התחלה בשני נופים

התחלה

בשנת 1942, הגרמנים כבר שלטו בהולנד. טקס הנישואין של הוריי בעיר הולדתם, רוטרדם, היה הטקס היהודי האחרון בתקופת הכיבוש הגרמני. אמי הייתה בת 19, זה עתה סיימה תיכון, ואבי בן 26, סטודנט שנה שישית לרפואה באוניברסיטת ליידן.

כשאמי גילתה שהיא בהיריון אִתי, כבר החלו חוקי האפליה נגד היהודים לערער את תחושת הביטחון היסודית שלה. כשהמצב החמיר, החליטו הוריי לעבור למחנה מעצר, שהגרמנים הציעו לחלק מיהדות הולנד. הפרטים לא נהירים לי עד היום, אבל העסקה הייתה שהיהודים יתרכזו במחנה סגור, ובתמורה הגרמנים לא ישלחו אותם למחנות ההשמדה מחוץ להולנד (מכתובים בנושא הבנתי שחבר ממשלה הולנדי הציע לגרמנים רשימה של 700 יהודים שהוגדרו כ"תורמים לחברה". פרטים נוספים נמצאים באוטוביוגרפיה שכתב אבי Some Time, 2000).

מחנה המעצר שכן בתחום השיפוט של עיירה קטנה בשם ברנוולד, ביער ענק שבמרכזו ארמון ישן. שש מאות יהודים הגיעו לשם. בקומה אחת ישנו הנשים, ובשנייה הגברים. אמי, בת ה־19, הייתה האישה היחידה בהיריון.

לקראת הלידה קיבלו הוריי היתר לעבור לבית קטן בפאתי היער. הבית שנולדתי בו עמד על הגבול שבין שני מחוזות בהולנד. מחוז אחד שבראשו עמד אדם ליברלי; בעוד שבראש המחוז השכן עמד אדם שתמך בנאצים. כמה ימים לפני לידתי הצליחו אנשים טובים להעביר את הבית שבו עמדתי להיוולד לשטח השיפוט של המחוז הליברלי.

הוריי סיפרו לי על הבית הזה שבקצה היער. הם סיפרו שכמעט היו מאושרים בו ושקיוו לעבור את ימי המלחמה שם. מדי בוקר היו מטיילים ברחבי היער, נהנים מקיץ חם במיוחד, מתמסרים לתחושת השלווה המטעה שסביבם.

נולדתי ב־24 לספטמבר 1943.

בדיוק חמישה ימים לאחר שנולדתי, ב־29 בספטמבר 1943, בעוד אמי מתאוששת מלידה קשה בחדר השינה בקומה השנייה, כשלצִדה אני בעריסה, פרצו הגרמנים לבית והודיעו שהעסקה מבוטלת וכל היהודים במחנה יעברו לווסטרבורק, מחנה מעבר שממנו ימשיכו לברגן בלזן.

אבי אמר לגרמנים שאמי לא יכולה ללכת על רגליה, משום שילדה רק חמישה ימים קודם. הגרמנים הודיעו שישלחו רכב להסיע את היולדת והתינוקת והותירו שומר ליד הדלת. מייד כשעזבו עלה אבי לקומה השנייה ובניד ראש סימן לאמי לכיוון החלון. כך, כשהם אוחזים בי, קפצו הוריי מהקומה השנייה וברחו לתוך היערות.

במשך שלושה חודשים נעו בין בתים שאנשים טובים ואמיצים פתחו בפניהם. כל אותו זמן חיפשו הגרמנים זוג צעיר עם תינוקת. פוסטרים גדולים הופצו עם הצעות תגמול למי שימצא את זוג היהודים והתינוקת שהעזו לברוח בזמן שהגרמנים הציעו להם "הסעה".

הוריי חזרו וסיפרו לי על אותם בתים, ועל אותן משפחות שבגבורה רבה הסתירו אותם, סיפורים שלוו תמיד בתיאור פיזי מפורט של הבתים תוך שהם מדגישים שגם כאשר הבית שימש כמחבוא, הייתה בו אווירה טובה: ארוחות משותפות עם בעלי הבית, ושיחות, ופעמים רבות גם צחוק.

