התאמה מושלמת

1

זה מתחיל בהתערבות.

"אֶבּי, אני מאה אחוז יותר אירית ממך." כך מתחילה ההתערבות, כשקוני — שהיא ג'ינג'ית אמיתית, יש להודות — אומרת לי את זה בזמן ארוחת הצהריים.

"איריוּת היא ממש לא רק שיער ג'ינג'י," אני עונָה בפה מלא צ'יטוס חריף אש. "וסבא וסבתא שלי מצד אבא היו כל כך אירים שהם דיממו תפוחי אדמה."

"ובכל זאת לא אַת ג'ינג'ית וגם לא שלושת היצורים שאת קוראת להם אחים קטנים," עונה קוני וכמעט שופכת את הצ'ילי שלה על חוברות הלימוד שעָרְמה על השולחן.

"ניצלתי בנס!" אני עוקצת אותה.

קוני נותנת לי בעיטה קטנה ברגל. הייתי מרגישה אשמה אם היא לא היתה יפה ברמה שכמה אנשים כבר חשבו שהיא השחקנית ששיחקה את סאנסה סטארק — הישג מרשים בהתחשב בעובדה שאנחנו גרות בפרוור של סיאטל, איזה טריליון קילומטרים מכל אדם מפורסם חוץ מביל גייטס.

"לא שאני תומך בשטויות האנגלו־סקסיות האלה —"

אני מתכווצת, ואז הצ'ילי של קוני באמת נשפך על ערימת חוברות הלימוד שלה. העובדה שהיא מנגבת את השעועית מהחוברת שעליה מתנוססת הכותרת הצעקנית "קטן עלייך!! אזרחות מוגבר!!!" בלי לאיים לרצוח אותי היא הוכחה לנחישות שלה להעמיד פנים שהמצב ביני לבין ליאו לא מביך.

"אבל אני עושה בדיקת דנ"א," ליאו מסיים את המשפט במלמול ומתיישב ליד קוני עם ארוחת הצהריים שלו.

"באמת?" אני רוכנת על השולחן ומסתכלת לו בעיניים בכוונה.

ליאו, העוגן שלנו, מכיר את שתינו מאז שהיינו קטנות — אותי כי אנחנו גרים באותה השכונה, ואת קוני מחוג קטרגל — אז אנחנו מבינות שזה עניין די חשוב. ליאו ואחותו אומצו מהפיליפינים והם לא יודעים כמעט כלום על ההורים הביולוגיים ועל הרקע המשפחתי שלהם, ועד עכשיו הוא לא נראה מאוד מעוניין לגלות משהו על כל זה.

אבל כולנו לומדים אנתרופולוגיה למתקדמים ונמצאים באמצע פרויקט שבו מלמדים אותנו על הדרך הנכונה לאתר ולסמן שושלות יוחסין בעץ המשפחתי שלנו. זה מה שהוביל לתחרות על מידת האיריוּת של קוני ושלי, וכנראה גם עורר את סקרנותו של ליאו בנוגע לשורשים שלו.

ליאו מושך בכתפיו. "כן. כאילו, מה שמעניין אותי הוא בעיקר המידע על הקטע של הבריאות."

שתינו יודעות שזאת לא כל האמת, אבל קוני לוחצת עליו וחוסכת לי את הטרחה. "הקטע של הבריאות?"

"זה גם יכול לעזור למצוא בני משפחה ביולוגיים אחרים אם הם עשו בדיקה," מוסיף ליאו במהירות. הוא לא מסתכל עלינו, אלא על קופסת הפלסטיק הענקית המלאה בג'מבלאיה שמונחת לפניו. לפני שאנחנו מספיקות לשאול עוד שאלות הוא ממהר להוסיף, "בכל מקרה, אם קונים יותר מבדיקה אחת מקבלים הנחה, אז אם אתן בקטע אני יכול לקנות בדיקות גם לכן ואתן תחזירו לי את הכסף."

קוני מורידה את ערימת החוברות העצומה מהשולחן כדי לפנות מקום לשלל השאריות הטעימות של הארוחות שליאו הכין בסוף השבוע. "אתה יודע מה, באמת חסכתי קצת כסף מהגלידרייה."

אני מקמטת את האף. כולנו יודעים שחסכתי כסף מהבייביסיטר הקבוע על האחים היצורים שלי בימי שישי, כשההורים שלי יוצאים לדייט, אבל גם שמתי עין על עדשה חדשה לקיטי, המצלמה שלי, ואני עוקבת באובססיביות אחרי המחיר שלה ברשת.

הבעיה היא שליאו מסתכל לי בעיניים במבט שלא ראיתי בחודשים האחרונים, לפחות לא מאז התקרית המביכה בטירוף, המוכרת יותר בכינויה "התקרית", שאותה אני עדיין מנסה למחוק מהמוח שלי. משהו במבט שלו גורם לי להבין מיד שההנחה היא לא באמת העניין פה.

