צנוע ומעולה
רַ' עֲקִיבָא רוֹעֶה שֶׁל כַּלְבָּא שָׂבוּעַ הָיָה. רָאֲתָה רָחֵל בִּתּוֹ שֶׁל כַּלְבָּא שָׂבוּעַ שֶׁהוּא צָנוּעַ וּמְעֻלֶּה.
ספר האגדה - תלמוד בבלי, מסכת כתובות, סב ע"ב; תלמוד בבלי, מסכת נדרים, נ ע"א
"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך," מלמלתי בשקט עוד לפני שפקחתי עיניים. התמתחות אחרונה, פרידה מהחום של השמיכה הכבדה. יום אחד אקנה לעצמי שמיכת פוך נורמלית משלי שתתאים לקור הירושלמי במקום השמיכה מהבית של ההורים.
מול המראה באמבטיה אני חושבת על מה שמצפה לי היום בעבודה, על ההערות המתנחמדות של איילת, "חיי הרווקה ההוללת, הא, תמר?" חושבת שהמילים הגבוהות, עושות אותה אינטליגנטית. "שוב יצאתם כל החבורה? שוב בדקתם אם האוכל בבר של מויש כשר?"
השבועות עוברים כל כך מהר, והשבת כאילו מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. כבדה כזו, עם השקט הנצחי והשאלות הקבועות: איפה אעשה שבת? עם מי אוכל? אולי שוב אבשל לכולם? אם רק אחליט שאני מבשלת ארוחה לכולם, לא אהיה לבד... ומצד שני, יום שישי יתבזבז כולו על בישולים והקניות יעלו לי הרבה כסף.
"בוקר טוב," אמרתי לו תוך כדי צחצוח שיניים. לא מכובד לפתוח בשיחה כזאת בטייץ וסווטשרט סוף מסלול של אחי, עם שיער אסוף בגולגול וקצף משחת שיניים בפי. בכל זאת, כמדי בוקר, שאלתי אותו בלבי, "מה שלומך?"
תמיד משעשע אותי לשאול את האינסוף מה שלומו, הרי תכלס, אם ירצה לענות לי, אידרש לאינסוף זמן. ואם באמת בכל אדם יש חלק ממנו, אם כל נשמה היא חלקיק שלו, אז לשאול אותו מה שלומו, זה בעצם לעבור אדם אדם באנושות ולשמוע מה שלומו. לא בדיוק אפשרי. בטח שלא בבוקר של פתיחת הקורס.
בכל פעם שאני דורשת בשלומו, אני יודעת שהוא לא באמת יכול לענות. יודעת שדברים חשובים יותר מהדילמה שלי עם מי לעשות שבת מעסיקים את אלוהים. הוא לא מוטרד מהשאלה אם אני אהיה הראשונה בחבר'ה שתישבר ותודיע שהיא מבשלת. אבל אולי בכל זאת? אולי בכל זאת הוא מסוגל לעשות גם וגם? להיות נוכח לגמרי בהוריקן בלואיזיאנה, ובו־זמנית, גם הכי נוכח בלב שלי. חולק איתי את ההבנה שהשבת היא לא עניין פרוצדורלי, היא מופע של בדידות. הוא יודע שנמאס לי להיות לבד. שנמאס לי מהרחמים של כולם - בני הדודים שלי, ההורים שלי, וכמובן גם הבוסית שלי, איילת. מגזר שלם מנענע בראשו ומצקצק, "אחחח... אין ספק שבעיית הרווקות היא הבעיה של הדור." שקט! מתחשק לי להגיד להם, אני לא בעיה. אני תמר. אני לא אתפשר על מישהו שרק דומה לבחור שאני מחפשת, כדי שאתם תאכלו רבע עוף ואורז באולמי בון בון ותלכו לישון מבסוטים שעוד בית קם בישראל.
