התקווה שבלב

פרק 1 מיקה

"אני לא מבינה למה את צריכה לעשות את זה."

זאת לא הפעם הראשונה שסאם אומרת לי את זה, אז אני מסיטה את השיער מפניי, נושמת נשימה עמוקה ומנסה להסביר לה פעם נוספת.

"אני צריכה התחלה חדשה, סאם. כבר עברו חמישה חודשים, ולמרות זאת... רק לפני שבועיים ראיתי פתאום באיזה צהובון תמונות שלי מאחד הביקורים אצל ג'יימי, ואפילו תמונה שמראה אותי יוצאת מהמשרד של הפסיכולוגית שלי. זה מגוחך. לאן שאני לא מסתכלת, לאן שאני לא הולכת – הכול מזכיר לי. איך אני אמורה להתאושש כשכל יום פותח לי את הפצע מחדש, והוא ממשיך לדמם?"

"אבל את לא מכירה שם אף אחד," היא אומרת, והפנים שלה מתכרכמות מעל ערמת ארגזים במטבח שלי.

"אל תתחילי," אני אומרת לה בנימת אזהרה, אבל רגע אחר כך היא עוטפת אותי בחיבוק.

אני אוהבת את האישה הזאת. היא תמיד הייתה לצידי, כל חיי, אבל בתקופה האחרונה – קצת יותר משנה – היא הפכה לסירת ההצלה שנאחזתי בה בשארית כוחותיי. במיוחד מלפני חג המולד, מאז שג'יימי מת.

"חוץ מזה," אני אומרת לה ותוך כדי כך מניחה את ידיי על כתפיה ומרחיקה אותה ממני בעדינות, "כל הרעיון הוא שאני לא אכיר אף אחד, סאם. אני צריכה לנשום, אני כל הזמן מרגישה שאין לי אוויר."

"אבל מי יהיה איתך אם... כלומר, אם..."

אני יודעת מה היא מנסה לומר. אחרי שקברנו את ג'יימי, הייתה תקופה שממש צנחתי בנפילה חופשית לתוך בור שחור. כל מה שהעניק משמעות לחיי נעלם, והחיים הפכו להיות פשוט... בלתי נסבלים. סאם היא זאת שמצאה אותי והייתה צריכה להזעיק אמבולנס.

זה היה לקראת סוף חודש ינואר. הייתי המומה למראה הכאב שניכר על פניה כשהתעוררתי בבית החולים. הייתי כל כך אבודה במערבולת האבל החשוכה שלי, עד שאיבדתי את היכולת לראות כל דבר אחר. רציתי רק להקהות את הכאב שלי, אבל התוצאה הייתה שהכאבתי לה.

היא הרגישה נבגדת – שאני בגדתי בה. התובנה הזאת עודדה אותי לקבל את ההצעה להתאשפז לשישה שבועות לצורך טיפול. הטיפול נתן לי כללים ומסגרת שהייתי זקוקה להם כדי למצוא שוב את שיווי המשקל שלי.

את מתבלבלת כשכבר אין לך אחריות על הכתפיים או לוח זמנים שצריך לעמוד בו. כשהתבנית שלפיה חיית את חייך נעלמת בפתאומיות, וכבר אין לך מושג במה את יכולה להיאחז או לאיזה כיוון את צריכה ללכת.

"מותק," אני לוחשת ומרימה יד ללטף את לחייה. "אני אהיה במרחק שעה וחצי נסיעה. בהתחלה אני אמשיך להגיע לטיפול כל שבוע ואבוא לפגוש אותך בכל פעם שאגיע לעיר. אני לא נעלמת מהעולם." אני מרכינה את הראש כדי להסתכל לה בעיניים. "אני עושה את זה כדי לצאת מהמערבולת הזאת שמושכת אותי למטה. את מבינה? אני לא עוזבת אותך, אני מנסה למצוא את עצמי."

"מיקה, את בטוחה שאת..." הקול של ג'ייסון מתפוגג למראה אשתו העטופה בחיבוק שלי. הוא נראה המום. "מה פספסתי?"

"מיקה עוזבת, אידיוט," מתפרצת סאם ומסתובבת בתנופה אל בעלה, שכבר הרים את ידיו באוויר לאות כניעה.