"טוב, בסדר. בואו נעשה את זה."

קוני מחייכת. "והמפסידה תכין למנצחת לחם סודה."

ליאו, היחיד מבין שלושתנו שיודע לבשל, מחייך. "אני אעזור למפסידה."

קוני ואני לוחצות על זה ידיים וליאו מתחיל לדבר על לחם סודה עם דובדבנים, שוקולד וקינמון, ועד צלצול הפעמון בסוף הפסקת הצהריים ההתערבות נכנסת לתוקף.

האמת היא שכמה שעות אחרי שכולנו יורקים לתוך מבחנות ושולחים את הערכות שלנו לבדיקה אני שוכחת מכל העניין. אני צריכה להתמודד עם ציונים נמוכים להחריד, לסבול בשעות של שיעורי תגבור ולהתחמק מהורים מודאגים עם כוונות טובות. חוץ מזה, ליאו מרוכז בסיום הלימודים, וקוני מרוכזת בהמון פעילויות מחוץ לשעות הלימודים, וזה כאילו כל אחד מאיתנו נמצא על פלנטה אחרת.

אבל כעבור חודש אני מקבלת מייל שמפנה אותי לאתר אינטרנט שיודע עלי יותר דברים משגיליתי על עצמי בשש־עשרה השנים האחרונות.

אני גוללת למטה וקוראת את הפרטים בסקרנות חולנית. כתוב שם שסביר להניח שאני ברונטית (נכון), מתולתלת (נכון מאוד) ושלגבות שלי יש נטייה להתחבר (מעליב, אבל נכון). כתוב שם שאני כנראה לא רגישה ללקטוז, שככל הנראה אני לא סובלת מבעיות שינה ושאני נוטה להסמיק כשאני שותה אלכוהול (אני אזכור את זה באירועים עתידיים בקולג'). כתוב שם גם שאני 35.6 אחוז אירית — עובדה שאני חורתת לי מיד בזיכרון כדי להשוויץ בה לפני קוני כשיגיע הזמן.

אבל אז הטלפון שלי מצפצף ומפריע לי לקרוא את כל שאר הדברים שהבדיקה הזאת יודעת עלי. זאת הודעה מליאו בקבוצה שלנו. התוצאות של בדיקת הדנ"א הגיעו. כלום ושום דבר.

אני מבינה מיד שאין טעם אפילו לחכות שמישהי מאיתנו תגיב כי שתינו נלך לבית של ליאו. אבל אני בכל זאת מחכה כמה דקות, מכניסה את קיטי לנרתיק שלה, דוחפת מסטיק לפה ונותנת לקוני הזדמנות לקרוא את ההודעה כדי שנגיע אליו באותו הזמן.

"לאן את הולכת, חמודה?"

תרשו לי להסביר, כי בחודשים האחרונים, מאז שאבא התחיל לעבוד יותר מהבית, נהייתי די טובה בהבנת הכוונה מאחורי הדברים שלו. במקרה הזה, כשהוא שואל "לאן את הולכת, חמודה?" הוא מתכוון לומר, אני די בטוח שעוד לא גמרת לשכתב את החיבור בספרות שנכשלת בו וזאת הדרך הפסיבית־אגרסיבית שלי — אפילו שזה בא ממקום של דאגה — להזכיר לך את זה.

אני מהדקת את האחיזה שלי בקסדה ומנסה לא להזיז את העיניים בכלל, אפילו שאני די בטוחה שיש לי נזק מוחי מרוב מאמץ לא לגלגל אותן.

"לליאו."

אבא מחייך בנועם ובהתנצלות ואני מתכוננת לשמוע את השאלה הקבועה שהוא ואמא שואלים אותי מאז הפעם הראשונה שממוצע הציונים שלי צנח, בתחילת כיתה י"א.

"מה קורה עם הלו"ז של אבי?"

אה, כן. "הלו"ז של אבי". הצירוף העליז הזה כולל, בין השאר, את כל שיעורי התגבור המתישים שההורים שלי רשמו אותי אליהם, את שיעורי ההכנה לפסיכומטרי שהם כל הזמן מכריחים אותי ללכת אליהם ורשימה ענקית של כל שיעורי הבית והעבודות שלי, שהם כתבו על הלוח הלבן במטבח (או כמו שאני אוהבת לקרוא לו, "לוח הבושה"). אני חייבת להודות שהיצירתיות שלהם מרשימה אותי, גם אם הם לא חזקים ברמזים דקים.

"אבא, החופש הגדול מתחיל בעוד איזה חמישה ימים. אני בהחלט יכולה ללכת."

הוא מרים את הגבות ומשיג את שלו — גל חדש של רגשות אשמה מציף אותי. לא כי באמת אכפת לי מהלו"ז, שבעיקר מקפיץ לי את הפיוז, אלא כי הוא נראה מותש.

