבה ומסיח את דעתי, לעולם לא אסיים."

בתחילה ג'יימס צחק, בטוח שהיא מתלוצצת, אך כשראה שהיא רצינית לחלוטין הוא עשה כמיטב יכולתו כדי לשנות את דעתה, עד שבסופו של דבר הוא הרים ידיים בתבוסה זועמת. "אז זהו זה?" הוא אמר לבסוף, קולו מחוספס מרוב רגש. "עלה על האופניים שלך, קרופורד, ואל תופיע שוב על סף דלתי."

"ברור שלא," היא אמרה אומללה, דמעות זולגות על פניה. "הדברים ישתנו כשאקבל את ההסמכה..."

"את באמת מצפה שאהיה טיפש כל כך ואחכה כל כך הרבה זמן, הארייט?" החיוך הסרקסטי שלו קרע אותה לגזרים. "אבא'לה אמר לא, נכון? וכמו ילדה קטנה טובה את נכנעת ללא מאבק."

"לא הייתה לי ברירה," היא אמרה בקול שבור.

"תמיד יש ברירה!" עיניו נצצו בחמת זעם ובעלבון מר. "אבל נראה שהחלטת, ילדה קטנה. אז לכי לעזאזל. רוצי לביתך לאבא'לה ותתבגרי."

הארייט התקשרה אליו ברגע שהגיעה הביתה, ובכתה בייאוש מר כשגילתה שמספר הטלפון שלו נותק וכתובת המייל שלו נמחקה. ג'יימס קרופורד, המומחה למחשבים, ניתק את כל דרכי התקשורת. לאחר לילה ללא שינה היא הלכה השכם בבוקר לחדרו, וגילתה שהוא כבר שילם ועזב. ועד המפגש הקצרצר היום היא לא ראתה אותו שוב.

שעון התנור צלצל, מקפיץ את הארייט מהעבר. היא העמיסה הכול על העגלה ודחפה אותה אל חדר האוכל, ואז הצטרפה אל האחרים כדי לומר שהארוחה מוגשת.

"הגיע הזמן," התלוננה סופי, קופצת ממקומה. "אני גוועת ברעב."

"אבל, כרגיל, לא עלה על דעתך לעזור," אמרה הארייט בחריפות כל כך לא אופיינית לה, שהשלושה נעצו בה מבט מופתע.

"יום עמוס?" שאל אביה בזהירות.

סופי זקפה ראשה, מאדימה. "גם אני עסוקה, שתדעי. אנאבל מתישה אותי."

"באמת? חשבתי שהיא מתישה את פילאר שלך." אמרה הארייט כשהיא מתייחסת אל האו-פר של סופי, וג'וליה צחקה.

"הכניסה לך, סופי."

אוברי ויילד הביט בהארייט בחוסר מנוחה. "משהו לא בסדר?"

"לא יותר מהרגיל," היא אמרה קצרות. "בואו נאכל לפני שסופי הקטנה תדעך מתת תזונה."

סופי, שהייתה כל דבר מלבד קטנה, פתחה את פיה כדי להשיב, אך קלטה את מבטו המשתיק של אביה וויתרה בזעף, כשהם התיישבו במקומם בחדר האוכל. הארייט נהנתה מהיין שמזג לה אביה, אך החוויה הקשה שמצפה לה לאחר הארוחה קטלה את התלהבותה מהסלטים הקטנים. להפתעתה לקחה ג'וליה אחר כך את הכלים המלוכלכים אל המזנון והזמינה את סופי לעזור בחלוקת הצלחות כשהארייט הגישה את בשר הצבי, ואילו אוברי הביט בשביעות רצון, נהנה לראות את בנותיו משתפות כך פעולה.

"אז למה רצית שנבוא לפה הערב, אבא?" שאלה סופי כשהם חזרו לחדר האורחים.

"זה לא קשור אליי." הוא משך בכתפיו ומזג לעצמו קוניאק. "למרות שנפלא ששלוש בנותיי איתי, זה הרעיון של הארייט, לא שלי."

ג'וליה הרימה את גבותיה העשויות בשלמות לעבר אחותה. "בבקשה, אמרי לי שלא שכחתי אירוע חשוב כלשהו, הארייט. אני יודעת, לפחות, שזה לא יום הולדתך. קיבלת קידום?"

"לצערי, לא." הארייט הרימה את תיק המסמכים שלה.

"אוי, לא," נאנחה סופי. "אל תאמרי לי שאנחנו צריכים לחתום על משהו."

"לא, אתם לא צריכים." הארייט משכה שולחן נמוך ופרשה מספר מסמכים. "אבל חשוב שאת וג'וליה תהיו נוכחים בדיון."

אביה נעץ בה מבט. "הארייט, אם מדובר בחשבונות, היית צריכה לדבר איתי על כך קודם!"

