זיכרון של אהבה

1 1

צעקה משכה את תשומת ליבו של אנג'לו. הוא יצא מבעד לדלתות הצרפתיות הפתוחות וראה את אנצו, הגנן, רוכן מעבר למעקה של טראסת הגן הנמוכה ביותר.

אנצו השקיף לעבר הים. אחר-כך הוא הסתובב, הבחין באנג'לו וסימן לו בבהילות.

"גופה!"

אנג'לו קימט את מצחו. ראייתו של אנצו הייתה מעורפלת, והוא היה צפוי לעבור ניתוח קטרקט בקרוב. הוא כנראה טועה. אבל האיש חזר על טענתו. "יש גופה על החוף."

אנג'לו רץ לעברו. עם כל צעד הוא אמר לעצמו שזה סתם תייר תועה שמשתזף על החול הוורדרד הייחודי של האי. אם כי בהתחשב בהתחזקות הרוח ובעננים המאיימים שהתפשטו בשמים הכחולים הבוהקים, האיש בחר בזמן משונה. לפי התחזית צפויה סערה קשה.

בטח מדובר באדם זר שלא ידע שהמפרצון פרטי ושחה מסירה אל החוף. אף שכל בעלי הסירות המקומיים כיבדו את פרטיותו של אנג'לו ריצ'י. אף אחד מהם לא היה מאפשר לאדם מבחוץ להתקרב אל ביתו.

אנג'לו עצר בבת-אחת לצד הגנן שלו והביט בדמות. אישה, שוכבת על בטנה בקצה החוף.

נשימתו נתקעה בגרונו ומוחו קטלג כל פרט.

המחשבה שהיא אולי משתזפת התפוגגה. רוב גופה היה במים, ורגליה החשופות הדקות היו פשוטות. הגלים המלחכים הרימו את חולצת הטריקו הלבנה הגדולה שלה והניעו אותה באדוות סביב ירכיה, אבל זה היה סימן התנועה היחידי. היא שכבה דוממת לחלוטין. היא גם לא שכבה לגמרי על החול. ראשה וזרוע פשוטה אחת נחו על סלעים שבלטו מתוך המים. ניכר היה, אפילו מכאן, שידה רפויה.

"תזעיק רופא!"

אנג'לו זינק מעבר למעקה ונחת בשפיפה למרגלות גרם המדרגות הראשון של השביל היורד אל החוף. ברכיו הכפופות ספגו את רוב הנחיתה. כעבור רגע הוא התרומם, הסתובב ומיהר לרדת את מקבץ המדרגות הבא שאפשר מעבר על פני הסלע הכמעט חלקים.

דקות ספורות בלבד חלפו מאז ששמע את צעקתו של אנצו. אך להרגשתו עברו חיים שלמים.

אולי בשביל האישה שלמטה באמת מדובר בחיים שלמים. כל שנייה עלולה להבדיל בין חיים למוות.

אנג'לו הרגיש בכל פעימת דופק כמו בהילוך איטי שעה שמוחו דהר. הוא זיהה ממשברים קודמים את צלילות החושים, את המודעות הגבוהה של שטף האדרנלין שלו.

הפעם האחרונה הייתה כשטיפס על הרי הדולומיטים בצפון המדינה. הוא ושותפו לטיפוס הצילו כמה מטפסים טירונים שהסתבכו בצרה. אחד מהם שבר כמה עצמות בנפילה, והאחר קפא מרוב פחד. חילוצם של השניים הצריך תושייה רבה.

כפות רגליו נגעו בחול. הוא דחף את הזיכרון אל נבכי מוחו כשמיהר לעבר הסלעים.

ייתכן שהיא לא מתה. בוודאי יש אפשרות...

אנג'לו צנח על ברכיו והקפיד לא לגעת בה כשסקר הן את האישה והן את החוף הריק. שום עקבות. שום הוכחה שמישהו היה כאן, מלבדה.

אפילו מעל קו המים נצמדה חולצת הטריקו הספוגה אל גופה ושערה היה רטוב. כך שהיא לא שוכבת כאן זמן רב. נראה כאילו היא יצאה מהים בהליכה או גררה את עצמה החוצה לפני שהתמוטטה.

