1
הארמון הבנוי לתלפיות של דוד בן־ישי ניצב על הגבעה הרמה ביותר בירושלים, מוקף חומה עבה ומתנשא מעל לעיר כולה וסביבתה. הוא התנוסס מעל לבית הנשים שבתחומו ובתוך חומתו, והיה גבוה אף מהמצודה שבסמוך לו, שאנשי החיל המוצבים בה היו אמונים על שמירתו.
בקצה הארמון, בקומתו השנייה, העליונה, היה חדר משכבו של המלך, שחלונו נשקף אל חצר בית הנשים ואל העיר ירושלים וכל אשר סביב לה. החדר היה מרוהט בהדר. קירותיו עוטרו במרבדים מעשה רוקם. על החלון היה תלוי וילון בצבע השני, הלוא הוא צבע התשוקה והגשמתה, שבשנים עברו היה אותו וילון עֵד לזו וגם לזו לעתים קרובות. שכן דוד, המלך הנודע לתהילה ורב־המעללים, היה במשך שנים רבות גבר בשר ודם בעל תאווה עזה שנשים רבות היו יעד לה בזמנים שונים.
אך לא עוד. עתה היה המלך זקן בא בימים. מיטת השן רחבת המידות, מכוסה במצעים רכים, עדיין עמדה שם כנגד הקיר שמול החלון. אולם מיטה זו, שבעבר אירחה יותר נשים מכל אשר יכול איש בבית המלך לזכור, ועליה נזרעו צאצאיו הרבים של המלך ברחם אמותיהם, הכילה עתה רק את גופו הכחוש ואכול החולי של דוד עצמו.
על הקיר שלימין המיטה נשען ארון עץ אלון שגולף בידי חרש עץ אומן, ובו בגדיו וחפציו של המלך. וליד הקיר שלשמאלה של המיטה עמד ארון מגולף נוסף שבו נערמו צנצנות מלאות בשיקויים ובמשחות, שנועדו להעלאת ארוכה לפצעיו ולהקלת מכאוביו של המלך. ועל הרצפה היו פרושים שטיחים צבעוניים רכים, שבמשך שנים שקעו בהם רגליו היחפות של המלך. ואולם עכשיו, שתש כוחו, הוא כמעט לא דרך עליהם.
היה זה החודש השמיני שכולו סתיו, ורוח קרירה נשבה בחוץ. הקירות העבים, התריס והווילון שעל החלון עמדו חוצץ בפניה, והאש הבוערת באח העלתה את החום שבחדר עד כי היה כבד מנשוא.
על אף זאת, רעד המלך מקור. ככל שמשרתיו כיסו אותו בשמיכות צמר ועור עזים, גופו לא התחמם. דומה שהחום לא יכול לחדור לתוכו פנימה ולהניס את הקור. וזה הוסיף להרעיד את עצמותיו, כאילו הוא מתריע על דעיכת החיים, על המוות הקר, ההולך וקרב ונהיה מוחשי יותר מיום ליום.
דוד גם היה חלש עד שבקושי הצליח להתרומם ממיטתו, וגרוע מכך — לא היה לו רצון לקום. ועל אף שהיה עייף עד מאוד, לא ערבה לו שנתו.
המרפאים הנודעים ביותר בארץ הובהלו אליו, אך לא הצליחו להביא מרפא לחוליו.
היה ברור לכל מי שעיניו בראשו כי חיי המלך לא יארכו עוד זמן רב, ובכל זאת הוא טרם הכריע מי מבניו ימלוך תחתיו. יועציו ופקידיו, שבידיהם הפקיד את ניהול ענייני הממלכה, חששו פן ימות לפני שיכריז על יורשו. או אז תפרוץ מלחמה בין בניו, שתגרור את הארץ כולה למלחמת אחים עקובה מדם.