"ובמקרה כזה," היא אמרה ללא כל רגש, "אתה יודע היטב שהיית פוטר את הממצאים שלי כשטויות פסימיות."

סופי פתחה במחאה ממורמרת, אבל ג'וליה השתיקה אותה בהרמת יד. "אלה החשבונות של שנת הכספים, הארייט?"

"כן." לשם שינוי שימחה התערבותה של ג'וליה את הארייט. "אולי לא דיברתי הערב קודם עם אבא, אבל אני מבטיחה לכן שניסיתי לדבר איתו אינספור פעמים בערבים אחרים לפני שהזמנתי אתכן לפה."

אוברי האדים. "הבחורה לא מפסיקה לשגע אותי שאצטמצם, אבל לעזאזל, אני חי חיים פשוטים מאוד מאז שפרשתי. איך אפשר לצפות ממני להצטמצם יותר?"

הארייט החליטה להלום. "מכור את הבית, אבא."

לשם שינוי היו ג'וליה וסופי מאוחדות כשהביטו מג'וליה אל אביהן בבעתה מוחלטת.

"למכור את ריבר האוס?" התנשמה סופי.

ג'וליה הקדירה פניה. "המצב עד כדי כך רע?"

הארייט הביטה באביה במבט קורא תיגר, ובכחכוחים רבים הוא הודה לבסוף שמצבו הכספי בכי רע. "כהרבה אנשים טובים אחרים חטפתי בשוק לאחרונה." הוא הודה בזעף ומזג לעצמו ברנדי נוסף.

"והשורה התחתונה, הארייט?" תבעה ג'וליה.

"במצב הנוכחי אבא לא יכול להרשות לעצמו להמשיך להתגורר פה ללא מקור הכנסה נוסף. האחזקה של הבית הזה יקרה."

אוברי הנהן בקדרות. "בימיו של סבך היה פה בנאי קבוע ושני גננים בשכר. עכשיו אני קורא לאד היינס לעבודות אחזקה רק כשזה ממש הכרחי, ולבנו יום אחד בשבוע לעבוד בגינה."

"וכספך אוזל במהירות אפילו לצורך כך." אמרה הארייט בפסקנות.

סופי פנתה אליה בכעס. "את בטוחה שאת צודקת? לא כדאי שהשותפים הבכירים בחברה שלך יבדקו את החשבונות של אבא, ולא מישהי זוטרית כמוך?"

אוברי ויילד הביט בבתו במורת רוח. "התנצלי מייד בפני הארייט, סופי."

"סליחה, סליחה!" פרצה סופי בדמעות קולניות. "אבל אני לא יכולה לסבול את הרעיון שריבר האוס יימכר."

"היות שהארייט רואת חשבון מוסמכת," התפרצה ג'וליה, שאף שלא הייתה טיפוס חם, הייתה תמיד הוגנת, "אין ספק שהמספרים שלה נכונים."

"הם נבדקו על ידי אחד השותפים הבכירים. רקס בארלו עבר עליהם איתי לבקשתי, והסכים איתי בכל פרט." אמרה הארייט בלאות. "דרוש כסף בדחיפות, אחרת אין לאבא ברירה. הוא חייב למכור."

"איני יכולה לארגן סכום משמעותי שיעזור," אמרה ג'וליה בצער. "המשכנתא על הדירה החדשה קטלנית."

"ואיני יכולה לבקש מג'רבס כסף!" אמרה סופי בחרדה. "הוא היה ממש נורא אליי בנוגע לחשבון כרטיס האשראי האחרון שלי."

"גם אם אחת מכן הייתה יכולה לתרום משהו, היה מדובר רק בדחייה זמנית. עם זאת..." הארייט השתתקה, כמעט משועשעת כששלושתם הביטו בה בתקווה פתאומית. "אם אינך יכול לסבול את רעיון המכירה, אבא, יש אולי דרך אחרת לעקוף את הבעיה."

פניו הוארו. "חשבת על משהו?"

"אינך יכולה לשלם לאבא יותר דמי שכירות על הביתן?" אמרה סופי.

"אם אינך יכולה לומר משהו הגיוני, שתקי, בשם אלוהים." זעפה ג'וליה. "רק למען הסדר הטוב, כמה את משלמת, הארייט?"

הצבע עלה שוב בפניו של אוברי כשהארייט אמרה לה.

"אני יודע שזה יותר מדי..."

"הרבה יותר מדי." אמרה ג'וליה באופן נחרץ. "איש לא ישלם סכום כזה כדי לגור במקום כה מוגבל וקטן... לא שלא עשית ממנו מקום מקסים, הארייט," היא הוסיפה בהגינות. "ובנוסף לכך לגמרי על חשבונך, אך את יודעת היטב שאת יכולה לשכור דירת פאר בעיר בסכום כזה."