הוא הקיף בעדינות את מפרק ידה באצבעותיו בחיפוש אחר דופק.

הוא הרגיש בו, חלש בהתחלה, אבל כששינה את אחיזתו, סדיר וחזק יותר.

הקלה שטפה אותו כמו גל חמים. אנג'לו נשען על עקביו ונשם לרווחה. בחיים, וללא פציעה ברורה. ככל שהצליח לראות.

הוא סרק את הסביבה, את החול הלח והסלע הכהה. אין סימן לדם. הוא בחן את זרועותיה ואת רגליה החשופות והבחין שיש לה עור צעיר חלק ונקי. זרועותיה היו מנומשות קמעה, ואף שהיא הייתה שזופה מעט, הצבעים הבהירים שלה רמזו שהיא כנראה תיירת, לא מקומית. עור שחום היה נפוץ יותר כאן בדרום איטליה.

להעז להזיז אותה? לסובב אותה?

לא היה לו מושג אם היא נפגעה בגבה או בראשה מהסלעים שהיו פזורים בים בקטע החוף הזה. עדיף לחכות לאיש מקצוע רפואי.

אנג'לו הרים את מבטו אל ים הקובלט, שגליו הלכו והתגבהו. היבשת הייתה קרובה אך רחוקה מספיק כדי למנוע מאנשים לשחות לכאן. שום סירה לא נראתה לעין. עם זאת, עכשיו כשהקדיש לעניין מחשבה, הוא שמע מוקדם יותר סירת מנוע ששטה קרוב מדי לסלעים. אבל אם היא הגיעה בסירה, איפה הייתה הסירה כעת?

לא היה זמן לספקולציות. הוא גהר מעל האישה והסיט בזהירות כמה קווצות שיער חומות רטובות מפניה.

היא לא זזה.

הוא תחב עוד מחלפות אחדות מאחורי אוזנה. הפעולה חשפה את הריסים הארוכים שנחו על קימור לחייה.

אנג'ל נרתע בחדות וליבו נגח בצלעותיו. נשימתו הייתה יניקת אוויר חטופה שעוררה כאב בריאותיו משום שהוא שכח לנשוף.

הוא קימט את מצחו. זה לא הזמן לדמיונות. לפניו נחה אישה פצועה שזקוקה לטיפול. עליו לדעת כמה קשה הפציעה שלה.

הוא תחב בזהירות את ידו מתחת למסת השיער הרטוב והרחיק אותה לגמרי מהצד הקרוב של פניה.

הוא כמעט שמט את השיער כשראה מה נח מתחתיו.

זעזוע טלטל אותו. כאילו ברק היכה בו.

לא היה שום דם. אך הוא נחרד ממה שראה.

מבטו עקב אחר שיפוע עצם הלחי, קו האף והנחיר העדין, וירד אל שפתיים מלאות שהיו חיוורות מדי.

ידו רעדה.

כי הוא הכיר אותה.

לא הגיוני שהיא כאן.

אבל לא היה שום ספק. הוא היה מזהה את הצדודית הזאת בכל מקום.

הוא זכר איך גהר מעליה כששמש הבוקר המוקדמת שטפה את חדר השינה שלו. היא התמתחה לעומת גופו המרוגש, וחיוך חתולי של סיפוק עיקל את שפתיה כשהתחככה בו.

אנג'לו מצמץ כדי לסלק את הזיכרון.

אחר-כך קימט את מצחו. תפזורת של נמשים בלטה לעומת החיוורון הלא טבעי של פניה. הם היו חדשים.

והגבה שלה נראתה שונה, הקימור עדיין יפה אך טבעי מכפי שהיה בפעם האחרונה שראה אותה.

הוא הרפה באיטיות משערה, והשיער צנח מאחורי אוזנה והשאיר את פניה חשופות. הוא הרחיק במהירות את ידו. היא עקצצה כאילו נעקצה על-ידי נמלים בלתי נראות.

ברור שהיא נראית אחרת. עברו חמש שנים.

אך היא לא נראתה מבוגרת יותר. להפך, היא נראתה צעירה יותר.

