וולף

{פרולוג}

נרגש כולו עמד קורט באלכנסדר-פלאץ שבברלין. קר לו, המדרכה ספוגת גשם ועננים כבדים חולפים מעל. המון רב מסביבו. התרגשות רבה ניכרת בעוברים ושבים וקטעי שיחה נשמעים מכל עבר. "עד לחג המולד- נחזור כולנו מנצחים" הוא שומע. "נחסל את האנגלים חיש-קל"...

"הדוב הרוסי יובס תוך ימים ספורים... " דמעות כבדות זולגות על לחייו של קורט.

"אינך כשיר לשירות צבאי" הכריז לפני כ-10 דקות קצין הרפואה הקשיש ועב הבשר. "אתה סובל ממום מולד בליבך", גילה לו את שידע קורט מאז ומתמיד "השסתום המיטרלי אינו אוטם היטב את ליבך אתה סובל מאי ספיקה במידה קלה. במצבך זה- אינך כשיר לשירות צבאי ועם כל הצער שבדבר, אתה פסול".

קורט נפגע מהפסיקה האכזרית של הרשות הצבאית- הרגיש כאילו ספג בעיטה בבטנו. רע לו. כל כך רצה לשרת את ארצו כמו כולם. כל כך ביקש להצטרף לצבא הפרוסי המנצח- העומד להכות את אויביה של גרמניה. מה יגיד לאריך ואלפרד, מעבידיו בבית המסחר לבגדי גברים "הייטינגר" שבסמוך? הם הרי עברו ללא כל בעיה את המבדקים הרפואיים ועומדים לצאת בשבוע הקרוב למחנה הטירונים הקיסרי- לקראת העברתם לחזית.

קורט חש תוגה עמוקה והחל עושה דרכו לאטו לבית הקפה "קרנצלר" שבקורפירסטן-דאם- שם יפגוש בהרטה- ארוסתו, אחותם של אריך ואלפרד- וייאלץ לבשר לה את הבשורה המרה. הוא אינו ממש גבר- אלא אדם פגום- שאינו כשיר לשרות צבאי.

הרטה ממתינה לקורט בבית הקפה החמים כשהיא ישובה בשולחן פינתי המשקיף אל המוני האדם החולפים בקורפירסטן-דאם. דמותו השחוחה של קורט נגררת על רגליו בעייפות. הוא שפוף ומדוכדך- אין זאת אלא שחדשות רעות בפיו. בודאי הוצב ליחידה צבאית שאינה לרוחו. ואולי התייחסו אליו רשויות הצבא שלא כהלכה בשל היותו יהודי.

קורט נכנס לבית הקפה וחיפש אותה בעיניו. עדשות משקפי הפלדה העגולים נצצו כשהפנה מבטו לעברה וזיהה אותה בפינתה. הוא הניח מטרייתו בדלי הגדול שבכניסה, תלה את מעילו על הוו שלשמאל הדלת ופסע לעברה. היא אהבה אותו. אמנם היה גוץ, עם נטייה ברורה להשמנה אך מה חכם היה ותמיד לבוש ומכופתר בקפידה כה רבה, שקט ונעים- שונה לחלוטין משני אחיה: אריך התוסס שרק נשים והרפתקאות מעסיקות אותו ואלפרד, איש העסקים הקפדן, חסר כל חוש הומור, שעסקי המשפחה בראש מעייניו וכל כולו טרוד בפיננסיים.

אביהם הקפדן- זיגפריד לוין- העדיף תמיד את אריך- שכאיש מכירות מבריק ידע לרכוש את אמונו בכל ממש כשם שידע למכור את מרכולתם בחנות. אלפרד היה מודע לכך שהוא מקופח, אך השלים עם נחיתותו. הוא היה יעיל מאין כמותו בעבודה הפקידותית, היורדת לפרטי הפרטים של ניהול המלאי, תשלום המשכורות וכיוצא באלה עניינים משמימים.

קורט התיישב בכבדות לצדה של הרטה. "דחו אותי"- דיווח בעיניים מושפלות. "אינני כשיר לשירות צבאי".

"למה?" שאלה הרטה בפליאה.

"מצאו משהו בלב שלי. כושרי הגופני איננו מספיק לשירות בצבא". הסביר.

שמחה הציפה את הרטה. כל כך פחדה פן יישלח ארוסה לחזית. היא ידעה שאסור לה להראות כלפי חוץ את שמחתה. הגברים הם עם מוזר. כל חולשה שמייחסים להם הופכת אותם פגיעים. חלילה לטפול בהם מום כלשהו. מיד הם נזעקים, טוענים לשלמות, נעלבים עד עמקי נשמתם.

