וידוי

פתח דבר

אובורן

אני חוצה את דלתות בית החולים בידיעה שזאת הולכת להיות הפעם האחרונה.

במעלית אני לוחצת על מספר שלוש ומתבוננת בה בעודה מוארת בפעם האחרונה.

הדלתות נפתחות אל הקומה השלישית, ואני מחייכת אל האחות במשמרת ומתבוננת בהבעת פניה בזמן שהיא מרחמת עלי בפעם האחרונה.

אני חולפת על פני חדר הציוד והקפֵּלה וחדר המנוחה של הצוות, כולם בפעם האחרונה.

אני ממשיכה ללכת לאורך המסדרון, נועצת את מבטי לפנים ושומרת על אומץ לבי בעודי נוקשת לאט על דלתו ומחכה לשמוע את אדם מזמין אותי להיכנס בפעם האחרונה בהחלט.

"תיכנסי," קולו נשמע איכשהו מלא תקווה, ואין לי מושג איך.

הוא במיטה שלו, שוכב על גבו. כשהוא רואה אותי, הוא שולח לעברי חיוך מנחם, מרים את השמיכה ומזמין אותי להצטרף אליו. המעקה כבר מונמך, אז אני נשכבת לצדו, מניחה את זרועי על חזהו ומלפפת את רגלינו יחד. אני קוברת את פני בתוך צווארו ומחפשת אחר חום גופו, אבל לא מוצאת.

הוא קר היום.

הוא מתנועע מעט במיטה עד שאנחנו נמצאים בתנוחה הקבועה שלנו, כשזרועו השמאלית נחה תחתי וזרועו הימנית מעלי, מאמצת אותי אליו. נדרש לו קצת יותר זמן מהרגיל להתרווח, ואני מבחינה שנשימתו מאומצת יותר עם כל תנועה קלה שלו.

אני מנסה לא להבחין בדברים האלה, אבל זה קשה. אני מודעת לחולשה הגוברת שלו, לעור החיוור קצת יותר, לשבריריות קולו. בכל יום במהלך הזמן הקצוב שלי איתו אני רואה שהוא חומק ממני, ואני לא יכולה לעשות שום דבר נגד זה. אף אחד לא יכול לעשות שום דבר מלבד לראות את זה קורה.

כבר שישה חודשים אנחנו יודעים שזה ייגמר כך. כולנו התפללנו לנס כמובן, אבל זה לא מסוג הנסים שקורים בחיים האמיתיים.

עיני נעצמות כשהשפתיים הקרירות של אדם נצמדות אל מצחי. אמרתי לעצמי שלא אבכה. אני יודעת שזה בלתי אפשרי, אבל אני לפחות יכולה לעשות כמיטב יכולתי לכבוש את הדמעות.

"אני כל כך עצוב," הוא לוחש לי.

המילים שלו כל כך לא מתאימות לחיוביות שלו, אבל זה מנחם אותי. ברור שאני לא רוצה שהוא יהיה עצוב, אבל אני צריכה שהוא יהיה עצוב איתי עכשיו. "גם אני."

הביקורים שלי בשבועות האחרונים היו מלאים בעיקר בצחוק ובשיחות, מאולצים ככל שהיו. אני לא רוצה שהביקור הזה יהיה שונה, אבל הידיעה שזה הביקור האחרון לא מאפשרת לצחוק על שום דבר. אני רק רוצה לבכות איתו ולצרוח כמה זה לא הוגן, אבל זה יכתים את הזיכרון הזה שלנו.

כשהרופאים בפורטלנד אמרו שאינם יכולים לעשות עוד כלום בשבילו, הוריו החליטו להעביר אותו לבית חולים בדאלאס. לא מתוך תקווה לנס, אלא מפני שכל משפחתם גרה בטקסס, והם חשבו שעדיף שהוא יהיה קרוב לאחִיו ולכל שאר האנשים שאוהבים אותו. אדם עבר לפורטלנד עם הוריו רק חודשיים לפני שהתחלנו לצאת, שנה קודם לכן.