כשהייתי בת שלושה חודשים, התגלה בית המחבוא האחרון, ביתם של משפחת ואן־דורפ ב־KATWIJK, ZEEWEG 144. הגרמנים פרצו פנימה ברעש גדול ודרשו מכל הדיירים להתרכז ליד הדלת. הוריי היו בחדר השינה בקומה השנייה כשאני בעריסת נצרים קטנה. סירבתי לישון במיטת תינוקות, ולכן שכבתי בעריסה הקטנה, שבתוכה כנראה הרגשתי בטוחה. כאשר הוריי שמעו את הגרמנים בקומה התחתונה, הם כיסו אותי בשמיכה עד מעל לראש, השאירו אותי בעריסה, ירדו שלובי זרוע במדרגות ותוך כדי הנהון לעבר הגרמנים יצאו מהבית. מעבר לכביש הייתה כנסייה שלתוכה נכנסו, והכומר החביא אותם ללא אומר בתא הווידוי. בינתיים עלו הגרמנים לקומה השנייה, לחפש את בני הזוג היהודי, עם התינוקת. הם לא מצאו את הזוג ולא את התינוקת, שכן מיטת התינוקות הייתה ריקה. למזלי, לא חיפשו בעריסת הנצרים הסמוכה.

כל אותו הזמן התינוקת נשארה דוממת. לא בהלה ולא בכי קורא לאימא בקול גדול. דוממת מאוד התינוקת. כמה זמן שכבה בעריסה בקומה השנייה בבית הנטוש? האם הייתה רעבה? האם נרדמה או שהפחד שיתק אותה?

חשיכה גמורה הייתה בבית כשהוציאו אותה ידיים זרות מתוך העריסה. עטפו אותה בשמיכות וטלטלו אותה ודיברו אליה בקולות לא מוכרים.

כשעלה האור העבירו אותה לעגלה עם ריח של תינוקות זרים ומשם שוב הרימו אותה זרועות שחיבקו, ומלמלו, ושוב חיבקו.

כך, בת שלושה חודשים בלבד, ניצלו חיי בשנית.

הגרמנים עצרו אמנם את בעלי הבית ושחררו אותם כעבור מספר ימים. אבל נותרה בתם והיא, עם חברתה הטובה של אמי, הני, ועם דודתי הלן, אשתו של אחיו של אבי, גם היא לא יהודייה, הוציאו אותי מהבית הנטוש ודאגו למסור אותי למשפחת מוליין, משפחה הולנדית חשוכת ילדים, לא לפני שהבטיחו להם שהתינוקת בלונדינית וכחולת עיניים, ללא סממנים חיצוניים יהודיים. הבית היה בפרברי דן האג. אנקה, קראו לי בביתי החדש.

על רצפת אותו הבית למדתי לזחול בעודי שוכבת על גחוני ומושכת את הרגליים כדי להתקדם. זה הבית שבו הגיתי הברות ראשונות, משהו כמו פאפא ומאמא, שכוונו לאנשים שגידלו אותי, והתיישבתי, אבל לא הלכתי.

כעבור יותר משנה, עוד לפני סיום המלחמה, הגיעה אמי, כדי לקחת אותי. היא הייתה עבורי אישה זרה, אבל לקחה אותי בהתרגשות וברכות גדולה והעבירה אותי לעגלה קשורה לאופניים.

ושוב התינוקת בעגלה זרה, שומעת קול שאינו מוכר, חדש, שחזר שוב ושוב על שירים ונעימות שונים מאלו ש"מאמא" שרה לה תמיד. לאחר נסיעה ארוכה בעגלה הקשורה לאופניים הוציאה האישה הזרה את התינוקת מהעגלה, ונכנסה אתה בהתרגשות לבית חדש. היא הושיטה את התינוקת ל"פאפא", הזר שבא לקראתם, גם הוא נרגש ונסער. התינוקת הייתה מפוחדת, האם בכתה? או ניסתה להגיב לחיוכים ולמלמולי ההתרגשות של מאמא ופאפא הזרים? היא בכתה, ביקשה את "מאמא". ל"פאפא החדש" היה לה קל יותר להסתגל בהתחלה.

מה עבר בתוך תוכה של התינוקת?

האמת היא שאפילו במשפחתנו הפתוחה— הנושא כמעט ולא עלה. הוריי לא סיפרו לי הרבה על אותם ימים ראשונים אתם. הבנתי שלא היה זמן להבנות פסיכולוגיות, הסכנות החיצוניות העיבו על תחושות פנימיות. היו אלה ימי סוף המלחמה ורעב גדול היה בהולנד. המסר החד משמעי היה, והמשיך לאורך כל שנותיי מאז — "צריך להמשיך הלאה, אין זמן לחיטוטים פנימיים כואבים".

ואולי גם המסר הזה, הכל כך נוקשה אך מוחלט, נקלט עמוק בתוכי, ותמיד שיתפתי פעולה בניסיון להתגבר על כאבים ולהוכיח, בעיקר לאמי, "שהכל בסדר, לא נפגעתי..." וגם "לא... אף פעם לא התגעגעתי להורים המאמצים..." כאילו הבנתי תמיד שאין דבר כזה — תינוק עם שתי אימהות.

