ודרך אין אחרת

לחזור לרוח תש"ח:

הקדמת המחבר, אביחי ברג

לפני כמה שנים ראיינתי את טובה עופר, חובשת ומלוות שיירות מחטיבת 'פלמ"ח הראל'. את הריאיון קיימתי כאשר באמתחתי כבר עשרות ראיונות עם לוחמי תש"ח. הכרתי את סיפורה של החטיבה בצורה זו או אחרת מן הראיונות הקודמים, אולם הקשבתי לטובה בעניין כשהחלה לספר על השיירות שבהן השתתפה, על באב אל ואד ועל המצור על ירושלים.

לפתע, תוך כדי שדיברה, דמעות החלו לזלוג מעיניה. "טובה", אמרתי מופתע, "עברו הרבה שנים, את עדיין מתרגשת?". טובה לא הצליחה לעצור את דמעותיה. "אני, טובה עופר לבית שכטר, הבאתי שיירות לירושלים! מה אפשר לעשות יותר מזה?".

הרגעים האלו עם טובה היו חוליה ברגעים רבים שהיו לי עם לוחמי ולוחמות תש"ח. את הרגעים האלה, יחד עם סיפורי הקרבות, רציתי שתחוו גם אתם בספר הזה.

איך הכל התחיל? חודשים ספורים לאחר שחרורי מצה"ל מצאתי את עצמי עם תיק גדול במשרדי בית ספר שדה 'שער הגיא'. המנהלת, אפרת זקבך, ביקשה ממני לחתום לשנתיים של עבודה, למרות שמעולם לא הדרכתי טיולים ולא עסקתי באופן עמוק בהיסטוריה.

עולמו של בית ספר שדה טומן בחובו עומס אין סופי, אך גם מלא בהתקדמות וחדוות עשייה — הדרכות והרצאות, לימוד חומרים חדשים, הכשרת מדריכי טיולים צעירים ועוד. עיסוקו המרכזי של בית הספר שדה 'שער הגיא' הוא בקרבות מלחמת העצמאות, ואף אני כקודמיי בבית הספר שילבתי מדי פעם מפגש עם לוחם מתש"ח, וזאת מסיבה אחת: רציתי להיות מדריך טוב יותר, ואת זאת השגתי על ידי הוספת פן אישי להדרכה.

בתחילה רק ישבתי והקשבתי. המחשבה על תיעוד, לא נעים לציין, כלל לא עלתה על דעתי. רק לאחר מספר מפגשים התחלתי לכתוב ולסכם את השיחה, עדיין רק בשבילנו, המדריכים בבית הספר שדה. אט אט חלחלה אליי ההבנה כי לתיעוד שהלך והצטבר אצלי יש ערך היסטורי וערכי עצום. התחלתי להגיע אל הלוחמים הביתה, לבדי או בליווי מדריכים ומדריכים לשעבר מבית הספר שדה. במשך חמש שנים הקלטתי ולעיתים אף צילמתי את המפגשים. כמעט בכל המקרים המפגש נערך בשמחה גדולה מצד הלוחמים והלוחמות, שרצו לספר את סיפורם.

חלק מחבריי ומוריי, ששמעו במשך השנים כי אני פוגש את לוחמי תש"ח ומתעד אותם, ניסו להניא אותי מכך ולשכנע אותי כי אני מכלה את זמני לריק. "מה זוכרים אחרי שישים־שבעים שנה?", "בספרים כבר כתבו הכול והרבה יותר מדויק", היו רק חלק קטן מההערות שקיבלתי. אבל הערות צוננות אינן יכולות לכבות מפגש חם. הפגישות עם הלוחמים היו עבורי חוויה מרגשת, מלמדת ומעמיקה שעמדה בפני עצמה, בלי קשר לערך התיעודי שבה.

בפגישות עמם היה חשוב לי להגיד ולשדר ללוחמים כי אנחנו, הדור הבא, מעריכים עד אין סוף את מה שעשו בעבורנו. הרגעים המרגשים ביותר היו בחברת לוחמים שזיכרונם נחלש מאוד ולא תמיד התמצאו לגמרי במה שקרה סביבם. מצאתי את עצמי נוסע שעתיים, רק כדי לגלות שהלוחם שאיתו אני נפגש כבר לא יכול לספר את סיפורו. במשך שעתיים נוספות שמעתי ממנו שוב ושוב את אותו הסיפור, ושוב נסעתי שעתיים הביתה. מבחינתי היה זה המעט שיכולתי לעשות עבור מקימי המדינה.

לעיתים ילדי הלוחמים עצמם לא רצו שאגיע: "אבא כבר לא זוכר כלום", "אמא כבר מאוד מבולבלת", אך לי היה חשוב להגיע גם במקרים שבהם לא יצאתי עם חומר היסטורי, אבל כן עם מפגש אישי ואנושי. כמובן, היו גם רבים שרצו מאוד שאפגוש את הוריהם או סביהם הלוחמים והאיצו בי לעשות כן, ואני מודה להם על האוצרות שגיליתי בעקבות פגישות אלה.