אדם הסכים לחזור לטקסס רק בתנאי שירשו גם לי להצטרף. זה היה מאבק קשה, לשכנע את שני זוגות ההורים שלנו להסכים, אבל אדם טען שהוא זה שגוסס, וצריך להרשות לו לקבוע עם מי הוא רוצה להיות ומה יקרה כשהרגע יגיע.

עברו חמישה שבועות מאז עברתי לדאלאס, ושנינו איבדנו כל אהדה שהיא מצד שני זוגות ההורים שלנו. אמרו לי שעלי לחזור לפורטלנד מיד אחרת הורי יואשמו בהיעדרותי מבית הספר. אלמלא כן הוריו אולי היו מרשים לי להישאר, אבל הדבר האחרון שההורים שלי צריכים עכשיו זה עניינים משפטיים.

היום הטיסה שלי, ונגמרו לנו כל הרעיונות איך לשכנע אותם לבטל אותה. לא סיפרתי על זה לאדם ואני לא מתכוונת לספר, אבל אתמול בלילה אחרי הפצרות נוספות מצדי, אמא שלו — לידיה — סוף־סוף הביעה את דעתה האמיתית בעניין.

"את בת חמש־עשרה, אובורן. את חושבת שמה שאת מרגישה כלפיו זה אמיתי, אבל את תתגברי עליו תוך חודש. אלה מאיתנו שאהבו אותו מהיום שהוא נולד יצטרכו לסבול את האובדן שלו עד שנמות. אלה האנשים שהוא צריך להיות איתם עכשיו."

זאת הרגשה מוזרה, לדעת בגיל חמש־עשרה שהרגע שמעת את המילים הכי אכזריות שתשמעי אי־פעם. אפילו לא ידעתי מה לענות לה. איך ילדה בת חמש־שרה יכולה להגן על האהבה שלה, כשכולם מתייחסים לאהבה הזאת בביטול כזה? זה בלתי אפשרי להגן על עצמי לנוכח חוסר הניסיון והגיל הצעיר. ואולי הם צודקים. אולי אנחנו לא מכירים את האהבה כמו שהמבוגרים מכירים אותה, אבל אנחנו בפירוש מרגישים אותה. וברגע זה ההרגשה היא שיברון לב.

"עוד כמה זמן הטיסה שלך?" אדם שואל, והאצבעות שלו משרטטות מעגלים איטיים על זרועי בפעם האחרונה.

"שעתיים. אמא שלך וטרֵיי מחכים לי למטה. היא אומרת שאנחנו צריכים לעזוב בעוד עשר דקות כדי שנגיע בזמן."

"עשר דקות." הוא חוזר בשקט. "זה לא מספיק זמן כדי לחלוק איתך את כל החוכמה העמוקה שצברתי על ערש דווי. אני צריך לפחות חמש־עשרה. מקסימום עשרים."

אני צוחקת את הצחוק הכי פתטי ועצוב שכנראה יבקע אי־פעם מבין שפתי. שנינו שומעים את הייאוש שמסתתר בו, והוא מחבק אותי חזק, אבל לא מאוד חזק. יש לו מעט מאוד כוח, אפילו ביחס לאתמול. ידו מלטפת את ראשי, והוא מצמיד את שפתיו אל שערי. "אני רוצה להגיד לך תודה, אובורן," הוא אומר בשקט, "על כל כך הרבה דברים. אבל קודם כול אני רוצה להגיד לך תודה על זה שאת כועסת בדיוק כמוני."

אני צוחקת שוב. הוא תמיד מתבדח, גם כשהוא יודע שאלה הבדיחות האחרונות שלו.

"אתה צריך להיות יותר ספציפי, אדם, כי אני כועסת על כל כך הרבה דברים כרגע."

הוא מרפה את האחיזה שלו בי ומתאמץ להתגלגל לעברי כדי שנביט זה בזה.

יש אנשים שיגידו שעיניו בצבע אגוז, אבל הן לא. הן עשויות רבדים של גוונים ירוקים וחומים שנוגעים זה בזה אבל לעולם לא מתמזגים, ויוצרים את זוג העיניים הכי עזות וברורות שאי־פעם הביטו לעברי. עיניים שפעם היו החלק הכי בהיר בו, אבל עכשיו הן כל כך מובסות בידי הגורל שלא בעִתו, עד שצבען אט־אט מתנקז מתוכן.