היא למדה בדרך הקשה, שהרי גדלה והתחנכה בסביבה של "בנים". משנפטרה אימה מסרטן בהיות הרטה בת 16- נפלה מעמסת ניהול משק הבית עליה. שני אחיה- לא יאה להם לעסוק ב"ענייני נשים". אביהם היה כה מוכה ושבור בשל אובדנה של רעייתו הצעירה והיפה, עד שהעביר את מרבית האחריות לעסק המשפחתי לשני בניו. אחותה- הדוויג- הייתה בת הזקונים המיוחסת- שאינה צריכה לעשות דבר...

מעברה של המשפחה מליבק לברלין, סמוך לאחר מות האם, הכביד עוד יותר על האב וילדיו. אך מצבם הכלכלי האיתן איפשר העסקת עוזרת ומבשלת בביתם החדש שבשכונת דאהלם היוקרתית...

ועתה, משמלאו לה לא מכבר 19 שנים- הרגישה כבת ברלין בוגרת ובשלה, אשת העולם הגדול. מנוסה בדרכי החיים, מכירה ומבינה "גברים" וחושבת על הקמת תא משפחתי משלה עם קורט המיושב והחכם שלה.

קורט הזמין כוס תה ופרוסת קרם שניט ומשאלה הוגשו לו בידי המלצרית המחויטת, שקע בשרעפיו. רחמים עצמיים שטפוהו. "קורט יקירי" פנתה אליו הרטה והוא נרעד והביט בה בשאלה. "אם כך, הרי תוכל לקבל על עצמך עתה את ניהול החנות ביחד עם אבא ונתחיל בתכנון עתידנו המשותף". "אני רוצה לחשוב על כך" השיב לה. בסתר ליבו ביקש לבדוק אפשרות של הגשת ערעור על החלטתו השרירותית של הרופא הצבאי. אולי ניתן לבטל את רוע הגזירה? מה רב היה רצונו להתגייס ולשרת בצבאה הקיסרי המפואר של מולדתו, לחזור הביתה כגיבור מלחמה, במדים המרשימים... זיכרונות ילדותו רדפו אותו. הוא נולד בשלהי המאה ה-19, הבכור למשפחה יהודית מכובדת למדי בברלין. מגיל צעיר ינק מהוריו ומסביבתו הקרובה את ערכי היהדות. הוא היה תלמיד מצוין ועבודותיו בבית הספר, כמו גם בחייו לאחר מכן, הצטיינו בשלמות ובניקיון. כתב ידו היה נפלא- והוא אהב לכתוב. כישרונותיו התפרשו על תחומים רבים ומשהתקשה לבחור לעצמו עיסוק או מקצוע שלחו הוריו דוגמה של כתב ידו היפה לגרפולוג ברלינאי ידוע על מנת שיחווה דעה מלומדת איזה מקצוע מתאים לנער. תשובתו של הגרפולוג לקורט החלה במילים: "גבירתי היקרה". הוא לא רכש מעולם מקצוע, והחל את חייו הבוגרים כסוכן-נוסע ברחבי גרמניה כשכיר בבית המסחר הייטינגר לבגדי גברים שבברלין. בנדודיו בדרכיה המאובקות של גרמניה, ניצל את זמנו הפנוי למחקר אודות שורשי משפחתו בקהילות היהודיות שבהן עבר, והרכיב אילן יוחסין משפחתי לתפארת ששורשיו במאה ה-13, ברבי יהודה החסיד מרגנסבורג. כשהכיר את הרטה, בת משפחת מעסיקיו- הרכיב גם לה אילן יוחסין, והיות שמוצא משפחתה היה מליבק שבצפון, עיירה קטנה, נידחת עם עבר מפואר של סוחרי איגוד ההאנזה- לא התקשה במיוחד באיתור אבותיה ועד למאה ה-16 הגיע, עם מועדי לידה, נישואין ומוות מדוייקים! תוך כדי עבודתו על אילן היוחסין של הרטה, גילה את הסוד המשפחתי הכמוס: שמינית מדמה של הרטה היה דם אצילים כחול!

בפרוסיה המזרחית התגורר לו במחצית המאה ה-19 הרוזן הפרוסי- הגרף קרל פון בסביץ- בנו של ראש ממשלת פוטסדם- האציל פרידריך מגנוס פון בסביץ. סוכנת ביתו היהודיה, ברונה ברנהיים, הייתה נאת מראה וטרם נישואיו של הגרף הצעיר בילתה את לילות החורף הקרים בנעימות חמימה במיטתו וילדה לו בן.

