ולנטינה 1: הישרדות

הצחנה שאופפת את התא כבר לא מציפה בי בחילה. הגופים של הנשים שצמודות אליי מדיפים ריחות של חולי, ריקבון וייאוש, בדיוק כמו גופי שלי. הזיעה שעוטפת את עורי מתערבבת עם הטינופת שדבקה בי, וכפות ידיי מכוסות בכתמים שחורים סמיכים. אצבעותיי נראות כמו טפרים של חיה שחפרה באדמה חרוכה, וכך בדיוק אני מרגישה.

אנקה חלושה נמלטת מגרוני. הלחץ בקרקעית בטני גובר ואני מבינה שלא אצליח להתאפק עד שהמסע יסתיים. אני מרכינה את ראשי בהשלמה ונאנקת כשזרזיפי נוזל חריף נמלטים מבין רגליי כמו נחשים פתלתלים. הם זולגים על ירכיי ועל שוקיי ונקווים בשלולית צנועה למרגלותיי. זיכרון פולש אל ראשי. מעין סרט קצר וצבעוני שבו אני בחורה גאה ונחושה, זיכרון ארור מחיים אחרים שבהם הייתי מוקפת בצבעים. צבעים צלולים ומסעירים, צבעים של אהבה, נחישות ונקמה, רגע לפני שנשאבתי לחיים אחרים נטולי צבע, נטולי רגשות ונטולי כבוד עצמי. הזיכרון מתנדף במהירות והאדישות חוזרת.

המשאית עוצרת בחריקת בלמים. גופי נוחת על הרצפה הקשה אך אני לא חשה את עוצמת המכה. גופים נוספים נופלים בזה אחר זה, וכמה מהם קורסים עליי בקול קרקוש עצמות. אני משתהה מתחת לערימה ומתנחמת בחמימות הרגעית.

חברותיי למסע הזה אינן פוצות פה. אין שום אנקות כאב, שום נשימות כבדות או קול תיפוף של פעימות לב. אני שומעת רק צעקות בשפה השנואה עליי ביותר בעולם. שפתה הארורה של השנאה.

"ניכט שיסן! ניכט שיסן!"

"לא לירות!"

אני מכירה היטב את המילים הללו אך מעולם לא שמעתי אותן יחד. אף אחד מעולם לא צעק בגרמנית את הפקודה הזאת.

אך הצעקות הללו לא נשמעות כמו פקודות אלא כמו תחינות. אני מתרכזת לשמע צעקות נוספות. צעקות שללא ספק נשמעות זועמות. צעקות בשפה שבמעמקי התודעה שלי זכורה לי כשפת האהבה. אני ממששת את פניי ומגלה שאני מחייכת.

תחינה בגרמנית. פקודה באנגלית. עיניי היבשות מתקשות להישאר פקוחות. הן מצוות עליי להיכנע לעייפות הגוף ולתשישות הנפש. רעש חריג נשמע מאחוריי ואני מותחת את צווארי ובוהה בברזנט שנתלש מקורות הברזל שממסגרות את התא.

נחיריי מתרחבים בניסיון נואש לשאוף מעט אוויר, ודממת התא מתמלאת במלמולי הפתעה והתרגשות. הגופים שכיסו אותי גולשים הצידה ואנחה רפה בוקעת מפי במחאה על החמימות שנגזלה ממני. המלמולים סביבי הופכים לזעקות שבר ולפרצי בכי ואני ממשיכה לשכב על בטני ותוהה כיצד ייתכן שהגופים הצנומים והשבורים שנזרקו איתי לכאן מצליחים להפיק מגרונם קולות רמים כל כך.

אני שומעת מילות הרגעה וניחומים בשפת האהבה, והלב שלי, האיבר העקשן בגופי שפועם זמן רב כל כך בלי לוותר, מחסיר פעימה. עיניי נעצמות ואני מרפה.

גופי נישא באוויר ומתרומם אל על בין זרועות אימתניות. ברכיי מתקפלות ולחיי מתחככת בבד גס. הריח שבוקע מהגוף שנושא אותי מהמם אותי. אני מכירה את הריח הזה היטב. ריח של זיעה גברית, מתובל באבק דרכים ועטוף במדים שלא כובסו זמן רב. שפתיי נפשקות מעט ואנקת כאב נמלטת מפי.

