ובחרת בחיים

 מה סיפרה הציסטה שלי

היום אני יודעת שהכול מדויק. הציסטה שהופיעה שוב על השחלה שלי בגודל מנדרינה באה לספר לי במדויק מהו שורש הבעיה אצלי.

בגיל שלוש-עשרה, כאשר התוודעתי למחזור הראשון שלי עם קבלת הווסת, קיבלתי גם מסרים ברורים: המחזור הוא סבל. הוא מלווה בכאבים בגב התחתון, ברגליים, באגן ולעיתים ההרגשה כה רעה שצריך לשכב במיטה כמה שעות.

גם אצלי, אף על פי שבדרך כלל המחזור היה עניין קל, היו מפעם לפעם מחזורים קשים יותר (ההתקן התוך רחמי הֵרע את המצב). מדי כמה חודשים היה מופיע שטף חזק מלווה בכאבים באזור האגן והרגליים. כמו כולן, אמרתי לעצמי שככה זה להיות אישה, ומזלי שזה קורה רק לעיתים רחוקות.

כשכבר הייתי אם לשתי בנות (תשע ושבע), התחלתי לחוש דקירות בבטן התחתונה, מצד שמאל. התגלתה ציסטה גדולה על השחלה השמאלית שלי. אלו היו סימנים ברורים שמשהו השתבש. נוזלים עכורים החלו להצטבר ויצרו ציסטה. פניתי לרופא הנשים, והוא מיד ביקש לשאוב את הנוזל ולבדוק מה טיבו.

השאיבה עברה בהצלחה. הכול התרחש בחדר ניתוח בלא הרדמה כאשר מחדירים במעבר הווגינה שרביט ארוך ואליו מחוברות מצלמה ומחט ארוכה. כולנו ראינו על הצג את תהליך החדרת המחט והשאיבה. חשתי כאב חד וצורב מאוד... וזה עבר. לאחר מספר שעות של מנוחה חזרתי לביתי שמחה, חלשה מעט אך קלה.

כעבור כשנתיים שוב הופיעו דקירות בצד שמאל של הבטן התחתונה. בדיקה של הרופא העידה כי שוב גדלה ציסטה מלאה בנוזלים. עדיין לא עצרתי להבין מהו הגורם לשיבוש. מה מתחולל בגופי הנשי הנושא מידע שאינו מרפה? לא הגיע למודע שלי שהעניין רגשי הוא. שהרי אני מאמינה בגוף-נפש. לא הייתי פנויה לעצור ולהתבונן פנימה לקולות שדחקתי עמוק. עמוק עד כדי שלא יישמעו.

אין מנוס, שוב יש לחדור לעובי הגוף, לדקור את הציסטה ולשאוב את הנוזל. וכך היה. כשאני עדיין שבויה באמונתי ברופא המלומד וחוששת ממה שיכול להיות אם לא אשמע להנחיותיו, מצאתי עצמי שוב בחדר הניתוח. הפעם יודעת לקראת מה אני הולכת. הריטואל הקודם: דקירה; שאיבה עד הטיפה האחרונה; כאב חזק וצובט ברחם. נשמתי ועדיין לא הייתי מוכנה להקשיב לקול שבתוכי. החשש שחיי ישתבשו אם אעצור לרגע ואקשיב לאמת הפנימית שגופי מספר כבר בפעם השנייה גאה בי, הפחד שמשהו באמת לא בסדר אצלי. משהו לא טוב בקשר שלי עם בן זוגי, מערכת שכביכול אמורה לתת לי ביטחון. היה מפחיד לעצור ולהקשיב לעצמי באמת.

כעבור שעה של התאוששות חזרתי לביתי מהורהרת: האם עכשיו השתחררתי מהעניין? הרופא טען שהפעם השלפוחית הריקה שנותרה תידבק ונקווה שזה לא יחזור. אני מאמינה גדולה באנשים ואופטימית. השתכנעתי.

המשכתי בחיי, והמשכתי לחוות את אותן החוויות בזוגיות החדשה, כפי שהיו במערכת הזוגית הקודמת. השיבוש בזרימה האנרגטית שלי רק החמיר. המשכתי להתכווץ בכל פעם שלא העזתי לעמוד על שלי, שמא לא יאהבוני. לא עבר זמן רב וחשתי שוב דקירות חדות בבטן. עם כל ביוץ הלכו הדקירות והתחזקו עד שהיו שם באופן קבוע. הפעם הקשבתי וידעתי שהגוף שלי מסמן לי, קורא אותי לסדר.