"זה ממש לא נורא שאני אלך," אני מתקנת את עצמי. "אבל היום יום שבת. וזה לא חוקי לדבר על שיעורי בית בימי שבת."

"אומרת הילדה ששני ההורים שלה עורכי דין," הוא מחייך בשובבות, אבל אני עדיין לא משתכנעת שהוא יורד ממני.

אני מעיפה קווצת שיער מהפנים. "יש לי עוד טיוטה מוכנה, טוב? עבדתי עליה חצי יום. אני יכולה לצאת עכשיו להסתכל על השמש לפני שהיא תבלע את כדור הארץ?"

הוא מהנהן בשביעות רצון. "נעבור על זה כשתחזרי הביתה."

אחרי שהצלחתי לברוח מהכלא, תחושת ההקלה שלי כזאת עצומה שאני פשוט חורכת את המדרכות על הסקטבורד כל הדרך לליאו. רק אחרי שאני עוצרת ומשחררת את רעמת התלתלים שלי מהקסדה אני רואה הודעה מקוני, שהבריזה לי כי היא שוב מתעכבת בישיבה של מועצת התלמידים.

"שיט!"

לפני כמה חודשים, אם הייתי נפגשת עם ליאו זה היה נראה לי כמו סתם עוד בילוי רגיל ביום שבת אחרי הצהריים. אבל מאז עבר קצת זמן. וזה מה שקורה ממש עכשיו, כשאני עומדת כמו מטומטמת ברחבת החניה של הבית שלו ו"התקרית" מרחפת מעלי כמו רוח רפאים משפילה ומפוּצצת בפרומונים.

לפני שאני מספיקה להחליט מה לעשות, ליאו רואה אותי ופותח את דלת הבית.

"אם אין אני לי דֵיי לי!" הוא אומר.

במקום להשתמש בכינויי חיבה, ליאו בוחר לקבל את פני בביטויים שונים עם המילה דֵיי, שהיא במקרה גם שם המשפחה שלי. אני עומדת לגלגל עיניים, כמו תמיד, אבל עוצרת ומסתכלת עליו עומד בפתח הדלת. השמש השוקעת מאירה את פניו בצבעים חמים, צובעת את העיניים החומות שלו בגוון של דבש וגורמת לשיער הכהה שלו לנצוץ. פתאום מתחשק לי לדעת איך הוא ייראה דרך עדשת המצלמה שלי. זה חשק שאני לא ממש מכירה. אני כמעט אף פעם לא מצלמת אנשים.

האמת היא שבזמן האחרון ההורים שלי דואגים שאהיה כל כך עסוקה, שאני לא מספיקה לצלם כמעט בכלל.

ההבעה של ליאו מתחילה להשתנות, כנראה כי אני בוהה בו יותר מדי זמן. אני מסיטה את המבט במהירות ומרימה אחד מגלגלי הסקטבורד בעלייה אל המרפסת הקדמית שלו.

"עפה על עצמה," הוא אומר.

אני משעינה את הסקטבורד ליד הדלת ומוציאה לו לשון. זה טוב שאנחנו שוב מחליפים עקיצות, אבל השמחה שלי קצת דועכת כשאני שומעת את המשפט הבא שלו.

"איפה קוני?"

הוא מתכווץ ברגע שהשאלה יוצאת לו מהפה, אבל אני עושה את מה שאני תמיד עושה: בולעת את הכאב.

"סוגרת פרטים אחרונים לקראת אירוע ההתרמה של שכבה י"א מחר. הם מארגנים שטיפת מקלדות."

"שטיפת מקלדות?" ליאו ושאר החברים שלו לומדים בכיתה י"ב, אז הוא לא מודע לחצי מהדברים שקורים בשכבה שלנו. "כמו שטיפת מכוניות, אבל עם מקלדות?"

"ראיתי אותך משתמש במקלדת שלך בתור צלחת, אז אני יכולה להכניס אותך לרשימה."

אני נכנסת אחריו לתוך הבית ומריחה ניחוח של חמאה חמה וגבינה שרופה, וכמובן גם ריח קל של קינמון, כמו תמיד. ליאו מדליק את האור בכניסה וחושף מגדל לא יציב של סירים, מחבתות ומרכיבים שונים שנמצאים על משטח השיש במטבח. הלפטופ שלו עומד פתוח על השולחן, ואני מבינה שההורים שלו ואחותו קרלה כנראה לא בבית.

אני עומדת לשאול אותו לגבי תוצאות בדיקת הדנ"א שמופיעות על המסך אבל הוא מקרב אלי צלחת.

"רוצה כדור לזניה מטוגן?"

אני שולפת נייר עטיפה מהכיס ועוטפת בו את המסטיק שאני מוציאה מהפה. "ברור!"