ויקטור ברנהיים. ויקטור זה זכה לקצבה מאביו מולידו למשך אחרית ימיו ושנותיו והיה גם סבה של הרטה מצד אמה. לימים- ילדה ברונה גם בת לגרף, שהיה באותה עת כבר נשוי אך חשוך ילדים. הבת, אינה מריה פון בסביץ- אומצה בידי הגרף פון בסביץ לבתו החוקית למהדרין והייתה ברבות הימים ליורשת העצר הגרמנית מכוח נישואיה לאוסקר פון פרויסן, בנו ויורשו (לפחות בתיאוריה) של וילהלם השני- קיסר גרמניה- ירום הודו.

משהוסיף קורט וחקר את תולדות המשפחה- הגיע בסוף המאה ה-18 גם לוולפגנג מיכאל נתן לוין- הבנקאי- שנשא את אחייניתו, פייגלה-ציפורה לאישה בשנת 1807 וגם אם דיבר במסגרת עבודתו בבנק בשפה הגרמנית עם אוכלוסיית לקחותיו המכובדת, דיבר בביתו אך יידיש!

מזה זמן גמרו קורט והרטה בדעתם להינשא. אם תהו תחילה כיצד יעשו כן והמלחמה מפרידה ביניהם, בא הפטור של קורט מהשירות ופתר סוגיה זו, ולא עוד אלא שהאיץ את נחישותם להינשא בהקדם.

היעדרותם של הבנים מהעסק המשפחתי ופרוץ המלחמה- בתוספת עובדת הצטרפותו למשפחה, העלוהו לדרגת מנהל החנות. רוחות המלחמה גרמו לצמצום חגיגת הנישואין לכדי טקס קצר וצנוע, בנוכחות בני המשפחה הקרובים בלבד ובהיעדרו של הדור הצעיר, המגויס. התקווה לניצחון מהיר ומבריק בתחילתה, דעכה והלכה ותיאורי הקרבות הקשים בחזית המערב איבדו מקסמם ההרואי והפכו לדיווחי שגרה משמימים אחרי האופוריה שפקדה את כולם לאחר הבסת הצבא הרוסי ביערות מזרח פרוסיה. מכרים ובני מכרים שחזרו מחזיתות המערב והמזרח, חלקם פצועים ופגועים- העכירו בסיפוריהם את האווירה. אריך היה הראשון בבני המשפחה שנפצע בקרב. כדור ריסק את ברכו הימנית והוא חזר לברלין כשהוא מהלך על קביים. אלפרד שב הביתה זמן לא רב לאחריו, סובל מפגיעות הדף קשות בגבו. לאחר שהתאוששו, שבו שניהם לעבודה בחנות וקורט חזר לעבודתו כסוכן נוסע. המלחמה נסתיימה בעבורם והם נאלצו להשתלב במצוקת העורף שהלכה והחריפה.

בשנת 1917, נולד וולף, בנם הבכור של הרטה וקורט. העסק המשפחתי היה על סף קריסה כלכלית ולידתו של התינוק, כמו גם שובם של אריך ואלפרד מהחזית, אך הוסיפה פיות רעבים למשפחה.

כשתמה המלחמה הגדולה חזרו החיים אט אט לשגרה. העסק המשפחתי התאושש לאטו וגם האינפלציה הדוהרת של שנות העשרים לא פגעה במרבית בני המשפחה. רק דודה אחת ערירית ועשירה, שבני המשפחה המתינו בסבלנות למותה ולירושה שעתידה הייתה להותיר להם אחריה- אכזבה. היא איבדה את כל הונה- שחלק נכבד ממנו נשמר בדירתה במזומנים ויתרתו הושקע באגרות חוב של המדינה- באינפלציה הדוהרת של שנות ה-20 ואריך ואלפרד נאלצו לתמוך בה במשך שנים ארוכות- עד יום מותה.

בשנת 1919 נולדה להרטה וקורט בתם פרידל ושלוש שנים לאחר מכן- בן הזקונים שלהם- פטר.