"אני מתכוון ספציפית לזה ששנינו כל כך כועסים על המוות שהוא כזה מנוול חמדן. אבל אני בטח מתכוון גם להורים שלנו על זה שהם לא מבינים את זה. על זה שהם לא מרשים לי לקבל את הדבר האחד והיחיד שאני רוצה שיהיה כאן איתי."

הוא צודק. אני בפירוש כועסת על שני הדברים האלה. אבל כבר דיברנו על זה מספיק בימים האחרונים, ומבינים שאנחנו הפסדנו והם ניצחו. כרגע אני רק רוצה להתרכז בו ולספוג לתוכי כל גרם מהנוכחות שלו כל זמן שהוא עדיין איתי.

"אמרת שיש הרבה דברים שאתה רוצה להגיד לי תודה עליהם? מה הדבר הבא?"

הוא מחייך ומקרב את ידו אל פני. האגודל שלו מרפרף על שפתי, ואני מרגישה כאילו לבי מושט לעברו בניסיון נואש להישאר כאן בזמן שהקונכייה הריקה שלי נאלצת לטוס בחזרה לפורטלנד. "אני רוצה להגיד לך תודה על זה שנתת לי להיות הראשון שלך." הוא אומר. "ועל זה שאת שלי."

החיוך שלו הופך אותו לרגע מנער בן שש־עשרה השוכב על ערש דווי לנער יפה תואר ומלא חיים, שחושב על הפעם הראשונה שהוא שכב עם נערה.

המילים שלו, ותגובתו למילים האלה, מעלות חיוך נבוך על פני בעודי נזכרת בלילה ההוא. זה היה לפני שידענו שהוא יחזור לטקסס. כבר ידענו אז מה צפוי לו, ועדיין ניסינו להשלים עם זה. בילינו ערב שלם בדיבור על כל מה שיכולנו לחוות יחד אילו היתה לנו הזדמנות לְנֶצַח. לטייל, להתחתן, להביא ילדים לעולם (כולל השמות שהיינו בוחרים להם), כל המקומות שהיינו גרים בהם, וכמובן, סקס.

דִמיינו חיי מין מטריפים, אילו רק היתה לנו ההזדמנות. חיי המין שלנו היו הופכים למושא קנאה אצל כל החברים שלנו. היינו מתעלסים בכל בוקר לפני היציאה לעבודה ובכל לילה לפני השינה, ולפעמים גם באמצע היום.

צחקנו על זה, אבל מהר מאוד השיחה דעכה. שנינו הבנו שזה ההיבט היחיד במערכת היחסים שלנו שעדיין יש לנו שליטה בו. על כל השאר, על כל מה שקשור לעתיד, לא היתה לנו שום דרך להשפיע, אבל לפחות היה לנו הדבר האחד הפרטי הזה שהמוות לעולם לא יוכל לקחת מאיתנו.

לא דיברנו על זה אפילו. לא היינו צריכים. ברגע שהוא הסתכל עלי וראיתי את מחשבותי משתקפות בעיניו, התחלנו להתנשק ולא הפסקנו עוד. התנשקנו בזמן שהתפשטנו, התנשקנו בזמן שנגענו זה בזה, התנשקנו בזמן שבכינו. התנשקנו עד שגמרנו, ואפילו אז המשכנו להתנשק כדי לחגוג את העובדה שניצחנו בקרב הקטן הזה נגד החיים והמוות והזמן. ועדיין התנשקנו כשהוא חיבק אותי לאחר מכן ואמר לי שהוא אוהב אותי.

בדיוק כמו שהוא מחבק אותי ומנשק אותי עכשיו.

ידו נוגעת בצווארי, ושפתיו מפשקות את שפתי. התחושה היא כמו פתיחה קודרת של מכתב פרידה.

"אובורן," שפתיו לוחשות אל שפתי. "אני אוהב אותך כל כך."

