ויז’ן 1: מבט כפול

ביום הולדתי השמונה־עשר הוריי גילו לי שאני בת מאומצת. זה לא היה חידוש בשבילי; מצאתי את המסמכים ארבע שנים קודם לכן. העמדתי פני המומה במקום להודות שפרצתי את מנעול השידה של אבי. הייתי אומרת שהייתי די משכנעת.

אמרתי להם שזה לא משנה, שלא הייתי יכולה לבקש לעצמי הורים טובים יותר. הוספתי ואמרתי שכן, אני סולחת להם שלא סיפרו לי מוקדם יותר. ושלא, אין לי שום עניין באיתור הוריי הביולוגיים. כל הדברים האלה היו אמת.

אימי חשה הקלה גדולה כל כך שמיד פרצה בבכי, התנפלה עליי על הספה והצמידה אותי לחזהּ השופע כאילו חזרתי להיות בת חמש. הרגע ההוא – כשאני חנוקה מאהבתה ואבי מתבונן בנו בחיוך מרוצה קטן כשעל פניו הבעה רצינית – היה מושלם.

האם אני חושבת שעובדת היותי מאומצת היא שהובילה אותי לרגע זה בזמן?

לא באמת.

אם כי למען האמת, שום דבר מכל מה שקרה לא היה מתאפשר לו הדברים היו מתגלגלים אחרת.

לפעמים אני תוהה איך היו נראים חיי לו אומצתי על־ידי זוג אחר. זוג אוהב פחות, כן פחות, טוב פחות. נניח, אם שהייתה מלמדת אותי להתבייש בגופי, או לחילופין להשתמש בו כדי להשיג את מה שאני רוצה. או אב שהיה מכה אותי, או שתיין או בוגד באימי, או מלמד אותי שאסור לי, שאני לא יכולה, שיש דברים שהם בלתי אפשריים בשבילי, ולא את כל הדברים שאבי לימד אותי בפועל – שבעזרת עבודה קשה, חריצות והכרת תודה שום דבר לא יהיה מחוץ להישג ידי.

שום דבר.

כאן, בחשכה, בניסיון להתעלם מהכאב, אני נזכרת לעיתים קרובות ביום ההוא עם הוריי על הספה. הרגע שבו חיי שינו את מסלולם לנצח. אני זוכרת כיצד השיער על עורפי סמר כשהרוח נשבה מבעד לחלון הקרוב. את ריח בושם הלבנדר של אימי. את החספוס של בד כריות הספה על עורי החשוף.

אני זוכרת איך זה היה להיות בת שמונה־עשרה, נטולת מורא ועם בטן מלאה חלומות. התחושה הממלאת של אפשרויות בלתי מוגבלות. הרעב לעבודה והישגים.

הייתי צריכה להקשיב לאזהרותיהם.

כשאימי הפסיקה לבכות באותו יום, סיפרתי להם על התוכניות שרקמתי. לא הייתה לי שום כוונה להישאר בעיירה שכוחת האל שלנו באורגון, שם אבי היה חשמלאי ואימי מורה בבית ספר יסודי. לא הייתה לי שום כוונה ללמוד באוניברסיטה ציבורית, על אף ששתי אוניברסיטאות כאלה הציעו לי תמריצים מפתים.

בדיוק כמו שהם לימדו אותי, יצאתי לבקש את מה שרציתי. עבדתי קשה והשגתי את מה שרציתי. בגאווה לא מוסתרת, סיפרתי להם שאלך ללמוד באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס בעזרת הלוואות סטודנטים ומלגות חלקיות. הצעד הראשון והגדול ביותר בדרכי לבית הספר לרפואה.

בטעות חשבתי שהשתיקה שלהם נובעת משמחה, ושהפחד בעיניהם ומילות האזהרה שלהם נובעים מחששות הוריים רגילים.

אחרי הכול, מה כבר ידעתי?

מה היו הסיכויים?

בעולם שיש בו מיליארדי אנשים, ובעיר שחיים בה מיליונים, ההסתברות שאמצא את אלכסיס שארפ שאפה לאפס.

ובכל זאת, מצאנו זו את זו.

אלכסיס אמרה שזה הגורל – שהמזל הפגיש בינינו. ואני האמנתי לה, למרות סגידתי הגדולה למדע ולהיגיון. אני עדיין מאמינה. זה נורא פשוט, אין הסבר אחר.

המפגש איתה היה קסום להפליא.

ומבחינתי, תחילתו של הקץ.