קורט היה מראשוני הקוראים של "מיין קאמפף"- שהתפרסם מיד לאחר הפוטש הכושל של "החולצות החומות" בשנת 1923. כשסיים את קריאתו והגיע למסקנה שאת אדולף היטלר המטורף יש לקחת ברצינות, הוא שכנע את הגיסים אריך ואלפרד לרכוש נכסים בפלסטינה. על כל צרה שלא תבוא, ונשלח על ידם בשנת 1926 לראות אם טובה הארץ להתיישבות ולמגורים. רשמיו מ"המדבר" לא שכנעו את גיסיו במיוחד אף כי רכשו בהשפעתו מגרש בפאתי תל אביב, במקום המתקרא רמת גן, שלימים הקימו עליו את מפעלי הצביעה והניקוי "קשת". גם מפעל לייצור מוצרי טקסטיל רכשו באותה הזדמנות, "מדים" קראו לו, שלימים ייצר את המדים הראשונים של צה"ל ואת מלאי מלבושי הגברים לרשת חנויות או.ב.ג. שהקימו ברבות הימים.

קורט חזר מהמדבר הצחיח והלוהט שבפאתי הים התיכון כשהוא מלווה בחברו החדש, ד"ר מקס רוזנברג, הציוני הנלהב, שהטיף להתיישבות רבתי בפלסטינה- ארץ ישראל. הדוקטור הפך לבן-בית בביתם של קורט והרטה וקיים שם מפגשי הסברה סוחפים בדבר מהותה של הציונות. כוח השכנוע שלו היה מרשים.

הרטה הייתה מוקסמת. רופא נשים מרשים כזה. נלהב בדיעותיו. משכנע את קהל שומעיו. שרמנטי, בעל נכסים בפלסטינה, בעל קליניקה מצליחה. נשוי לאישה חולנית המאושפזת זה שנים במוסד פסיכיאטרי מרוחק ואב לשתי בנות מתבגרות. גם הדוקטור לא נותר אדיש לגילויי החיבה שזרמו אליו מכיוונה של הרטה. לתפיסתו, לא היה עתיד ליהדות גרמניה. תנועות חדשות, קיצוניות ומסוכנות, קמות במדינה ומטיפות לשנאת יהודים ולהשמדתם. טופלים ביהודים את המצוקות הכלכליות הקשות והאינפלציה הדוהרת בראשן, את הסכנה הטמונה במפלגה הקומוניסטית, שהיהודים הם מנהיגיה, את סכנת הקפיטליזם העולמי, שהם, כמובן, מנהיגיו ובראש ובראשונה את בגידתו של הממשל הגרמני הקיסרי שהביא לתבוסה האיומה במלחמה הגדולה, שגם אותו הנהיגו היהודים. העם הגרמני לא קלט את הציניות ואת האירוניה שבטיעונים המופרכים הללו, העם הגרמני קנה כל תירוץ, מטומטם ככל שהיה, בשאיפה למצוא את האשם במצב האומלל אליו נקלע. ההגירה מכאן לפלסטינה, הייתה איפוא לדעתו של הדוקטור המוצא היחיד ליהודים. הסיכוי להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, מצדיק כל מאמץ.

קורט הסתייע בדוקטור רבות במסעו אל המדבר הפלסטינאי. בסמוך לאחר שחזר ממסעו נעצרה האינפלציה והכלכלה התייצבה מעט. כוחה של המפלגה הנאצית הקיצונית ושל מנהיגה, היטלר, פחת והלך ואלפרד, שלא נהג לברור את דבריו, הלעיט את קורט מרורים על שהזהיר מפניה והטיף להגירה מגרמניה. וולף הקטן, שהיה עד להשפלתו של אביו בידי אלפרד בפרט ובידי יתר בני המשפחה בכלל על פחדנותו, על ראיית השחורות שלו ועל רעיונו המטורף להגר לאותה פלסטינה שבקצה העולם ניסה לעודדו ברישומים מצחיקים שבהם הצטייר אלפרד כמטיף אפיפיורי נלעג אך קורט מצא את נחמתו דווקא בחיבור כללי דקדוק לשפה האלבנית, לאחר שמצא במפתיע שאיש לא טרח עד כה לחבר לשפה זו כללים שכאלה. יחסיו עם המשפחה בכלל ועם הרטה בפרט התדרדרו, אף שתחילה לא הבחין בכך קורט ומפאת תמימותו גם לא היה ער לחיזוריה הנרגשים אחר הדוקטור.