אני טועמת את הדמעות שלי בנשיקה שלנו, ואני שונאת להרוס את הפרידה שלנו עם החולשה שלי. הוא מתרחק משפתי ומצמיד את מצחו אל מצחי. אני נאבקת כדי לשאוף יותר אוויר מהדרוש, אבל הפאניקה משתלטת עלי, קוברת את עצמה בתוך נשמתי ומקשה עלי לחשוב. העצבות היא חמימות שמזדחלת במעלה החזה שלי ומפעילה לחץ בלתי נסבל ככל שהיא מתקרבת אל לבי.

"ספרי לי משהו על עצמך שאף אחד אחר לא יודע." קולו שזור בדמעות, והוא משפיל אלי את מבטו. "משהו שאוכל לשמור לעצמי."

הוא מבקש את זה ממני בכל יום, ובכל יום אני מספרת לו משהו שמעולם לא אמרתי בקול בעבר. נראה שזה מנחם אותו, לדעת עלי דברים שאיש לעולם לא ידע. אני עוצמת את עיני בהרהור בזמן שידיו ממשיכות לרפרף על כל חלק בעורי שהן מגיעות אליו.

"אף פעם לא סיפרתי לאף אחד מה עובר לי בראש בזמן שאני נרדמת בלילה."

ידו משתהה על כתפי. "מה עובר לך בראש?"

אני פוקחת את עיני ומביטה לתוך עיניו. "אני חושבת על כל האנשים שהייתי רוצה שימותו במקומך."

בהתחלה הוא לא עונה, אבל לבסוף ידו ממשיכה בתנועתה ומשוטטת על זרועי עד שהיא מגיעה אל אצבעותי. הוא מחליק את ידו על ידי. "אני בטוח שאת לא מגיעה רחוק."

אני מאלצת את עצמי לחייך ומנענעת את ראשי. "דווקא כן. אני מגיעה ממש רחוק. לפעמים אני עוברת על כל השמות שאני מכירה, ואז אני מתחילה לחשוב על שמות של אנשים שבחיים לא פגשתי אישית. לפעמים אני אפילו ממציאה שמות."

אדם יודע שאני לא מתכוונת לְמה שאני אומרת, אבל זה גורם לו להרגיש טוב. האגודל שלו מוחה את דמעותי מלחיי, ומכעיס אותי שאני לא יכולה אפילו להתאפק אפילו עשר דקות בלי לבכות.

"אני מצטערת, אדם, ניסיתי בכל הכוח לא לבכות."

עיניו מתרככות כשהוא עונה לי, "אם היית יוצאת מהחדר הזה היום בלי לבכות, זה היה הורס אותי."

למשמע דבריו אני מפסיקה להילחם בבכי. אני לופתת את חולצתו בידי ומתחילה לבכות אל תוך חזהו בזמן שהוא מחבק אותי בחוזקה. מבעד לדמעות אני מנסה להקשיב ללבו. מתחשק לי לקלל את כל גופו שנכנע.

"אני אוהב אותך כל כך." קולו חסר נשימה ומלא פחד. "אני אוֹהַב אותך לנצח. גם כשכבר לא אוּכל."

הדמעות שלי זולגות ללא הפסקה למשמע המילים שלו. "ואני אוהב אותךָ לנצח. גם כשלא אהיה אמורה לאהוב אותך."

אנחנו נאחזים זה בזה בעצב מייסר כל כך, שקשה לרצות לחיות מעבר לו. אני אומרת לו שאני אוהבת אותו כי אני צריכה שהוא ידע את זה. אני אומרת לו שוב שאני אוהבת אותו. אני ממשיכה להגיד את זה, יותר פעמים מכפי שאי־פעם אמרתי את זה בקול. ובכל פעם הוא אומר לי את זה מיד בחזרה. אנחנו אומרים את זה כל כך הרבה פעמים, שאני כבר לא יודעת מי חוזר אחרי מי עכשיו, אבל אנחנו ממשיכים להגיד את זה, שוב ושוב ושוב, עד שאחיו טריי נוגע בזרועי ואומר לי שהגיע הזמן ללכת.

אנחנו עדיין אומרים את זה בזמן שאנחנו מתנשקים בפעם האחרונה.

אנחנו עדיין אומרים את זה בזמן שאנחנו מתחבקים.

אנחנו עדיין אומרים את זה בזמן שאנחנו מתנשקים שוב בפעם האחרונה.

אני עדיין אומרת את זה...