זוהרה

השיירה נסעה מרחק של כ-300 קילומטרים מבגדד לכּירכּוכ שבכורדיסטן, וכללה שלושה רכבי שטח. בראשון ישבו מייג'ור נוויל פיצפֶּטריק ורעייתו הטרייה, ויקטוריה לבית ווקר. ברכב השני היו ארבעה חיילים חמושים בתת-מקלע, מאבטחים היקפית את השיירה הקטנה. ברכב הסוגר את הפמליה ישבו שני אנשי מודיעין בריטים מסגל השגרירות הבריטית בבגדד, ציוד רב דחוס סביבם. החיילים נמנו עם היחידות הבריטיות שהוצבו בעיראק על פי ההסכם בין בגדד ללונדון משנת 1930.

הוחלט כי הברזנט והתמוכות להקמת האוהל, ערכת העזרה הראשונה, המזון היבש, המים, הנשק והתחמושת יועמסו על גבי הרכב השני, ואל כל אלה הצטרף גם כַּן הציור של פיצפטריק, שאותו נהג לקחת בחלק מן המסעות באזור. למרות שברשותו הייתה מצלמה חדשנית, הוא אהב גם לצייר דמויות ונופים, הן כתחביב והן כעזר מקצועי. "אין ביטחון שהצילום מצליח תמיד. יש והאור חזק מדי או חלש מדי וכיוצא באלה, תופעות שאינן מיטיבות עם צילום ציור לא ייפגע," אמר לעוזריו כשתהו לגבי הצורך בציוד לציור, במיוחד באווירת השטח המדברי שאליו נסעו. יש שטענו כי נטייה אמנותית זו של פיצפטריק עמדה בניגוד למוחו הקודח מחשבות מתוקף תפקידו הרשמי כנספח הצבאי בשגרירות בריטניה בבגדד, ועוד יותר מכך משום עיסוקיו בפועל הממונה על המודיעין הבריטי בעיראק. "רק עיוור אינו רואה את ההוד והיופי של המדבר," אמר לרעייתו באותו בוקר, והוסיף ש"המדבר הוא דבר יפה שיצר אלוהים. מעט צומח בו. בעיקר בולטים בו החי והאדם. אך בשעה שהחיה מאכלסת את המדבר, רק האדם יכול להעריך את ההוד."

הפמליה נסעה לנקודה שבה תוכל לערוך תצפית מעל אזור אגם דוקָן, הרחק מכּירכּוכ, בקצה המשולש של האגם שבהרי כורדיסטן. שטח הררי ברובו המתין לעיניהם, ובו נקיקים היכולים לשמש מקום מסתור למארבים מסוכנים כנגד הנודדים בו. אלה יכלו להיות חוליות לוחמים כורדיים - ה"פֶּשמרגה" ("אלה הניצבים מול המוות" - בכורדית), יחידות צבא עיראק או אפילו שודדי דרכים.

מייג'ור פיצפטריק חבש כובע שַׁעַם כרוב הבריטים שנהגו לטייל באזורים חמים. שערו השטני בצבץ מצדיו. הוא סקר את המראות בעיניו הכחולות מאוד, וחיוך קל ניסה להימלט מתחת לשפמו הדק אך נותר בהיחבא. רגליו הארוכות משום גובהו התקשו לנוח פרקדן בדחיסות המרחב סביבו, אבל הוא לא התעסק בזוטות כגון אלה. דברים אחרים היו בראשו. הוא הביט באשתו הטרייה. שנת 1938 אכן הייתה שנה מרגשת עבורו. הוא עמד בפתחו של העשור הרביעי לחייו כשלצדו זוגתו הצעירה. תשע שנים עמדו ביניהם. שערה הבהיר שגלש עד למותניה ונקשר מאחור בסרט, החמיא למסגרת פניה בעיניו. עיניה התכולות סובבו אליו לרגע קל, ושפתיה המעוצבות ציירו למענו חיוך כובש המגלה שיניים צחורות. חיוך שיועד בעיקר לגברים צעירים שביקשו את קרבתה לפני הנישואין וגם לאחריהם. האם היה נוהג אחרת באותה ספרייה שבה הכירו? תהה. ויקטוריה לא הסתדרה עם מכשיר ההקרנה של המיקרופילמים בספרייה המרכזית בברייטון, ונוויל שבמקרה נקלע לשם, הציע את עזרתו. לאחר שסידר את המתקן הוא התמהמה, וכששם לב שוויקטוריה מחפשת חומרים על הרנסנס ועל המשורר הידוע איש פירנצה, דנטה אליגיירי, אמר במבט מחויך: "מזמן רציתי לעשות היכרות עם דנטה ועם היצירה הגדולה שלו, 'הקומדיה האלוהית'. תוכלי לספר לי עליהם?" ויקי מדדה אותו בעיניה. "בלב חפץ," השיבה. זה היה רק תחילת סיפורם. לא רחק היום והם התגוררו לאחר נישואיהם בבית נאה בברייטון בקרבת החוף.