"תיזהרי, זה חם!" אומר ליאו ונאנח כשהוא רואה אותי מתעלמת ממנו וממהרת לדחוף את הכדור לפה.

אני חוטפת מיד כווייה בחך אבל עדיין מצליחה להתרשם מהטעם המעולה של כדורי הלזניה האגדיים — אחת השיטות הרבות של ליאו לא לבשל אוכל אמיתי בבית שלו. הוא נהיה סנוב בכל הנוגע לתנור והוא לא סומך עליו שיישאר בטמפרטורה קבועה, אז הוא קנה לעצמו טוסטר אובן משוכלל — לכן הוא מכין הרבה מאכלים קטנטנים — ואני תמיד מרגישה כאילו אני נמצאת באיזו מסעדת פופ־אפ יוקרתית כשלמעשה אני תקועה עמוק בפרוורים של סיאטל, כמו תמיד.

"את בסדר?" הוא שואל בתערובת קבועה של תסכול ודאגה.

"היית יכול לבוא אלי," אני אומרת, ואדים מגבינת הריקוטה הרותחת נפלטים לי מהפה.

זאת אחת הסיבות שבגללן ליאו נהפך לחלק ממשפחת דיי. המטבח שלנו ענקי. ואפילו שאנחנו מרוצים מהדלפקים הגדולים שאפשר להניח עליהם כמה מגשים של פיצה דומינו'ס כשכולם רעבים בטירוף, אף אחד במשפחה שלנו לא באמת מבשל. ליאו, לעומת זאת, הוא כמו שף מפורסם בתיכון שלנו, והוא צריך מקום כדי להגשים עד הסוף את החלומות הקולינריים שלו (חוץ מזה, אם לומר את האמת, הוא גם אוהב את הליטוף לאגו שלו כשהאחים דיי מתלהבים בצרחות מהפיצה עם שש הגבינות שהוא מכין).

לא שליאו בא אלי הרבה בזמן האחרון. אנחנו כבר לא ממש טובים בלהיות ביחד לבד. אני רוצה לתמוך בו, אבל לא יכולה שלא להעיף מבטים לכיוון הדלת ולחכות לרגע שבו אשמע את הקול של קוני.

"זאת קיטי?" שואל ליאו ומסתכל על נרתיק המצלמה שלי.

והנה זה קורה שוב — המעגל המלחיץ של בהלה והקלה, קו התפר שבין אנחנו בסדר? לבין אנחנו לא בסדר.

"ותשע הנשמות שלה."

"בטח יש לה עכשיו רק שש," אומר ליאו. הוא יודע על מה הוא מדבר. הוא זה שנתן למצלמה את השם שלה אחרי שהיא שרדה לא מעט נפילות דרמטיות, כמה פעמים שבהן כמעט צנחה למים ופעם אחת שבה נראה לי מגניב להיתלות הפוך על מתקן שעשועים כדי לצלם את השקיעה מבעד לסורגי המתכת ובסוף התרסקתי על רצפת הגומי של מגרש המשחקים.

"אפשר?" הוא שואל.

אני מרכינה את הראש, מצמידה את הסנטר לחזה ומסתירה את החיוך בזמן שאני מוציאה את קיטי מהנרתיק. ליאו מושיט יד מעל הראש שלי, פותח את הארון ומוציא את הצלחות הלבנות היפות של אמא שלו, ואני מתחילה להניח עליהן כדורי לזניה. לכמה רגעים אנחנו שקועים לחלוטין בפעולות המוכרות והשקטות האלה, ואני כמעט שוכחת להצטער שקוני לא נמצאת פה. אני מרימה את קיטי ומצלמת את היצירה של ליאו כמה פעמים, הוא מעלה את התמונות לחשבון האינסטגרם שלו ואני ממהרת לאכול את השלל.

הוא בדרך כלל מעלה גם את כל שאר התמונות שלי. אני לא מצפה לזה, אבל אז, להפתעתי, הוא מושיט יד כדי שאתן לו את קיטי. אני מנסה לא להסתכל עליו בזמן שהוא מסתכל על תמונות נוף מראש בניין המשרדים שאמא שלי עובדת בו בסיאטל ועל תמונות של מגדל מחט החלל, שמפלח את קו הרקיע בשקיעה על רקע עננים קודרים וכבדים.

אני מתרוממת על קצות האצבעות ומציצה במסך. הראש שלי בקושי מגיע עד הכתפיים שלו ואני נאלצת להתקרב אליו עד שאני מריחה את הריח החזק של הקינמון באוויר, שמחמם לי את הריאות.

זה סימן ההיכר של ליאו — להכניס קינמון לכל דבר: מאפינס, בוריטוס, פודינג, טוסט גבינה מטוגן. גם כשזה לא אמור לעבוד, הוא מוצא דרך לעשות את זה. מאז שהיינו ילדים הוא תמיד הריח כאילו התפלש בקינמון.

