ועל המכתבים שיעידו

 א 37, 46 21 ביוני 1948, פריז

רוח חמימה שטפה את פריז באותו ערב. המוני בני אדם התיישבו על כיסאות הרחוב של בתי הקפה, לאורכן של המדרכות ולצִדי הנהר. בתחושה של הקלה, הם התקלפו מבגדי החורף ובאו להתמכר לדמדומי השמש השוקעת, אלה של תחילת האביב.

היתה זו תפאורה מושלמת לתחושת העליצות, שאחזה אותה עת בחבורת הגברים שהיו מכונסים במטה האצ"ל בלב פריז. רובם היו טרודים בהכנות אחרונות לקראת הטיסה ארצה, שתוכננה למחרת היום, אבל ראשם היה בעננים:

למרות העבודה הרבה היה בפיהם טעם של התחלה חדשה. הם היו כמו מרחפים.

על פי חישוביהם, ה"אלטלנה", אוניית הנשק שעליה עמלו בחודשים האחרונים, כבר פרקה את מטענה היקר בחופי הארץ. על האונייה העמיסו נשק בכמות של כרבע מכלל הנשק שהיה אז ברשות צה"ל, ואיכותו היתה טובה פי כמה.

המחשבה שמשימתה של "אלטלנה" הוכתרה בהצלחה, גרמה להם להתרוממות רוח: לא היה להם ספק בכך שתגבורת כזו תשנה באופן משמעותי את פני המערכה מול צבאות ערב.

"יעקב, תיכנס לאמיתי. הוא מחפש אותך," אמרה שושנה רזיאל, מזכירת המטה האלגנטית, כשהיא מנסה לחקות בשובבות את קולה של דיילת בשדה תעופה. הטון המתנגן לא הותיר מקום לספק: גם בה דבקה אווירת האופוריה הכללית.

"'אשר', עליזה, אני עדיין 'אשר'," ענה יעקב הלל וקולו השקט היה רציני מתמיד.

"די," אמרה שושנה. "יוצאים מהמחתרת. ממחר אתה אזרח מדינת ישראל."

"כל עוד את עליזה אני אשר," התעקש יעקב, ופנה אל משרדו של אריה בן אליעזר - אמיתי. "רק שלא תתבלבל," קראה אחריו, "בתעודות אתה עדיין ברנרד גלהוף..."

"נשים," חייך אליו בן אליעזר כשנכנס למשרדו. יעקב חשב שהוא נראה נינוח. הוא לא ידע עדיין דבר על הדאגה הגדולה המכרסמת בלב חברו.

"בוא, אשר, נתפנק לנו קצת עם איזו ארוחה טובה באליזֶה. מעולם לא היית כל כך רזה ובחוץ ערב אביבי ממש יפה," אמר בן אליעזר.

"אוֹל רַיְיט," ענה יעקב. "לא יזיק לי לראות ולנשום קצת מפריז לפני החזרה ארצה."

מאז שהגיע לצרפת, חודשיים וחצי לפני כן, שהה יעקב רוב הזמן בדרום צרפת, בעיקר במרסיי וסביבותיה. לעתים גם הגיע לאזור הגבול הספרדי.

עבודתו שם היתה רצופה ומתישה, עשרים שעות ביממה, לפעמים יותר. הוא וחבריו השקיעו את זמנם ברכישה, בארגון, באחסנה ובהובלה של הנשק והתחמושת שזרמו מרחבי אירופה. במקביל עסקו בהכנתם של מאות העקורים והניצולים לעלייה. העולים - רובם ניצולי זוועות השואה - היו נכונים להצטרף, ללא תנאי, לכוחות הנלחמים בַּארץ למען שחרור ועצמאות.

זמן לבילויים לא היה לו, גם לא לתיירות: את פריז הוא בקושי ראה.

בתנועה מטורזנת, מופגנת, חבשו השניים את כובעיהם, נטלו את מקטורניהם המחויטים ופסעו אל מחוץ לבניין. שושנה עקבה אחריהם בחיוך. אין מה לומר, חשבה, לשניים האלה יש סגנון...

הם צעדו להנאתם לאורך שדרות דה-מסין, שם שכן ה"מטה לגולה" של האצ"ל ושל "הוועד העברי לשחרור האומה" של התנועה הרוויזיוניסטית. הם נהנו מהרוח הנעימה, הרהרו ובעיקר שתקו. שני רווקים בני 35, נאים למראה ואפופים בסוד, טיילו בפריז המשתקמת ב-1948.

אריה בן אליעזר היה אקטיביסט בארגון כבר מימי "ברית הבריונים" של אבא אחימאיר ומפּעילי הארגון הראשונים. דמותו היתה רבגונית כמו גם פעילותו: הוא היה לוחם וגם "שר החוץ" של האצ"ל.

כשליח הארגון הוא כבש את ארה"ב בנאומיו. לפני מותו של מורה הדור, זאב ז'בוטינסקי, פסע עמו לא פעם במשעולי הסנטרל פארק בניו יורק. בן אליעזר, גדול המדינאים של המחתרת בארץ, הוא שיזם את מינויו של מנחם בגין למפקד הארגון בסוף 1943. במחנות המעצר היה המנהיג הבלתי-מעורער והסמכות העליונה מול שלטונות המחנה. עם הגיעוֹ לפריז נרתם לעשייה לצד מפקדי "החזית השנייה". איש חם היה, מרבה לצחוק. היה בו כושר מנהיגות שסחף את החבורה, סגנון דיבורו היה פתוח. מאחורי גבו אמרו שהוא כריזמה מהלכת. הוא אהב את יעקב. השקט, הצניעות, היושר והנאמנות שאפיינו אותו השרו עליו תחושת נעימות, אבל בעיקר ביטחון.