"בוקר טוב, קר בחוץ, קחי סוודר. אולי תבואי לשבת? מה את אומרת? הרבה זמן לא היית בבית." קראתי את ההודעה שקיבלתי מאבא רגע לפני שיצאתי לרחוב, עם המפתחות ביד. ידעתי שאם אתמהמה בתשובה, אקבל שיחת טלפון, אז עניתי מיד - "בוקר טוב! תודה על התזכורת, לקחתי סוודר. לא אגיע השבת הביתה, קבעתי עם חברות. אבל אשתדל לבוא לארוחת ערב בשני או בשלישי. נשיקות לאמא." שונאת לשקר, אבל לפעמים זה הכרחי. לא קבעתי עם אף אחד. עכשיו אבא החליט בשבילי, אעשה שבת בדירה. אם אף אחד אחר לא יתנדב עד הצהריים, אזמין את כולם אליי לארוחה. וזהו.
ברבע לשש בערב כיביתי את המחשב וארזתי את החפצים שלי. פחות משתי דקות הליכה מפרידות בין המשרד שלי בקריית מוריה לכיתה שבה יתקיים הקורס, ובכל זאת יצאתי רבע שעה לפני תחילתו. העדפתי להקדים.
ירדתי במדרגות וחציתי את הרחבה שבין הבניינים, הסתיו הורגש באוויר, עצי האלון הגבוהים השירו עליהם ואלה שיבשו על הקרקע השמיעו פצפוצים עדינים כשדרכתי עליהם, שקיעה מאוחרת בצבעי ורוד וכתום צבעה הכול. התרגשות אחזה בי, הרגשה של חג, של רגע חד־פעמי, כאילו משהו גדול עומד לקרות וכדאי שאהיה מוכנה. "כמה אתה טוב, ה', תאמין לי, אתה משהו מיוחד אתה, איזו בריאה בראת, אילו צבעים, איזו שקיעה. תודה ה', תודה רבה."
נכנסתי לכיתה ופניתי ימינה. תמיד כשיש לי בחירה פיזית בין ימין לשמאל, אני פונה ימינה, רק בגלל הפסוק "ימין ה' עושה חיל", כוחו של הרגל. התיישבתי במרכז השורה השנייה. ארבעה אנשים שלא הכרתי עמדו בפינה השמאלית ליד עמדת הקפה, שוחחו ביניהם. התיישבתי בשקט, הוצאתי את המחברת הגדולה ואת העט שקניתי לכבוד הקורס. מישהי שלא הכרתי התיישבה במרחק שני כיסאות משמאלי, חייכתי אליה.
הפניתי מבט לאנשים החדשים שעברו את סף הדלת, ראיתי אותו לראשונה והלב שלי החסיר פעימה. גבוה וחסון, בהיר, קצוץ שיער. יש לו כתפיים רחבות, זרועות יציבות ועדינות מרומזת על פניו, רואים עליו שהוא אדם טוב, השילוב הזה בין כוח הגוף לרוך המבט והכריזמה השקטה. אחת מרצועות תיק הגב שלו נחה ברישול על הכתף והוא שידר רוגע ואדישות גם יחד. שמתי לב לאופן שבו הקשיב לבחורה שהלכה לידו, בנחת, בהקשבה שקטה ועמוקה, הוא הנהן בהסכמה, ואז חייך והשפיל מבט בצניעות. האנרגיה בחדר נדרכה כשנכנס, כאילו מוקד החדר עבר אליו וכל מי שנכח, רק רצה שהבחור היפה והעדין הזה יסתכל עליו, ידבר איתו. מחשבה חלפה בראשי, כמו שלט שמתנוסס מאחורי מטוס - הו, עכשיו נהיה מעניין.
הוא נכנס לכיתה והתיישב במרחק שני כיסאות מימיני. במבט חטוף חיפשתי כיפה מעל לראשו, אין. עכשיו שמתי לב שהעיניים שלו ירוקות ובהירות ושיש לו עגיל בגבה. הוא חייך אלי, חייכתי בחזרה.
אורי נכנס לכיתה ברגע האחרון, סידר את הכיפה שלראשו והתיישב בינינו. "יו, מזל שלא איחרתי," אמר תוך כדי התנשפות, "את תמר מהסמינרים, נכון? אני אורי, ראיתי אותך בכנס בשבוע שעבר. ומי אתה?" הוא פנה לבחור מימינו. גם אני חיכיתי לשמוע את התשובה. "אני נועם. מאגף מחנות הקיץ," הוא ענה.
נועם.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.