הוא מתעכב על אחת התמונות ומטה את המצלמה כדי להראות לי אותה. ליאו טוען שהוא לא מבין כלום בצילום, אבל הוא בוחר את התמונה האהובה עלי מתוך בערך שתים־עשרה תמונות שצילמתי. זאת תמונה שבה הצללים קצת יותר כהים, בדיוק כשהשמש עומדת להציץ מאחורי ענן.

אני מרימה את המבט כדי להנהן אליו, אבל הוא כבר מסתכל עלי. העיניים שלנו נפגשות ויש משהו רך בעיניים שלו שמרתק אותי אליהן. ופתאום, בלי אזהרה מוקדמת, אני מרגישה את מפרקי האצבעות החמות שלו מלטפים לי את הסנטר. הנשימה שלי נעתקת ואני קופאת לרגע ורואה משהו שמשתקף בעיניים של ליאו.

"אה, היתה לך קצת גבינה —" הוא אומר, "על ה —"

אני נוגעת בנקודה שבה היד שלו התחככה לי בפנים ומרגישה כאילו יש לה דופק משלה.

"אה."

"אז... להעלות את זה?"

אני מנסה להסתכל לו בעיניים שוב, הפעם אני רואה רק את הגוון החום־בהיר המוכר. חשבתי שיש לי מספיק ניסיון בצילום כדי לזהות משחקים של אור, אבל אני לא יכולה להתעלם מצביטת האכזבה שאני יודעת שאני לא אמורה להרגיש.

"כן, אם בא לך," אני אומרת ואז מתרחקת ממנו ומהריח הסתווי שאופף את השולחן.

ליאו מכחכח בגרונו. "מגניב."

כבר כמה זמן שהוא מעלה את התמונות האלה לחשבון אינסטגרם נפרד שהוא פתח בשבילי, אפילו שקצת מבהיל אותי לחשוב על זה. הוא כל הזמן אומר שטוב לצבור עוקבים ולהציג את העבודות שלי כדי להתחבר עם צלמים אחרים, כמו שהוא וחלק מהחברים שלו ממחנה הקיץ עושים בחשבונות האינסטגרם שלהם. אבל האמת היא שאני ממש מפחדת להראות את התמונות שלי לאנשים אחרים. כשאני מנסה לדמיין אנשים רואים את העבודות שלי, אני מרגישה עירומה לגמרי ואני בכלל לא מסתכלת בחשבון הזה.

חוץ מזה, אם לחשבון יש בכלל עוקבים, אני בטוחה שהם משועממים בטירוף. רוב התמונות שלי מהשנה שעברה הן של אותו המקום, כי הלחץ של ההורים שלי בענייני הלימודים רק הולך ומחריף. וגם בלי קשר ללחץ אני לא ממש יוצאת החוצה בזמן האחרון. צילום היה הקטע שלי ושל סבא, וקשה לי ללכת למקומות שלא הייתי בהם בלי השותף שלי.

אחרי טריליון האשטאגים וצילום מושלם אחד של גוש גבינה ואטריות, ליאו מעלה את התמונה של כדור הלזניה לאינסטגרם, ורוב הכדורים כבר בתוך הבטן שלי. הוא יושב על הספה ומסתכל על כל הלייקים שהתמונה גורפת ואני יושבת על מסעד הספה, מהססת לרגע, ואז מרשה לעצמי להחליק למטה בבת אחת ולהתיישב על הכרית הבלויה לידו.

"אז אנחנו פשוט נמשיך לתקוע גבינה, או שאפשר לדבר על בדיקת הדנ"א?"

מעברים חלקים מנושא לנושא הם לא הצד החזק שלי, וגם לא של החברים שלי, למען האמת. אני ישירה מדי. ליאו כן מדי. וקוני... טוב, לקוני פשוט אין זמן. ככה שליאו מצפה לשאלה הזאת ועכשיו הוא נאנח.

משתררת שתיקה ולרגע אחד נדמה לי שהוא עלול לנסות להתעלם מהעניין כולו ואז אני לא אדע איך לא לקחת את זה אישית. אבל אז הוא מסתובב אלי בהבעה כנה יותר משראיתי על הפנים שלו כבר המון זמן.

"זה... אני לא יודע. זה כמו שאת יודעת שמבחינה סטטיסטית הסיכויים שאין צורות חיים אחרות ביקום הם כמעט אפסיים." הוא נועץ ציפורן בתפר במכנסי הג'ינס שלו שעומד להיפרם. "אבל למה הם שותקים? הם לא רוצים להכיר אותנו? או שהם עדיין לא מצליחים לאתר אותנו?"

