התנ”ך היה באמת

אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ונשותיו, וגיבורים אחרים שהתנ"ך מספר עליהם מלווים אותנו שלושת אלפים שנה ויותר. הסיפורים והמעשים הקשורים בהם, הם עמוד השדרה של התרבות המערבית שצמחה על גבם, תרבות שאנחנו חלק ממנה. אוקיינוס הזמן החוצץ בינם לבינינו לא נגס בדמותם, והמולת העידן המודרני שבו אנחנו חיים לא השכיחה אותם מלִבנו. הם איתנו היום, כשם שהיו עם אבותינו לפנינו, וכפי שיהיו עם ילדינו ועם כל הדורות הבאים.

אך למרות שיד הזמן לא מחקה מזיכרוננו את אבותינו ואִמותינו, היא העלימה מעינינו את דרכי החיים שהיו נהוגות בזמנם, שמסבירות מדוע פעלו בדרך זו ולא באחרת. כתוצאה מכך, סיפורם עומד כשהוא לעצמו, ללא כל קשר למקום ולאורח החיים שהתקיים בזמן התרחשותו. אנחנו מכירים את סיפור המעשה, אך לרוב לא מבינים מה היו האילוצים שהכתיבו את מעשיהם.

לפער הימים, ככלות הכול, השפעה רבה.

הספר, התנ"ך היה באמת, מחזיר את הסיפורים המוכרים אל הקרקע שבה צמחו. הוא מנער בזהירות רבה את אבק השנים מעל עולם שהיה, הסתיים ואיננו. הוא קושר אותם מחדש למציאות התרבותית, לדרכי החברה והמשפט שנהגו בתקופה שבה חיו גיבורי התנ"ך, שאינם מתקיימים עוד בימינו.

אנחנו חיים בחברה שהקימה מוסדות ממלכתיים העומדים מעל המשפחה: יש לנו צבא, משטרה, מערכת משפט, חינוך ומוסדות רווחה. כל אחד מאיתנו הוא שם ומספר תעודת זהות שמופיע על צג המחשב המוצב באין ספור משרדים ומוסדות שאין לנו מושג מה הם. כל חיינו אנחנו קונים ומספקים שירותים לאנשים שאותם איננו מכירים, שגם בשבילנו הם לא יותר מאינפורמציה יבשה המופיעה על צג המחשב. אלה הן רשתות החיים שאנחנו מכירים, שבהן אנחנו מגדלים את ילדינו - אך אין אלה החיים שנהגו בתקופת התנ"ך.

אבותינו ואִמותינו הקדומים חיו בעולם שעדיין לא הקים אף מוסד ממלכתי שעמד מעל המשפחה, ולכן המשפחה, ולא המדינה, היתה הגוף העליון בחברה. המשפחה היתה מופקדת על ביטחון תחום מגוריה ועל שלומם של כל אחד מאנשיה. החיים הכלכליים ומערכת המשפט התקיימו בתוכה, ובה גם נמצא המאגר העיקרי של חתנים וכלות שמתוכו לקחו האבות בני זוג לילדיהם. מכיוון שכל מערכות החיים של האדם התקיימו בתוך קהילה סגורה, אדם שנפלט ממנה מצא עצמו בחלל פרוץ שבו לא היתה לו כל הגנה וכל יכולת להתכלכל ולקיים חיי חברה כלשהם.

העובדה שהמשפחה היתה הגוף העליון בחברה, שקרבת הדם בין אנשיה היתה מחייבת ומגדירה, מסבירה מדוע כל החוקים החברתיים בתנ"ך הם חוקי משפחה ולא חוקי מדינה. היא מסבירה מדוע הזקנים שעמדו בראש העדה מילאו את מקומה של הרשות השופטת ושפטו את מקורביהם, דבר שלא ייעשה בימינו. במקרה של פשיעה חמורה התירו הזקנים את דמו של הפושע בידי גואל הדם, והוא מילא את מקומה של הרשות המבצעת. על הגואל, שהיה לרוב אחיו של הקורבן, או אחיה של נערה שנאנסה, היתה מוטלת האחריות להוציא את הפושע להורג. דברים אלה מסבירים, למשל, מדוע לאחר שתמר נאנסה היה על אבשלום אחיה להוציא להורג את האיש שפגע בה.

החוק בחברה המודרנית מתייחס אל האישה כאל שוות זכויות לגבר. מצב זה נראה לנו מובן מאליו עד שאיננו נותנים את דעתנו לעובדה ששוויון זכויות לאישה והרעיונות הפמיניסטיים העומדים בבסיסו, הם רעיונות חדשים שלא היו מוכרים בעולם הקדום ובחברה מסורתית שפעלה לפי קוד התנהגות קשוח.

אִמותינו הקדומות חיו בתקופה שבה הנערה נישאה בגיל עשר או אחת־עשרה שנים, עוד לפני שקיבלה את המחזור החודשי, לגבר שאביה בחר בעבורה. למן יום נישואיה היא הפכה לקניין מוחלט בידי בעלה, ששילם לאביה את מוהר נישואיה ובכך למעשה קנה אותה מידיו. גופה, מיניותה והילדים שילדה השתייכו, כמובן, לו. סיפוריהן של תמר (בראשית לח), רות וערפה מלמדים שחזקת הקניין על הנערה הוסיפה להישמר בידי משפחת הבעל, גם אם זה הלך לעולמו.