הם הכירו זה את זה היטב, היכרות שהחלה בסוף שנות השלושים, ונמשכה דרך המעצר בלטרון ומשם במחנות המעצר בגוֹלת אפריקה. שניהם נמנו עם מפקדת האצ"ל במחנות העצורים, ויחד נשלחו לשלושה חודשי חקירות במרתפי האינטליג'נס הבריטי בקהיר. בנפרד ברחו מהשבי באפריקה ושוב נפגשו בפריז, פעילים ב"חזית השנייה" - מטה האצ"ל בגולה. היכרות זו העמיקה את האמון והכבוד ההדדי ביניהם.

הם אהבו זה את זה והשלימו זה את זה. כאשר אחד מהם היה מתחיל משפט, השני יכול היה להמשיך אותו. לא פעם הם ניהלו ביניהם דיאלוג בלי להוציא הגה מהפה. הם היו צמד מקצועי מאוחד בגורל משותף.

על סף הכניסה לביסטרו, שמתוכו עלו קולות של שתיינים, שהתערבו בצלילי נגינת הטרובדורים המקומית, נשמעה לעברם קריאה: "אמיתי, אמיתי." הם הסבו את ראשיהם וראו את אֶמה רצה לקראתם. היא נופפה בידה כאילו חששה לאבד אותם בתוך ההמון.

אֶמה היתה בשבילם כמו אם דואגת. היא היתה נשואה לבן ציון חומסקי, איש הגדודים העבריים, אסיר עכו ומפּעילי המחתרת האנטי-נאצית. משפחתו סייעה רבות לפעולות המטה בגולה. דירת המשפחה, בשדרות האליזה, בלב פריז, היתה מקום מפגש לפעילים ושימשה כנקודת קשר לארץ באמצעות הטלפון. בדירה זו גם הודפסו כרוזים ומכתבים, ובעת הצורך היו נשארים ללון בה פעילי הארגון שנתקעו בפריז ולא היה להם לאן ללכת. אֶמה דאגה תמיד לכול.

"בואו, תעלו," פקדה עליהם, ונשמעה מתנשפת, "הבית מלא ומחר רובכם עוזבים." היא פנתה אל יעקב: "קניתי בושם טוב לחנה, שלא תבוא אליה בידיים ריקות."

בן אליעזר ניסה להתחמק.

"נעלה אחר כך, תודה," הוא ענה, להפתעתו הרבה של יעקב. "מסרי ד"ש לבן ציון."

לאֶמה בדרך כלל לא סירבו. יעקב ציין לעצמו כי משהו קרה, אחרת לא היה בן אליעזר משיב את פניה ריקם ועוד בחוסר סבלנות בולט.

הם תרו אחר מקום ישיבה. בן אליעזר הוביל למרפסת הפונה לרחוב הסואן. שולחן פינתי לשניים המתין להם. הם ישבו ושתקו, בדיוק כפי שעשו כאשר הלכו. יעקב הוטרד מכך. שתיקות היו התחום שלו, לא של חברו. "מה קורה, אמיתי?" פנה אליו. "חשבתי שאנחנו כאן כדי לחגוג ואני רואה שפניך נפולות. אתה נראה לי מאוד מוטרד. עדיף שתשים דברים על השולחן. אנחנו הרי שותפים."

פניו של בן אליעזר הרצינו. הוא נראה מתלבט. "אני לא יודע, אשר," אמר בקול מהסס, כאילו פחד לחזור בקול רם על הדברים, "קיבלתי הודעה מהארץ. לא טוב. כנראה ירו על ה'אלטלנה', בחוף כפר ויתקין. לנקין יוביל אותה לתל אביב. אני לא יודע בדיוק, אבל זה נשמע רע." הוא נשם עמוקות והמשיך: "לא יכולתי לשמור זאת לעצמי, אני מתפוצץ. לך אני יכול לספר, אבל בינתיים - אף מילה לחברים. עכשיו אתה מבין למה חגיגה לא תהיה היום?"

שריר לא זע בפניו של יעקב. הגה לא יצא מפיו. הכול נשמר עמוק בפנים. כזה היה. ברגע זה הבין למה אֶמה נשלחה לדרכה. התמונה התבהרה והיא היתה קודרת.

כף ידו הימנית, שהיתה מונחת על התפריט, הפכה לאגרוף. את בטנו פילח שוב הכאב האכזר, זה המוכר לו מקיץ 1938, כשנודע לו על תליית שלמה בן יוסף, ראשון עולי הגרדום של התנועה. זה אותו הכאב שקרע אותו בקיץ 1940, כששמע על מותו הפתאומי של ז'בוטינסקי. אותו כאב משתק אחז בו כשפרצו השוטרים הבריטים לבית משפחת אוירבך בחיפה, מקום מסתורו, ועצרוהו. היה זה בליל "שבת הגדול", השבת האחרונה שלפני ליל הסדר של 1944, הערב האחרון שבו ראה את חנה. הוא הכיר היטב את הכאב הזה ושנא אותו: תמיד הוא בישׂר רעות.

שאון הרחוב ההומה וקולות הביסטרו התוסס נעלמו מאוזניו ברגע שבו התמקם הכאב הצורב בבטנו. הוא הביט בבן אליעזר ולא יכול היה להוציא מילה מפיו.

שתיקותיו של יעקב היו לשם-דבר בקרב חבריו. פעם, באחד הערבים המשעממים בצריף בקניה, הפצירו בו שיגלה להם את הסוד: למה הוא אוהב לשתוק. הוא השׁביעם שלא יגלו לאיש וסיפר, שבדרשת בר-המצווה שלו, בבית הכנסת בראצק עיירת הולדתו, התבלבל כאשר דקלם את ההפטרה ומאז אינו לוקח סיכון: הוא מעדיף לשתוק מאשר להיכשל בלשונו.