"ילדה, את בטוחה עכשיו." הקול הגברי שפונה אליי בשפת האהבה נשמע מיוסר. "פקחי את עינייך."

הלב שלי מגביר את קצב פעימותיו, אך אני מצווה על עצמי להמשיך לעצום את עיניי. אני יודעת שברגע שאפקח אותן אגלה שלמרות הריח המוכר, הזרועות שמערסלות אותי אינן זרועותיו של הגבר שצובע את חלומותיי בצבעים של חיי הקודמים. הגבר שהפך אותי לאישה. הגבר שלעולם לא אזכה לראות שוב.

אצבעות מחוספסות מחליקות על לחיי בליטוף עדין והגוף שאוחז בי קופץ מהמשאית ונוחת על האדמה.

עיניי מסרבות להישמע לפקודות ההגנה של ליבי. אני פוקחת אותן לכדי סדק ובוהה בלסת החזקה המעוטרת בזיפים טריים. הדבר היחיד שאני חושבת עליו הוא הליטוף שהוענק לי, נגיעה עדינה וענוגה שמעוררת בי תחושה שאני אנושית, ברייה משמעותית, ולא דמות חלולה שאיבדה צלם אנוש כשנזרקה למצולות הגיהינום.

הלסת של הגבר שאוחז בי משנה זווית ואני נחשפת לפני המלאך שהעניק לי רגע יקר של חסד. שערו החום גזוז בתסרוקת צבאית, פניו גבריות וחזקות ועיניו תכולות כמו שמיים צלולים. הוא הגבר היפה ביותר בעולם כולו. רעד חולף במורד עמוד השדרה שלי ואני תוהה אם הוא מלאך שמקבל את פניי בעולם הבא.

"נאצים מזוינים," הוא מסנן באנגלית מבעד לשיניים חשוקות ומחליק בזהירות את אגודלו על מצחי. "ילדה שנראית כמו שק אגרוף." הוא נוהם חרש ופניו היפות מתעוותות בסלידה.

עיניי נעצמות ונפקחות שוב ושוב. רעשי רקע הולמים באוזניי. בכי ומילות הודיה בשפות שונות. קול האדמה הנרמסת תחת רגליים כבדות. אני מטה את ראשי הצידה ומשתנקת למראה קציני אס־אס כפותים. הם כורעים על ברכיהם ומגינים על פניהם מפני היריקות והבעיטות של החיילים במדי החאקי היפים. אני ממצמצת וממקדת בהם את מבטי והצבעים מתבהרים. אישוניי, שהורגלו לתמונות מתחלפות בגוונים אפורים ושחורים, אינם רגילים לגוונים עזים כל כך. כאב הולם בחזי ומטלטל את גופי והזרועות שאוחזות בי מתהדקות סביבי.

"את בטוחה עכשיו," אומר הקול הגברי.

שאלה יחידה מפציעה בראשי ולא נותנת לי מנוח. שאלה שנשלפת באכזריות ממעמקי הזיכרון שלי.

"מיה מאמא?" אני שואלת ומשתעלת. קולי נשמע זר באוזניי. "אולי ראית את אימא שלי?" אני מפנה אליו את מבטי.

"ילדה, את מדברת אנגלית?" הוא שואל בהפתעה.

"אני מחפשת את אימא שלי," אני משיבה בלחישה ומתכווצת כששיעול דוקרני תוקף אותי.

הגבר בוהה בי בעיני התכלת היפות שלו ומסיט את מבטו הצידה. "דוק, תביא לי מים."

אני מנסה למחות, לומר שאני לא זקוקה למים, אבל בחור בהיר שיער רוכן מעליי.