אני מצמידה את הכתף שלי לכתף של ליאו ודוחפת אותה קצת. בהתחלה בהיסוס, אבל אז הוא נשען עליה. ההקלה שמציפה אותי כמעט מביכה. אני שונאת את זה שרק כשאחד מאיתנו עצוב נדמה שהמצב בינינו בסדר.

"העץ המשפחתי שלי הוא כמו פרדוקס פֶרמי."

אני מחכה ונותנת לו הזדמנות להסביר. אבל זה העניין עם ליאו. אני תמיד מבינה יותר דברים לגביו אחרי שהוא אומר משהו ומשתררת שתיקה.

"טוב, אני לא יודעת מה זה אומר, אבל אני בטוחה שהסיבה היא שהם לא מצליחים ליצור איתכם קשר," אני אומרת לו. "מי לא היה רוצה להכיר אתכם?"

ליאו מרוגז. אני מנסה להפיג קצת את המתח כי שנינו צריכים את זה. "אפילו שאתה די חנון."

הוא צוחק. "הֵיי!"

"אני רק מציינת עובדה."

הוא נותן לי מכה קטנה בברך והעור שלו נוגע בשלי במקום שבו מכנסי הג'ינס שלי קרועים. הוא בוהה בצלקת ישנה מעל פיקת הברך שלי. אני לא זוכרת איך קיבלתי אותה אבל ליאו זוכר. הוא תמיד זוכר דברים כאלה. זה כמו איזה פגם שיש לו. מאז שהיינו קטנים אני תמיד הייתי הפעלולנית והוא היה רשת הביטחון. אני טיפסתי, קפצת וזחלתי למקומות שאני לא אמורה להגיע אליהם, וליאו היה מאחורי, מזהיר אותי ודואג ובטח גם חוטף אולקוס בצורת אֶבּי בכל איבר בגוף שלו.

לפני שהוא מספיק להגיב אני משעינה את הראש על הכתף שלו כמו שעשינו כשהיינו ילדים ורצינו לישון קצת באוטובוס, באחת הפעמים היחידות שישבתי בשקט ליותר מכמה דקות. אבל עכשיו ההרגשה שונה. הוא שרירי יותר וכל כך גבוה שהראש שלי לא נשען על אותו המקום. אנחנו מתקרבים זה לזה. אני מנסה למצוא מקום להניח עליו את הראש והוא זז כדי לעזור לי.

אני לא אמורה לעשות את זה. זה ברור לי. אבל אני מרגישה כאילו היקום ואני מנסים לראות מי ימצמץ ראשון, כאילו אני יכולה לגרום לדבר הזה להיראות נורמלי, אפילו שהוא לא.

כי זה לא נורמלי שאני מרגישה את הדופק שלי בקצות האצבעות ובעור בלחי, שצמודה לשרוול הטישרט שלו. זה לא נורמלי לשים לב שהריח הזה של הקינמון שיש לו נהפך ממרגיע למסחרר, ופתאום נוסף לו מרכיב מתוק יותר שאני לא מצליחה לזהות. זה לא נורמלי שיש לי קראש מטורף על אחד החברים הכי טובים שלי, במיוחד כי הוא ממש לא בקטע שלי.

והנה זה קורה שוב: "התקרית" שוב מבעבעת ועולה אל פני השטח. המוח שלי כל כך אוהב לשחזר אותה, שלפעמים אני כמעט שמחה שההורים שלי דואגים שלא יהיה לי אף רגע פנוי. אם אשקיע המון זמן בלימודים, אני לא אצטרך לחשוב על העובדה שהעניינים עם ליאו נדפקו לגמרי בגללי והשלישייה שלנו כמעט התפרקה.

אני מורידה את הראש מהכתף שלו ומסתובבת אליו. "ואל תשכח שמאגר הנתונים של הדבר הזה מתעדכן כל הזמן," אני ממשיכה. "אז אתה יכול לבדוק שוב בעוד כמה חודשים ואולי תגלה שאיזה קרוב משפחה שלך עשה את הבדיקה. זה עוד לא נגמר."

ליאו חושב על זה. "אני לא בטוח שבא לי לחכות לזה."

"אז תן לי את הסיסמה שלך ואני אבדוק בשבילך."

הוא צוחק בתסכול מהול בהערכה. "אני עדיין אצטרך לחכות."

אני קמה מהספה ומושיטה יד אל הלפטופ שלו. "אז אני אשנה לך את הסיסמה. תכתוב אותה על פתק קטן ותבלע אותו."

"את מגוחכת," הוא אומר.

"אני רצינית!" אני אומרת, מוכנה להקליד. "חוץ מהקטע של בליעת הפתק."

"איך זה בכלל יעזור אם אבלע את הפתק?"

אנחנו סוטים מהנושא, אבל אני רואה שהעניין הזה עדיין מטריד אותו ויודעת שזה ימשיך להטריד אותו הערב. זה בטח יגרום לו לבשל או לאפות בלי הפסקה, ואז לי ולקוני יהיה הרבה אוכל בארוחות הצהריים בשבוע הבא, אבל אנחנו יכולים לנסות לדבר על זה.

