ווינדי סיטי 4: לשחק את המשחק

פרולוג

איזייה

לפני שלוש שנים

זה היום הכי נורא בשנה.

זה היום הכי נורא מדי שנה.

בדרך כלל ביום הזה אני יוצא עם החברים לקבוצה לנסיעת גיבוש לפני פתיחת העונה. אני אמור להיות בקנקון או במיאמי, ללגום קוקטיילים על שפת הבריכה ולהיות מוסח מהמסיבה שסביבי.

אבל השנה אני לא על שפת הבריכה ודעתי לא מוסחת. אני מסתתר בשירותי הנשים מחוץ למועדון של הקבוצה כי העונה הזאת מתחילה מוקדם, ולרוע המזל, היום הראשון של עונת הבייסבול לא באמת מספק הסחת דעת עבורי.

שירותי הנשים מצוחצחים והרבה יותר נקיים משלנו. יש להן כאן כורסת קטיפה ובקבוקוני בושם על השיש. מגבות ידיים יפות מקופלות וסוכריות מנתה בקערת זכוכית. השירותים מדיפים ריח הרבה יותר טוב משירותי הגברים, והתקווה היחידה שלי היא שהחבר'ה לא יגלו כמה נחמד כאן, כי זה מקום המחבוא הסודי שלי, והוא היה כזה בשש השנים האחרונות — מהרגע שנבחרתי לשחק בתפקיד השורטסטופ1 בווינדי סיטי ווריורס.

בצוות המקצועי שלנו אין נשים, ואיש לא משתמש בשירותים האלה חוץ ממני כשאני זקוק לרגע לעצמי.

אפשר לומר שאני המופרע של הקבוצה. קצת פזיז ושחצן מאוד. הבחור שיהפוך את עצמו לנושא הבדיחה כל עוד כולם סביבו יחייכו. לכן לא ממש מתאים לי להתחיל את העונה עם התמוטטות או לבכות כמו ילדה קטנה מול החברים לקבוצה.

אני גבר בן עשרים ושמונה שלא מתבייש להודות שגם אחרי כל השנים שעברו, היום הזה קשה לי. הייתי רק בן שלוש־עשרה כשאחי, שמבוגר ממני בשנתיים, נאלץ לבשר לי שהמכונית של אימא שלנו התנגשה בעץ כשהיא נהגה הביתה בסערה ושלעולם לא נראה אותה שוב.

אז כן... זה היום הכי נורא בשנה.

אני יושב עם ברכיים רועדות על מכסה האסלה הסגור באחד התאים ומנסה להתאפס על עצמי. מנסה לחזור להיות איזייה רודס, השטותניק שלוקח הכול בקלות. זה שיודע איך לשמח את כל הסובבים אותו. האחד שכולם כאן מצפים לראות כשאני נכנס למועדון.

אני אוהב להיות הבחור הזה. תשעים אחוזים מהזמן טבעי עבורי להיות הבחור הזה. בצעירותי גיליתי שאני יכול להצחיק את אחי גם כשהוא היה לחוץ מכדי לחייך, ופרחתי מהשטויות האלה. הרגשתי כאילו מצאתי את הייעוד שלי בחיים — לשמח את הסובבים אותי. לכן אני נוטה להסתיר את רגעי העצב והרגשנות.

אני נותן לעצמי רגע אחד אחרון של עצב לפני שאני יוצא מהתא, מתיז קצת מים על פניי בכיור ויוצא משירותי הנשים. אבל ברגע שאני פותח את הדלת, אני שומע קולות בחוץ. החלק הזה של המועדון בדרך כלל ריק, לכן אני עוצר כשאני מזהה את הקול של דוקטור פרדריק. אני נשאר מוסתר מהעין, כי אני לא רוצה שמישהו ידע שבכיתי עכשיו בסתר.

"שיקרת בטופס המועמדות שלך."

"לא שיקרתי," אני שומע אישה אומרת בתגובה.

דוקטור פרדריק מנמיך את קולו בניסיון להשאיר את השיחה רק בין שניהם, אבל אני שומע אותו היטב. "את רימית אותנו, ואת יודעת את זה."