"נאצים מזוינים," הבחור רושף ומנענע את ראשו. "הילדה הזאת נראית כאילו ארבעים גברים חבטו בה." הוא מצמיד לשפתיי פיית מימייה ואני לוגמת בזהירות. הם צלולים וטעימים ואני רוצה להמשיך לשתות עוד ועוד, אבל הבחור מושך אותה ממני ואני מלקקת באכזבה את שפתיי הסדוקות. זמן רב כל כך לא חשתי רגשות כלשהם מלבד פחד משתק, ותחושת האכזבה מפתיעה אותי, כאילו תוך שניות ספורות אימצתי את היכולת האנושית להרגיש.

"לא כדאי לתת לה לשתות יותר מדי," הוא מסביר למלאך השומר שלי. "כל הנשים כאן סובלות מהתייבשות קשה."

"היא מבינה אותך," המלאך שלי משיב לו. "הילדה הזאת מדברת אנגלית."

"באמת?" הבחור פוער את עיניו.

"אני חושב שהיא איטלקייה." האצבע המחוספסת חוזרת ללטף את מצחי ואני מתפללת שהיא לא תתנתק ממני.

"איטלקייה בדכאו?" הבחור מגרד את שערו הפרוע ובוחן אותי ממושכות. "ראיתי גרמנים, פולנים, רוסים, צרפתים, אבל עד עכשיו לא ראיתי כאן אפילו איטלקי אחד."

"ראיתם את אימא שלי?" אני מנסה להתנער מאחיזתו של המלאך שלי אך הוא מהדק את זרועותיו סביבי.

הם מביטים זה בזה בשקט עד שהמלאך שלי מתעשת. "אימא שלך עלתה איתך למשאית הזאת?" הוא משקיף אל עבר ההתקהלות. "איך קוראים לה? דוק יחפש אותה."

"איזבלה," אני משיבה בהתרגשות. "למאמא שלי קוראים איזבלה אלאטיני." שפתיי מתעקלות בניסיון לא מוצלח לחייך. "מאמא היא האישה היפה ביותר בעולם. יש לה שיער ארוך בצבע שוקולד," אני ממששת את כובע הצמר שמסתיר את שערי הגזוז, "עיניים וֵרדֵה, ירוקות, וצחוק גדול." אני ממששת את לחיי הנפוחות והחבולות. "סבתא אמרה שאנחנו נראות כמו אחיות." אני כבר לא מנסה לחייך ומלטפת את הגבה השסועה שלי. הפצע נפתח והדם מרטיב את אצבעותיי.

הבחור שמכונה דוק שולף מכיס מכנסיו תחבושת לבנה ומצמיד אותה למצחי. אני שולחת יד ולופתת את שרוול חולצתו.

"אימא לא הייתה איתי בקמיאון," אני מסבירה, "במשאית. אימא נפרדה ממני ב..." אני משתתקת ומנסה להתרכז. "איזה יום היום?"

"היום יום ראשון," המלאך שלי משיב במקומו.

"יום ראשון..." אני חוזרת אחריו ומקמטת את מצחי. "אני חושבת שאימא נפרדה ממני ביום שישי."

"אם כך, נקווה שפלוגה אחרת חילצה אותה," הוא אומר בשקט.

"יום ראשון באיזו שנה?" אני בולעת את גוש המחנק בגרוני.

"יום ראשון, עשרים ותשעה באפריל שנת 1945." הוא נראה מוטרד מהשאלה שלי.

אני חוסמת את פי בכפות ידיי ומתנשפת בכבדות. "זה לא הגיוני... אימא נפרדה ממני ביום שישי בחודש דיצ'מברה, בשנת 1943. היום האחרון לפני השנה החדשה."

אני מבחינה במבטים שהם מחליפים ביניהם והצער שהצלחתי להדחיק עד כה מקשה עליי לנשום. אני מתפתלת בחוסר אונים ומייבבת ללא קול. "שחרר אותי, פּר פאבורֵה. אני חייבת למצוא את אימא שלי."

"נאצים מזוינים," המלאך שלי ממלמל ומניח אותי בזהירות על רגליי. ברכיי קורסות ואני נופלת, אך ידיים חזקות לופתות את מותניי ומסייעות לי להתיישב. אני בוהה בעיניו התכולות כסהרורית.

"קפטן," קולו של דוק נשמע עכשיו מאחוריי. "יש במשאית שתי גופות. נפנה אותן אחרי שנסיים לבדוק את המסכנות שעדיין נושמות."