אני מעיפה אליו מבט ומחכה.

"אני אפילו לא חושב על זה הרבה. כאילו, התחלתי לחשוב על זה רק בזמן האחרון. אבל תמיד חשבתי שאם אני ארצה לדעת, לא תהיה לי בעיה."

"אתה לא יכול לשאול את ההורים שלך?"

ליאו מסתכל על רחבת החניה, כאילו אחד מהם מתחבא מתחת לחלון המרפסת ועומד לזנק החוצה. "האימוץ היה סגור, אז —"

"אתה חושב שיפריע להם שאתה מחפש?"

"לא, לא. זה ממש לא יפריע להם," הוא אומר וממשיך להסתכל על הכניסה לבית.

זה המאפיין הכי טיפוסי של ליאו — הוא תמיד מתחשב ברגשות של אחרים ומתעלם מהרגשות שלו. הוא תמיד מנסה למנוע עימותים. פעם בשוק פַּייק פּלייס נהגת אחת נסעה באדום וכמעט דרסה אותו, ואז היא מיד נכנסה להיסטריה והוא ביקש ממנה סליחה. הוא כמו ברומטר לרגשות של אנשים, ובכל פעם שמישהו נראה לו מעורער הוא מרגיש צורך להטות את כף המאזניים לטובתו.

אבל את הקטע הזה מאזנת קצת העובדה ששני ההורים של ליאו הם מורים עם תארים בפסיכולוגיה, והם ידעו על המאפיין הזה שלו עוד לפני שהוא התחיל לדבר במשפטים שלמים. שניהם די עסוקים בעבודה, אבל הם מפצים על זה בהמון ערבי משחקים משפחתיים, בילויים בסופי השבוע וכל כך הרבה אמפתיה, שאפילו ההורים ממשפחת בריידי פראיירים לידם. הם מוכנים לגמרי להתמודד עם שאלות מהסוג שיש לבן שלהם.

אבל זה לא אומר שליאו לא יתעלם מהרגשות שלו וישכנע את עצמו לרדת מזה בשביל האחרים.

"הקטע הוא שאין איזה דף ויקיפדיה שמסביר איך להגיד להורים הלבנים שלך שאתה מחפש את המשפחה שנראית כמוך." הוא משתתק לרגע ואז מוסיף, "וחוץ מזה, קרלה לא יודעת."

אה, כן. קרלה וליאו הם אחים ביולוגיים מלאים שאומצו יחד, והם כל כך קרובים זה לזה בגיל שהרבה אנשים חושבים שהם תאומים. הדבר היחיד שהם יודעים על האימוץ זה שאימצו אותם יחד כשליאו היה בן שנה וקרלה רק נולדה.

"אני מבינה את זה," אני אומרת בהיסוס.

"כן, אבל זה... אני לא יודע. אף פעם לא הייתי טוב בלא לדעת דברים."

ליאו ואני אמנם שונים מהרבה בחינות, אבל יש לנו דבר אחד משותף: גורם "הנעילה".

מאז שאני זוכרת את ליאו, הוא תמיד אהב לדעת דברים. הוא כל הזמן מנסה להבין איך דברים עובדים, בין שמדובר בפרדוקס הזה של פרמי — מה שהוא לא יהיה — ובין שבמשך הזמן המדויק הדרוש להקצפת חלבונים במיקסר כדי להכין חביתת עננים מושלמת. עוד כשהיה בגן הוא שיגע את כל הגננות, ואחרי כל הסבר שקיבל הוא שאל, "אבל למה?" עד היום אמא שלו מחקה את הקול הצווחני שהיה לו, "אבל למה? אבל למה? אבל למה?" והעיניים שלה נוצצות בשובבות.

אני, לעומת זאת, אוהבת לעשות דברים. בזמן שליאו שואל המון שאלות, אני לא שואלת מספיק. פתאום עולה לי איזה רעיון לראש ואני לא מצליחה להתעלם ממנו: לגזור לעצמי את השיער כדי לראות אם הוא יצמח בחזרה בתוך יממה, לקפוץ מעל שלט "אין מעבר" באמצע שביל כדי לראות את הנוף טוב יותר, לזרום עם מה שעבר לי בראש בזמן "התקרית" הידועה לשמצה.

אולי בגלל זה היה בינינו חיבור מאז ומתמיד. אני מצילה את ליאו מהמחשבות שלו והוא מציל אותי כשאני מטפסת למקומות גבוהים, פשוטו כמשמעו. אנחנו תומכים זה בזה.

"הנה," אני אומרת ומעלה את תוצאות הבדיקה שלי. "תראה לי איך מגיעים לחלק של המוצא כדי שאני אוכל לפרוץ לחשבון שלך יותר מאוחר."