"קני זה שם חיבה לקנדי."

לשמע תשובתה, אני מציץ מעבר למחיצה הקטנה ורואה את דוקטור פרדריק משפיל מבט אל אישה עם מבט מרוגז על פניו.

אני לא רואה איך היא נראית כי גבה מופנה אליי, אבל היא עומדת זקופה ובקושי מגיעה לסנטר של דוקטור פרדריק, והוא לא נחשב לגבר גבוה. שערה אסוף בקוקו וצונח עד אמצע גבה. אני לא מצליח לזהות את הצבע, על אף שאני רואה שהוא שונה בגוון שלו מבלונדיני או מחום שגרתי. אני פשוט לא יודע איך לסווג אותו.

העיניים של דוקטור פרדריק מרחפות סביב כדי לוודא שהם לבד, לכן אני ממהר להתחבא מאחורי המחיצה וממשיך להקשיב.

"זה לא המקום בשבילך. אני מציע שתסרבי להצעת העבודה ותמצאי מקום שמתאים יותר ל... מישהי כמוך."

"מישהי כמוני, כלומר אישה?"

מה נסגר?

אף פעם לא חיבבתי במיוחד את דוקטור פרדריק. הוא מנהל מחלקת הבריאות והרופא הראשי של הקבוצה. כל הרופאים, התזונאים והפיזיותרפיסטים האחרים כפופים לו, וכל הערכה שאולי רחשתי לאיש מתפוגגת מהרמיזה שבדבריו.

דממה רגעית משתררת, כאילו הוא שוקל איך להגיב בלי להיכנס לצרות.

"העבודה שרציתי לאייש כבר לא פנויה. לפי משאבי אנוש, אני לא יכול לבטל את הצעת העבודה, אבל אני יכול לשנות אותה. בשלב הזה אני מחפש רק פיזיותרפיסט."

"מה?" היא שואלת בצחוק המום. "אבל אני רופאה. אתה מצפה ממני להצטרף לצוות בתור פיזיותרפיסטית?"

"אני לא מצפה ממך להצטרף לצוות."

"דוקטור פרדריק, עברתי לשיקגו בשביל העבודה הזאת. ראית את ההמלצות שלי. ראית את ההתמחויות שעשיתי. זו הסיבה ששכרת אותי מלכתחילה."

"בזמנו חשבתי שאני מעסיק מישהו אחר."

"כי חשבת שאני גבר."

"אני לא מתכוון להמשיך לדון בזה איתך. אם את רוצה לעבוד עם הווינדי סיטי ווריורס, את רשאית לעשות זאת כפיזיותרפיסטית מתחילה. זאת המשרה הפנויה שיש לי."

היא מהססת ואני כמעט יכול לדמיין את כתפיה מזדקפות כשהיא שואלת בביטחון, "עד מתי אתה צריך את התשובה שלי?"

"עד סוף היום."

"טוב. אני אודיע לך מה החלטה שלי בקרוב."

יש רגע של שתיקה, שמוביל אותי לחשוב שהשיחה הסתיימה, אבל אז אני שומע את דוקטור פרדריק מפר אותה ואומר, "מיס קיי, אם תחליטי להצטרף לצוות, זאת האזהרה היחידה שתקבלי ממני. אם תגיע אליי שמועה כלשהי שקורה משהו בינך ובין אחד השחקנים, ההעסקה שלך תבוטל. יש סיבה שאני לא מעסיק נשים. את תשהי איתם בחדרי הלבשה, במטוסים ובמלונות. אני מצפה ממך להקפיד לא להסיח את דעתם."

יש סיבה שאני לא מעסיק נשים. חתיכת מניאק מזוין.

"עם כל הכבוד, דוקטור פרדריק, בשנתיים האחרונות עבדתי כרופאה ביחידה לספורט של אוניברסיטת קונטיקט. אין שום דבר בהיסטוריה שלי שמצדיק שתטיל ספק במקצועיות שלי."