אנג'ל נחר והרגיש שחמימות מתחילה לזרזף בחזרה אל גופו המטושטש מהלם. היא הוציאה הון, הן מבחינת זמן והן מבחינת תכשירים, כדי לתחזק את המראה שלה. היא טענה שזה הכרחי בגלל עבודתה, אבל הוא ידע שגם היהירות הניעה אותה. היא בוודאי ראתה בהזדקנות עלבון אישי.

מה שלא הסביר מה היא עושה דווקא כאן.

עיניו הצטמצמו כשהבחין במריחת צבע על ידו. דם?

הוא התכופף קדימה באי-רצון. אם לא טעה, הוא ראה כתם של צבע כהה יותר בשערה הרטוב.

בדיוק כשהוא שלח יד כדי לבדוק, ריסיה פרפרו. או שהוא דמיין? אנג'לו בהה בה וחיכה בדריכות לכל תנועה. הוא שוב ראה תנועה זעירה.

קמט הופיע במצחה החלק וקמטים אנכיים זעירים הופיעו מעל אפה. לחרדתו, אנג'לו מצא את עצמו חושב שהקמט נראה כמעט חמוד על הפנים הנקיות והטבעיות.

טבעיות? פיו התעקם בהעוויה של בוז מריר.

בדבר כזה הוא לא יכול להאשים אותה. האישה הייתה נצלנית. מרוכזת בעצמה. ערמומית.

היא הייתה שקרנית, חד וחלק.

למעשה, עתה משרבץ על ברכיו לצידה, הוא החל לתהות בעניין התאונה הנוחה ששטפה אותה אל החוף הפרטי שלו. זה היה קצת יותר מדי מקרי, נכון?

אפשר היה לומר על אנג'לו ריצ'י דברים רבים, אבל תמים – לא. פעם הוא בהחלט היה, והוא שילם על זה. אבל כבר לא. הוא למד להפגין חשדנות יסודית ואכזרית.

עם כל אישה אחרת הוא היה מתייחס למצב כמות שהוא. אבל לא איתה. האם הדם בשערה היה בעצם צבע?

פניה הוסיפו להתקדר, וחריצים זעירים הופיעו בזווית פיה. הבעתה העידה על כאב. או על כאב מדומה.

אולי היא בכלל לא נפצעה. אולי היא רק העמידה פנים וחשה בספקנות שלו.

אבל למה להשקיע מאמצים כאלה? היא בוודאי לא חושבת שהוא מוכן לשכוח את כל מה שקרה ביניהם.

ריסיה נעו שוב והיא גנחה. קול רך ואמיתי שלמרות חשדנותו, עורר את מצפונו. אולי היא באמת נפצעה.

היא בלעה את הרוק בתנועה עוויתית והקיפה בלשונה את שפתיה.

אנג'לו עבר לשבת על הסלעים מצידה השני כדי שהיא תראה אותו מולה כשתפקח עיניים.

פתאום הן נפקחו.

הוא עדיין ראה רק חצי מהפנים שלה, כי החצי האחר נלחץ אל הסלע, אבל לא היה ספק במה שראה. רק לאישה אחת שהוא הכיר היו עיניים כאלה. עיניים בצבע של לוונדר, או כפי שאמרה לו, של הפרחים של עץ הסיגלון. צבע מדהים שבין כחול לסגול.

נשימתו יצאה ממנו בקול שורקני וריאותיו התכווצו.

היא לא הבחינה בו מייד. רק כשזז, נדד מבטה אל פניו. אפילו אז הוא לא היה בטוח שהיא התמקדה בו. תווי פניה לא הביעו שום זיהוי. שום הפתעה או שביעות רצון.

"שלום, אלכסה." קולו היה רעם מחוספס שנקרע מתוכו בניגוד לרצונו.

היא מצמצה, ואחרי מבט אטום רגעי, עצמה עיניים.

פחד פילח אותו. אנג'לו לא רצה אותה כאן. לא רצה לראות אותה שוב לעולם. אך המחשבה שהיא תמות בביתו, במשמרת שלו, הייתה עניין אחר.

"אלכסה!"

קמטי מצחה הפכו להבעת זעף והיא התכווצה.