מקורביו היו אובדי עצות, כולם זולת יואב, בנה של צרויה, אחותו של המלך, שהיה שר צבאו. האיש רקח בראשו תוכנית שתאריך, כך קיווה, את חיי המלך, ובעת ובעונה אחת תבטיח את המלוכה לזה מבניו שהוא עצמו חפץ ביקרו.
*
למלך דוד היו בנים רבים. אבל רק אחד, אדוניהו בן־חגית, התנשא והודיע קבל עם: “אני אמלוך.“ והמלך פסח על שתי הסעיפים והתקשה לבחור בינו לבין בן אחר, צעיר ממנו בהרבה, שגם הוא נשא את עיניו למלוכה, שלמה בן־בת־שבע. ומקורבי דוד נחלקו בין המצדדים באדוניהו לבין הנוהים אחר שלמה. אך רק המלך יכול להמליך מלך חדש, ואלה וגם אלה, וכמוהם העם כולו, חיכו למוצא פיו.
באותו יום של טרם־חורף, בעת שהמלך נם את שנת הצהריים שלו, נועדו שניים ממקורביו בחדר המבוא הקטן אשר לחדר המשכב שלו. חדר זה היה חף מקישוטים, ולא היו בו רהיטים לבד מכמה כיסאות פשוטים, שעמדו בשתי שורות לאורך הקירות. הם משכו שניים מהם קדימה. וכך, בשבתם קרובים זה מול זה, יכלו להתייעץ ביניהם בקולות נמוכים, מבלי שהמלך יוכל להאזין לשיחתם.
השניים, הלוא הם יואב שר הצבא ואביתר הכוהן, ביקשו להמליך את אדוניהו שהיה בן בריתם, אך נאמנותם הייתה נתונה גם למלך והם חרדו לשלומו. “הבה נביא אליו את אחת מנשיו או מפילגשיו שתשכב במיטתו ותחמם אותו בגופה,“ הציע אביתר. הוא היה כהה עור וצנום, בעל קימור בגבו, שגרע מקומתו הגבוהה - ומחיבת המלך אליו.
“לוּ חפץ המלך באחת מהן בזרועותיו, היה מצווה להביא אותה אליו,“ השיב יואב בן־צרויה, שהיה בינוני בגובהו ובריא בשר, ואשר גופו השמן גם הוא לא עורר את חסדו של המלך.
“לא ייגרם כל נזק מכך שנציע לו פילגש. אם לא ירצה בה, לא יהסס לסרב,“ עמד אביתר על דעתו.
“ומה נעשה אז?“ תהה יואב.
אביתר הרים את ידיו לצדדים כאות לחוסר אונים, מה שהמריץ את יואב להכריז, “יש לי תוכנית נועזת בראשי.“
עיני הכוהן נקבעו בפניו של שר הצבא, אך זה לא מיהר לגלות לו את הרעיון שעלה במוחו.
כדרכם בעת שהותם בארמון המלך, לבשו שניהם בגדי שרד. אביתר היה עטוי בכותונת לבנה ובאבנט שתכלת וארגמן נשזרו בו זה בזה, ומצנפת שכולה תכלת כיסתה את השיער הקלוש שעל ראשו. יואב עטה מדי קצין רם מעלה בצבא שצבעם זהוב; והכובע בצבע נחושת שלראשו הסתיר מעין רואה את הקרחת אשר מתחתיו, שרק קווצות שיער מעטות ומלבינות נותרו בשוליה. הוא משך באחת מהן, ובמקום לגלות את תוכניתו לכוהן אמר, “במשך שנים, ככל שהלך המלך והזדקן, הנשים שלקח למיטתו היו צעירות יותר.“
“ומה הטובה הצומחת לנו מכך?“ השתאה אביתר.
“האין זה ברור?“ השיב יואב, “כעת בזקנתו, הוא ללא ספק משתוקק לנערה צעירה אף יותר מכל הקודמות.“
“ובכן?“
“ובכן, נביא לו נערה צעירה ותמימה ויפת מראה,“ אמר יואב בלחש. “היא תועיל לו יותר מכל מרפאיו אובדי העצות, ומנשיו הזקנות ופילגשיו המזדקנות גם יחד.“
בעוד אביתר מהרהר במה ששמע, הוסיף יואב, “נערה כזאת תוכל להביא תועלת גם לנו.“
“איך?“ אביתר זקף את גבותיו.