"אלה היו ילדים. כאן יש גברים," הוא אומר בתגובה. "אני חושב שאת מבינה בדיוק למה אני מתכוון."

היא מכחכחת בגרונה, וללא ספק מפגינה את המקצועיות שבה הוא מטיל ספק, כי אני במקומה כנראה הייתי מכניס לו אגרוף ימני ללסת.

אני קצת אימפולסיבי מהבחינה הזאת.

"עד הצהריים תקבל את התשובה שלי," היא אומרת לסיום.

פסיעות נשמעות במרחק, והן מתחזקות בדרכן אליי. אין לי דרך להסתלק בלי להיתפס, ועל אף שאני מתכוון להביא את המידע הזה לידיעתו של מונטי, המאמן שלנו, אני לא רוצה שדוקטור פרדריק ידע על כך מראש. אז ליתר ביטחון אני חומק חזרה אל שירותי הנשים עד שהשטח יתפנה.

גם ככה לא הייתי מעריץ של הרופא הראשי שלנו. הוא קצת חנפן אם אתם שואלים אותי, תמיד רוצה להיות חלק מהקבוצה, אבל צורת הדיבור שלו אל האישה, כאילו הוא טוב ממנה, גורם לי לרצות לספר לכל אדם ואדם בווריורס איזה חרא סקסיסטי הוא.

"חתיכת חרא סקסיסטי."

אני שומע את הדיאלוג הפנימי שלי מוטח בטון מבעית מעברה השני של דלת השירותים.

האישה מהמסדרון נכנסת לשירותים שאף פעם לא בשימוש בדיוק כשאני מסתתר בתא. אני לא מתיישב. אני עומד כמו סוטה, כי אין לי מושג איך לצאת מהמצב הזה.

אני מציץ דרך הסדק בדלת התא ורואה את ההשתקפות שלה במראה. הידיים שלה שעונות על שפת הכיור וראשה שמוט קדימה ומוסיף להסתיר ממני את הפנים שלה.

היא צוחקת לעצמה. "מה בדיוק קרה עכשיו?"

ואז היא נושמת עמוק וסוף־סוף מזדקפת, מביטה בעצמה במראה ומאפשרת גם לי להשקיף עליה... וכל הצער קורע הלב שהרגשתי בגלל היום הזה נדחק הצידה, כי עכשיו דעתי מוסחת כראוי.

האישה הקטנטונת הזאת, עם צבע שיער שאני לא מצליח לסווג וטון קול מפחיד שיכול לצמק את הביצים של כל גבר, פשוט מהממת.

נמשים מנקדים כל סנטימטר בעור השמנת הסמוק שלה. עיניים שבעזרת ניחוש מושכל אני יכול לומר שהן חומות כי הן דומות מאוד לשלי. ושפתיים... שפתיים שתחובות בין שיניה במאמץ לא לבכות כי היא ללא ספק מנסה להתרכז בכעס במקום בעצב.

תקראו לזה אינסטינקט, אבל נראה לי שהחיוך שלה היה יכול להאיר אותי מבפנים אלמלא היה כרגע שמוט בעצב. העיניים שלה מתחילות להבריק כשהיא מתבוננת בעצמה.

"לא," היא מפצירה. "לא כאן. תתאפסי על עצמך, קנדי."

קנדי.

בשאיפה עמוקה היא נדה בראשה. "ותפסיקי לדבר אל עצמך, מוזרה אחת."

ופתאום, ביום הכי נורא בחיי, אני מרגיש שהשפתיים שלי מתעקלות בחיוך.

אני מתבונן בה במבט מרותק ומוקסם כשהיא מוציאה את הטלפון שלה, מתקשרת למישהו ומפעילה את הרמקול בזמן שהיא הולכת בשירותים.

מן הסתם אני אמור להכריז על נוכחותי. זו חדירה לפרטיות שלה, אבל אין לי מושג איך להסביר את המצב הנוכחי.

היי, אני פשוט אוהב לבלות בשירותי הנשים. אל תתייחסי אליי. אני אשטוף את הידיים ממש מהר. את יכולה לזוז קצת?