כי היא קיוותה לקבלת פנים חמה יותר? או מפני שבאמת הייתה שרויה בכאבים? ייתכן שהיא סובלת מפציעת ראש. מצד שני, יכול להיות שהיא מבלפת. שתי האפשרויות היו מתקבלות על הדעת.

"אלכסה. דברי איתי."

למרות ספקותיו, הוא התמלא דאגה. לעזאזל, הוא לא ידע אם להשאיר אותה שוכבת ככה מחשש שיגרום לה נזק או לשאת אותה אל הבית.

שפתיה נעו. "לא אלכסה." הוא נאלץ לרכון לעברה וכמעט לגעת בה כדי לשמוע את הלחישה האיטית. "אלי."

אנג'לו לטש בה עיניים. היא שינתה את שמה? אבל אלי זה קיצור של אלכסה.

עם זאת, האישה שהוא הכיר שנאה להיקרא בכל שם מלבד שמה המלא. הוא היה המותג שלה וגם השם האישי שלה והיא התעקשה לקדם אותו בהתמדה.

הוא שמע צעקה והרים את מבטו אל האנשים שעשו את דרכם בזהירות במורד שביל הצוק. העזרה הרפואית בדרך.

הוא חש הקלה. הרופא יעשה את הדרוש. אנג'לו יגלה במהירות אם הפציעה שלה אמיתית.

 

פיה היה מלא בצמר גפן. צמר גפן שטעמו מעופש. אך התחושה היבשה והמבחילה שגרמה לה להשתנק הייתה כאין וכאפס בהשוואה לכאב. הוא היה כה מקיף עד שהיא לא הצליחה לאתר את מקורו, אף שהיה לה כאב ראש רצחני.

שעה ארוכה היא ידעה שהיא ערה, לא חולמת, אך לא הצליחה לגייס את הכוחות לפקוח עיניים. כי היא פשוט ידעה שכך הכאב יחמיר.

הכאב נעשה מוגדר יותר. כתפיה וזרועותיה דאבו. גופה ורגליה הרגישו חבוטים. ירכה עלתה באש. אבל הראש שלה... עצם המחשבה על הכאב שדופק בגולגולתה החמירה אותו.

היא נעשתה מודעת במעורפל לרעש. קול גס וממהר. או שזה היה הדופק שלה? ואז שמעה קול בקרבתה.

היא פקחה עיניים אף שידעה שתתחרט על המעשה. מייד דקר אותה הבזק אור מסמא והיא עצמה עיניים חזק.

מישהו דיבר. גבר שקולו חמים ועדין, אך היא לא הצליחה להבין את המילים.

הוא דיבר שוב ויד תקיפה אחזה בידה ובדקה את הדופק שלה.

היא נפצעה. אולי היא בבית חולים. הקול דיבר שוב והיא קימטה את מצחה. בהתחלה חשבה שלא שמעה אותו כראוי בגלל ההלמות הכבדה של הדופק שלה וראשה האטום הדחוס בצמר גפן. כעת הבינה שהסיבה היא אחרת. סיבה שלא הייתה נהירה לה לגמרי.

"בנה, בנה. סיי זווייה."

היא קימטה את המצח אך מייד התחרטה, כי אפילו התנועה הזאת העצימה את הכאב.

"אני..." היא הניעה בפיה לשון שהייתה נפוחה ומסורבלת. "אני בבית חולים?" לחשה. כל הברה הצריכה מאמץ.

"לא בבית חולים," השיב קול בעל מבטא מודגש. "את בביתו של סניור ריצ'י. הוא הביא אותך מהחוף."

היא עיכלה את הדברים באיטיות. מילה אחר מילה.

היא הייתה בחוף. היא נפצעה. מישהו הביא אותה לבית. נשימתה נפלטה בשטף מקוטע. "תודה."

"את יכולה לפקוח את העיניים?"

פיה התעקם. היא מוכנה לעוד כאב? אך היא לא באמת יכולה לשכב לנצח בחושך.

היא פקחה עיניים כדי חרך והתנשמה בקול שורקני תחת מתקפת האור. אבל אחרי רגעים אחדים השתפרה הרגשתה והייתה כמעט נסבלת.