“אם יעלה הצורך, היא תוכל להיות לנו כלי ללחץ על דוד במאבק על המלוכה.“
“חדל לחוד חידות,“ התקומם אביתר, אף כי בלחישה.
“נפתה אותה לחבור למחנה שלנו, ואם נפש המלך תהיה קשורהבנפשה - כפי שבוודאי תהיה — היא תוכל לשכנע אותו לפעול לטובתנו.“
“ואיך נבטיח את נאמנותה לנו?“
“חגית תרעיף עליה כל טוב, ואדוניהו בנה יבטיח לקחת אותה לו לאישה לאחר מות המלך. התקווה שתהיה אשת מלך תמריץ אותה לתמוך בו. ואין זה הכול,“ הוסיף יואב בחיוך מסתורי.
“מה עוד מסתתר מתחת לכובע הגדול שעל ראשך הקירח?“
“אם הנערה תמאן להיות לנו לעזר, נרחיק אותה מן המלך. ולא נשיב אותה אליו עד שיכריז על אדוניהו כעל יורשו. המלך הולך ונעשה נרפה לא רק בגופו כי אם גם ברוחו, ומרוב כמיהתו אליה, ייכנע לנו.“
“ואם היא תדבק בו ולא תאבה לנטוש אותו?“
“כי אז נרחיק אותה ממנו בכוח הזרוע.“
אביתר היה אחוז ספקות. “מזימתך חסרת תוחלת...“ פתח. אבל לפני שעלה בידו להשלים את דבריו, ניעור המלך מתנומתו.
*
שני מקורביו של המלך לא שתו לבם לכך שהדלת אל חדר המשכב של המלך הייתה פתוחה כדי סדק. וכאשר התעורר, שמע רחש קולות עולה מחדר המבוא.
הוא ציווה על ראש משרתיו, האיש שבו נתן אמון יותר מאשר בשאר משרתיו, לקרוא לשוהים שם. וכשנכנסו נזף בהם, בקול חלש אך בנימה תקיפה. “הפסיקו להתלחש. הקולות העמומים שלכם כמו חורצים חריצים במוחי. הגידו את אשר עם לבכם.“
“דיברנו על כך שלאדוני המלך דרושה אישה במיטתו כדי שתחמם אותו,“ השיב הכוהן. “הבה נקרא לנשי המלך ולפילגשיו להתייצב לפניו בזו אחר זו, ואדוני יוכל לבחור באחת מהן.“
לאחרונה התקרר הלהט של דוד לנשים, כאוויר של יום קיץ לוהט המצטנן עם בוא הערב. לכן נקעה נפשו מן ההצעה והוא הניף את ידו הרועדת מקור בבוז. “טעמן סר בעיניי. עצם המחשבה שאחת מהן תשכב במיטתי, ויהיה עליי להרגיש כנגדי את גופה הנובל, גורמת לי לרעוד אף יותר ממה שאני רועד זה כבר,“ אמר. “אין עוד דבר שניתן לעשות בעבורי,“ הוסיף. “עזבו אותי לנפשי.“
יואב אזר עוז ואמר, “אם נשיו ופילגשיו אינן לרצונו, יש מוצא אחר. יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי־לוֹ סֹכֶנֶת.“ מן המיטה לא עלה קול מחאה, מה שדרבן את יואב להוסיף, "וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ.“
המלך לא ענה, אבל ידע לדבר בעיניו כפי שאחרים מדברים בפיהם. מאז נעוריו היה דוד ידוע ביפי עיניו ובשלל הרגשות שנשקפו בהן. צבען היה כחול עמוק, כאילו קצרו את כחול הרקיע בעת שקיעת השמש. לעתים ריצדו בהן להבות של שמחה, ולעתים קדרו מזעם כמו השמים בעת סערה. וכששמע את דברי יואב, חזר פתאום הבוהק של ימי עלומיו וזהר בהן.