גיבורי התנ"ך חיו בחברה שהתירה לגברים ואף עודדה אותם לשאת בו בזמן נשים רבות, דבר שהחוק אוסר בימינו. בבית שבו הגבר היה נשוי ליותר מאישה אחת, כמו למשל בבית יעקב, התקיים סולם היררכי קפדני שהציב כל אישה במקומה. ספר זה מסביר מדוע רצוי היה לשאת נשים רבות ומה קבע את מעמדה של האישה בבית בעלה. הקוד שקבע את מקומה של האישה מראה שבניגוד למה שלימדו אותנו לחשוב, לאה היתה אשתו הבכירה והמועדפת של יעקב, ולא רחל.

תכליתה היחידה של האישה שחייתה בעולם הקדום היתה ללדת ילדים לבעלה. סיפוריהן של שרה, רחל וחנה מלמדים שמעמדן של נשים שהתקשו להרות ירד אל שפל המדרגה. אישה עקרה היתה לחרפה בעיני עצמה ובעיני הנשים האחרות של בעלה, שניצלו את חולשתה כדי ללעוג לה ולהתנשא מעליה.

התנ"ך מזכיר כלאחר יד ובמשפטים אחדים כמה עניינים שהם עמוד השדרה בו, ואשר השפעתם חוצה את גבולות הספר ונמשכת עד ימינו.

דוגמה לכך היא סיפור מסעם של אברהם ובני משפחתו מאוּר (כשדים) לארץ כנען. הטענה שאבות בראשית הגיעו לארץ כנען מאזור הפרת והחידקל (תחום עיראק של ימינו), השתרשה בלִבנו. על בסיס זיכרון רחוק זה התפתחה ביהדות ובנצרות מסורת מרכזית, ולפיה המסע הוא קו פרשת מים בין עולמם של עובדי אלילים ובין עולם הנשלט בידי אל אחד.

האם יש בסיס לזיכרון זה?

האם ייתכן שהמסע התרחש במציאות? שאפשר היה לעשותו בתקופת חיים אחת?

כדי להשיב על שאלה זו, היה עלי להניח כל פרט שהתנ"ך מוסר בעניינו על מפה רחבה: למדוד את מרחק ההליכה, לפתור את השאלה כיצד השיגו ההולכים מזון ולחשב כמה שנים ארך מסע שכזה, לו התקיים במציאות.

להפתעתי, ובניגוד למה שסברתי בתחילה, השחזור העלה תשובה חיובית: מדובר במסע אפשרי שאפשר היה לעשותו בתקופת חיים אחת. זהו מסע שעומד במבחן הזמן וההיגיון, ולכן ייתכן שהתרחש במציאות. אם כך הדבר, כי אז פרק השחזור שהוקדש לו חושף את אחת ההרפתקאות ההרואיות והעלומות ביותר שהתקיימו בתקופת התנ"ך. בין היתר הוא טוען שהשילוב בין תלאות הדרך, סל מזון ירוד וגיל הנישואין הצעיר שנהג בעולם הקדום, הוא הסיבה לעקרותה המתמשכת של שרה.

עניין מרכזי נוסף שהתנ"ך אינו מייחד לו כל דיבור הוא השאלה: מה עמד ביסוד בחירת הגיבורים? מדוע היה חשוב לסופר המקראי לספר על רועי צאן ואיכרים פשוטים כמו אברהם, יצחק, יעקב, יהודה ואחרים? מדוע יצירה בעלת אופי גברי מובהק כל כך טרחה להביא את סיפורן של האמהות? מה הדבר המיוחד שנמצא בנשים אלו שלמראית עין נראות סתמיות כל כך?

הפרק המוקדש לשאלות אלה חושף את העובדה שלמן "ראשית הימים" ועד "אחרית הימים" עוקב התנ"ך אחר שושלת נבחרת אחת בלבד, שאליה השתייכו האבות והאמהות, ולכן סיפורם נכלל בו. כל גיבור שלא השתייך לשושלת מיוחסת זו עלה על במת ההיסטוריה לרגע, אך צאצאיו לא ירשו את מקומו ולא ידוע מה עלה בגורלם. הטענה שאמהות השושלת הן נשים נבחרות אומרת שרחל לא השתייכה אליהן. היא מסבירה את נחיתותה בהשוואה ללאה, ומסבירה מדוע אהבתו המוטעית של יעקב אליה היתה בעוכריה.

פרשת עלייתו של דוד למלוכה וחתירתו תחת שאול זוכה אף היא לבחינה מחודשת. התנ"ך איננו מסביר מדוע מלכתחילה חתר דוד תחת שאול.

ובאמת, מדוע ביקש להפילו?

מדוע יהונתן, בנו הבכור של שאול, ואיתו מעגל הלוחמים הקרוב לו, שיתפו פעולה עִם דוד?