קורט דבק בעקשנות ראויה בלימוד אינטנסיבי של השפה העברית כהכנה להגירה הצפויה לפלסטינה, עד ששלט בה, לפחות תיאורטית, שליטה מלאה. לדבר בה לא ידע עד סוף ימיו אלא בסגנון תנ"כי שאיש ברחוב לא הבין. בלימודי השפה העברית נעזר קורט הן בדוקטור והן בחבר משפחה אחר, פלסטינאי ותיק ורופא אף הוא, ד"ר זלוציסטי, שנשא לימים את גיסתו של קורט, הדוויג, שאישה, בתקווה שתלד לו בן זכר וגם נטש אותה אותה מיד לאחר שילדה לו בת, שכן בנות היו לו כבר למכביר. עם חזרתו של המשבר הכלכלי בשנת 1929 עלה שוב כוחם של הנאצים. עתה קרמו תוכניותיו של קורט להגר מגרמניה עור וגידים. בתים נקנו לבני המשפחה בתל אביב ובגדרה ומרבית הנכסים שצברה המשפחה בגרמניה, נמכרו. בד בבד גמלה בלב הרטה ההחלטה להתגרש מקורט. המשפחה לא עמדה בדרכה. קורט היה בחור טוב ובלתי מזיק אך אם ביקשה הרטה לפתוח בדף חדש בחייה וקורט איננו מערים קשיים בדרכה, מה להם להתערב.

פרידל הקטנה, ילידת 1919, הייתה ילדת "סנדוויץ'" בין וולף, המבוגר ממנה בשנתיים לבין פטר, הצעיר ממנה בשלוש שנים. היא נולדה קטנה ושמנמנה ונותרה כבדת משקל כל חייה. בתחילה סברו במשפחה שהילדה כבדה מדי מכדי להתרומם וללכת, שכן המשיכה לזחול על הרצפה גם בגיל שנתיים. אחרים סברו שהיא מפגרת במקצת ולכן התעניינותה במרקמה של רצפת העץ. כשנבדק ה"פיגור", התברר שהיא קצרת רואי ומן הרגע שבו זכתה למשקפיים, השתנה עולמה. פתאום הבחינה בעולם שמסביבה, לא עוד כתמי צבע אלא נוף, אנשים, בתים.

מינקותה, העריצה את וולף, אחיה הגדול, החכם, גאון הציור. היא הבליגה על התייחסותו המזלזלת בה ולא ייחסה חשיבות לסיפור שרווח במשפחה שוולף ניסה לחסלה בהפיכת עגלת הטיול שלה כדי להפטר מהתחרות על תשומת ליבם של מבוגרים שמסביבם. היא הייתה ערה ליחסי האהבה הקרובים ששררו בינו לבין אמא הרטה, שהעריצה גם היא את וולף. במיוחד בלטה ההערצה על רקע אפרוריותם של היחסים בינה לבין אבא קורט, הגוץ, המקריח, הממושקף והשמנמן. תחומי התעניינותו של קורט לא עניינו את אמא הרטה. מה לה ולפילוסופיות הסבוכות של קאנט, הגל או רוסו, להמצאת הדקדוק האלבני או ללימוד העברית והערבית. גם אבא קורט לא בדיוק התעניין בתחומי התעניינותה של הרטה. הוא לא היה שותף למסעי הקניות בקורפירסטן-דאם או למפגשי המטרוניטות בבתי הקפה ההומים באונטר-דן-לינדן. באותן שעות היה טרוד בעבודה ב"הייטינגר".

קורט לא נטרד גם בעניין הילדים. ילדים גדלו באופן טבעי. וולף היה בוגר מרגע שעמד על דעתו, פרידל הייתה תמיד מופנמת, היא סבלה מקוצר הראיה שלה כמו גם מכיעורה שנבע הן מקומתה הקטנה, הן ממשמניה והן מהמשקפיים המגושמים שהתנוססו על פניה. פטר היה ילד מלא מרץ, לא חכם גדול, שהתרוצץ לכולם בין הרגלים.

בשנת 1930 עלה וולף לכיתה השמינית בגימנסית גרונוולד. השנה החלה ברגל שמאל. רק שלושה תלמידים יהודים היו בכיתה מתוך עשרים וארבעה. מקצוע ההתעמלות היה כרגיל קשה ביותר עבורו. ביתר המקצועות הצטיין, אך בשל יהדותו, לא זכה להכרה ממוריו. האווירה בבית הספר, כמו גם ברחוב, הייתה עכורה. לא הניחו לוולף לשכוח את מוזרותו וזרותו. רוב התלמידים הטרידוהו בהערות שנגעו ליהדותו. שמה של כיתתו בת שלושת התלמידים היהודים יצא לשמצה בקרב ההנהלה ולכן הוצבו לה המורים הקפדניים ביותר. הר יונקה ללימודי המתמטיקה, ד"ר פריץ לגרמנית. האחד עם שפם היטלראי מודרני ושביל מוקפד בשערו והאחר, עם קרחת נוצצת, מגולחת למשעי ומונוקל בעינו השמאלית. רק בשיעורי הציור והמוסיקה יכול היה וולף ליהנות.