היא הבחינה בתנועה, ומבטה התמקד בגבר רזה בעל פנים קמוטות ועיניים חומות אדיבות.

"בנה. בנה."

זה מה שהוא אמר גם קודם. המילה נשמעה מוכרת אך ברגע שניסתה להיאחז בה, המוכרות התפוגגה.

"מה..." היא בלעה את הרוק. "מה אתה אומר?"

לרגע היא הבחינה בדאגה בפניו. אך אז הניחה שדמיינה זאת. הוא חייך ומשהו בתוכה נרגע. "רק שאת מתקדמת יפה מאוד."

צחוק חמק מגרונה היבש. יותר גיחוך מצחוק, ואפילו הוא נקטע בגלל חץ כאב. "לא הייתי רוצה..." קולה גווע, ואז ידו אחזה שוב בידה והיא גייסה כוחות. " אם זה יפה מאוד, לא הייתי רוצה לראות מה זה גרוע."

"את במקום בטוח," הרגיע אותה, והוא נשמע כה משוכנע עד שהיא האמינה לו. או אולי לא הייתה לה אנרגיה לא להאמין. "את תקבלי טיפול. אבל קודם אני צריך לבדוק אותך כראוי."

בפעם הבאה שהיא התעוררה, האור היה פחות חזק והרופא לא היה שם. היא הייתה לבד בחדר המואר בעמימות ולא ידעה אם לשמוח או לדאוג. ראשה כאב אבל העוצמה פחתה מעט. למרות זאת, היא לא ששה לזוז. היא עצמה שוב עיניים וקטלגה את הרגשתה.

משהו ריחף בשולי תודעתה. משהו מטריד. אבל הערפול סיפק לה סיבה נוחה להתעלם בינתיים מהדבר.

כשתתחזק, היא תתמודד עם הדבר, מה שהוא לא יהיה.

הקול השורקני עדיין נשמע, והפעם היה חזק יותר. מקץ שעה קלה היא זיהתה אותו כקולה של הרוח הנושבת בעוצמה מחוץ למבנה. מדי פעם היא התגברה לנחשול עוצמתי ואי-שקט התעורר בה. אם מזג האוויר גרוע כל-כך, היא צריכה לצאת ולבדוק את...

אך המחשבה התפוגגה מבלי שהושלמה.

קמטים כיווצו את מצחה. מה בדיוק היא הייתה צריכה לעשות? למה זה היה דחוף כל-כך? משהו שהיה באחריותה. משהו חשוב.

מה שזה לא יהיה, הדבר יצטרך לחכות. היא לא מצליחה לעשות סדר בפרטים. והיא גם לא הייתה בטוחה שיש בכוחה לקום.

היא ניסתה להרים יד אחת וגילתה שהיא הפכה למשקולת עופרת.

לפחות היא זזה. לפחות היא לא נשברה.

היא הרימה אינסטינקטיבית את ידה השנייה, ואז פיתלה את כפות רגליה כדי לוודא שהן מגיבות לפקודת מוחה. היא נשמה לרווחה.

הרופא אמר שאין שום סימן לנזק לעמוד השדרה, נזכרה כעת.

הרגשתה השתפרה מייד כשנזכרה בפנים הקמוטות ובהבעתו הלבבית. הוא היה עדין אך נהג בענייניות מקצועית והרגיע אותה שהשינה תשפר את הרגשתה. אנחה חמקה מפיה והיא סובבה את ראשה על הכרית הרכה.

הכרית הייתה נוחה להפליא בשביל מיטת בית חולים. היא השאירה את עיניה עצומות ומיששה בידה את המזרן. ואז ברגלה. זו לא הייתה מיטת יחיד.

מה בדיוק הוא אמר? משהו על חוף. שמישהו נשא אותה אל בית. היא כנראה עדיין שם. אולי כדאי שהיא תנסה לקום למרות הכול. היא לא רוצה להיות מעמסה. היא תצטרך להתארגן כדי לחזור הביתה.

שוב הציקה לה אותה הרגשה מטרידה שמשהו אינו כשורה. משהו שקשור לחזרה הביתה? חרדה כרסמה בה.