כאשר בוחנים שאלה זו על רקע השינויים שהתחוללו באותם ימים מעבר לתחום ממלכתו של שאול, מתברר שמלחמותיו האין סופיות בפלשתים היו שגויות וכמעט המיטו אסון על בני עמו. בספר זה נטען בצורה נחרצת ששאול לא השכיל להיערך לאיומים שממלכתו היתה נתונה להם ושהוא שָׁחק את צבאו לשווא כאילו הם אינם קיימים. עוד נוסיף ונטען שכדי להציל את ממלכת שאול מכליה, היה על דוד לחתור תחתיו כדי להפילו - ומסיבה זו חבר אליו יהונתן.

הספר שלפנינו אמנם שם דגש על הצד החברתי ועל קשרי החיים של גיבורי התנ"ך, אך איננו זונח נושאים נוספים - וראשון לכולם הוא הצד התיאולוגי.

לפני כל דבר אחר, האמונה בקיומו של אל אחד שברא את העולם ומנהיג אותו צמחה בסביבה פגאנית שהאמינה בקיומם של אלים רבים. התנ"ך הוא הספר המבשר לעולם את דבר קיומו של האל האחד, וממנו התפתחו שלוש דתות גדולות וחשובות: היהדות, הנצרות והאסלאם - ודומה שדי בעובדה חד־פעמית זו בתולדות האנושות כדי להעיד על חשיבותו.

הקורא ימצא כאן גם התייחסות מקיפה לדרך הכתיבה המקראית, שהיא שונה לחלוטין מזו הנהוגה בימינו. הפרקים הנקראים "קִסמה של הכתיבה המקראית" מספקים הצצה לשפת התנ"ך המיוחדת, לתפקיד שממלאים בכתוב משחקי מילים נבחרות וכפלי משמעויות שנעלמו משפת העברית בת ימינו. בין היתר ימצא הקורא הסבר על אופן התגבשותו של הספר הנמכר והמוכר ביותר בכל הזמנים - התנ"ך.

לבסוף, אני מבקשת להסביר מה עומד מאחורי השם המחייב: התנ"ך היה באמת.

את השם נתנה לספר דוקטור רוחמה וייס, העורכת הקודמת של סדרת "יהדות כאן ועכשיו". מתוך כבוד והכרת תודה לה, השם שבחרה לו ילווה אותו תמיד.

הסיבה השנייה לשם הספר היא עניינית הרבה יותר. רוב חוקרי התנ"ך המכהנים בימינו באוניברסיטאות החשובות בעולם טוענים בתוקף שכל סיפורי המשפחה שהתרחשו לפני ימיו של דוד לא התרחשו מעולם. לדעתם מדובר באסופת אגדות ולא בסיפורים שיש להם בסיס עובדתי כלשהו, וכן שגם את הסיפורים הקשורים בדוד אי אפשר להוכיח. הדעה הרווחת בקרב החוקרים, ובמידה רבה גם בציבור החילוני, שאליו אני משתייכת, קובעת שהיות שמדובר בגיבורים מעולם האגדה, אין ללמוד מסיפוריהם דבר על ראשית ימי ישראל ועל תהליך התגבשותו לעם.

אלפי השנים המפרידות בינינו ובין תקופת התנ"ך מבטיחות שלעולם לא נוכל להוכיח אחרת. על פער הזמן נערמים קשיים נוספים: היעדר כל ממצא ארכיאולוגי מתקופת האבות הראשונים שיכול לאשר בדרך כלשהי את אמיתותם. קושי נוסף הוא שלרבים מן הסיפורים צורפו רכיבים אגדתיים, שההיגיון הישר מסרב לקבלם. דוגמה לכך היא מאות שנות חייהם של האבות הקדמונים, או הסיפור ששרה בת התשעים הרתה לאברהם בן המאה. דוגמה אחרת היא מעשה ההתחזות המגוחך של יעקב לאחיו התאום, שכדי להידמות לו הדביק ללחייו ולזרועותיו עורות של גדי.

ברם, כאשר מפרידים בזהירות את המעטפת האגדית הגלויה לעין מן הסיפורים, נחשפת תמונה חברתית המוכרת לנו מחברות מסורתיות אחרות, בכללן כאלה שחיות בימינו. השכבה החדשה שפרצה לה דרך מהמעטפת האגדית מציירת תמונה נאמנה של חברה נושמת ומתפקדת, שמתאימה לזמנה ולמקום התרחשותה - וחברה כזאת כותבת סיפורי אגדה וסיפורים שהתרחשו במציאות. היא כותבת על כל דבר ועניין שעומד על סדר יומה. חברה שכזו איננה מיתוס או אגדה, כי אם חברה שחייתה במציאות ושכתבה בדרכה ובשפתה המיוחדת על ימיה. וכך, גם אם אין ביכולתנו להוכיח באופן ודאי ומוחלט את אמיתותו של כל סיפור בנפרד, המכלול השלם מספק עדות מרתקת ואמינה על ראשית התהוותו של עם על אדמתו - שהתנ"ך היה באמת.