המלאך שלי קד בראשו לאישור בלי להסיט ממני את מבטו.

"איפה אנחנו?" אני מביטה לצדדים.

"טוטצינג, בגרמניה." הוא מחזיק את זרועותיי כדי לוודא שלא אקרוס שוב ומסב את ראשו. "על גדת אגם שטרנברג," הוא ממשיך לדבר ובוהה באגם היפהפה שמולנו. "ילדה, אילו יכולתי לחקוק בראשי תמונה אחת בלבד מהמלחמה הארורה הזאת, הייתי בוחר בתמונה שלך על שפת האגם הזה." הוא נאנח וכתפיו משתופפות. "תמונת ניצחון של ילדה שהצלחתי להציל מהנאצים הארורים, על רקע נוף עוצר נשימה."

אני חשה את הכאב שלו ולא מעיזה לומר מילה.

"תמונות רבות מדי נחקקו בראשי מהמלחמה האיומה הזאת וכל אחת מהן תדיר שינה מעיניי."

אני משפילה את עיניי אל בגדיי המצחינים שחלקם התחתון לח משתן, וממששת את פניי הנפוחות והפצועות. לא ברור מדוע המלאך הזה היה רוצה שדמותי העלובה תיחקק בזיכרונו.

עיניי נודדות אל גבו הרחב השפוף מעול המלחמה, ואני מלכסנת מבט אל חייל אמריקאי המוקף בנשים כחושות וחיוורות שממששות את מדיו כאילו אינן מאמינות שהוא אמיתי. קסדה חבושה על ראשו ברישול והוא מנסה לחייך אליהן, אך פניו מתעוותות והוא רץ הצידה ומשחרר את מיצי הקיבה שלו על האדמה. אני תוהה אם הוא נתקף בחילה בגלל המראה המבחיל שלנו או בגלל הריח המחריד שאנו מדיפות. אני מהדקת את כובע הצמר אל ראשי ומכסה את אוזניי, ומבטי נודד אל קציני האס־אס הכפותים. אישה שנראית כמו צל שדוף רוכנת מולם וזורקת עליהם חופן אדמה. היא מייבבת ומקללת בשפה שאיני מבינה. אימה מכווצת את חזי.

"ויאֵטָאטה," אני מזדעקת. "אסור... הם יהרגו אותה."

המלאך שלי מסתובב לכיוון האישה. עיניו התכולות מתכהות ומתמלאות בזעם וסלידה.

"ילדה," הוא פונה אליי בלי להביט בי, "הם לא יפגעו בה והם לא יפגעו בך. אנחנו לא עוזבים אתכן, ואני ממש מתאפק לא לתקוע לכל אחד מהם כדור בראש."

אני חוזרת להשקיף על הקצינים הגרמנים. המדים שלהם נקיים ומגוהצים ועיניהם המרושעות תמיד נראות מבוהלות פתאום, כמעט אנושיות. אני שונאת אותם. השנאה שעד כה איבנה את גופי דורשת ממני לפעול. אני זוחלת לעבר המלאך שלי ונעצרת ליד הרובה שהוא הניח על האדמה. אצבעותיי מרפרפות על הקת וגולשות לכיוון ההדק. אני עוצמת את עיניי ומדמיינת שאצבעי סוחטת את ההדק.

הרובה נתלש מידיי ואני פוקחת את עיניי.

"אני מבין." המלאך שלי מביט עמוק אל תוך עיניי. "הייתי שמח ללמד אותך להשתמש ברובה הזה כדי לנקום את הנקמה שלך, אבל זה לא יקל את הסבל שלך."

אני רוצה לומר לו שהוא טועה. שבחיי הקודמים הייתה לי מטרה והסבל שלי נובע מכך שלא הצלחתי להשלים אותה, אך מחשבותיי מתפוגגות למראה עיניו המיוסרות.

"סלחי לי שלא שאלתי לשמך." הוא מעניק לי חיוך שחושף גומה קטנה בלחיו הימנית ומרעיד את חזי. איני זוכרת מתי מישהו חייך אליי חיוך אמיתי, חיוך שנועד עבורי.

