התשובות

לא נותרו לי ברירות. ככה הדברים האלה קורים בדרך כלל, במוקדם או במאוחר אישה מפקידה את תקוותיה האחרונות בידי זר בתקווה שמה שאותו זר יעשה לה הוא מה שהייתה צריכה שיעשו לה.

כל כך הרבה זמן הייתי אישה שצריכה שאנשים אחרים יעשו לה דברים, וכל כך הרבה זמן אף אחד לא עשה לי את הדבר הנכון, אבל אני מתקדמת מהר מדי. אומרים שזאת אחת הבעיות שלי, שאני מתקדמת מהר מדי, אז אני מנסה לא להתקדם, להתנהל כמו שהתנהל אד, בשקט ובאיטיות. מובן שזה לא תמיד הולך לי, אני לא יכולה להיות בדיוק מי שאד היה בשבילי.

יש דברים שרק אנשים אחרים יכולים לעשות לך.

"קינסתזה פנאומטית אדפטיבית", קַפָּ"אוּת — הדבר שאד עושה לאנשים — דורשת שאדם אחד ידע ואדם אחר (אני, במקרה הזה), פשוט ישכב שם בלי לדעת. האמת היא שאני עדיין לא יודעת בדיוק מה זאת "קינסתזה פנאומטית אדפטיבית", חוץ מהעובדה שהיא גרמה לי (או שנדמה לי שהיא גרמה לי) להבריא. בטיפולים שלנו נהג אד להעביר לפעמים את כפות הידיים שלו מעל הגוף שלי, לזמרר או להמהם או לשתוק בעודו מארגן מחדש או מרפא לכאורה איברים לא נראים בגופי. הוא הניח אבנים וקריסטלים על פניי, על ידיי, לפעמים לחץ או פיתל איבר כלשהו בגוף שלי בדרכים מענגות ומכאיבות, ואפילו שלא הבנתי איך כל זה יכול לסלק מגופי את שלל המחלות, עם הקלה אי אפשר להתווכח.

שנה שלמה סבלתי כמעט בכל חלק בגוף ממחלות בלתי ניתנות לאבחון, אבל אחרי טיפול אחד בלבד אצל אד, בסך הכול תשעים דקות שבמהלכן הוא בקושי נגע בי, כמעט הצלחתי לשכוח שאני גוף. כאלה מותרות היו לי, לא להיכנע לריקבון.

צ'נדרה הציעה קפ"אות, היא כינתה את זה "פנג שווי לגוף האנרגטי, לוחמַת גרילה נגד אנרגיות שליליות." ואף על פי שלא פעם פקפקתי בדיבור של צ'נדרה על "אנרגיות", הפעם הייתי מוכרחה להאמין לה. זמן רב כל כך הייתי חולה שכמעט לא האמנתי עוד שאוכל להבריא וחששתי ממה שיחליף את האמונה הזאת אם תיעלם כליל.

"טכנית," הסבירה צ'נדרה, "קפ"אות היא מעין שיטת ריפוי ידנית באמצעות צ'י נירו־פיזיולוגי, טכניקה מעורפלת יחסית שממוקמת בשולי החזית הטיפולית, או בשולי השוליים שלה, תלוי את מי את שואלת."

הבעיה, כמו תמיד, הייתה שקופה. הבעיה הייתה כסף.

כדי להשלים סדרת קפ"אות נזקקתי לשלושים וחמישה טיפולים לפחות, כל אחד במחיר מאתיים עשרים וחמישה דולר, ופירוש הדבר שטיפול מלא יעלה לי כמו שכר דירה של חצי שנה בדירת שני החדרים החשוכה בעלת המבנה המשונה שגרתי בה כבר שנים (לא משום שהתאימה לי — תיעבתי אותה — אלא מפני שכולם אמרו שזאת מציאה שאסור לוותר עליה). ואמנם הרווחתי משכורת לא רעה בסוכנות הנסיעות, אבל תקרת האשראי, ההחזרים על הלוואת הסטודנטים והחשבונות הרפואיים ששחטו אותי בשנה האחרונה צמצמו את חשבון הבנק שלי לסנטים ספורים ואפילו למינוס בכל חודש, ואילו החוב כמדומה גדל בהתמדה.