כשנרגע הצחוק, אמר אחד החברים, שלדעתו יעקב הוא פשוט מאותם יצורים המדברים רק כשיש להם באמת מה לומר. עם הזמן הם למדו לכבד את שתיקותיו ולא הציקו לו עוד.

"מה אתה אומר?" פנה אליו בן אליעזר, מניח יד חמה על אגרופו הקפוץ. זעם פרץ מעיניו של יעקב. המילים שיצאו מפיו היו חדות וקשות.

"עשרה קבין של שנאה ירדו לעולם, תשעה מהם נטל בן גוריון," ענה יעקב בקול חלש, נאבק ביובש שאחז בגרונו.

"זו לא רק השנאה," ענה חברו. "הוא אחוז פחד. כך לא פועל מנהיג. מאז היציאה מהמחתרת גוברת האהדה אלינו. זה מטיל עליו מורא עצום. מאז שחרור יפו, התמיכה בנו הולכת ומתעצמת והוא מקבל את החלטותיו מתוך פחד."

"מה עם המפקד? ומה עם מרידור?" שאל יעקב וניסה לשכוח לרגע מהזעם ולהתמקד בפרטים.

"בגין עלה על האונייה בוויתקין. מרידור כנראה נעצר," עדכן בן אליעזר.

יעקב הלך עם מרידור דרך ארוכה. מרידור היה זה שגייס את הבית"רי האדוק לאצ"ל, מיד לאחר שעלה לארץ בשנת 1935. יחד פעלו השניים בפתח תקווה ובשרון בימי המרד הערבי. יחד בילו במחנות המעצר באפריקה. יחד ברחו מקניה והגיעו לפריז.

יעקב התקשה להאמין כי מרידור, שהיה אימת השלטון הבריטי, נעצר דווקא על ידי השלטון העברי של ארץ-ישראל. בעת האחרונה היה מרידור מפקד "המטה לגולה", במסגרת תפקידו כסגן מפקד האצ"ל. אולם כעבור כמה שבועות התבקש על ידי בגין לשוב ארצה, כדי לארגן את הצטרפות יחידות האצ"ל לצה"ל, שהיה בשלבי הקמה.

באותם רגעים חשב יעקב גם על בגין: האיש שעם התמנותו למפקד המחתרת, הכריז על מרד נגד השלטון הבריטי, כנגד כל הסיכויים... תחת פיקודו מונה יעקב למפקד מחוז חיפה והצפון של הארגון, תפקידו האחרון לפני שהוגלה. יעקב חשב על התחנות בחייו, שהשתלבו עם אלו של מרידור ובגין. התמונות התערבלו בראשו, שהפך להיות סחרחר מרוב דאגה. הוא הניח את ידו על בטנו כאילו ביקש לעצור את הכאב החד, לפני שימשיך להתפשט.

"איך היה בארץ?" שאל את בן אליעזר, כשהפעם היה זה הוא שביקש לשבור שתיקה. בן אליעזר חזר מגיחה קצרה לארץ, לעדכון והתעדכנות לקראת הפלגת ה"אלטלנה". חמישה ימים לפני כן הוא חזר לפריז ועתה ישב מולו כמעט חסר אונים, מנסה לאמוד בעזרתו את ממדיה של ההסתבכות ואת השלכותיה.

"השתתפתי עם בגין ומרידור בפגישה עם אשכול וגלילי, נציגיו של בן גוריון," הוא התחיל לספר, "הם שאלו אותנו שאלות מוזרות - האם האנשים שלנו על האונייה חמושים, האם יש נשק על הסיפון. היו אלו שאלות מטרידות. בסוף הפגישה פסק גלילי, שנביא את האונייה בהקדם האפשרי. כשיצאנו אמרתי לבגין שאני לא שקט. הוא הרגיע אותי ואמר שאם הממשלה הזמנית אינה רואה בשלילה את בוא האונייה, למרות ההפוגה, אין מקום לחשש. זה לא הרגיע אותי. הוא היה בהתרוממות רוח. יכול להיות שהייתי צריך להיות נוקב יותר, לעורר סימני שאלה."

מלצר ניגש אליהם ויעקב הזמין לעצמו כוס קפה. הוא הוציא סיגריית ז'יטאן מהחפיסה הכחולה שבכיסו, הצית אותה וינק ארוכות. הוא קיווה שהטבק השחור עז הטעם ירגיע אותו, אפילו במעט.

"אשר, אני מציע שתדחה את חזרתך ארצה," הפתיע בן אליעזר. "יש כאן עוד הרבה עבודה. צריך לארגן עוד משלוח, לטפל בטייסת. אלפי יהודים ממתינים. אפשר להעלותם ארצה ואין מי שידאג להם. וזה עוד בלי שנדבר על המגבית שאנחנו כל כך זקוקים לה, ובלי להזכיר את הצורך לשחרר את הבחורים שכלואים באירופה. אם אתה עוזב עכשיו, מי יעשה את העבודה? על מי נוכל לסמוך?"

יעקב נעץ את מבטו בכוס הקפה הריקה. הוא כיבה את הסיגריה והדליק אחת נוספת, כאשר בן אליעזר זרק לאוויר את המשפט שנועד לשכנע אותו: "אני חושש שבארץ אתה עלול להיעצר. בקשר לחנה - אל תדאג. נוכל להביא אותה לכאן. היא תוכל להשתלב בעשייה."

יעקב משך את שאיפת העשן וענה בטון נחרץ: "אמיתי, מחר אני חוזר ארצה!" הוא היה נחוש והבהיר כי הנושא לא נתון למשא ומתן.

בן אליעזר הרכין את מבטו, ויעקב המשיך: "לגבי חנה - זה לא כל כך פשוט. לא הכול ברור לנו." יעקב נשמע מבולבל. מילות ההרגעה של חברו, שפרץ בצחוק ואמר שהכול יהיה בסדר, לא ממש נגעו בו. באותם רגעים הוא חשב שהכול דווקא יהיה לא בסדר. הוא ראה רק שחורות.