צותתי לשיחה שלך עם מנהל מחלקת הבריאות. אני אפנה איתך למשאבי אנוש אם את רוצה. חוץ מזה, את ממש יפה.

"היי, מה קורה?" קול גברי שואל מעבר לקו.

אני שונא אותו מייד.

"יש לך זמן לדבר?" היא שואלת. "אני צריכה לפרוק קצת."

"הקבוצה מצטלמת עכשיו, ואני הבא בתור. את בסדר?"

היא עוצמת עיניים לרגע ומתעשתת. "כן, בטח. בסך הכול רציתי להגיד שלום לאחי החורג."

אח חורג. רשמתי לפניי.

"טוב, שלום. אני מתגעגע אלייך. היום הראשון שלך הולך טוב?"

היא מסתכלת על עצמה בראי ומשקרת. "הוא הולך מצוין."

"יופי. היי, אני חייב לזוז. אני אמור להצטלם, אבל תתקשרי אליי מאוחר יותר ונתעדכן."

היא מדביקה על פניה חיוך שאפילו אני, זר גמור, יודע שהוא מזויף. "סגור." קנדי מנתקת את השיחה ואחר כך שומטת את ראשה וממלמלת, "פאק." שקט.

אני לא יודע כלום על הבחורה הזאת, אבל אני כן יודע שהיא צריכה מישהו שיעלה חיוך על פניה, וזאת המומחיות שלי. חוץ מזה שאני מאמין קצת בגורל, ועל אף שזה היום הכי פחות חביב עליי בלוח השנה, אני נוטה לייחס משמעות לדברים שקורים ביום הזה.

אולי הייתי אמור לשמוע את השיחה ההיא.

אולי נתקעתי בשירותי הנשים כי היא צריכה מישהו לדבר איתו.

אולי אימא שלי סידרה שאיתקל בה היום.

המחשבה האחרונה גורמת לי לעצום עיניים ולפתוח את הפה לפני שאני חושב על זה לעומק. "אם את צריכה לדבר עם מישהו על הצעת העבודה הזאת, אני יכול לעזור."

אלוהים, כמה קריפי זה היה?

אני פוקח שוב עיניים ורואה את עיניה נשלחות אל המראה ואחר כך מוצאות את כפות רגליי בהשתקפות.

"מה אתה עושה בשירותי הנשים?"

"הנעליים במידה ארבעים ושבע הסגירו אותי?"

"אתה עוקב אחריי?"

"טוב, טכנית, אני הייתי כאן קודם. זוכרת?"

עיניה מתכווצות כשהן נישאות במעלה התא ומוצאות את העיניים שלי דרך הסדק הצר. "אתה מתכוון לענות על אחת השאלות שלי או רק להמשיך לענות בשאלות משלך?"

אני פולט צחוק. היא מוצאת חן בעיניי.

"אני מסתתר בשירותי הנשים כי עובר עליי חרא של יום, וממה ששמעתי, גם עלייך."

כתפיה, שזקופות כמעט עד האוזניים, צונחות בחזרה למקומן. "אה."

אני פותח את הנעילה ומושך את הדלת פנימה עד שהבחורה כולה מתגלה לעיניי.

טייץ שחורים עוטפים כל סנטימטר ברגליה החטובות. שרוולי הסווטשירט האפור־כהה עם רוכסן קצר בצוואר משוכים אל המרפקים שלה, ולרגליה יש נעלי סניקרס לבנות ונקיות מאוד. הנמשים שלה ממשיכים על הזרועות והקרסוליים שלה, והדבר גורם לי להאמין שעורה החיוור מלא בהם.

היא מטופחת למרות בגדי הספורט. ויפה. כל כך יפה.

הטון שלה פחות מבהיל כשהיא שואלת, "איזה חלק מהיום המחורבן שלי שמעת?"

אני פוגש אותה ליד הכיור, משעין ירך על השיש ופונה אליה. "שמעתי את השיחה שלך במסדרון עם דוקטור פרדריק. חזרתי לכאן כדי שהוא לא יראה אותי."