אני פותחת את פי כדי להשיב ונעצרת כשאחד החיילים מתקרב ומגיש לי קערה עם דייסה. אני מהססת לרגע, אך מייד חוטפת אותה. ידיי מצמידות אותה אל חזי בחוזקה ואני מביטה לצדדים בחרדה. מה אעשה אם מישהו ינסה לקחת אותה ממני?

"קפטן," החייל פונה אל המלאך שלי, "כולן מגיבות באותו האופן. נראה שהן חוששות שמישהו יגזול מהן את האוכל שאני מגיש להן."

אני נושכת את שפתי התחתונה במבוכה ומהדקת את האחיזה בקערה. הייתכן שהחיילים האלו לא יודעים שהנאצים הרעיבו אותנו? הייתכן שהם לא מבינים שנאבקנו זו בזו על המזון הדל שנזרק לעברנו? שרבות מאיתנו מתו ממחסור באוכל?

אני משפילה את עיניי אל כפות ידיי השחורות והמזוהמות. אין שום הבדל בינינו ובין חיות פצועות. לא נותרה בנו אנושיות. רק יצר הישרדות בלתי נשלט וחרדה לגורל המזון שלנו.

"אף אחד לא ייקח ממך את הקערה." קולו של המלאך נשמע תקיף. "היא רק שלך."

אני נוהמת בחוסר אמון ועיניי מתרוצצות לצדדים באי־שקט.

"אני שומר עלייך." הוא מדגיש כל מילה ועיניי נלכדות בשלו. "אף אחד לא ייקח ממך את הקערה."

אני מאמינה לו, והעובדה הזאת כשלעצמה מפליאה אותי.

אני מצמידה את הקערה לשפתיי וטועמת את הדייסה הטעימה ביותר שטעמתי בימי חיי. היא סמיכה ומתוקה ומעוררת את בלוטות הטעם שחשבתי שאבדו לי. כל טעימה מלווה בגניחת הנאה ובליקוק שפתיים.

"לאט!" אני שומעת את הצעקה של דוק. "תקפידו שהן יאכלו לאט."

אני מסתערת על הקערה ולוגמת שוב ושוב. בטני מתכווצת מכאב אבל אני מתעלמת וממשיכה לטרוף את הדייסה.

"תאכלי לאט," פוקד המלאך ואני נעצרת. המוח שלי דורש להתעלם מהפקודה ולהמשיך לאכול אך באותה הנשימה אני מבינה שעליי לציית לו. דחף מוזר קורא לי לרצות אותו, מעין צורך שדוחק בי להסב לו נחת. אולי כך אזכה לראות שוב את חיוכו.

אני בוהה בפניו ומלקקת את דופן הקערה ויודעת שמרגע זה ואילך אהיה מוכנה למלא כל בקשה שלו. הפחד הקיומי הנורא שליווה אותי מתחלף בפחד שהוא ייעלם לי, כי ברגע זה כל נשימה שאני נושמת היא אך ורק בזכותו.

"ולנטינה." אני מלקקת את שפתיי ומניחה את הקערה על ירכיי. "שאלת איך קוראים לי. שמי הוא ולנטינה."

"שם יפה לילדה יפה." המלאך שלי מחייך.

תוך שבריר שנייה סחרחורת איומה תוקפת אותי ואני מטלטלת את ראשי בפאניקה. "נו בליסימה." אני ממששת את פניי ומוודאת שהן עדיין נפוחות ופצועות. "אסור להיות יפה." אני מציצה בלחץ אל הקצינים הכפותים. "אסור להיות יפה!"

המלאך שלי עוקב אחר המבט שלי. "ולנטינה, הכלבים האלה לא יכולים לפגוע בך. אני מבטיח לך שהפציעות שלך יחלימו ואת תחזרי להיות ילדה יפה."

אני רוצה להאמין לו. הוא נראה חזק כל כך ובטוח בעצמו, אך המציאות הארורה הוכיחה לי אחרת. גם הגבר החזק בעולם לא הצליח לשרוד ולממש את ההבטחה שלו. הוא לא מצא אותי ולא הצליח לשמור עליי. ההבטחה שלו התנדפה עם שריקת הקליע ואני נותרתי לבדי חסרת הגנה. הזיכרון מכאיב ואני פוקדת על עצמי לשכוח.