בן אליעזר הניח שטר על השולחן ושילם את החשבון. אחר כך הוא חיבק את יעקב ממושכות ואז ניתק ממנו בתנועה חדה. "כמעט שכחתי," אמר בחיוך ושלף מכיסו מעטפה.

"זה ממרידור, ובעצם מחנה," הוא אמר מול עיניו המשתאות של יעקב. "הוא פגש אותה במחנה הגיוס בקריית אונו וניסה לשכנע אותה לצאת לפריז. חנה שלך, כך הבנתי, התעקשה שאתה צריך לחזור קודם לארץ. היא ביקשה ממרידור להעביר לך את המכתב הזה. זה המכתב האחרון שעמדה לשלוח לך לקניה. לפני שסיימה לכתוב הודיעו לה שברחת. אתה רואה, אשר, עכשיו אני לא יודע מה הסוף." הוא צחק צחוק גדול והוסיף, "תבטיח לעדכן אותי."

יעקב חייך והבטיח. היה זה חיוכו הראשון באותו יום. חיוך כזה היה עולה על פניו בכל פעם שבה היה מיכאל שושני - סגנו במחוז חיפה שהוגלה עמו לאריתריאה - פורץ לצריפו וקורא: "מכתב מחנה'לה, מכתב מחנה'לה." שושני, החיפאי הוותיק, הכיר היטב את משפחת אוירבך ואת בנותיה. יעקב נהג לנצל זאת ולשאוב ממנו עוד ועוד פרטים על חנה.

יעקב החל לצעוד באטיות. הוא הלך לדירתו של חומסקי. מספר 37 הגיע! הוא אמר לעצמו. מספר 37. הוא חזר על המשפט הזה, פעם אחר פעם, במלמול חרישי, ולפתע נעמד מול שער הניצחון וקרא בקול גדול, כמעט בצעקה: מכתב 37! למזלו הרב, איש מהעוברים והשבים לא הבין מה הוא אומר: מבחינתם, הוא היה עוד אחד מהמשוגעים של עיר האורות, הנוהגים לדבר אל עצמם ברחוב.

ואכן, היה זה המכתב ה-37 שחנה כתבה לו, בעודו יושב במחנות המאסר בגלות. הוא, מצִדו, שלח לה ארבעים ושישה מכתבים.

שמונים ושלושה מכתבים, על פני עשרות החודשים שעשה באפריקה, מכתבים שבהם התפתחה היכרות עמוקה ביניהם. המילים הכתובות, במכתבים המצונזרים, הן שחשפו את מפקד המחוז והחיילת זה לזו. במכתבים אלו, כנגד כל הסיכויים, התפתח הרומן בין הבית"רי השתקן ממזרח אירופה לצעירה הארץ-ישראלית, הנערה היפה ותאבַת החיים. היתה זו משיכה חזקה, בין שני הפכים שמצאו זה את זה, ולמרות המרחק ועל אף הקשיים, החליטו לא לוותר. היה זה רומן של מילים כתובות, רומן שידע עליות ומורדות, נחמות וכאבים, רומן שבו גם המריבות, אפילו סצנות הקנאה, היו בהתכתבות.

במהלכו של הרומן הזה, רוב הזמן חש יעקב כבוגר האחראי: הוא היה מבוגר מחנה בתשע שנים, והיה שקול ומחושב. רק לפעמים הרשה לעצמו להתנהג כמו נער: הוא השתוקק כל כך לאהבתה של חנה, ולעתים נדירות מצא עצמו מאבד את הראש. היא ידעה לתת לו את שמחת החיים והוא היה אסיר תודה לה על כך. לפעמים, הוא היה מוכן להשתגע למענה. היא ידעה להוציא ממנו כוחות חבויים.

את שלא עשו המכתבים בין 1944 ל-1948 - השלים דמיונם של השניים. רק בעזרתו נשמר הרומן בימים הקשים, ובעיקר בלילות הבדידות הארוכים.

השיבושים הרבים מנעו החלפת מכתבים סדירה. כדי להקל על עצמם, נהגו חנה ויעקב למספֵּר את מכתביהם. הדבר הקל עליהם לעקוב אחר רצף המכתבים, במקרה שמכתב אחד התעכב יותר מהאחרים. יעקב שבר את הכללים הנוקשים שנהג לכפות על עצמו, כמעט בכל תחום, והחליט לכתוב לחנה גם אם טרם קיבל תשובה על מכתבו הקודם. אם נדחה ממני תענוג הקריאה, אין סיבה שאֶמנע מתענוג הכתיבה, סיכם לעצמו. סדרי התכתבות בעייתיים אלה גרמו לא פעם לכך, שאחד מהם שלח שניים ואף שלושה מכתבים לפני שקיבל מכתב תשובה.

*

הפרידה מאֶמה ריגשה את יעקב. היא נתנה לו את הבושם לחנה, ואז חיבקה אותו בחום. "אם חנה'לה שלך מבינה בעניינים כמוני," אמרה בעיניים לחות, "הדבר הראשון שתדרוש ממך יהיה להוריד את השפם הזה."

"אני לא בטוח שפרנקו יסכים," אמר יעקב בחיוך.

פרנקו, אחד מהחמישה שברחו עמו מהמחנה, היה ה"מומחה" לארצות אמריקה הלטינית. לקראת הבריחה ייצר דרוקמן, "ידי זהב", דרכונים לכולם. פרנקו, שהיה בסוד העניינים, טען כי אין מצב שבו לא יהיה שפם לנתין הונדורס, סוחר מוצרי גלם, המסתובב בעולם תחת השם "ברנרד גלהוף". על יעקב נגזר לשאול את זהותו של אזרח הונדורס. כך צמח לו השפם.