אביו של נוויל, סר פרנסיס פיצפטריק, היה בעבר שר הפנים ומילא שליחויות חשובות של הממשלה בתואר שגריר. לכן לא ייפלא אפוא שאנשי מודיעין רבים ששירתו עם נוויל היו משוכנעים שהודות לקשריו זכה לקידום מהיר בצבא. כבר בגיל עשרים הגיע לדרגת קצונה, ועם בואו לעיראק, שש שנים לאחר מכן, קיבל דרגת מייג'ור, מינוי נדיר ביותר לאדם כה צעיר. הודו, שהייתה חלק מן האימפריה ולא מנדט כמו ארצות המזרח התיכון, הייתה נחשקת הרבה יותר מעיראק הסוערת ומרובת השבטים והיריבויות. נוויל היה קרוב משפחה של רוזן ממשפחת אצולה מפורסמת ששימש אז שר לענייני הודו. ויקי רצתה לעבור להודו, אבל שירות המודיעין הבריטי ראה לנכון לשלוח את בעלה לעיראק משום התמחותו בעמי המזרח התיכון ובמיעוטים הקיימים באזור. נוויל, בחוכמתו שידעה לקרוא גם בין השורות, היטיב להתנהל במערבולת הדמים הפוליטית והצבאית שהתרחשה באזור. שליטתו בשפה הערבית והעברית הייתה לו לעזר רב. גרמניה הנאצית גם היא בחשה באדמת המזרח התיכון, והעולם כולו היה נתון בסחרור. ויקי מעולם לא התעניינה באגן זה ובשלוחותיו, אך הייתה סקרנית מטבעה, והצטרפותה אל מסעותיו של בעלה ליבּתה את יצר ההרפתקנות שלה.

זה לא היה ביקורו הראשון של נוויל בבגדד. כשהיה בן שמונה בלבד לקח אותו אביו לטיול בה, ואף הציג לפניו את מרגרט בֶּל. מרגלת העל הזו השפיעה עליו רבות. בצעירותו קרא המון על הרפתקאותיה כשוחרת מסעות. הוא ידע שהיא נפגשה פעם בעת מסע בקהיר עם "לורנס איש ערב". בעת ביקורם אצל אותה ארכיאולוגית מפורסמת בת השישים ושש, הוצת עוד יותר דמיונו של הילד. מגוון שאלותיו על מסעותיה כ"מלכת המדבר" נעמו לה. המדבר והשבטים הרבים הקסימו את נוויל, וכשאביו שוחח עם מרגרט הסתובב במקום מגוריה וסקר בעיניים גדולות תמונות של מדבריות שונות, עולם כל כך שונה מאנגליה שאותה הכיר, והצילומים נחקקו בזיכרונו.

עם הגיעם של הזוג פיצפטריק לבגדד הם שוכנו במבנה יפה ברובע שיוחס לאנשי מעלה, לא רחוק מבית השגרירות הבריטית. לרשותם הועמדו טבחית, ממונה על ניקיון ומשרת אישי.

החיים בבגדד, במושבה הבריטית, כללו בעיקר קשר עם קצינים מנהליים ונשותיהן הרכלניות. הם לא ריתקו את פיצפטריק כלל ושעממו גם את רעייתו. באחד הימים, כשהציע לה נוויל לבוא איתו להרי כורדיסטן, היא לא היססה, אם כי לא תיארה לעצמה את טלטלות הדרך: הכביש בין בגדד לכּירכּוכ היה סביר, אך ברגע שהחל להתפתל לעבר ההרים, דרכי האבן והעפר לא אפשרו לרכבים לטפס במעלה הדרך. כאשר שלושת הרכבים הגיעו לכּירכּוכ כבר חיכתה להם כיתת חיילים בריטים, קבוצת פרשים מקומיים וכן סוסי רכיבה וחמורים לנשיאת המטען.

"יש לי הפתעה בשבילך," פנה נוויל לרעייתו ברגע שעצרו, "יש כאן מלון חדש. הזמנתי עבורך את החדר היפה ביותר עם הנוף הקסום ביותר. לרשותך יעמוד מדריך בעל רכב שיסיע אותך בסביבה ולכל מקום שרק תרצי. הכורדים נחשבים למכניסי אורחים. את יכולה להיות סמוכה ובטוחה שתמצאי עניין רב באזור. יש כאן נופים נפלאים, בזאר ויריד שבועי..." אמנם הנאתה של אשתו הייתה בראש מעייניו, אך יותר מכך חשש לחייה באותה דרך הררית ולא מאובטחת, לכן ניסה למנוע את הצטרפותה להמשך המסע המתפתל בהר. ויקי הביטה בו ועיניה לא חייכו: "נוו, אני יודעת שאתה עושה זאת למעני כדי לחסוך את טלטול הדרך בעלייה להר, אבל מדוע אאריך בדבריי אם אני יכולה לקצר? יש רק שתי אפשרויות. אחת מועדפת עליי - לבוא איתך לכל מקום שאתה נוסע אליו, אלא אם מדובר בפגישות סודיות בבגדד, במוסול או בכל מקום אחר. האפשרות השנייה היא שאני חוזרת לבגדד, משם לאיסטנבול וב'אוריינט אקספרס' ללונדון או באונייה לסאות'המפטון."

הוא הביט בה ולא התווכח. הוא כבר הכיר את אסרטיביות רעייתו, ורק ענה: "אבל דעי שזאת דרך קשה, מסוכנת, אני לא יודע אם לא נישאר ללון לילה או שניים מתחת לברזנט ויהיה קר."

"נוו, אני בטוחה שללון איתך לא יהיה קר," ענתה ונצמדה אל גופו בחיוך מפתה. נוויל רמז לאחד הסייסים לקחת אותה לכיוון הסוסה החומה והשקטה שהייתה מאוכפת היטב, לא לפני שכרך גם הוא את זרועותיו סביב גופה, אם כי היה עצור יותר ממנה בתגובתו.

נהגי המכוניות חזרו לרכבים והמשיכו למחנה הצבאי בארביל. הנוסעים שנותרו עלו על סוסיהם, והשיירה יצאה לדרך.