ליאו נדרך. ואן שעל הדופן שלו מתנוססות מילים באותיות בולטות בצבעי בית הספר שלנו עוצר מול הבית וקרלה יוצאת ממנו ומנופפת לשאר המעודדות שברכב. ליאו מזנק מהספה כאילו חטף מכת חשמל.

ואז הכתפיים שלו נשמטות כאילו משהו בתוכו מתחיל לקרוס.

"זה די קל," הוא ממלמל, "פשוט תלחצי על 'קשרי משפחה', מתחת ל'מוצא'."

קרלה רואה אותי מבעד לחלון ומגבירה את קצב ההליכה. הילקוט שלה מקפץ על כתפיה והקוקו שלה זז מצד לצד. אני מנופפת אליה ומחכה שהעמוד יעלה וליאו נאנח.

"עדיף לרדת מכל העניין הזה," הוא אומר. "זה בטח סתם בזבוז זמן ואני צריך להתרכז בעתיד שלי."

הוא אומר עוד משהו שאני לא שומעת בגלל המילים הרועשות להחריד שמופיעות על מסך הטלפון שלי.

"אבי?"

אני קמה כל כך מהר שאני מועדת על השטיח. ליאו תופס אותי לפני שאני נופלת קדימה ולשנייה אחת אני נדהמת מהתחושה של הידיים החמות שלו על העור שלי. לפני שההרגשה הזאת משתקת אותי לגמרי, אנחנו שומעים את הטלפון שלי נופל בקול חבטה על רצפת הפרקט השחוקה.

"אני מפריעה לכם?" שואלת קרלה ומעבירה את מבטה ממני לליאו בחיוך קטן.

ליאו עוזב אותי בפתאומיות כזאת שאני מרגישה כמו בלון מנופח שמישהו שיחרר בטעות. אני מרחפת בלי מטרה, לא בטוחה לאן ללכת, אבל אני צריכה לצאת מפה מהר, להתרחק מקירות וממילים על מסך ומהמבט שליאו תוקע בי, כאילו הוא כבר יודע מה הדבר המטומטם הבא שאני עומדת להגיד.

"אני צריכה... הרגע קלטתי... יש לי שיעור תגבור," אני פולטת.

ליאו מנסה להרים את הטלפון שלי, אבל אני מזנקת לעברו וחוטפת אותו לפני שהוא מספיק להגיע אליו. הוא מנסה ליצור איתי קשר עין, אבל אני פוחדת שאם אסתכל עליו אני אפלוט הכול עוד לפני שבכלל קלטתי מה זה אומר.

"אבי, מה —"

"ביום שבת?" שואלת קרלה ומזעיפה פנים.

"ב —" שניהם בוהים בי. אני מנסה לחשוב על מקצוע שבו אני לוקחת שיעורי תגבור, או אפילו על מילה ברורה אחת שאני יכולה להשתמש בה כתירוץ, אבל במוח שלי יש כרגע מקום רק למחשבה אחת והיא מתנפחת כמו בלון. "אני פשוט חייבת... אני צריכה... אני אדבר איתך יותר מאוחר."

ליאו הולך אחרי אל הדלת אבל אני מהירה ממנו. בתוך כמה שניות אני חובשת את הקסדה על הראש, מרימה את קיטי, דוחפת את הטלפון שלי לכיס האחורי של המכנסיים ומתחילה לטוס על הסקטבורד העלוב שלי, שבחיים לא נסע כל כך מהר. באמצע הדרך הביתה קורה הדבר המטומטם שליאו בטח תיאר לעצמו שיקרה: אני נתקלת בסדק במדרכה ועפה באוויר כמו בובה במבחן ריסוק, וכעבור כמה שניות מביכות אני נוחתת על התחת החבול שלי והסקטבורד נוחת על מדשאה בחצר הקדמית של מישהו.

אני יושבת שם ושומעת את פעימות הלב שלי באוזניים ויש לי טעם של מתכת בפה כי נשכתי את הלשון. אני ממששת את הגוף בזריזות ומגלה שההשפלה אולי קטלנית אבל אין לי שום פציעה רצינית.

רק אחרי שאני מצליחה לקום הטלפון שלי נשמט מהכיס האחורי ואני רואה את כל הסדקים במסך. אני מתכווצת, אבל הוא נפתח ואני מסתכלת על העמוד שנצרב לי בעיניים מאז שראיתי אותו בפעם הראשונה. הודעה מילדה בשם סוואנה טאלי שבה כתוב: הֵיי, אני יודעת שזה סופר־מוזר, אבל את רוצה להיפגש?

הודעה מילדה בשם סוואנה טאלי שלפי תוצאות בדיקת הדנ"א שכתובות באתר היא האחות הביולוגית המלאה שלי.