"שמרי על אמיתי," ביקש יעקב, "הוא עוד נשאר כאן." הוא נפרד מאֶמה והחל לטייל לאִטו ברחובות פריז.

יעקב היה עייף ומבולבל.

המאמץ המצטבר של השבועות האחרונים נתן את אותותיו. לכך נוספה הטלטלה הרגשית שספג במפגש עם אריה בן אליעזר בתחילתו של הערב. גם חוסר הוודאות לקראת השיבה ארצה, לאחר ארבע שנות גלות, היתה מעיקה. מותש נכנס לחדרו במלון "אירופה" שעל גדות הסֶיין. הוא ניסה להירגע. במחשבותיו סקר את שעבר עליו מאז נחת על אדמת צרפת, אבל בעיקר היה מוטרד מגורלה של ה"אלטלנה", שיצאה לדרך עם 5,000 רובי "ליאנפילד" בריטיים, 250 תתי-מקלע "סטן", 250 מקלעי "ברן", חמישים מרגמות 81 מ"מ, שלושה מיליון כדורי רובה, 5,000 פגזי מרגמה, עשרות טונות של חומרי נפץ, ציוד רפואי משוכלל ותרופות הרדמה. וכמובן, מאות רבות של עולים.

כל הדאגות הללו עברו במעגלים בראשו המיוסר. הוא היה חסר מנוח.

בלילות האחרונים לא פסק מלחשוב על מה שכתבה לו חנה במכתב מִספּר 7, שקיבל במחנה באסמרה:

...כשתבוא, נברח שנינו למקום בודד... שאיש לא יפריע לנו... רוצה לחיות ולהרגיש כל שאני רואה בדמיון. ממש אוכל לגעת בך. אני חושבת שעד שתגיע אהיה כל כך עייפה מחיי הנוכחיים שאומר לך פשוט כי מעכשיו אני שייכת לך ואתה רשאי לעשות בי כרצונך, כל מה שאתה חפץ...

הוא חשב לעצמו שהיא היטיבה לתאר את רגשותיה, אבל גם נגעה ברגשותיו שלו: היא העלתה על הנייר בדיוק מה שהוא הרגיש ברגע ההוא: רצון עז לברוח איתה רחוק. בלי שיפריעו לשניהם. רק היא והוא, והחופש להרגיש, לגעת. הוא כל כך רצה שהיא תהיה שלו במציאות, בדיוק כפי שראה את שניהם בדמיון. לרגע אחד היא היתה כל כך קרובה ומוחשית, וברגע האחר הפכה להיות שוב רחוקה, בלתי-מושגת. לאחר יום טעון במיוחד, הוא הרשה לעצמו רגע גנוב אחד של חלום בהקיץ: הוא נתן לה לעשות בו כרצונה, כל מה שחפצה.

הוא קיבל את השראתו מהמכתב עם מילותיה החמות.

לאחר המקלחת שקע בכורסה שבמרפסת החדר, הוציא את מכתב מִספּר 37 שקיבל באותו יום בביסטרו בשדרות האליזה, וקרא לאט לאט:

37

שלום רב לך, יקר!

קיבלתי את מכתבך ה-46. חוץ מהמכתבים שלא כתבת, לא חסר לי שום מכתב. שחרורה של אסתר אחותי אחרי ארבע שנים ארוכות הגביר אצלי את התיאבון לשחרורים, ואני כבר רוצה לראות אותך. במשך כל השנים הייתי שקטה מאוד, אבל בזמן האחרון אני ממש משתגעת. אני כבר כל כך רוצה להכיר אותך מקרוב שאין לך מושג. גם אני יודעת שההיכרות שלנו משני עברי השולחן אינה מספקת, אבל יש לנו גם רצון וגם רגש, לא? מובן שנצטרך להתחיל מאיפה שהפסקנו. מובן שהשתניתי וברור שארבע השנים גם עליך השאירו חותמן. יש לנו מכתבים, מחשבות ורגשות שקשרו אותנו במשך כל הזמן הזה, לפעמים זה הרבה מאוד, לפעמים זה כלום. חברה שלי שאלה אותי: נו, כשהוא ישתחרר את תכף מתחתנת? עניתי לה שאינני יודעת. היא מאוד נדהמה עד שהסברתי לה שייתכן שיעקב לא ירצה בחנה עצבנית עם שערות שיבה (סיפרתי לך שמצאתי עוד ארבע שערות שיבה בראשי, דבר שמזכיר לי את 25 שנות חיי). אה, היא אומרת, אם אינך בטוחה בו, מדוע את מחכה? אמרתי לה, משום שאני רוצה לחכות!

אני לגמרי לא חוששת שלא אמצא חן בעיניך, אבל בהחלט יכול להיות שנמצא שאנו לא מתאימים לחיי משפחה. זאת תהיה אכזבה בשבילי, אבל בשום אופן לא אחשוב שבזבזתי את זמני. חיכיתי ואני מחכה כדי שתינתן לנו הזדמנות להחליט. אלמלא מאסרך ייתכן שהיינו היום זוג נשוי מאוּשר, ייתכן שדרכינו היו נפרדות. יעקב, אני כותבת כל זה על אף שחשבתי שזה ברור, אבל פסקה אחת במכתבך הרגיזה אותי. כאילו אני אשאל, "האם לזה חיכיתי כל השנים הארוכות?" חיכיתי, ואני מחכה, א. משום שאני רוצה, ב. אני חושבת שאתה ראוי לזה, וג. זה אולי החשוב ביותר, לא הייתי סגורה במנזר. תמיד אמרתי שאם אמצא אדם שימצא חן בעיני מאוד מאוד, לא אהסס להודיע לך. מצפוני לא היה סובל מזה כל זמן שאני ישרה. זו לא ממש אשמתך שלא מצאתי כאן מישהו אחר. הכול מתוך רצון חופשי, נכון?