האור החדש לא נעלם מעיני אביתר, אך לא גרם לו לאמץ את תוכניתו של יואב. לאחר ששניהם יצאו מעם המלך, והפעם סגרו את הדלת מאחוריהם היטב, אמר, “הגית רעיון מופלא. ואיה נמצא את אותה נערה בתולה שתחמם את המלך ותשבה את לבו?“
יואב התמהמה מלהשיב ואביתר המשיך, “אם אתה חושב שאביא אליו את אחת מבנותיי הבתולות, זהו רעיון נפל שמוטב שייקבר עוד בטרם נולד.“
יואב הכיר את שלוש בנותיו של אביתר, וחשב בלבו שאף אחת מהן אינה יפה מספיק כדי למצוא מסילות ללבו ולגופו של המלך. בנותיו הוא היו חינניות, אבל להן הועיד גורל טוב יותר. אולם הוא שמר את המחשבות האלו בלבו, ואמר, “נטיל על ראש המשרתים, נאמנו של המלך, לשלוח רצים שיבקשו נערות יפות בכל גבול ישראל.“
“והיה אם אף אחת מהן לא תשביע את רצונו?“
“אני מכיר נערה בתולה יפהפייה המתאימה באופן מושלם לתכלית המיועדת.“
“אם אתה מכיר אותה, איך קרה שעודנה בתולה?“ התלוצץ אביתר.
“אמה מנעה אותה ממני,“ ענה יואב ברצינות רבה.
“ובכן, אני אטיל את המשימה שדובר בה על ראש המשרתים. ואתה, צא והבא את אותה נערה יפהפייה, שבדרך פלא עודה בתולה, ונקווה שלפחות אחת המשימות תצלח.“
“כך אעשה,“ אמר יואב, ולא שיער עד כמה יקשה עליו להביא אל המלך את הנערה שיופייה נשמר בזיכרונו.
Aviva –
והמלך לא ידעה
” וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיְכַסֻּהוּ, בַּבְּגָדִים, וְלֹא יִחַם, לוֹ. ב וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו, יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה, וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּתְהִי-לוֹ סֹכֶנֶת; וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ, וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. ג וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל; וַיִּמְצְאוּ, אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, וַיָּבִאוּ אֹתָהּ, לַמֶּלֶךְ. ד וְהַנַּעֲרָה, יָפָה עַד-מְאֹד; וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ. ” (מלכים א’ פרק א’, פסוקים א’-ד’)
ארבעה פסוקים בספר התנ”ך מציגים את דמותה של אבישג השונמית לראשונה לעולם, ארבעה פסוקים שאליהם מתלווה איזכור שמה של השונמית עוד פעמים בודדות בסיפור אחרית ימיו של דוד המלך והמלכתו של שלמה בשני הפרקים הראשונים בספר המלכים א’. ומאזכורים אלו נולדה דמותה של מי שיופיה נדמה שהוא מרכז קיומה בהגות היהודית ואת סיפור חייה מבקשת לספר חוה עציוני-הלוי בספר הנוכחי. לצד תיאור השתלשלות קורותיו של דוד בימים האחרונים פורשת עציוני-הלוי גם את המתואר בשלושת הפרקים הראשונים בספר מלכים א’ מרגע הגעתה של השונמית לביתו של המלך דוד ועד למשפט שעורך שלמה המלך בעניינן של שתי נשים הטוענות שהן אמו של תינוק אחד ומקובל לקרוא לו היום “משפט שלמה”
אז איך הופכים סיפור תנ”כי לספר עלילתי? אם אתם חוה עציוני-הלוי, כנראה שבצורה פשוטה מאוד. יוכי ברנדס עשתה זאת לראשונה בשנת 2008 עם ספרה “מלכים ג'” שהציג לציבור הקוראים בארץ את סיפורי התנ”ך מנקודת מבט מעט שונה… ועסק בימי מלכותם של שאול, דוד ושלמה. ברנדס ממשיכה ומספרת את סיפורי התנ”ך מנקודת מבט מעט שונה בספריה הבאים ועציוני-הלוי הצטרפה בשנת 2010 עם הרומן התנ”כי הראשון שלה “אשת לפידות” שעסק בחיי דבורה הנביאה. ספרה הנוכחי של עציוני-הלוי עוסק גם הוא בתקופות מלכותם של דוד ושלמה, אך מתמקד בקו התפר בין שתי התקופות דרך סיפורה של “אבישג השונמית”.