"אז התעוררת."

קול שונה הפעם. קול גברי עמוק ועשיר כמו ריבת חלב ביתית. היא כמעט טעמה על לשונה את הקרמל המפתה, הממכר, לשמע אותן מילים בודדות. היא בלעה את הרוק וגילתה שפיה יבש.

היא פקחה לאט עיניים כדי סדק, כי חששה מאותו כאב מפלח איום.

גבר עמד לצד מיטתה. גבר גבוה ששערו הכהה מבריק. מבטה נדד מירכיים חזקות וצרות בג'ינס דהויים אל גו ארוך שהתרחב כלפי מעלה. חולצת הפולו הבהירה שלו לא הייתה הדוקה, אך היא לא התקשתה להבחין בשרירים המרשימים של גופו החזק.

לרגע היא תהתה אם היא חולמת למרות הכול. הגבר הזה היה... מרהיב.

לא רק בגלל קומתו הגבוהה וגופו הסקסי. וגם לא בגלל פניו החזקות שעברו את הרף של נאה והגיעו אל משגע אבל חמור סבר. הייתה בו מגנטיות ששילבה מראה מצודד יחד עם ריחוק.

ליבה נגח בה בחוזקה.

הוא נראה מוכר.

אולי היא ראתה אותו על שלט חוצות – הפנים הכהות הרציניות והיפות האלו נשואות לעבר פסגת הר, והוא בציוד טיפוס הרים משומש, מתהדר בשעון יוקרה אולטימטיבי. היא יכלה לראות אותו בעיני רוחה מוכר משהו, גברי ויקר להחריד.

גבה שחורה אחת התרוממה והפריעה למחשבותיה הנודדות.

"כן," קרקרה והקיפה את פיה היבש בלשונה. "התעוררתי שוב. למרות שקיוויתי קצת לגלות שזה..." היא הניעה את ידה כדי להחוות על המיטה, "... היה חלום."

הוא התבונן בה בשילוב ידיים. הוא אפילו לא מצמץ. לבסוף הוא דיבר. "לצערי זה לא חלום."

למה היא חשבה שקולו חלק ונהדר? הוא היה כעת כה לקוני עד שהיא כמעט הרגישה שהוא שורט את עורה.

גם המבט היציב היה מלחיץ. למה הוא לטש בה עיניים? ראשה כאב אבל הובטח לה שבקרוב הרגשתה תשתפר. היא בוודאי לא נראית נורא עד כדי כך.

"גם אתה רופא?"

נחיריו של האיש התרחבו ופיו התהדק, והיא קיבלה רושם ברור שהוא מעוצבן. אבל למה?

אי-שקט זרזף במורד גבה. הוא לא התקרב אליה, אך פתאום היא הרגישה פגיעה.

האינסטינקט היה כה חזק עד שהיא לא היססה. היא חרקה שיניים, התגלגלה קצת על הצד, הרימה יד אחת כבדה כעופרת ומיקמה אותה על המזרן, ואז התאמצה להתרומם.

כאב צווח בתוכה. גופה היה מסורבל ולא מתואם, אך היא המשיכה להתקדם והתרוממה בנחישות איטית עד שישבה למחצה לעומת לוח המיטה ורעדה מרוב מאמץ.

כשהביטה בו שוב, זרועותיו כבר לא היו משולבות על חזהו אלא שמוטות לצידי גופו, אצבעותיו קפוצות. שריר נמתח בלסתו והיא חשה שהוא מרסן את רגשותיו. אבל למה? מה היא עשתה?

אילו יכלה לקום מהמיטה, היא הייתה קמה, אך היא הרגישה שרגליה חסרות תועלת ולא רצתה למצוא את עצמה מוטלת על הרצפה. היא יכלה רק לשלב את ידיה שלה בהתגוננות ולפגוש ישירות במבטו הכהה.

"מי אתה?" לחשה.

קול חמק מגרונו. משהו שבין נחרה לבין התנשפות של אי-אמון.

"באמת? זה הכי טוב שלך?"

היא נדה בראשה בבלבול ואז עצרה בהעוויה כשכאב נורה בראשה וקיפץ בגולגולת שלה. עיניה נעצמו ברפרוף והיא נשמה כדי להתגבר על הכאב וחיכתה שידעך.