יעקב, סליחה שאני לא מסיימת את המכתב. אחותי פרצה הביתה והכריזה בקולי קולות שאתה חופשי! היא הראתה לי גם תמונה שלך בעיתון כ"מבוקש". אוהו, כמה שאתה מבוקש... אני מבולבלת לגמרי, מתי כבר ניפגש?

שלך, חנה

מעבר לדף נוספה שורה בעט שונה:

יקירי, בוא כבר, נגמרו התירוצים!

בניגוד להרגלו, יעקב קרא את המכתב רק שלוש פעמים. בדרך כלל היה מבלה עם מכתביה של חנה שעות ארוכות, בעיקר בלילות. היה קורא שוב ושוב, בוחן את התחביר, מנתח את כתב היד, מנסה לפרש מה מסתתר מאחורי המילים, מנחש מה חבוי בין השורות. כשהחברים לא ראו, היה מריח אותם עמוקות וחולם שהיא איתו. לא פעם התעורר בבוקר ומצא שידו עדיין אוחזת במכתב.

יעקב התלבש ויצא מהמלון.

הוא טייל על גדות הסֶיין, התיישב על ספסל ברזל מסוגנן וחשב. בני זוג, שלובי ידיים, חלפו לצִדו, פוסעים לאִטם. הוא בירך אותם ב"בונסוַואר". שתים-עשרה המילים שידע בצרפתית הספיקו לו. גם בשפות שבהן שלט - היידיש מבית אמא, הפולנית והלטינית מלימודיו ב"פוליטכניקום" בווילנה, האנגלית, שפת הכובש הזר, וכמובן העברית המושלמת, כנדרש מחסיד אדוק של ז'בוטינסקי - גם בהן מיעט להשתמש. הוא פשוט אהב לשתוק. זוג האוהבים שחלף לצִדו עורר אותו להגיב: הוא הביט בהם, וחשב על חנה. הוא שבר את שתיקתו ובירך אותם בערב טוב. הוא מעולם לא פנה לזרים ברחוב: מבחינתו זה היה הרבה.

שעה ארוכה ישב על הספסל, מכונס במעילו מפני צינת הלילה, מודאג ומתחבט. דווקא בשבועות האחרונים, כשהוא משוחרר מגדרות וכשבארץ יש כבר יותר מחודש מדינה חופשית, דווקא כשנראה היה שהוסרו המגבלות, הוא לא כתב לחנה. דווקא כאשר יכול היה לעשות זאת בקלות, הסתפק במשלוח דרישת שלום מזדמנת. האם זו העבודה המטורפת סביב השעון? הרי נפשו יוצאת אליה... ואולי בעצם הכתיבה סיימה את תפקידה ביחסים ביניהם. אולי הגיע הזמן לעבור לשלב אחר, לא נודע.

תחושה טורדנית של אי-שקט הציפה אותו. הוא ידע כי הוא מתקרב לצומת של החלטות בחייו, אך לא היה לו מושג מה בדיוק עליו לעשות עם הידיעה הזאת.

15 ביוני 1948

בבסיס שבקריית אונו, ליד רמת גן, התארגנו הנשים הצעירות לעוד יום שגרתי. כ-150 צעירות מהאצ"ל רוכזו שם במשך כמה שבועות, כהכנה לקראת שילובן בצה"ל. היה זה במסגרת ההבנות שהושגו בין מפקדת האצ"ל לרשויות השלטון הזמני. החיילות הטריות יועדו לקורסי אלחוט ועזרה ראשונה.

במסדר הצהריים של אותו יום נכונה להן הפתעה.

"חנה'לה, הוא דווקא נראה בסדר," לחשה מרים. "הוא פוטנציאלי?"

חנה הרגיעה את חברתה המתלהבת. היא אמרה לה שהוא לא רק נשוי, אלא גם אבא.

יעקב מרידור, סגן מפקד האצ"ל, הלוחם מספר אחת של הארגון, האיש שהיה לאגדה, חזר זה עתה לארץ. לאחר בריחתו ממחנה המעצר באפריקה ושהות קצרה בפריז - הוא בא לביקור במחנה. כבר בבוקרו של אותו יום, השמועה על בואו עברה מפֶּה לאוזן. בחלוף השעות היו הבנות סקרניות, שלא לומר אחוזות התרגשות.

רוב הצעירות עברו הרבה במהלך שנותיהן במחתרת: מעצרים, מבצעים, פעולות סודיות. הן חיו כרדופות, בחשש מתמיד. נוכח דמותו של מרידור, אחזה בהן תחושה של הקלה. "נאום, רוצים נאום," נשמע קול מתוך השורות.

צחוק משחרר אחז בהן. מרידור חייך בשביעות רצון ופתח:

"כשברחנו, חברי ואני, בפעם הזאת מאפריקה, חצינו את אגם קיוו שעל גבול קונגו הבלגית, סמוך לאוגנדה. עשינו זאת על סיפונה של מעבורת משא, בין תיירים אירופים רבים. מרחוק ראינו נאד מים מיתמר מהאגם ועולה השמימה. הוא נוצר כתוצאה מזרימה של לַבּה רותחת, מהר הגעש "גומא" שבאותו רגע התפרץ. רב החובל קירב את המעבורת לחוף, כדי שנוכל לראות את המחזה המרהיב. לוע ההר פלט להבות אש ועשן, והרגשנו את החום באוויר. במהלך ההפלגה, שמענו שמלומדים מכל העולם באו לצפות בתופעה הנדירה. היינו שישה, והיתה זו אולי הפעם היחידה שבה היינו כולנו תמימי דעים: זה היה המחזה היפה ביותר שראינו בחיינו. חיילות ומפקדות," הגביר מרידור את קולו, "טעיתי! אַתֶן המחזה הכי יפה שראיתי מעודי. כשאני רואה אתכן עומדות לפני, לאור השמש, חופשיות במדינתנו, אני יודע שהכול היה כדאי. בהצלחה לכולנו ותהיו בריאות!"