"אם כך מדוע את נשארת פה?" רטנה סופי בזעם.

"משום שאם ריבר האוס אמור להישאר בידי המשפחה הוא זקוק לאחזקה תמידית." אמרה לה הארייט במפורש. "כשקיבלתי הסמכה הצעתי לאבא את עזרתי המקצועית בחינם, כלומר שאנהל את החשבונות, אוודא שחשבונות משק הבית משולמים במועד ואתייעץ בקביעות עם אד היינס בנוגע לאחזקת בית בסיסית, אך אם לא נעשה משהו בקרוב לא יהיה כסף אפילו לשם כך. תצטרך לפטר את מרגרט רוג'רס, אבא, ולעשות בעצמך את העבודה בבית ובגינה. ולמכור את המכונית החדשה." היא הוסיפה ללא רחמים.

היה כה ברור שהמשפט האחרון היה הקש ששבר את גב הגמל, ובנסיבות אחרות זה היה משעשע. "אם כך, על מה חשבת?" הוא שאל, בענווה שאינה אופיינית לו.

"שרלוט ברוסטר היא הלקוחה שגרמה לי לאחר היום."

"זאת שהייתה יו"ר מועצת התלמידים בתקופה שלי?" שאלה ג'וליה בעניין.

הארייט הנהנה. "היא בחרה בי כרואת החשבון שלה בגלל הקשר מבית הספר."

"כל זה לא משנה." אמר אוברי בקוצר רוח. "כיצד קשורה האישה הזאת לבעיה שלנו?"

"היא סוכנת אתרים מקצועית שעובדת עם אנשים שמשכירים את בתיהם כאתרים לסרטים, אירועים של יחסי ציבור, צילום פרסומות וכולי." אמרה לו הארייט, אנושית דיה כדי לחוש סיפוק כשלסתו צנחה.

"למעשה, את מציעה שאכניס לביתי צוות קולנוע משתולל?" הוא אמר בזעזוע.

"אם הם ימצאו אותו מתאים לצרכיהם, כן." עיניה של סופי זרחו. "כמה מרגש!"

ג'וליה הביטה בהארייט בהערכה. "למען האמת, זה רעיון מעולה. אתה יכול לדרוש סכום אדיר תמורת יום צילומים אחד בלבד, ובעניין הזה אני כן יכולה לעזור. אני יכולה לדאוג לכך שהאנשים שלי יצלמו פה ולבדוק גם כיוונים אחרים."

"רעיון טוב." הארייט פנתה שוב לאביה. "מובן שכאפשרות אחרת, אתה יכול להתגורר עם מרים ולהשכיר את הבית למשך הקיץ."

"ישמרני האל," הוא אמר באימה. "מרים ואני נהרוג זה את זו בתוך מספר ימים."

"אם כך, אין לך ברירה." אמרה הארייט בתמציתיות. "אני יכולה לשכור חדר בעיר כשהבית יהיה בשימוש, ואתה יכול לעבור לביתן, אבא."

ג'וליה הנהנה מהורהרת. "הגנים לבדם יהיו אתר נפלא. מעצבי בגדים יזילו ריר למראה המקום הזה – דוגמניות יביטו מבעד לוויסטריה באולם הכניסה או לבושות בבגד רפוי במרפסת מחוץ לחדר השינה שלי."

"ושלי." הצטרפה אליה סופי.

הארייט הביטה באביה. "אם כך, מה התשובה שלך?"

פיו התעוות. "החלטתן כבר בשבילי."

"אתה רוצה שאעלה את הרעיון להצבעה?"

"אין צורך," אמרה ג'וליה חדות. "יש רוב של שלוש לאחד."

אביה נאנח, מובס. "בסדר, שיהיה פה אחד, אך בתנאי שכאשר האנשים האלה ישתוללו בבית את תהיי בביתן ותשגיחי עליהם, הארייט. אני אמצא לי מקום בעיר. וכעת, סופי," הוא הוסיף בטון שונה, "אני מציע שתעזרי לג'וליה להכניס את הכלים למדיח." הוא חיכה עד שהן עזבו את החדר, ואז פנה אל הארייט. "את באמת חושבת שזה יצליח?"

היא הנהנה. "זה חייב להצליח. הגג בעדיפות ראשונה. בדקתי עם אד."

"מדוע לא איתי?"

"משום שאתה מתעלם ממה שאינך רוצה לראות!"

הוא נאנח. "השתנית מאוד, הארייט."

היא ניערה את ראשה. "פשוט לא הבחנת בכך קודם."

"אני מבחין בהרבה יותר משאת חושבת," הוא אמר בעגמומיות. "כולל בסיבה לכך שאת מסרבת להתגורר פה בבית איתי."