לאחרונה, תוך כדי חיטוט באלבומים מן העבר, נתקלתי בצילום הראשון שלי עם הוריי. בתמונה אני אחוזה בידיה של אמי, תינוקת בהירה, שמנמונת, רצינית. אבי ואמי כחושים ורזים מאוד. אבי מתבונן באמי, והיא מרוכזת במבטה קדימה, למצלמה. כשאני מתבוננת בתמונה הזאת היום, חסרה לי איזו התמסרות והתרכזות של הוריי בתינוקת שהוחזרה אליהם כעבור שנה ושלושה חודשים, ושלמעשה לא הכירו... כשאני מנסה להתבונן בתמונה מבעד לעיניה של אימא, נדמה לי שאני מבינה עד כמה שלושתנו היינו צריכים ללמוד את ה"ביחד" החדש לכולנו.

הרבה שנים לאחר מכן, בארץ, אבי נוכח בהרצאה של פרופ' בולבי, אבי תורת ההתקשרות, שמדגיש במחקריו את החשיבות העצומה של קשר ראשוני יציב. אבי בא הביתה נרעש כולו, סיפר שלאחר ההרצאה פנה לפרופ' בולבי וסיפר לו שהבת שלו היא דוגמה לקשרים ראשוניים לא יציבים, ובכל זאת היא נורמלית למדי... פרופ' בולבי הרגיע את אבי כשאמר לו שייתכן והחום והאהבה שספגתי בבית המאמצים, ואחר כך בבית ההורים, חיפו על חוסר היציבות הראשונית.

כאשר בתי יעל השתחררה מצה"ל נסענו לטיול שורשים. רציתי להציג אותה ל"הוריי המאמצים". דודה הלן, שעזרה להעביר אותי לאותם אנשים, שוב הסיעה אותנו לביקור. כשהורידה אותנו ליד השער של בית המאמצים פניתי לדודתי, ובקול ילדותי — לא לי — בקע ממני המשפט הבא: "אז את תבואי לקחת אותי? נכון לא תשכחי אותי?"

שם, לפני שער עץ צבוע לבן, בפרוור של העיר דן האג מייד לאחר שאותו משפט אומלל נפלט ממני, נדמה היה כי ראיתי את הלא מודע בעיניים.

בתום המלחמה עברנו לגור בבית שהיה הבית האהוב עלי:

HENGEVELD STRAAT 26, UTRECHT, בית פינתי ברחבה ללא מוצא.

(הבית האהוב עלי בבגרותי, בהרצליה ב', היה ממוקם בדיוק ברחבה מעין זאת).

הבית באוטרכט עמד בקצה הרחבה. מרחוק התנשאו הארובות של בית החרושת לפחם, ומאחורי הבית השתרעו שדות וחוות חקלאיות. בפתח הרחבה זרם נהר עם ברווזים בקיץ, וכשקפא בחורף לימדה אותנו אמי לגלוש על הקרח.

בטיולי השדות שלנו קטפנו פרחי בר צהובים שאמי קראה להם BOTER BLOEMEN, פרחי חמאה, ואני דמיינתי את החמאה הרכה והעשירה הנוזלת מהפרחים נמרחת על פרוסות לחם עבות. עוד פרחים שאמי אהבה במיוחד והם מילאו את הבית שלנו, היו פרחי ציפורן בשלל צבעים.

כאן הפכנו להיות משפחה — אבא יצא כל בוקר על אופניו להתמחות ברפואה פסיכיאטרית; אימא תמיד הייתה בבית; אני ואחי אריה, הצעיר ממני בשנתיים וחצי, שהיה נוכח בחיי מאז שאני זוכרת את עצמי: ילד עגלגל, שמנמן, תמיד דבוק לאימא.

חדר המגורים בקדמת הבית וחלון גדול הצופה לעבר הרחבה והנהר; למעלה החדר שלי — חדר צעצועים, ענק בעיניי לעומת חדרו הקטן של אחי; בחצר לול תרנגולות. על התעלה שמנגד יצאנו לניסיונות גלישה ראשונים על הקרח. בלילות הכריסמס חמקתי בחשאי מן הבית, מציצה לחלונות השכנים. עצי האשוח שעמדו בחלונות משכו אותי, פיתו אותי, קראו לי לגעת. אבל אז ידם של אבא או אימא הייתה לופתת אותי בחוזקה ומשיבה אותי הביתה.

כל כך הרבה שנים חלפו, כל כך הרבה בתים עברתי ועדיין אני ממשיכה להציץ בחלונות זרים. לעתים זה חפץ, או עציץ, או סתם מנורה — אני נמשכת להיכנס, לגעת, להתקרב אל הנסתר שבי...