בתום מחיאות הכפיים הנרגשות הודיעה מפקדת המחנה, בלהה לדרסון, לחיילות לפני הפיזור: "יש לכן הפסקה של עשרים דקות. בסיומה, אתן חוזרות לסדר היום. חנה אוירבך, סורי בבקשה למשרד."

חנה המופתעת נכנסה למשרד המפקדת, מלווה במבטים סקרניים של חברותיה.

"חנה'לה, טוב לראות אותך," הושיט לעברה מרידור את שתי ידיו. הוא אחז בחמימות בכתפיה. "יש לפנייך עוד המון עבודה," המשיך. "הגונדר שלך יחזור בקרוב ארצה, ואת חייבת לפטם אותו. הוא צריך להוסיף לפחות חמישה ק"ג למשקלו. הוא רזה מאוד."

חנה הסתירה את מבוכתה וענתה בחיוך: "אני מקווה שאצליח, המפקד. אני עצמי בטח אוסיף... רק שיבוא כבר." מרידור, שכבר הצהיר עד כמה הוא נהנה להביט בהתגלות של יופי, חייך לעברה חיוך מיוחד: היא, ללא ספק, היתה אחת הנשים היפות במחנה.

"תראי, חנה," הוא הִרצין. "ביקשתי לראותך כדי להציע לך לצאת לפריז. העבודה שם לא נגמרת והייתי רוצה שאשר ימשיך לעבוד שם, זאת כמובן אחרי שיחזור לארץ לתקופת מה."

חנה נראתה מהוססת:

"זו לא החלטה פשוטה בשבילי," אמרה ובלִבה פנימה ידעה שחייה עומדים לעבור טלטלה נוספת. "המפקד, אני מבטיחה לחשוב על זה." מרידור ביקש ממנה שתפסיק לקרוא לו המפקד. הוא רצה להקל עליה מעט.

"חשבי על קיץ בפריז," הוא ניסה לפתות, "כמה נעים זה יכול להיות. שילוב של ירח דבש ועבודה."

מרידור נגע בנקודה רגישה.

"ירח הדבש, זה בדיוק העניין," ענתה חנה. מבטה נראה מרוחק מעט ומחשבותיה נודדות. "מרידור," המשיכה. "תוכל אולי להעביר לו את זה?" היא הושיטה לו מעטפה ובתוכה מכתב 37 ששמרה בכיס חולצתה. "זה המכתב האחרון שהתכוונתי לשלוח אליו, אבל אז נודע לי שברחתם."

מרידור חייך חיוך רחב. הוא הבטיח להעביר את המעטפה ליעדה. "מחר אמיתי חוזר לפריז וישמח מאוד למסור לו את זה." הוא השתהה לרגע והוסיף: "את יודעת, חנה'לה, כל אחד שם היה צריך משהו להיאחז בו. היו אלה ימים קשים ושנים לא פשוטות. לי היו ציפורה ורחלי הקטנה. לאשר היו מכתבייך. את היית כל עולמו מחוץ לכלא."

חנה הודתה לו. לאחר הרהור נוסף, נטלה ממנו את המכתב. היא הוסיפה שורה אחת בשוליו.

מרידור אימץ אותה אל לִבו. כעבור כמה שניות הם נפרדו. דמעות עמדו בעיניה של חנה, אך היא עצרה אותן בכוח. היא התאמצה שלא לפרוץ בבכי בנוכחות המפקד. כל מה שרצתה באותו רגע היה לחזור הביתה, אל אביה שיחבק וילטף אותה, ירגיע ויאמר, "זה בסדר שייפ'לה שלי. הכול יהיה בסדר."

כשיצאה מהמשרד קפצו עליה חברותיה: "מה?! ספרי! מה לך ולמרידור?"

חנה יישרה את חולצתה והעבירה את אצבעותיה סמוך לעיניה, כדי לוודא שלא נותרה בהן לחלוחית.

"סתם... הוא רק הדוור שלי..." היא הכריחה את עצמה להיראות משועשעת, כאילו היה לה מצב רוח מבודח. אחר כך היא הניפה את שערה בהתרסה. היא חייכה את חיוכה הכובש. היא ניסתה לשוות אווירה קלילה לשיחה שהיתה לה עם מרידור, אבל בראשה בערו המחשבות. רק בערב, לאחר יום האימונים, היא הרשתה לעצמה להסתגר לבד בחדרה. הבידוד עזר לה לסדר את מחשבותיה.

הבנות התקבצו בחדר האוכל כדי לצפות בסרט. חנה העדיפה להישאר בביתן המגורים. היא שכבה מהורהרת על מיטת השדה שלה, וכמעט בלי דעת נשלחה ידה אל תיקה. היא שלפה בזהירות את מכתבו האחרון של יעקב מהשבי, מכתב מספר 46. היא יישרה את קיפולי הנייר ושקעה בקריאה:

46

1 במרס 1948

חנה'לה יקרה שלום.

קיבלתי את מכתב 33 ואני מאוד שׂבע רצון ממנו. ניכר בו מצב רוח טוב, הרבה הבנה וקלילות מחשבה. כמעט שלמות הייתי אומר. ואני מתחיל לחשוב עלייך ברוח רוחמה אחותך הצעירה: בעיניה את דוגמה לשלמות נפשית. אני גם אוהב לשמוע עלייך אפילו בציטטות שייאמרו על ידי אחרים. אחרי כתיבתך מכתב כזה התיאבון גדל, ואם מגיע דואר ואין מכתב ממך הרי זה מצער אותי מאוד. בזמן האחרון אין לי מה להתלונן... הבינותי שנוספה לך עוד כתיבה אחת, אל אביך היקר שיצא לארה"ב. אני מקווה שסוג כזה של כתיבה מסב לך עונג. בינתיים הולך ומתקרב חג הפסח. האם אביך צריך לחזור ולערוך את הסדר בבית לפי התוכניות, או שמא יבלה את החג בחברת אחותך מעבר לים?

