וילה בשחקים

בעודו יושב על מזרנו המרשרש, הגדוש בעשבים יבשים, הוא בהה בחושך, עוקב בדריכות אחר הקולות שהגיעו לאוזנו ומשתדל להשיב לעצמו את צלילות דעתו, שאבדה לזמן־מה. הוא בקושי התעורר וכבר הלם ליבו בפראות, מזעזע את גופו הרזה עד קצות בהונותיו שבלטו מחוץ לשמיכה הקצרה.

"אני צמא..." גילה.

לשמע קולו הניחר, עלתה ונכפתה על רוחו רגיעה שהתלבשה עליו, ועטפה אותו לאט־לאט.

ידו שלוחה לפניו כמגששת בחושך הסמיך, הוא גלש מהמזרן המרשרש ופנה למקום שבו ידע שכד המים מונח. בתוך האוהל הקטן החום החניק, ונשימותיו שנעשו קצרות וקצובות הבעירו את נחירי אפו.

שלא בדומה לשעות היום, עת נמלא החלל בניסורם האטום של הצרצרים, עתה, בשעת לילה מאוחרת זו, אך שקט ושלווה עמוקים שררו בכול ודומה כאילו דממת אלם כישפה את המדבר סביב.

אחרי ששתה במהירות, הוא פנה והסיט את כנף הבד ששימשה פתח לאוהל. צינת הלילה המדברי אצה לחדור ולהקפיא עליו את זיעתו הנוטפת. כמו להכעיס באו בני מעיו ולחצו עליו, קוראים לו שיבוא ויזדרז, והוא לעומתם התעקש לדחות כל מחשבה בעניין זה. הוא הביט בשעונו בחטף. המחוגים הזוהרים הצביעו על השעה שלוש לפנות בוקר.

משהרגיש שלא יוכל להתאפק עוד, התעטף בשמיכתו והתגנב אל תוך הלילה, עיניו שלוחות ובולשות. זוהר הירח שנשלח ממזרח, הטיל את צל גופו הרזה והשליכו לצמוח לפניו בבת אחת, מרגליו והלאה. מראה צילו שהתארך בנדנוד לפניו, הרתיע אותו והעלה בו את זיכרון הופעת הדמות המשונה ההיא שצמחה לפניו.

היא הפתיעה אותו לראשונה לפני כמה לילות ומאז לא פסקה דעתו מלהתרוצץ ושנתו מלנדוד. בדמיונו הוא שב אל אותו הלילה. כה פתאומית ובלתי צפויה הייתה הופעתה, עד כי השתכנע שהזיה היא זו אשר באה להתעטף בו. הוא היה מוכן להישבע שזה עתה הושב מכוח איזה תעלול טמיר אל חלום רחוק שבו הכול מעורפל וזדוני.

הוא נזכר בבירור שככל שהלך ועיין ובחן ושב ושפשף את עיניו אל מול אותה דמות, שנראתה לו משום־מה מחייכת לקראתו, בתקווה כי תפרח ותיעלם כאותו דמיון תעתועים, כן הבין שאין דמיונו מהתל בו.

את זאת הוא גילה באופן נחרץ כאשר בניגוד לרצון רגליו הכושלות והממאנות, שרמזו לו להתרחק באחת מהמקום, בא ופנה דווקא אל הדמות הכהה שישבה בנחת לפניו. הוא נזכר שפסע לקראתה באיטיות, למרות בהלתו, ושככל שהתקרב כן הבחין כי זו מתרחקת ממנו, כמו חששה מצילו המתארך שאיים להתלכד עם צורתה היושבת.

הנסיגה המשונה הזו, שדמתה לתנועתם חסרת הפניות של המלאכים הנושאים את הגלגל, הקפיאה אותו על מקומו. עיניו נפקחו להביט שוב במה שנראה לו כבלתי אפשרי, בלתי הגיוני. ככל שחזר ופסע בהיסוס לעבר הדמות, כן התרחקה זו ממנו, נסוגה אחור בתנועה שנראתה מחליקה ודומה כאילו דבר־מה נסתר מושך אותה מאחור בשעה שהיא בעצמה ממשיכה לשבת על שוקיה, כמו הייתה טרודה בעניינים אחרים ופניה פונות אליו באדישות, נעצרות ושבות ומתרחקות.