"כן, את הקטע הזה קלטתי, הרי אני סוחב את הרהיטים שלה למחסן הזה בקווינסי כל סוף השבוע."

"בדיוק!" סאם מניפה את ידיה באוויר ושוב מתחילה לבכות. ג'ייסון המסכן מסתכל עליי במבט מוטרד, אבל למרבה המזל הוא עושה את הדבר הנכון ומושך אותה אליו לחיבוק.

אחרי כמה רגעים היא מפטירה משהו על זה שהיא צריכה להסתדר ונעלמת בחדר האמבטיה.

"היא על הקרשים?" שואל ג'ייסון בלחישה מדומה ומצביע באגודלו על דלת חדר האמבטיה.

"אוי לא, אף פעם, בשום מצב, אל תשאל אותה את השאלה הזאת."

"אני יודע, מיקה. כבר נכוויתי. למה את חושבת שאני שואל אותך?"

"היא פוחדת עליי, ג'ייסון, והיא כבר לא בוטחת בי. אני מבינה אותה. פישלתי, ואני לא מאשימה אותה. אילו הייתי במקומה, גם אני הייתי פוחדת."

"זה לא שאת עוברת לפאקינג אלסקה," הוא ממלמל, ואני מחייכת. הוא איש טוב, אבא נהדר ובעל אוהב, והוא יעשה הכול למען אשתו. הוא פשוט לא יודע איך להתמודד עם רגשות, וזה די מצחיק, כי יש לו תאומות שמתקדמות בצעדי ענק לקראת גיל ההתבגרות. הוא עומד לטבוע בים של רגשות.

∞

"תודה שוויתרת על מועדון הקריאה שלך ובאת איתי."

סאם מסתובבת ומחייכת אליי. "בכל מקרה שנאתי את הספר שבחרו לשבוע הזה. הדמות הראשית מעצבנת אותי. בקושי הצלחתי לגמור שבעה פרקים והעפתי אותו. לאישה הזאת אין טיפת היגיון."

אני מגחכת. למרות ההתמוטטות שלה במטבח שלי לפני כמה ימים, סאם היא בדרך כלל טיפוס פשוט וישיר. היא לא אוהבת שטויות. היא יכולה להיות מחוספסת, אבל אני אוהבת את הישירות שלה. מה שרואים זה מה שיש.

"ידעת שהם יבואו?" היא שואלת ומטה את ראשה לעבר הקבוצה המרוכזת בפינת הרחבה הגדולה של בית החולים, שבה מתקיים אירוע ההתרמה הערב.

"תיארתי לי." אני מושכת בכתפיי ומעיפה מבט אל החבורה הקטנה של העיתונאים, שלמרבה המזל מתמקדים עכשיו בדובר. "כל המי ומי של בוסטון הגיעו הנה, כולם נמצאים עכשיו במקום אחד."

כששמעתי לראשונה על אירוע ההתרמה לתוכנית ההשתלות החדשה של בית החולים, לא התכוונתי להגיע. התוכנית מיועדת להעניק תמיכה טובה יותר למושתלים, לבני המשפחות שלהם ולמשפחות של התורמים. האמת היא שפנו אליי וביקשו שאדבר על הצורך בתוכנית טיפול מקיפה יותר.

אני מבינה למה פנו אליי. לפעמים כשמישהי ידועה מדברת, לדברים שהיא אומרת יכולה להיות השפעה קצת יותר גדולה – לאו דווקא בצדק. אולי זה יעודד את התורמים לפתוח את הארנקים. אבל הפצע שלי עדיין טרי מדי, וסירבתי בנימוס.

למרות זאת, הרגשתי צורך להגיע. אולי כדי לבחון את עצמי, אני לא יודעת. אין לי זיכרונות טובים מבית החולים, אבל אילו הייתי נמנעת מהמקום, הייתי מבטלת את תשעת החודשים האחרונים בחייו של ג'יימי. הוא בילה הרבה זמן כאן בטאפטס.

"וואו," לוחשת לי סאם מהצד. "מי זה החתיך הזה, הענק עם הזקן?"

אני מפנה את מבטי לראות על מי היא מסתכלת. "אה, זה ריק פורצ'לו. הוא מגיש של הרֵד סוקס." אני מנופפת לו לשלום והוא נד בראשו לעברי.