כאשר פנו אליי מהוצאת 'סלע מאיר' בהצעה לאגד את סיפורי הלוחמים בספר, ידעתי כי שליחותי הגיעה לתכליתה. מתוך עשרות המפגשים שתיעדתי בחרנו שבעה עשר שחשנו כי זה לצד זה יספרו בצורה הטובה והבהירה ביותר את סיפורה של מלחמת העצמאות מפיהם של לוחמי התקופה.

כל לוחם שפגשתי ותיעדתי הוא גיבור וסיפורו מכובד, ראוי וחשוב. עם זאת, לצורך כתיבת הספר נאלצתי לוותר על סיפורים שלא הייתה בהם מספיק עלילה כדי להרכיב פרק שלם, או שהמאורעות כבר סופרו מפיה של דמות אחרת בספר. במקרים אחרים התגלתה מורכבות מחקרית כאשר לא הצלחתי לאשש את הסיפורים שסיפרו הלוחמים. לפעמים הלוחם השתתף בכל כך הרבה קרבות ומאורעות, עד שאי אפשר היה לדחוס אותם לעלילה סדורה אחת. כל החלטה שלא להכניס לספר את סיפורו של לוחם שפגשתי הייתה החלטה כואבת שחתכה בבשר החי.

סיפורי הלוחמים עברו השוואות ובדיקות בספרות הרלוונטית. השתדלנו להיצמד לעדויות הלוחמים: מעולם לא תיקנתי לוחם ואמרתי לו כי הוא טועה, ומבחינתי מה שסיפר זוהי האמת מנקודת מבטו, שמחתי לשמוע את שהיה לו לספר. עם זאת, עשיתי מאמץ גדול להיצמד לעובדות המופיעות בספרי המחקר והשתדלתי ככל יכולתי להביא את הסיפור המדויק ביותר שיוכל לצאת תחת ידי. אם נפלה בספר טעות היא באחריותי, ואשמח אם תודיעוני.

הספר איננו יצירה מחקרית אלא ספר לקריאה, השראה וחינוך, ולכן לא מובאים בו מראי מקום. בסוף הספר הבאתי את רשימת הספרים שבהם נעזרתי. אם יהיו קוראים שירצו לראות ברשימה את שאני רואה בה — קריאת חובה לכל אזרח במדינת ישראל — לו זה יהיה שכרי.

ברצוני להודות ללוחמים ולבני משפחותיהם שפתחו בפניי את ביתם ואת ליבם.

על הוצאת הספר לאור אני חייב תודות רבות לאנשים רבים, ואזכיר רק את חלקם שלא על פי סדר החשיבות.

תודה לאנשי בית ספר 'שער הגיא' לכל שנותיו, שצעדו יחד איתי בשבילי הטיולים ובשבילי תש"ח. מנהלים ומנהלות, רכזי הדרכה, בנות שירות, מדריכים, בוגרים וכולם; למורי משה חרמץ, שלימד אותי הדרכת מורשת קרב מהי; לד"ר דורון שר אבי וד"ר ירון עובדיה שהיו חלק משמעותי מבניית עולם ההדרכה שלי.

ברצוני להודות לדביר שוורץ, העורך הראשי של הוצאת 'סלע מאיר', שפנה אליי עם הרעיון להוציא את ספר הראיונות לאור; לנחום אבניאל, עורך הספר, שעשה עבודה נהדרת מהרגע הראשון; לרותם סלע, מו"ל הוצאת 'סלע מאיר', על הדחיפה והאמון, ולד"ר גיל הכהן שעמל על מציאת סיכות היחידות שצילומיהן מופיעים בספר.

תודה לתומכים הרבים שלקחו חלק במסע גיוס ההמונים לספר. תודה מיוחדת לתומכים בסכומים גדולים, שחלקם חפצו בעילום שמם:

סבתא לי וסבא זכריה, דודה שנה ומשה גוטסמן, יהודה הולשטיין, ירוחם לוין, ערן לפיד, שי שצופק, משפחות רוט ושץ, משרד האדריכלים 'במרחב', בית ספר שדה עפרה — החברה להגנת הטבע — תרומה גדולה הרמתם להשבתה של רוח תש"ח.

ולבסוף אודה להוריי, דוד וחיה, על ההשקעה הרבה; ולאשתי היקרה מירה, שהכל בזכותה.

את רגעי השיא בפגישותיי עם הלוחמים קשה היה להכניס לספר. הרגעים שבהם המרואיין החל לבכות בהתרגשות כשנזכר בקרבות הקסטל או בקרבות נגבה — בחדר כולו לא נשארה עין יבשה. בכל ריאיון וריאיון נשבה רוח גדולה, רוח תש"ח: רוח של ציונות, אהבת העם, אהבת הארץ, רעוּת, אחוות לוחמים, דבקות במשימה וחתירה לניצחון.

הרוח הזו צריכה ללוות אותנו גם היום. בעיניי, הפילוגים והמורכבויות שאיתם מתמודדת מדינת ישראל יכולים לקבל מענה אם נחזור לרוח תש"ח. חזרה אל הרוח מתחילה בהיכרות עם האנשים נושאי הרוח, ולכך נועד הספר שלפניכם.