הוא ניצב בפתח האוהל, שמיכתו עדיין מכסה את ראשו וחיוך של חוסר אמון תלוי על שפתיו. הוא עוד נזכר שלמוחרת היום, כשבא לבחון לאור השמש את מקרה הופעתה של הדמות ההיא, עדיין לא הצליח מוחו לקבוע אם קורות אותו הלילה אמיתיים הם, או שמא אותה הדמות נדלתה ממעיין התעתוע שמבועו אינו ידוע, ועל כן הפכה להזיה שבאה עליו בהקיץ והצליחה להתלפף על רוחו משום בדידותה, ומשנשלפה וצפה אל עינו הפנימית, דמתה עד כדי בלבול לאחותה הקשוחה והבלתי מתפשרת, זו הקרויה - מציאות.

יריעות האוהל, שהונחו במתיחה על חומת אבנים שצורתה פרסה וגובהה כשני מטרים, גאו וצנחו באיטיות כבדה ועשו את ביתו המדברי כאילו נאחז נשימות ארוכות ורגועות. זה כבר הלילה הרביעי שלא הצליח להירדם. כל אימת שהרשה לתודעתו לנטוש אותו ולצלול אל תרדמתה, אצו והתנפלו עליו הזיות משונות, בלולות ברסיסי חלומותיו וברודות בקטעי קורותיו, ולמרות מאמציו שעלו לו באפיסת שארית כוחותיו, גלשו אלה ופלשו עקודים אל ליבו להרתיעו ולבלבל את רוחו. הוא האשים את צמחי המדבר שניזון מהם, חושב שמא גופו אינו משכיל לעכל אותם כראוי ועל כן נהפכו לרעל בקיבתו ולהזיות סרק בדמיונו.

בדומה לזה שאינו נותן יותר את דעתו על מעשיו, ובעוד שמיכתו כרוכה על ראשו ובני מעיו לוחצים עליו, הוא בא וסבב במפוזר את האוהל במעגלים הולכים וגדלים, ומשנוכח לדעת שאומנם אך הבדידות עימו, השמיט את שמיכתו ועשה את עצמו פונה לכאן ולכאן, מקשיב ללילה בהנאה וברוב כוונה. מלבד הרוח שנשבה בלטיפה על פניו הקפואות, לא צליל ולא הגה. הוא כבר שכח על שום מה יצא את האוהל וכמו מעצמו פנה מצחו אל אור הכוכבים.

מאז נטה את אוהלו על הצוק מוכה הרוחות, חמישה קילומטרים דרומית־מערבית ליריחו, הוא גילה שכל אימת שהתהפכה ונעכרה עליו רוחו, נישאו עיניו מעצמן אל שחור השמיים, ומתוך שיקול וחישוב קטנותו האפסית, הלא נחשבת, אל מול גודש חללם של פני היקום שסגרו עליו ממעל, הלכו חששותיו ונעלמו, נושאים עימם את ענני תחושותיו העכורות.

ללא כל מאמץ מצידו, צפו ועלו אליו קטעי זיכרונות מחייו המקצועיים, זיכרונות שחשבם למחוקים, זיכרונות אלה דיברו על עבודתו כאסטרופיזיקאי במכון הלאומי למדע.

חיוך עגום עיקם את שפתיו משנזכר בהתלהבותו, הילדותית אפשר לומר, ובשמחת חבריו לעבודה כאשר חשבו שגילו, על סמך חישובי שדות קרינה מזעריים ומדויקים להפליא, את מיקומו של מרכז היקום, אותו מרכז שכל המדענים הנחשבים בתחום זה תרו אחריו זה שנים רבות.

אתר מדויק זה נחשב בעיני כל החוקרים לנקודה שממנה פרצו להיווצר כל ההוויות, כל היש האפשרי והאין הבלתי אפשרי, כביכול.

מי היה מאמין, חשב, שמספר הכוכבים המנצנצים שם, בעומק השמיים, ממשיך לגדול בכל שנייה שעוברת, ושהוא עולה על מספר כל גרגירי החול אשר על שפת הים? ומי היה מאמין שהכוכבים השטים זה עתה בקצה החלל במהירות שלא תיאמן, צעירים מכוכבים שנולדו אלפי שנים אחריהם, כאילו מהירות שיוטם שלא תיאמן בשולי החלל תרופה היא ורפואה, המונעת את הזדקנותם...

אנחה ארוכה וכבדה נפלטה מבין שפתיו, מלאה עד גדותיה בצער ובגעגועים.

הירגע! קרא לעצמו בדחיפות, מודע לחידודים שעלו לזחול ולהתפשט על עורפו. הוא מיהר לרוקן עצמו מכל מחשבה ורגש שפלשו אליו באמצעות זיכרונותיו.