כשהביטה בו שוב, הוא היה קרוב בצעד למיטה וקמטים נראו במצחו.

"שאלתי מי אתה."

המילים שלה היו צורמניות, צבועות בפחד פתאומי. הוא שמע את הפחד בקולה? אולי. כי במקום להתקרב, הוא דחף את ידיו לכיסיו ונשען לאחור.

"את יודעת בדיוק מי אני. אין לי זמן למשחק הזה שלך."

"משחק? אתה חושב שזה משחק?" קולה התגבר כשהיא הרימה יד אחת אל ראשה הפועם.

תשומת ליבו של האיש עברה מפניה אל ידה המורמת, ואז נדדה מטה מעבר לפיה עד לכתפה. משהו במבטו גרם לה להסב את עיניה.

היא לבשה חולצת כותנה איכותית, מכופתרת, והשרוולים שלה גולגלו אל המרפקים. החולצה לא הייתה שלה. היא ידעה זאת כי החולצה הייתה ענקית עליה ועקומה וחשפה לגמרי את כתפה.

לרגע פילח אותה פחד. איפה היו הבגדים שלה? למה היא לא לובשת את בגדיה שלה?

היא דחפה את השאלות הצידה, כיסתה את עורה החשוף בבד הכותנה ולפתה אותו אל צווארה. ידיה רעדו והיא סירבה לנסות לכפתר את החולצה תחת סקירתו דמוית-הנץ של האיש.

"אני מבטיחה לך מר... מר איך שלא קוראים לך, שזה לא משחק."

"אני מסכים. אין בזה שום דבר משעשע. אז בואי נפסיק עם העמדות הפנים. תגידי לי מה את עושה כאן?"

"נפצעתי. על החוף."

זה מה שהרופא אמר, אך היא התקשתה לדמיין את זה.

משהו ריצד במוחה ונשימתה נעתקה. אבל שוב, כשניסתה ללכוד את המחשבה, היא התנדפה כלא הייתה.

"איך נפצעת?" בקולו הייתה נימה חסרת רחמים שהיא שנאה. "ואיך הגעת לחוף הספציפי הזה?"

"אני לא..." היא השתתקה וניסתה להשקיט את התחושה המשונה והרועדת שבתוכה. "איזה חוף זה? איפה מצאו אותי?"

חרדה כרסמה בה והתחזקה מרגע לרגע. השאלה לא הייתה רק איפה היא נמצאה, אלא איפה היא עכשיו. ויותר מזה. פתאום התחוור לה שיש דברים כה רבים שהיא לא מבינה. הערפול המחשבתי המשונה קיבל נופך חדש ומאיים.

הוא אמר שם בשפה זרה. השם לא היה מוכר לה כלל.

לא, לא כלל. "איסולה? זה אי, לא?"

הוא הרים את ידיו ומחא כפיים בהבעה לעגנית. מחיאת הכפיים הייתה איטית במתכוון, וחום הציף את לחייה. "בראווה. הופעה יפה. אבל לא מספיק משכנעת. אני מכיר אותך, זוכרת?"

היא רצתה למחות שהיא לא מנסה לשכנע אותו. שלא אכפת לה מה הוא חושב. אבל היו לה דאגות גדולות יותר. סוף-סוף נכנס מוחה המעורפל להילוך והיא הבינה את ההשלכות של מה שקודם היה רק מועקה מטושטשת.

הבליעה הכאיבה לה, כאילו גרונה מצופה נייר זכוכית. אך אי-הנוחות הייתה זניחה. היא לא השתוותה כלל לאמת הענקית והמבהילה שמילאה פתאום את מוחה. אמת שקודם לכן היא הייתה המומה מכדי לקלוט.

"אתה מכיר אותי?"

הוא גלגל עיניים. "תחסכי ממני את ההצגות. ברור שאני מכיר אותך."

היא הצמידה אליה את החולצה ביתר שאת באצבעות שהפכו דביקות כשנאבקה בפאניקה גוברת.

"אז אתה יכול להגיד לי מי אני. כי אני לא זוכרת כלום."