"אה." היא מהנהנת ולא מביטה בי. "אז הכול."

"אנחנו צריכים לדבר עם משאבי אנוש, או שאת יכולה לדבר עם המאמן, מונטי. הוא יכול לפנות אל הבעלים של הקבוצה —"

"לא. לא, אני לא רוצה להגיד כלום. זאת לא הפעם הראשונה שאני מתמודדת עם בוס סקסיסטי. הרי אני אישה שעובדת בספורט."

אני עוצר. "בוס? אז את לוקחת את העבודה?"

"אני לא —" היא קופאת והעיניים שלה בוחנות את גופי. אני מתנשא מעליה עם המטר תשעים ושלושה שלי, אבל כיוון שאני לובש את הבגדים הרגילים שלי, אני לא מתבלט במיוחד. "מי אתה?"

באותו רגע מתחוור לי שאין לה מושג שאני השורטסטופ הפותח של הקבוצה שעבורה היא אולי תעבוד, ובכוונתי לנצל את הזהות הלא ידועה לטובתי.

"בזה הרגע אני פשוט מישהו שאת יכולה לדבר איתו. אמרת שאת צריכה לפרוק."

מעיניה ניבטת חשדנות כשהיא תוהה על קנקני, אבל הצורך לפתור את הבעיה שלה גובר על כל חשד שיש לה.

"אני לא מצליחה להשיג שום עבודה בספורט המקצועני." ההודאה שלה מרחפת רגע באוויר. "על אף שסיימתי בראש הכיתה שלי בקולומביה, והרופאים שהתמחיתי אצלם מהללים אותי כשמבקשים מהם המלצות. ועל אף שהייתי הרופאה הראשית הצעירה ביותר באחת מאוניברסיטאות הליגה הראשונה עם קבוצות ספורט שזכו באליפויות לאומיות. לא, שום דבר מזה לא חשוב כי יש לי שני ציצים ונרתיק."

עיניי נקרעות לרווחה מהכנות שלה.

"אלוהים אדירים." היא מעווה את פניה לפני שמכסה אותן בידה הימנית. "אני לא מאמינה שאמרתי עכשיו לאדם זר שיש לי שני ציצים."

"הייתי מתרשם הרבה יותר אם היית אומרת שיש לך שלושה."

היא מציצה בין האצבעות, ואני מדביק על פניי את החיוך הזחוח הכי שובב שלי. אין זכר לברק בעיניה כשהיד שלה מחליקה מפניה וחושפת חיוך ביישני.

ביישני, כן. אבל עדיין חיוך.

אני מושיט לה יד ללחיצה. "איזייה."

היא נענית למחווה. "קנדי."

"טוב, קנדי, עכשיו שאני כבר לא אדם זר, תספרי לי עוד על שני הציצים האלה שלך."

היא מנסה לכבוש את החיוך שלה, אבל הפעם הוא גדול ואמיתי, ומנסה לפרוץ החוצה. "המשפט הזה ימשיך ללוות אותי, מה?"

"בהחלט." אני מטה את ראשי הצידה. "נדמה לי ששמעתי שהשם שלך הוא קני?"

היא מגחכת, קולה יפהפה עם מודעות עצמית קלה. "אף אחד לא קורא לי קני. אימצתי את השם רק אחרי שקיבלתי שישה מכתבי דחייה שונים כשהשתמשתי בשם קנדי."

"טוב, קני —"

"לא —"

"תספרי לי על הצעת העבודה."