אחרי שנחה והתייצבה עליו דעתו, בא והתקרב, מכורבל בשמיכתו, אל התהום הפעורה לצד האוהל והתיישב על שפתה בכבדות. מבטו נשלח לשוטט בין ערבות יריחו הפרושות לרגליו, ומשהבחין שהכול רגיל ומוכר, פנה לתפוס עצמו מתענג על סדרת צמרמורות קצרות ועמוקות שאחזו בו, בזו אחר זו.

קר, אמר לעצמו, להצדיק את התענגותו המשונה. שעונו הצביע על השעה ארבע. אני כבר לא אירדם, חשב.

צפונית לבקעה הרדומה תחתיו, הבליחו אורותיה המנצנצים של יריחו שדמו כאילו קרצו לו, קראו לו. אוזנו ניתנה להקשיב ליריעות האוהל ששיחקו עם הרוח הקפואה והכו בקצב, כגלי ים רגועים, על פני האבן התומכת, האדישה.

מעט־מעט הלכו חושיו ונרגעו, ומתוך הרגיעה הזו אשר נחה עליו חשב להבין שרישומי חלומותיו ההזויים עדיין מחלחלים ברוחו. למרות שידע בביטחון שעיניו פקוחות ומביטות בתהום הפעורה תחתיו, הוא התקשה מאוד לדחות איזו מחשבה עגומה שחדרה להתגנב אל ליבו.

כל החפצים והזמנים, כך חשב, כל הזיכרונות והחלומות ואף המציאות עצמה כפי שחווה אותה עד עתה, הלכו והתלכדו בדמיונו לגוש מעורבב אחד, חסר הפרטה וגבולות. הוא כבר היה משוכנע כי אף אם ישקיע מאמץ אין־סופי בתקווה להבדיל בין חלומותיו למציאות, כן לא יעלה הדבר בידו ומצב בין הערביים שבו היה שבוי זה מספר ימים, ייחתם עליו.

כל דרכי ההיגיון שניסה להפעיל לפתרון הבעיה הובילו אותו לדרך ללא מוצא, כאילו רצו לרמוז לו שהעירוב הזה, הערבוב הזה שבין חלום למציאות, כפי שחווה אותו זה כבר מספר ימים, הוא־הוא המציאות האמיתית, הלא נפרדת.

ועתה, משכבר נתן את דעתו על מצבו העכשווי, נמנע ממנו לקבוע בביטחון אם אותו יצור משונה שנחת לו על הרמה מן המארב לפני כמה לילות, יציר חלומותיו הוא או שמא ראהו בעיני גופו ממש. כל מאמציו שעלו אליו בדחיפות ושדחקו בו שיבוא ויפתור את התעלומה מתוך חשיבה עקבית ומסודרת, כפי שידע לעשות בעבר, לא הועילו, ואפלת הלילה הלכה והשתלטה על מחשבותיו שהגיעו אליו, מעורבבות ומקוטעות.

לכתוב! גילה לעצמו, לכתוב!

עליי לתאר ולכתוב את מה שקורה לי בהקיץ! חשב, מופתע מההיגיון הפשוט שבדבריו.

והיה ואתעורר ואזכור דבר־מה שאינו מופיע בכתוב, סימן שזה היה חלום!

ידו הונפה אל ראשו, להחליק על קודקודו המגולח, וכתנועה שלא מן הנמנע צנחה אצבעו, מתוך הרגל, להתגלגל על פאותיו החסרות. מה היה אותו השיר, שאל עצמו, מתאמץ להיזכר באותו שיר מרומם נפש ומחיה שלמד אצל רבי יחיאל מישיבת "זוהר הרקיע" שבירושלים. הנאמנים עשו שימוש בשיר הזה כאילו היה סם מחיה, כדי להשתחרר מעייפות הצוהריים שאיימה להכריעם בעת לימודיהם. אם ייזכר בשיר הזה, כך חשב, ויפצח בו בקול גדול, אזי יֵדע בביטחון שאין חלומו שולט בו.

המילים עלו אליו מייד, ברורות וחדות, אך למרות שהכה בסלע חזור והכה בקצב, כדי למלט את המנגינה מזיכרונו אל שפתיו, עמדה זו בחביונה ומיאנה להיחשף, ובעודו לועס את מילות השיר בהיסוס ובכוונה מלאה, הוא גילה לתדהמתו שלא המילים על משמעותן המעוררת הן אשר המריצו את החבורה הנרדמת והנאבקת באותה ישיבה אפלה וסודית, כי אם המנגינה היא אשר הייתה עיקר, וזו, להכעיס, נותרה אילמת על שפתיו.