"ברצינות?" סאם מתנשמת. "את מכירה אותו?"

"אה, כן. ראיינתי אותו כמה פעמים."

"איך בכלל אפשר להוציא מילים מהפה ליד בחור כזה?"

אני צוחקת. זאת עדיין הרגשה קצת משונה, חלודה, אבל גם משחררת. פעם נהגתי לצחוק הרבה.

"מותק," אני לוחשת באוזנה, "הוא היה כמעט עירום בפעמים ההן."

"לא נכון!" היא קוראת בקול רם קצת יותר מדי, וכמה ראשים מופנים לכיווננו.

"ששש. בטח אפשר למצוא את זה איפשהו ביוטיוב. זאת הייתה העבודה שלי, סאם. הייתי בחדר ההלבשה ברוב משחקי הבית שלהם, וגם בחלק ממשחקי החוץ. תאמיני לי, כשאת כתבת ספורט, את מתרגלת מהר מאוד לחדרים מלאים בחתיכים עירומים."

"די, אני בחיים לא הייתי מתרגלת לראות את זה..." היא נדה בראשה לעבר פורצ'לו, "במגבת."

"הוא השתמש במגבת רק בזמן הריאיון," אני מקניטה אותה, ובתמורה מקבלת מרפק בצלעות.

"לא מאמינה לך!"

שוב ראשים מסתובבים לכיווננו, והפעם בלוויית מבטים מעוצבנים.

"את מושכת יותר מדי תשומת לב," אני ממלמלת והודפת אותה קלות בכתף.

מצחיק, שנים עבדתי ככתבת ספורט באחת מהרשתות המקומיות של בוסטון, וסאם מעולם לא גילתה עניין כמו שהיא מגלה עכשיו. נכון, היא אף פעם לא התעניינה בספורט, למרות שתמיד תמכה בי והתגאתה בקריירה שבניתי בתחום שנשלט על ידי גברים. זה אירוני שדווקא עכשיו, כשהקריירה שלי למעשה מאחוריי, היא נזכרת להתעניין.

זה לא אמור להפתיע אותי. החברה שלי תמיד ידעה להעריך גברים יפים. היא עצמה נשואה באושר לאחד המובחרים שבהם, אבל כמו שהיא תמיד אומרת, זה לא הופך אותה לעיוורת.

לא שלי יש איזו בעיית ראייה, אבל רוב הבחורים האלה צעירים ממני בעשר או עשרים שנים, ומעוררים בי בעיקר דחף אימהי חזק.

המחשבה האחרונה שלי מכווצת לי את הבטן. הדחף האימהי הזה – כבר אין בו צורך.

"גם הוא ספורטאי?" שואלת סאם. השאלה שלה מחזירה אותי אל ההווה, ואני רואה שהיא מצביעה לעבר במה קטנה שהוצבה ליד המדרגות.

גבר רחב כתפיים ששערו שחור מכסיף, לבוש ז'קט ספורטיבי שלא ממש מתאים למידתו, ניגש אל המיקרופון.

"לא חושבת," אני ממלמלת, כי משהו בו בכל זאת נראה לי מוכר.

סאם מעיינת לצידי בתוכנייה, אבל אני מתרכזת בזר הנאה ומנסה להיזכר מאיפה הוא מוכר לי.

"ג'וד פארקס? נשמע לך מוכר?" היא שואלת, בדיוק ברגע שמנחה הערב מכריז את שמו.

אני מנידה בראשי לשלילה וצופה בו כשהוא עושה את דרכו אל המיקרופון.

"ערב טוב," הוא אומר אחרי שכחכח בגרונו. ניכר בו שהוא לא מרגיש בנוח, ואז עיניו הכהות ננעצות בעיניי. "לפני שנה וחודשיים אובחנה אצל הבת שלנו, שהייתה אז בת שמונה, קרדיומיופתיה חריפה. אני לא מתכוון להלאות אתכם בפרטים, ואגיד רק שבשביל הורה, הידיעה שלחיים של הילדה שלך יש תאריך סיום היא הסיוט הכי נורא שאפשר להעלות על הדעת."