עציוני-הלוי מקדמת את עלילת הספר הנוכחי על ציר מרכזי אחד, סיפור אהבתה של אבישג השונמית לאחד מבניו של המלך, לצד צירי עלילה המוכרים לנו מספר התנ”ך עצמו. סיפור האהבה המניע את הספר מתכתב עם כל סיפורי האהבה המוכרים לנו מן הספרות לאורך השנים, גם כשהוא נושא על גבו את סיפורי המקרא המהווים את הסיבה לקיומו מלכתחילה.
סביר להניח שאם אתם כמותי, אינכם זכורים בפרוטרוט את סיפורה של אבישג השונמית את שני הפרקים הראשונים בספר מלכים א’, ייתכן מאוד שגם לא הכרתם את תילי הפרשנויות שנתלו על הסיפורים הרבים המתוארים בפרקים אלו בקצרה בספר התנ”ך ולכן, צפויה לכם חוויה מרתקת אם תבחרו לקרוא את ספרה החדש של עציוני-הלוי, המציינת בדבר המחברת בספרה כי הכתוב בו נשען על בסיס מחקר שערכה וכלל ביקורים בחפירות ארכיאולוגיות בהן שרידי מבנים מתקופת המקרא, ביקורים במוזיאונים בהם מוצגים ממצאים מתקופת התנ”ך וקריאה נרחבת של ספרים ומאמרים על התקופה. היא מציינת גם שהבחירה שלה במילים מקראיות בספר, אף כי שובצו במשפטים במבנה מודרני, מכוונת. לצערי, הבחירה הזו פוגמת במידת מה בקריאה בספר בדיוק משום שהיא מהווה מעין שעטנז לא ברור שמרגיש יותר מכל כמו משלב לשוני תמוה ולא ברור המקשה בתחילה על החיבור לספר (ככל שמתקדמים בקריאה ההיבט הזה משתכח מן הקורא).
עד עתה הוציאה הסופרת חמישה רומנים תנ”כיים והנוכחי בכללם. אם הספר הנוכחי מעיד על תכנם של האחרים, הרי שמצפה לכם חווית קריאה קלילה ומעשירה בסיפורי התנ”ך המוכרים בהם נפרש בפני הקוראים המודרניים עולמן של הדמויות הנשיות במקרא שלא פעם נזנחו לטובת גיבוריו הגבריים, בדרך ההופכת את הקריאה בהם לקולחת. מומלץ לחובבי סיפורי התנ”ך החפצים להעשיר את ידיעותיהם בעזרת ספר שפשוט כיף לקרוא.
לימור –
והמלך לא ידעה
סיפורה של אבישג שהמלך דוד ביקש אותה שתחממם את מיטתו חיפשו ומצאו את אבישג ומשם הסיפור מתפתח בצורה מעניינת כמו שרק חוה עציוני הלוי יודעת לכתוב. ספר טוב
גדעון –
והמלך לא ידעה
אני לא חובב גדול של התנך, אבל לפעמים יש שם סיפורים טובים, אנושיים, מעניינים, והספר הזה לוקח אחד מהם, וממחיש אותו בצורה מצויינת, גורם לך להתעניין, לחיות את העבר