את מתארת חנה'לה את המחזרים שלך. כנראה השתדלת "להרגיע" אותי ולא לעורר בי רגשות קנאה. אם כך הדבר הצלחת בתיאור. הצגת אותם בכלל לא באור של מתחרים. בקשר אלי אגיד, שגעגועי כל כך עזים שאין מקום לקנאה. אין מקום לרגשות ומחשבות פרט עלייך בהקשר אלי. מחקתי את המחשבה על אושרך עם אחר.

מצד שני אני גם חרד מאוד למצב רוחך, ולכן רצוני שתבלי בנעימים אפילו בזמנים קשים אלה, ואם יש לך ידידים שרק משעממים, את צריכה להוסיף אליהם כאלה שיעניינו אפילו בשביל בידור ותחליף.

ברצוני למסור כאן את מחשבותי שלי לאור התיאורים שלך: מה עלי לעשות עם יצור קפריזי שכמוך, איך תצטרך להיות התנהגותי כדי לא לשעמם אותך כשיגיע הזמן. אני כולי דרוך לקראת הבאות, אבל מרגיש הנני שלא אוכל לתקן את עצמי. כבר זקנתי מכדי להחליף את אופיִי והליכותי. מעט הִלכות חברה שהקניתי לעצמי פעם, גם אלה נמצאות במצב תרדמה, וקשה יהיה להכניסן לחיים.

הלוא עברו ארבע שנים ללא חברה וללא מעשה, ללא "חיים". קשה יהיה לי מאוד לסבול את השאלה שלך: "האם לזה חיכיתי כל השנים הארוכות הללו?"

והמשפחה: הכדאי היה לשמוע בקולנו ולהפסיד שנות חיים יקרות מתוך עקשנות וחלומות גרידא? ואַת אותי מכירה רק מתמונה אחת, תמונה של חדר קטנטן ואנו יושבים משני צדי שולחן. והלוא אלה לא כל החיים המה. ואת כה קפריזית!

הגילוי הזה שאת "באמת לא כלום" ואין מקום לחששות, באמת הרגיע אותי. אין אצלי כל אמביציות בקשר לאישיותך את, אין בי כל רצון שתהיי "משהו" ואני שמח מאוד שאת שומרת על עצמך, ומשתדלת להימנע מאסונות. אמנם את קצת מתפלאת מהשקפותי אלו, מוזר לך הדבר לקרוא מילים אלו דווקא במכתבי, זה לא מזדהה לך עם עברי - כדי שלא יהיו אי-הבנות ברצוני להכריז בפנייך ששום דבר לא השתנה אצלי, ההפך. ואין דברי סתירה לעברי כלל וכלל. בקשר אלייך יקרה, אם באמת את כן "משהו", שאין אני מטיל ספק בזה, עוד יבוא יומך, ויהיה לך זמן מספיק למסור את חלקך למוׂלך ההכרחי.

מכתב כולו פרטי, בלי שמץ של הערות על המצב, וכי מה יש להגיד על התמורות אשר חלו, לחששות אשר התגנבו בלִבות המיניסטרים. אין זה עסק שלנו בכל אופן. וגם הפצצות ובעקבותיהן הקורבנות נהיו מעשה יום-יום, והאדם מתרגל לזה. נכון?

כמה שהמצב יורע, הן מבחינה צבאית והן מבחינה פוליטית, פחות זמן יארך כדי להשיג את המטרה המקווה, וארץ בדם נקנית...

בינתיים, שמענו ברדיו הבי-בי-סי הודעה על העברת המחנה שלנו לארץ עוד לפני סיומו של המנדט ב-15 במאי שנה זו. זה יותר מדי טוב מכדי שייהפך למציאות. זה בניגוד לניסיון שיש לנו, אפילו מהכרזותיו של הרדיו הלזה.

זה אבל גם לא הרבה זמן כדי לחוש את אמיתות הדבר.

המתארת אַת לך את התמונה הזאת שלחג הפסח נוכל כבר להיות בארץ?

זה יהיה ארבע שנים, ארבע פסחות נפרדות. עוד מעט וניווכח.

מקווה שהקערה לא תתהפך על פיה. בכל אופן כדאי שהמוסדות ביישוב ידאגו בין היתר לאספקה המינימלית של מצות ויין למחנה...

מה שלום אחותך הבכירה, האחים המבוגרים ומשפחותיהם והדור הצעיר? איך מרגישה האמא? איך מרגישים אסתר ודוד? האם הם נפרדים לחלוטין או שיש אפשרות קשר ביניהם?

ומתי כבר החופש יופיע!

ד"ש למחזרים ולידידייך.

המצפה לדואר שלך

לתמיד, יעקב

חנה חייכה לעצמה בתוגה. את הפסח שעליו כתב יעקב, זה האחרון, עשה כבר כשהוא חופשי. בריחתו מהמחנה התבצעה ארבעה שבועות אחרי שכתב לה מכתב זה. כשישב וכתב את מספר 46, כבר נעשו כל ההכנות לבריחה. נותרו רק כמה דברים אחרונים. בכל זאת חגגו את ליל הסדר כשהם כל כך רחוקים זה מזו. כל כך רחוק, כל כך קרוב - חשבה. כבר ארבע שנים שיעקב הפך להיות חלק ממנה, צמוד לעורה, זורם בעורקיה. היא נזכרה במכתבים מספר 13 ו-14 שכתבה לו אחרי הפסח הקודם, אז קיוותה שזה הפסח האחרון שיחגגו בנפרד.