היא נושפת בתסכול. "ניסיתי להשתלב בספורט המקצועני מהרגע שסיימתי את ההתמחות. המטרה שלי היא להיות רופאה ראשית של קבוצה ביום מן הימים, אבל לא הצלחתי להתקבל לשום מקום. בחורים שלמדתי איתם, שבקושי סיימו את הלימודים ושההמלצות שלהם הרבה פחות טובות משלי, קיבלו עבודות שהגשתי אליהן מועמדות. לכן כשהוצע לי התפקיד של רופאה שנייה כאן, קפצתי עליו. ארזתי את הדברים שלי ועברתי לבניין במרכז שיקגו בסוף השבוע האחרון. דוקטור פרדריק ואני רק התכתבנו במייל, כי הוא יצא לחופש כשהעונה הסתיימה. אני לא בטוחה, אבל כנראה ההמלצות שלי לא רמזו שאני אישה. היום בבוקר, כשהצגתי את עצמי בפניו, הוא חזר בו מייד מהצעת העבודה."

אז היא גם יפה וגם חכמה בטירוף. הבנתי.

"כשהוא אמר למנהל מחלקת משאבי אנוש שנפלה טעות ושהתפקיד לא פנוי, האיש הודיע לדוקטור פרדריק שלפי החוק, הוא מוכרח להעסיק אותי בתפקיד כלשהו. אני חושבת שבמשאבי אנוש לא יודעים שההחלטה הפתאומית שלו לא להעסיק רופא נוסף קשורה לעובדה שהוא שכר בטעות רופאה אישה."

המילים מתגלגלות ממנה, ונראה שהיא לא מסוגלת לעצור.

"ועכשיו הוא מציע לי עבודה כפיזיותרפיסטית מתחילה. ושלא תבין אותי לא נכון, זאת עבודה נהדרת, אבל לא התמחיתי שנים ברפואת ספורט כדי שאצטרך לפנות למישהו אחר בשביל לבנות תוכנית טיפולית, אתה מבין?" היא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. "למה לעזאזל אני מספרת לך את כל זה?"

אני מגחך. היא נבוכה. וזה כובש.

"כי אני יודע להקשיב."

החיוך הביישני מופיע שוב. "אז מה לדעתך אני צריכה לעשות?"

היא שואלת אותי? רואים שהיא לא מכירה אותי, כי לרוב, אני האדם האחרון שמבקשים ממנו עצה. אני האדם שאליו פונים כשרוצים לצחוק או לעשות חיים.

אחי הוא הרציני מבין שנינו, ואם קאי היה כאן ולא משחק בייסבול בסיאטל סיינטס, הייתי שואל אותו מה לייעץ לבחורה. הוא האוזן הקשבת שלי ואני מתגעגע אליו בטירוף.

אבל הוא לא כאן, ואת העצה הזאת אני צריך לתת.

אישית, אני חושב שהיא צריכה לגשת לדוקטור פרדריק ולהכניס לו ברך בביצים, אבל המחשבה שהיא תעבוד כאן ממש מושכת אותי. המחשבה שאראה את הפנים המנומשות האלו בכל אחד מהמשחקים שלי קוסמת לי.

השיחה איתה זורמת, והיא הפכה את היום הכי נורא בשנה לנסבל. אפילו לטוב.

"מה את רוצה לעשות?" אני שואל במקום להביע דעה.

"אתה ממש אוהב לענות על שאלה בשאלה, הא?"

אני מגחך בתגובה.

"אני רוצה לעבוד בספורט מקצועני," היא מציינת בפשטות. "כמעט אין משרות פנויות בתחום, כי אצל רוב האנשים זו קריירה לכל החיים."

"את רוצה לעבוד בספורט מקצועני," אני חוזר על מילותיה.

היא מהנהנת בהבנה. "אני צריכה לקחת את העבודה. ככה לפחות אכניס רגל בדלת. אבל אלוהים, דוקטור פרדריק בלתי נסבל, ואם הוא מתייחס ככה לנשים, אני לא יכולה אפילו לדמיין כמה השחקנים איומים."

פאקינג אאוץ'.

אומנם אנחנו חבורה של אידיוטים, אבל אף אחד מאיתנו לא נוהג בגסות רוח.

"אני הממ —" אני מכחכח בגרוני. "אני אדאג שאף אחד מהחבר'ה האחרים בקבוצה לא יעשה לך חיים קשים."

עיניה מתכווצות בבלבול, אבל החיוך היפה שלה עדיין מודבק לשפתיה, והוא משפיע עליי בכל מיני דרכים.