הייתי תקועה. הדקירות סימנו כי יש צורך בטיפול. משהו רציני לא תקין ואינו בזרימה הטבעית. עדיין לא הבנתי שזה רגשי ועמוק וממלא את גופי. חסימות הנושאות את הדפוסים הרגשיים שלי. דפוסים של אישה מפוחדת. פוחדת לבטא את עצמה בפני בעלה ובפני עצמה. הפחד כיסה כצעיף עשן את מחשבותיי. שוב הייתי לילדה בבית אבא-אמא. איבדתי את יכולת הראייה הבהירה. מי צודק? האם אני אשמה? היו אלה חסימות רגשיות כלואות כקפסולות שהתאספו מילדותי ובבגרותי במערכת הרבייה ושיבשו את הזרימה הבריאה.

כאבים חזקים שהחלו בבטן התחתונה עלו למותן ושיתקו אותי. הגעתי למצב שבו אני מקופלת ושוכבת על הצד. התפתלתי. ״די!״ נפלטה קריאה מפי. ״אני חייבת לעשות שינוי במצב.״ היו בידיי כבר כלים ושיטת טיפול שבאמצעותם עזרתי לאנשים רבים. ״עכשיו אני חייבת לעזור לעצמי!״

כל המדיטציות והנשימות שידעתי אז לא עזרו לי, הייתי חייבת לקפוץ עמוק לתוך גופי ולהביט בעיניים פקוחות. לפגוש את הפחד והכיווץ הצורב. התחלתי בנחישות. (היתרון בטיפול הזה הוא שאפשר לטפל באמצעותו גם בעצמך. הסבר על הטיפול המלא יבוא בהמשך הספר.) אספתי את כל כוחותיי והחלתי להתמקד במקום הכאב ולאבחן את מהות החוויות הכלואות המשבשות את הזרימה הטבעית והבריאה של המערכת הנשית שלי.

אבחון: רודנות (חוויה שכפו עלי), פחד (חשש להגיב כפי שהייתי רוצה), זוגיות, זהות עצמית (מי אני בזוגיות? האם כך זה אמור להיות? ועוד), אי-שביעות רצון (יכול להיות של כל אחד מבני הזוג עם השני או עם מצבו).

אבחון זמן: מגיל חודשיים ועד יום הטיפול.

אחזה בי סחרחורת. אני רוצה להבין מה אני רואה (ממצאי האבחון). תוך כדי האבחון והוצאת החסימות מגופי החלו לעלות תמונות תמונות. חלקן שלי וחלקן של אימי. ההבנה הגיעה. זוהי חוויה של אימי בזוגיות שלה. אני בת כמה חודשים, אני מתכווצת איתה בעודה חוששת מהתרגזויותיו של אבי. היא מתכווצת בפחד. אימי אוספת חוויות מכווצות ואני יחד איתה. בדיוק את אותן החוויות והאמונות הרגשיות, שנה אחר שנה.

גם עכשיו, בחיי הבוגרים, במערכת הזוגית שלי, אני חווה את אותן החוויות. ליבי דופק. מפוחדת ומתכווצת. חוששת להגיב ולענות לו, שרק לא יתרגז עוד יותר, שרק לא יהיה עימות. דפיקות ליבי מואצות. אם יהיה עימות הרי זה יכול להיות נורא!

כל אלו חוויות כלואות החוסמות את גופי.

בעודי מבינה ומודעת למהות החוויות הכלואות, משכתי עם ידיי את התדרים הללו מחוץ לגופי. הופיעה דקירה חזקה בבטן. אני נושמת לכאב. אוספת עוד כוח, מדמיינת את האור הלבן, המגיע ממעל, ומכוונת בנגיעות קלות עם אצבעותיי לכמה מקומות בגופי. נשימה עמוקה, ספונטנית, התרחשה. אוויר נכנס לתוכי. משהו התרחב. הרגשתי זרמים בגופי כמו צמרמורת. ידעתי שזו אנרגיה חדשה שזורמת והיא טובה לי.

תחושת הקלה. המשכתי. התמקדתי בכאב ואבחנתי שוב. אותו מידע. אותן חוויות: פחד. זוגיות. שתלטן.

אני חייבת לשחרר את גופי מכל זה. סימנתי לגופי והוצאתי עוד מתוך גופי. נשמתי והתמקדתי, הטענתי באמצעות התכוונות ובקשה לאנרגיית ריפוי, אור האין-סוף. נשמתי נשימות עמוקות. גופי הגיב, ושוב חשתי התרחבות, גופי החל להזדקף. חשתי את הזרימה שהתפשטה לחלקים נוספים בגופי. התמסרתי לצמרמורות, לזרימה החדשה. עוצמת הכאבים ירדה. יכולתי לחזור ולהאמין בגופי. כפי שהשיבוש נוצר כך הוא יתרפא. גופי יודע לרפא את עצמו.