מבטי נודד אל הנשים המגוננות בזרועותיהן על קערות הדייסה שהוגשו להן. הן בוהות באגם ומניעות את גופן כבמעין תפילה. כל אחת ואחת מהן נראית כמו ערימת עצמות עטופה בעור רפוי. אני מזהה את כולן מהעבודה במפעל ומהלינה המשותפת בצריף. נשים זרות שהפכו לאחיות לגורל. במרחק בטוח מהן יושבת קטיה, הבחורה הפולניה התמירה והיפה. שערה הצהוב גולש עד כתפיה, עצמות לחייה בולטות ועיניה התכולות חלולות. היא אוכלת את הדייסה בזהירות ומנגבת את שפתיה בדש חולצתה. החיילים מביטים בה כפי שמביטים באישה. כפי שהביטו בי בחיי הקודמים. אחד מהם מתיישב לידה והיא מחייכת אליו בנימוס. לרגע קצר מבטינו נפגשים והחיוך נמחק מפניה. היא ממהרת להסב את תשומת ליבה אל החייל לפני שאני מספיקה לאותת לה שאני זוכרת שאסור לי להיות יפה.

מבטי חוזר אל המלאך השומר שלי ואני רואה שהוא בוחן אותי במבט נוקשה אך אט־אט פניו מתרככות. "קוראים לי לוגן. קפטן לוגן אוקונ'ל."

"קפטן אוקונ'ל..." אני מגלגלת את שמו על לשוני ומגרדת את כובע הצמר שלי. הצמר היבש והבלוי מתפורר למגע אצבעותיי.

"ולנטינה, עשיתי הרבה דברים שאני לא גאה בהם במלחמה הזאת," הוא נאנח. "אבל ברגע ששלפתי אותך מהמשאית המזוינת הזאת הרגשתי שכל הדרכים הובילו אותי אלייך. פתאום הבנתי מדוע התנדבתי לצלול לתוך התופת הזאת." הוא מהנהן לעצמו. "הייתי זקוק לילדה אחת שתזכיר לי את המשמעות של ההקרבה שלנו."

אני לא משיבה, רק מקרבת את הקערה לפי ולוגמת ממנה בזהירות. הוא ממשיך לכנות אותי ילדה ואני לא מתקנת אותו. אולי קיבלתי הזדמנות להיוולד מחדש, אולי קיבלתי ממנו את החיים במתנה.

הבטן שלי מתהפכת כשגעגוע עז תוקף אותי ומקשה עליי לנשום. געגוע לאימא החזקה שלי. געגוע לסבתא החכמה בנשים. געגוע לכפר, לשפה ולמדינה, געגוע צורב לריחות וטעמים, געגוע משסף קרביים לגבר שהיה שלי. אני מעווה את פניי ופוקדת על עצמי להדחיק. זאת המציאות החדשה שלי. רק אני והקפטן שלי, והחרדה המשתקת מכך שהוא לפתע ייעלם לי.

אני מביטה שוב על הרחבה שחצויה כעת לרע ולטוב. הנאצים אזוקים שפופים ומפוחדים, הנשים שנשלפו מהמשאית דוממות כמו רוחות רפאים. החיילים במדי החאקי נראים תשושים מעול המלחמה. לכל אחד מהם תלויה קסדה על הראש וסיגריה בזווית הפה. פניהם היפות לא גולחו בימים האחרונים וכל אחד מהם מוקף בהילה מחשמלת. הם נראים כמו מלאכים רבי־עוצמה, ואני מעפעפת בכבדות כשתמונות של חיילים אחרים צצות בראשי. חיילים שגרמו לי לחוש חסרת פחד. ואז עולה בראשי התמונה המכאיבה ביותר. התמונה שלו.

אני מחליקה את כף רגלי על האדמה ובוהה בסימון שיצרתי. מסמנת את המיקום שלי בידיעה ברורה שזה שאמור לחפש אותי כבר לא יעשה זאת לעולם.