הוקל להארייט כאשר שובן של אחיותיה שם קץ לשתיקה המתוחה שהשתררה בעקבות הצהרתו של אביה. זמן קצר אחר כך נסעה סופי הביתה, והארייט שבה ברצון לביתן בלי להזכיר את העובדה שמישהו כבר התעניין בשכירת ריבר האוס לצורך פרויקט מסוים. נראה היה שמוטב להרגיל את אביה לרעיון ולא להצליף בו מייד עם הלקוח הראשון.

אך במקום להתרכז בבעיה הכספית של ריבר האוס שב מוחה של הארייט וחזר אל העבר ברגע שהיא נכנסה למיטה. עם השנים היא הרגילה את עצמה לכך שג'יימס קרופורד אינו קיים, אך ההיתקלות בו מוקדם יותר השיבה באופן כה חי את הקיץ האידיאלי שחלף מזמן, שהיא לא יכלה לישון.

הביתן שבו התגוררה מרגרט רוג'רס לפני שנישאה לג'ון רוג'רס היה ריק כשהודיעה הארייט בגיל 15 שהיא רוצה לעבור אליו כדי ללמוד בו בשקט. בתמורה להסכמתו של אביה היא הבטיחה לדאוג לעצמה. היא ישבה שם מול שולחנה בוקר קיץ אחד מספר שנים אחר כך, כשהמחשב שלה קרס. שיחת טלפון מבוהלת אל הספקים המקומיים שלחה מענה מהיר בדמות טכנאי צעיר וגבוה בעל שיער שחור סבוך ועיניים חומות מבריקות, שניצתו בהנאה מענגת למראיה.

"היי, אני מקומב מחשבים," הוא אמר בקול עמוק ששלח רטט במורד עמוד השדרה שלה.

הארייט חייכה בביישנות והכניסה אותו לחדר האורחים הקטן אותו הפכה לחדר עבודה. היא הצביעה על המחשב שעל השולחן. "אתה יכול לעשות משהו בנוגע לזה?"

"אני אעשה כמיטב יכולתי, מיס ויילד."

"הארייט."

"ג'יימס." הוא חייך. "ג'יימס קרופורד."

היא התכרבלה במושב החלון והביטה בו ניגש לעבודה, מתרשמת מהמיומנות בה הוא פירק את המכשיר.

"זה לוח האם," הוא הודיע לאחר זמן מה, ופתח את תיקו השחור הנפוח. "אני אתקין אחד חדש, זה לא יארך זמן רב."

הוא צדק. מהר מדי מבחינתה של הארייט שב המחשב ופעל, וג'יימס קרופורד היה מוכן ללכת.

"איני יכולה להודות לך מספיק," היא אמרה בחום כשליוותה אותו אל הדלת. "מרטתי את שערי מרוב ייאוש לפני שהגעת."

"זה פשע עם שיער כזה!" הוא חייך אליה במרפסת הכניסה הקטנה. "את עובדת גם בערבים?"

"לפעמים."

"מה דעתך לעשות הפסקה ולצאת איתי הערב למשקה?"

"כן." היא אמרה מייד.

חיוכו סחרר את מוחה. "אני אוהב שאישה יודעת מה היא רוצה. אאסוף אותך בשבע."

"לא, תודה," היא אמרה במהירות. "אני אפגוש אותך. איפה?"

מאותו ערב ראשון בפאב קטן מרוחק מספיק מהעיר שהעניק להם אנונימיות, נוצרו ביניהם יחסי קרבה. ללא ידיעתם של אוברי ויילד ומרים קיירנס, או של סופי שהייתה בצרפת למשך הקיץ עם משפחתה של חברתה הטובה ביותר, הם בילו מאותו ערב כל רגע אפשרי יחד. כששאלו אותה לאן היא הולכת, גייסה הארייט את הרצון לעזור לחברה, ושיקרה ללא בושה שהיא מפיקה את מלוא התועלת מהבילוי עם אן בחופשתה. כשקרב המועד בו הייתה הארייט צריכה לשוב לשנתה השנייה באוניברסיטה, היה רעיון הפרידה כה כואב, שג'יימס העלה את הרעיון לחלוק מגורים בקרבת הקולג' למשך הקורס שלה.

"אני יכול להיות עצמאי ועדיין לקבל קריאות מהחברה." הוא הבטיח לה. "וחשוב מכל, נוכל להיות יחד."

הארייט הסכימה בהתלהבות, מוכנה מבחינתה להמרות את פיו של אביה באשר למגורים עם הגבר שאהבה, אך בסופו של דבר חששה להרוס את הקריירה של ג'יימס קרופורד כשאיומיו של אוברי ויילד השמיעו את צלצול המוות של התכנית.