כל חסימה סיפרה לי מחדש על החוויות המכווצות שהיו לי בקשר הזוגי שלי. ראיתי את הדפוס הרגשי שחזר על עצמו מילדותי ואולי עוד מימי העוברות ברחם אימי כשהיא התכווצה לצד בעלה, אבי. האבחון הראה, שחור על גבי לבן, את אותו הדפוס הרגשי בחוויית הזוגיות שלי. שמחתי להוציא ולפרום את החסימות הללו. לפתוח את המעברים. גופי התרכך והכאב פחת ופחת. בכל אבחון עלתה שרשרת זיכרונות של הפחדים, הם ריצדו בתמונות. ובהמשך גם זיכרונות מהילדות, פחדיי מאבי שלמעשה לא כעס עליי אלא רגז על אחרים. ואולי על עצמו או אולי אלו כעסיו בעקבות אכזבותיו. אבל לי הייתה זו חוויה שאיימה על כל הווייתי.

כעבור שלושה שבועות פסקו הכאבים. גם הבדיקות אישרו: הציסטה נעלמה. גופי שב לזרימה הבריאה ואני חשתי שינוי רגשי ניכר. חשתי שהמרכז הפנימי שלי זקוף יותר. תחושה בטוחה יותר ומשחררת.

ככל שגופי המשיך בזרימה ובריפוי הטבעי, חופש, יצירתיות והתרחבות היו לחלק בחיי. תחושת חיבור, שמחה ואהבה עם עצמי ועם אנשים היקרים לי פעמה בי.

השינוי הפנימי פתח בפניי את האור הפנימי. כשאני מתחברת בתודעתי לאור האין-סוף גופי מיד מתמלא באור. השלד, הרקמות מתמלאים באור וכל הגוף וההילה מתמלאים באור. לפניי מרחב של אור, מרחב אין-סופי. מכל עבר. חוויית אחדות אין-סופית. (בדפים הבאים תתואר הדמיה לחיבור האור ולזרימתו בתוכנו.) זהו מרחב המביא עימו ביטוי של מי שאני באמת.

כל אחד שמצא את דרכו לקליניקה שלי, עשה בחירה וקיבל אחריות להרגיש יותר טוב. מרחב הריפוי המתקיים בקליניקה הוא מרחב מלא אמונה ואופטימיות. אמונה וידיעה שיש בתוכנו פוטנציאל הריפוי. בכל אחד המגיע, למרות מצבו הזמני, התקוע, יש בו חלק מואר היודע מי הוא באמת מלא טוב וחסד.

הנחיה להזרמת האור בתוכנו

שב כשגבך זקוף. עצום את העיניים, הקשב לנשימות, פנימה והחוצה.

דמיין שקרן אור המגיעה מלמעלה, מהאין-סוף, קרן רכה וזכה, פוגשת את קודקוד ראשך.

האור מתחיל לזרום פנימה, כמו מים הזורמים מטה לשלד.

האור ממלא את עמוד השדרה, זורם מטה וממלא חוליה אחר חוליה עד עצם הזנב.

האור מהאין-סוף ממשיך לזרום וממלא את מפרקי הירכיים, את עצמות הירכיים.

האור זורם וממלא את מפרקי הברכיים ואת עצמות השוקיים.

האור זורם וממלא את מפרקי הקרסוליים, וממלא את כל שורות העצמות הקטנות בכף הרגל עד קצות האצבעות.

כעת האור זורם וממלא את עצמות האגן.

האור זורם וממלא גם את עצם החזה ועצמות הצלעות.

האור ממלא את עצמות הבריח, עצמות השכמות, עצמות הכתפיים, מפרקי הכתף.

האור זורם וממלא את עצמות הזרועות, ממלא את המרפקים ועצמות האמות.

האור זורם וממלא את מפרקי כפות שורש הידיים ואת כל שורות העצמות של כפות הידיים.

האור ממלא את עצמות הלסת והגולגולת.

כל השלד שלך מואר באור לבן וזוהר... התבונן בשלד היפה שלך.

אור האין-סוף ממשיך לשפוע ולזרום, ומתחיל למלא את הרקמות והאיברים, כולם, הפנימיים והחיצוניים.

כולך מלא באור, כולך קורן.

גם ההילה כולה מלאת אור.

החדר מתמלא באור.

אתה והאור - אחד.

אפשר לעצמך להישאר בחוויית האחדות כמה דקות ארוכות.

בהצלחה!