בוקר נורא אחד, מורעבת ונטולת מזומנים, אכלתי את מה שנותר במזווה שלי לארוחת בוקר (דגי אנשובי שלא מזמן פג תוקפם מעורבבים בקופסת רסק עגבניות), ולעיתים קרובות הלכתי להרא קרישנה לארוחת ערב, משאירה את הנעליים ואת הכבוד העצמי בכניסה ומהללת את קרישנה (למיטב הבנתי, האל של מזון הקפטריה הצמחוני והמזמורים המשוגעים). אחרי "סעודת האהבה" הרביעית או החמישית, כשטילאקה לבנה ושמנונית מרוחה לי על המצח ופסטה מתנועעת בצלחת המתכת שלי כאילו יש לה חיים משלה, הבנתי שאהבתו חסרת הגבולות של קרישנה לעולם לא תספיק לי — כל כמה שאהיה רעבה, מרוששת או מבולבלת. מענה למודעה על "חוויה מייצרת הכנסות" שהוצמדה ללוח מודעות בחנות למזון בריאות, נראה לי כעבור כמה ימים כמו הברירה היחידה שנותרה, כאילו איכשהו ויתור על שארית חיי העלובים עשוי להיות הדרך הטובה ביותר להשיב לעצמי חיים אמיתיים.

שנה שלמה לא היו לי חיים, רק תסמינים. בהתחלה רגילים — כאבי ראש עקשניים, כאב גב, כאבי בטן בלתי פוסקים — אבל כעבור כמה חודשים הם נהיו משונים יותר ויותר. יובש תמידי בפה וחוסר תחושה בלשון. פריחה בכל הגוף. הרגליים שלי נרדמו כל הזמן, תקעו אותי במשרד או באמבטיה או בתחנת אוטובוס, בעוד קו אֵם־5 בא ונוסע, נוסע ובא. מתישהו סדקתי איכשהו צלע מתוך שינה. גבשושיות משונות הופיעו לי על העור ונעלמו, כמו ראשי צבים שצצים ושוקעים באגם. מכיוון שלא הצלחתי לישון יותר משלוש או ארבע שעות בלילה, ניסיתי — בימים שלא היה לי תור לרופא — לנמנם בהפסקת הצהריים; מצח על השולחן. נמנעתי ממראות ומקשר עין. הפסקתי לתכנן תוכניות ליותר משבוע מראש.

עשיתי בדיקות דם ועוד בדיקות דם, סקירות וביופסיות. הלכתי לשבעה מומחים, שלושה גינקולוגים, חמישה רופאים כלליים, פסיכיאטרית אחת וכירופרקט אחד לַפְתָן. צ'נדרה לקחה אותי למדקרת מפורסמת, למנתחת רוחנית ולבחור שמכר אבקות מסריחות בחדר אחורי של חנות דגים בצ'יינטאון. היו בדיקות ומעקב והקאות וכן הלאה.

"זה פשוט מתח," אמר מישהו, אבל הם לא יכלו לשלול סרטן או כשל חיסוני נדיר או התקף פסיכוטי או נירוזה, הכול בראש שלי — "פשוט אל תדאגי כל כך — נסי לא לחשוב על זה."

רופא אחד אמר: "מה יהיה הסוף עם הגוף הזה, אה?" ונאנח וטפח לי על הכתף, כאילו כולנו שותפים לבדיחה.

אבל לא רציתי שורת מחץ. רציתי הסבר. עצרתי בהיסוס מול חלונות ראווה של קוראים בכף היד ומדיומים. נתתי לצ'נדרה לקרוא לי בקלפי טארוט כמה פעמים, אבל תמיד קיבלתי חדשות רעות — חרבות ופגיונות ושדים ומלאך המוות. "אני חדשה בזה," היא אמרה, אפילו שידעתי שזה לא נכון. הצמדתי את רגליי המתעוותות לחזה, הנחתי את הסנטר על הברכיים והרגשתי כמו ילדה, מתגמדת לעומת כל מה שהיא לא יודעת.

כמה פעמים כמעט התפללתי, אבל הרגשתי ששום דבר ממילא לא נענה, ולא רציתי להוסיף עוד מסגרת לשתיקה.

אפשר היה לטעון בהיגיון שזה משהו בגנים, או תוצאה של בחירות שגויות, אבל באותה מידה יכול להיות שזה פשוט היה רצף חסר משמעות של ביש מזל, אולי קארמה שלילית שהרווחתי איכשהו. ההורים שלי היו אומרים שזה פשוט חלק מ"התוכנית שלו", אבל בעיניהם הכול כמובן היה חלק מ"התוכנית שלו". עכשיו אני יודעת שכל אחד יכול להסביר אסונות איך שהוא רוצה — זה לא חשוב. כשהכול חרא, לא משנה מי המנוול האחראי.