"מי אתה?"

"שני ציצים ובעיות זיכרון, הא, קני? כבר אמרתי לך את השם שלי."

"אתה עובד בהנהלה או ב —"

"כדאי שאצא מכאן." אני מצביע על דלת השירותים. "אפשר ללוות אותך החוצה?"

עיניה נצמדות אליי בחשדנות, ואני יכול רק לחייך כמו אידיוט כי תשומת הלב של הבחורה החכמה הזאת נתונה לי.

אני לא תמים. אני יודע שהיא תגלה שאני אחד השחקנים, ואם לשפוט לפי האזהרה של דוקטור פרדריק, ברגע שתדע את האמת, היא בחיים לא תסתכל עליי שוב. אז בינתיים אני מנצל את מעט הזמן שנותר לי.

אני פותח עבורה את דלת השירותים, היא עוברת תחת זרועי בלי שאפילו תצטרך להתכופף ויוצאת אל המסדרון.

"אסור לך לספר לאף אחד," היא אומרת במהירות.

"על מה?"

"אם אקח את העבודה. אסור לך לספר לאף אחד מה דוקטור פרדריק אמר או מה ההכשרה שלי."

"נראה לי שאת הרופאה הראשונה שפגשתי בחיים שלא רוצה שכולם ידעו שהיא רופאה."

"איזייה, בבקשה."

שתי המילים הקטנות האלו עוצרות אותי במקומי.

השם שלי. טוב לשמוע אותו מפיה.

גם טוב לשמוע אותה מתחננת.

אני בוחן את פניה שהייאוש מרוח עליהן. "אני לא אגיד כלום."

"ועל מה ששמעת?"

"את מתכוונת לזה שגיליתי שדוקטור פרדריק שונא נשים?"

"כן, לחלק הזה."

"לא, בעניין הזה אני אגיד משהו. ממש עכשיו, למען האמת."

היא אוחזת בזרוע שלי כדי לעצור אותי, ידה החיוורת והמנומשת היא ניגוד חד לעורי השזוף מכל השהות שלי בחוץ במסגרת משחקי הבייסבול.

אבל לפני שאני מספיק לחקוק בזיכרוני את ההבדלים, היא מרחיקה את היד שלה. "יהיה לי מספיק קשה אם אעבוד איתו. אני לא יכולה להתחיל את יחסי העבודה האלה עם תלונה למאמן או לבעלים של הקבוצה. אני יכולה להתמודד עם זה לבד."

היא מקרינה עצמאות ונחישות, ועל אף שהגובה שלה הוא מטר ושישים בערך, כתפיה מתוחות ומשוכות לאחור כדי שהיא תיראה גבוהה ככל האפשר. גדולה ככל האפשר.

יופי. היא תזדקק לנחישות הזאת כשתעבוד אצל המניאק הזה.

"כש —" אני מתקן. "כשתעבדי איתו."

חיוכה המבין תואם את החיוך שלי, כאילו יש סוד שידוע רק לשנינו.

"אראה אותך בסביבה?" היא שואלת.

"אה, אני די בטוח שתראי אותי לא מעט."

"רודס!" קודי, שחקן הבסיס הראשון שלנו, קורא כשהוא פונה אל המסדרון ורואה אותי עומד מול שירותי הנשים. הוא לבוש במדים מלאים, מוכן לצילומים הקבוצתיים שייערכו היום. "הנה אתה. תזדרז! הצילומים מתחילים בעוד חמש דקות והמדים שלך תלויים בתא. מונטי שלח אותי לחפש אותך."

קודי מסתובב ורץ בחזרה למועדון.

אני פונה לאט אל קנדי כשהחיוך הכי תמים שלי מרוח על שפתיי.

עורה החיוור ממילא מתרוקן מצבע אפילו יותר. "אתה שחקן?"

"שורטסטופ." אני קורץ.

כל זכר לחיוך הקודם נעלם, וההתנהגות שלה מייד משתנה. אני מרגיש פיזית בקרח באוויר סביבה. היא המומה. מבולבלת. קצת מעוצבנת.