ההתדרדרות הפוליטית החמירה. בבחירות של שנת 1930 זכה הפדלמרשל הינדנבורג בכ- 20.5 מיליון קולות אך בבחירות שנערכו בפברואר 1932 קיבל רק 18.5 מיליון. היטלר לעומתו זכה בבחירות של שנת 1930 אך ב- 6.5 מיליון קולות בעוד שבפברואר של שנת 1932 כמעט הכפיל את כוחו והצליח לגרוף 11.3 מיליון קולות. טהלמן הקומוניסטי נותר בשתי מערכות הבחירות עם פחות מ-5 מיליון קולות ודוסטרברג הליברלי, צבר בקושי 2.5 מיליון.

מצוקתו של וולף בבית הספר רווי האווירה הנאצית, גרמה לאבא קורט להשתדל להעבירו בשנת 1932 לבית הספר ע"ש קרל מרקס, הגם שהיה מרוחק מאזור מגוריהם בדאלהם. תוצאות מערכת בחירות חוזרת באותה שנה היו מפחידות עוד יותר. טהלמן הפסיד מקולותיו והגיע ל- 3.7 מיליון בלבד. הינדנבורג הפסיד קולות גם הוא. רק היטלר זכה לתוספת בת 2 מיליון קולות והגיע ל- 13.4. מיליון.

בבית הספר החדש, ה"קארל מרקס" שולבו התלמידים בדיונים על תוכן הלימודים. הם השתתפו בויכוחים שהתעוררו תוך כדי השיעורים, והמורים אך הנחו והדריכו במידת הצורך. המורים היו צעירים וחדשניים וממילא, טובים הרבה יותר מזקני גימנסיית גרינוולד השמרנים. גם מספרם היחסי של התלמידים היהודים בכלל התלמידים שבכיתה היה טוב יותר. 12 יהודים (2 בנים ו-10 בנות) בכיתה בת 41 תלמידים.

לקראת סופה של שנת 1932 הזמין אבא קורט כרטיסי נסיעה לפלסטינה, לכל צרה שלא תבוא, הודיע לאריך ולאלפרד על תוכניות ההגירה המפורטות של משפחתו והחל לטפל במכירת בית המשפחה. אריך הרווק הודיע כי יהגר גם הוא. הוא החל להאמין לגיסו ולנבואותיו השחורות. גם דרשותיו של ד"ר רוזנברג השפיעו עליו. הוא העריך את חוכמתם אף שזלזל בגיסו הכושל, החלשלוש ולא התלהב גם מאופיו הקשוח והקר של הדוקטור השתלטן.

אלפרד, בעל בעמיו, מטופל באישה ושלושה ילדים ושמרן מטבעו, דחה את רעיון ההגירה מכל וכל. "דבר לא יקרה לנו" אמר. "היטלר הוא תופעה זמנית, חולפת. אצולת הממון עושה שימוש בליצן הזה וכשיעשה הכושי את שלו, יזרקו אותו בחזרה לביבים שמהם צמח, עובדה! היטלר עשה הרבה רוח עוד בתחילת שנות ה-20 אך עד מהרה נעלם בתהום הנשיה ואף בילה בבית הסוהר. נכון, הוא הצליח לבצע קאם-בק מרשים מאז שנת 1929 אך אין בכך מאומה. איש לא יקנה לאורך זמן את הרעיונות המטורפים שלו, ובוודאי לא העם הגרמני התרבותי. ביהודים הגרמנים הנאמנים לא יהין לפגוע! וכי מה? אין לי עבר צבאי? אין לי נכות מוכרת מפציעתי במלחמה? וצלב ברזל דרגה שנייה על גילוי אומץ לב נוכח פני האויב בחזית המערב?"

המשפחה הגיעה לפלסטינה על סיפונה של ה"קאנארו" במאי של שנת 1933. כשמתלווים אליהם הד"ר רוזנברג ואריך. אלפרד נותר עם משפחתו בברלין עד שהמשפחה הצליחה להבריחם משם בעור שיניהם ובחוסר כל, סמוך לאחר ליל הבדולח, בנובמבר 1938.