המילים הכאובות שלו נוגעות לי עמוק בלב, ואני מרגישה כלפי הגבר הזה תחושה משונה של קִרבה. אני לא מכירה אותו, אבל אני שותפה לכאבו. "לפני חמישה חודשים," הוא ממשיך ואומר, והנשימה שלי נעתקת, "קלטי קיבלה לב חדש. קצת לפני שהלב הזה התחיל להזרים דם בגוף של הבת שלי, הוא פעם בגופו של ילד אחר. בזכות הנדיבות של..."

אני לא שומעת יותר כלום, אני כבר רצה לכיוון היציאה.

ג'וד

אני ממשיך בקושי להקריא את הנאום שהכנתי מראש.

הבחנתי בה כשהאישה שעמדה לצידה קראה "לא נכון" באמצע המצגת של הדובר הקודם. היא נראית הרבה יותר אסופה מהפעם הקודמת שראיתי אותה, אבל זאת היא, ללא ספק.

לא שכחתי את פניה מוכות האֵבֶל. חשבתי עליה מדי פעם בחמשת החודשים שחלפו מאז. העליתי בדמיוני כל מיני תרחישים שיכלו לגרום לה כזה כאב.

בחודש שאחרי ההשתלה של קלטי חיפשתי אותה לעיתים קרובות במסדרונות בית החולים. השתוקקתי לפגוש אותה שוב ולראות על פניה הבעה של תקווה. אולי פשוט תפסתי אותה ברגע של משבר. כאב לי מדי לשקול כל אפשרות אחרת.

אני לא יודע מה גרם לה לברוח פתאום עכשיו, אבל לי היה קשה להתאפק ולא לזנק מהבמה ולרדוף אחריה. הרגשתי דחף לא הגיוני לעשות את זה.

אני בחור די נינוח בדרך כלל, אני לא מתרגז או מתרגש בקלות, אבל אני צריך לגייס את כל כוחותיי כדי לסיים את הנאום, לקבל את התודות, לרדת מהבמה ולחזור לעמוד לצד קאסי. באנו הנה יחד בעוד מארק נשאר בבית להשגיח על הבת שלנו.

"אתה בסדר?" היא שואלת ומשלבת את זרועה בזרועי.

"כן, פשוט חשבתי שזיהיתי מישהי. את רעבה?" אני מוביל אותה אל שולחן הכיבוד בניסיון להסיח את דעתה.

זמן לא רב אחרי ששחררו את הבת שלנו מבית החולים, מארק וקאסי החליטו למכור את בית הלבנים שהיה להם בשכונת בֵּק בֵּיי בבוסטון ולעבור לצ'תם, שנמצאת רק עשרים דקות דרומית לאורלינס. זה היה הרעיון של מארק, ובהתחלה הוא הפתיע אותי. קאסי הסבירה שהם גילו שהיא בהיריון רק שבוע לפני הניתוח של קלטי. הם כבר דנו לפני כן באפשרות שיעזבו את העיר לקראת בואו של התינוק החדש למשפחה, אבל עם כל הטיפולים שקלטי צריכה לקבל אחרי הניתוח, מארק התחיל להסתכל על בתים בקייפ קוד. מארק הוא סופר, הוא יכול לעבוד בכל מקום, וקאסי היא רואת חשבון ועובדת מהבית מאז שקלטי נולדה, אז לא ממש משנה להם איפה יגורו.

הנסיעה מהבית שלהם לשלי אורכת עכשיו רק עשרים דקות, והיא קצרה בהרבה מהשעה וחצי שהיינו נוסעים לפני כן. המעבר שלהם חסך לכולנו הרבה מאוד לחץ. אנחנו עדיין צריכים להגיע לבוסטון לבדיקות של קלטי, אבל אנחנו מקווים שעם הזמן התדירות של הביקורים האלה תרד, ונגיע הנה רק כמה פעמים בשנה.

"אני רצינית," אומרת קאסי חדת ההבחנה בפה מלא, "מי זאת האישה הזאת? ראיתי אותך בוהה בה."

הייתי צריך לדעת שהיא תשים לב. "אני לא מכיר אותה," אני עונה ומושך בכתפיי, "נתקלתי בה פעם אחת, מזמן."

כמו שאמרתי, קאסי היא חדת הבחנה, ולכן היא לא מוותרת לי בקלות, "היא כנראה השאירה עליך רושם חזק."

אין לה מושג כמה.