זאב אדום

ציפור קטנה ושחורה הופיעה על אדן החלון, מנקה את נוצותיה.

הילד הביט בה בריכוז, מנסה לא לנוע כדי שלא תברח.

אביו לימד אותו איך לתפוס יוני בר, אסור לעשות תנועות פתאומיות, אך זו לא הייתה יונת בר שמנה ומגושמת, זו הייתה ציפור קטנה וזריזה שהשמיעה ציוץ נעים.

מקל הערבה של המלמד הלם על השולחן, כל הילדים הביטו בו, מצחקקים ומתלחשים.

"אייזק!" הרעים "אתה שוב בוהה בציפורים בזמן השיעור שלי?" הילדים פרצו בצחוק רם,

"שקט!" צעק המלמד והלם שוב על השולחן.

הציפור התעופפה והילד השפיל עיניו בהכנעה, מושיט קדימה את כפות ידיו, המלמד הצליף בהן שלוש פעמים.

הוא עצם עיניו בחוזקה והתפלל שלא יתחיל לבכות, אי אפשר היה להתרגל לכאב צליפות המלמד והבושה שהגיעה אחריהן.

"עליך להיות תלמיד שקדן יותר, אל תחלום בהקיץ" היה אומר לו אביו, רב העיירה "ואז המלמד לא יעניש אותך"

אייזק היה מהנהן בהסכמה, אבל שוב ושוב דעתו הייתה מוסחת במהלך השיעור, מעולם לא הפריע ולא דיבר כשלא הורשה, רק היה בוהה, שוקע במחשבות ולא עונה שפונים אליו, דבר שהיה מרגיז את המלמד אפילו יותר.

יקוב, אחיו הבוגר, הביט בו ברצינות וצבט בזרועו, לוחש "תתרכז, אתה יודע שזה מעציב את אימא ואת תמרה לראות את הסימנים על ידייך",

"מההתחלה!" קרא המלמד והבנים החלו לזמר מחדש את הפרק.

לפנות ערב יצאו אייזק ויקוב מחדר הלימוד. תחת עץ השקמה הגדול והעתיק שבמרכז הכפר, ישבו שני אחיהם הגדולים, יושע ואליהו והתאמנו בזריקת אבנים לגובה ותפיסתן. הם למדו בחדר של הבנים הבוגרים, אלו שכבר עברו את גיל המצוות.

הם קמו לקראתם מבחינים שידיו של אייזק בכיסים ופניו מושפלות "שוב הכה אותך המלמד?" גיחך אליהו והביט לעבר יקוב "מה הוא עשה עכשיו?"

"הוא חלם, כמו תמיד..." נאנח יקוב ואליהו גלגל עיניו "קדימה, אימא מחכה לנו בבית".

ביתם היה הגדול ביותר בכפר, בנוי עץ ואבן, עם מרתף ושתי קומות. בחצר שתלה רחל, אימם, ירקות וצמחי תבלין לצד לול התרנגולות ודיר העזים הקטן, היה להם גם סוס אחד שאותו היו רותמים לעגלה כאשר היו נוסעים לשוק בעיירה הסמוכה. תמרה, אחותם הבכורה, בת השש עשרה, הורידה את הכביסה מן החבל והאחות הצעירה, ציפורה, בת השבע הכניסה אותה בריצה לתוך הבית.

"שלום, אחים" חייכה תמרה "היה לכם יום טוב?"

"כמובן" ענה אליהו בשביל כולם, לא לפני שהספיק להזהיר את אחיו שלא יאמרו לאחותם או אימם ששוב הלקה המלמד את אייזק.

"היכנסו, הארוחה מיד תהיה מוכנה".

המשפחה התכנסה סביב השולחן הגדול, רחל, אימם ותמרה הגישו את האוכל, נזיד ירקות, לחם ותפוחי אדמה, זה לא היה הרבה, אך מספיק לכולם ואף ילד לא התלונן.

אייזק השתדל להחביא את כפות ידיו מאמו, גם כשהאחיזה בכף העץ הכאיבה. אביו, יחזקאל, ישב בראש השולחן, פניו רציניים וטרודים, רחל הניחה ידה על כתף בעלה והתיישבה לידו "ברך, יקירי".

הרב הנהן ושלח מבט רך בילדיו שישבו שקטים, מחכים לברכתו. הוא נשא את ברכת המזון והם החלו לאכול לאט ובנימוס. לפי הנהוג, אף אחד לא דיבר בזמן הארוחה.

אייזק אהב את השעות השקטות בבית, שבהן אחיו לא היו מקניטים אותו. הוא היה שמאלי, בחדר הלימוד היה עליו לכתוב ביד ימין, כך היה מגיל חמש כשהחל ללמוד שם, המלמד היה מכה את ידו השמאלית בכל פעם שקרב אותה אל לוח הכתיבה "רק רפי השכל כותבים ביד שמאל!" היה צועק "האם אתה רפה שכל?"

אבל בבית הרשו לו הוריו להשתמש בלי חשש בידו החזקה,

"אלוקים חיזק את יד שמאל שלך, זה רצונו ולנו אין מה לעשות בנדון" אמרה אמו.

ואביו היה אומר "בימין שלנו נמצאת ירושלים עיר אבותינו, אך בשמאל שלנו נמצא הלב ובו שוכן אלוקים"

"אבל אבא, מתי נגיע לירושלים?" היה שואל אז, אביו היה נאנח וחוזר שוב על אותו המשפט "יום יבוא והמשיח יגיע ויגאל אותנו מן הגלות ואז יתאחדו שבטי ישראל המפוזרים בכל קצוות העולם, יעלו שוב כל היהודים אל ירושלים ויקימו שוב את בית המקדש"

"אבל אבא... מתי יגיע היום הזה?"

"איש אינו יודע, בני" היה עונה הרב "אך אם נשים מבטחנו באלוקים, נקיים את המצוות ונהיה טובים איש לרעהו, אולי כך ימהר היום להגיע".

תמיד כשכעס עליו המלמד, נזכר בדברי אביו ושאב מהם אומץ.

הלילה ירד, רוח קרה הלמה בתריסי העץ. תמרה השכיבה את ציפורה ונכנסה לחדרם של אחיה, יושע ואליהו כבר ישנו, היא קרבה אל מיטתו של אייזק וכיסתה אותו היטב "אינך מצליח לישון, אח קטן?" חייכה וליטפה את תלתליו השחורים, הוא הנהן "תשירי לי, אחות?"

"כמובן" השיבה ושרה חרש את שיר הערש שאהב מאז היה פעוט, אחר נשקה על מצחו, ברכה אותו בליל מנוחה ויצאה.

כשעצם עיניו, ראה את החושך, הוא פחד מן החושך שעוטף הכול כשעוצמים את העיניים.