"השיחה הזאת אף פעם לא התקיימה." היא לא מהססת ומתרחקת ממני במהירות, ואני בטוח שהאזהרה של דוקטור פרדריק רועמת במוחה.

"היי, קני!" אני קורא, היא עוצרת ומסתובבת אליי בחוסר רצון. "הבטחתי לדאוג שהחבר'ה האחרים לא יעשו לך חיים קשים, אבל לא אמרתי שום דבר בקשר אליי." שפתיה נפשקות מעט ואני קורץ לה שוב. "נתראה, דוק."

"איפה היית?" טרוויס, התופס הטירון שלנו, שואל כשאני פושט את הטי־שירט ומשאיר את הג'ינס בתא שלי כדי ללבוש את המדים החדשים כמו שאר חברי הקבוצה.

התא שלו משמאל לשלי, ושל קודי מימיני.

"הייתי עסוק."

תמונה שלי, של אימי ושל אחי מודבקת לחלק העליון של התא שלי, חבויה מעיני כל האחרים, והאגודל שלי מרפרף עליה כשאני מניח את השעון על אחד המדפים.

"כן," קודי צוחק ומצביע על הצד השני של המועדון. "עסוק עם ההיא."

כשאני רק בתחתוני בוקסר, אני מסתובב ורואה את קנדי מדברת עם דוקטור פרדריק. אני רואה אותו חושק את הלסת והנחיריים שלו מתרחבים, ואני מזהה בדיוק מתי היא אומרת לו שהיא לוקחת את העבודה.

טרוויס פולט שריקה נמוכה. "יפה."

"גם חכמה," אני מוסיף, אבל לא משתף אותם במידע שברשותי כי קנדי ביקשה ממני לא לספר, ונעים לי לדעת על הפיזיותרפיסטית שלנו משהו שאף אחד אחר לא יודע. "היי, איך הייתם קוראים לצבע השיער שלה?"

"ג'ינג'י," טרוויס עונה בפשטות.

"בחייך, טרוו. כבר אמרתי לך. אתה צריך לפרט לו בצורה תיאורית יותר." קודי בוחן אותה לרגע. "הייתי קורא לו ערמוני. הוא שילוב של אדום חם וחום אדמה, אבל יש בו גם קצת נחושת."

"כמו מטבע של פני?"

"בדיוק."

זו הסיבה שאני שואל את קודי את הדברים האלה. הבחור מבין שאני זקוק לפרטים.

אני ממקד בה את עיניי מצידו השני של החדר ורואה שהיא מבחינה בי בדיוק כשדוקטור פרדריק מטיף לה על משהו. תשומת ליבה מופנית תחילה אל כפות הרגליים ומטפסת לאורך רגליי החשופות, רק כדי להשתהות על תחתוני הבוקסר שלי ולעקוב בנחת אחר חזי החשוף. אבל כשהיא מגיעה אל הפנים שלי, אני מחייך חיוך יהיר ככל האפשר כדי להבהיר לה שתפסתי אותה.

היא ממהרת להסיט את מבטה, ואני לא מתאפק ומחייך.

טרוויס דוחק בכתף שלי. "אז, מי זאת?"

ביום הזה, שבו כל דבר מתפרש כסימן, אני לא מהסס כשאני אומר, "אשתי לעתיד."

שני הבחורים פורצים בצחוק, אבל אני ממשיך להביט באישה היחידה בבניין כולו.

קנדי תוחבת קווצת שיער ערמוני סוררת מאחורי אוזנה, וזה הרגע שאני מבחין בזה — בטבעת יהלום שאי אפשר לפספס שנמצאת על האצבע בידה השמאלית. על אף שאיכשהו, לא הבחנתי בה עד לרגע זה.

"מצטער, אחי." קודי צוחק שוב, כף היד שלו נחה על כתפי. "נראה שמישהו הקדים אותך."

ובן רגע זה חוזר להיות היום הכי נורא בשנה.

1 עוצר ביניים.