זיכרונות מכאיבים

בהרימה כוס של שמפניה צרפתית מעולה, סינה בלאק אמרה, "אמא, אבא, אני מאחלת לכם עוד שלושים שנים טובות ביחד! מי ייתן והן תהיינה אפילו מאושרות מאלו שכבר חלקתם." דיאן בלאק חייכה ונראתה שלווה ואלגנטית בסביבה הלא מוכרת לה, במלון הפאר הלונדוני בו הם שהו. "מתוקה שלי, אם השנים הללו יהיו רק טיפה דומות לשלושים השנים הקודמות, הן יהיו נפלאות." אביה של סינה שלח אל אשתו מבט שאהבה וגאווה נמסכו בו יחדיו. "הן יהיו עוד יותר טובות," הוא אמר בביטחון מלא, "ואחת הסיבות לכך היא המזל הגדול שהיה לנו עם הילדים הנפלאים שלנו. אז אני מחזיר לך באיחול משלי – לחיי שתי התאומות שלנו, סינה וג'מה, שהפכו את החיים שלנו למלאים ומעניינים הרבה יותר." הוא הרים את הכוס שלו, והוסיף בהלצה, "אם כי, בגילנו המתקדם, אני מניח שאנחנו כבר אמורים להתחיל לחכות בקוצר רוח לנכדים." ניצוצות הבליחו מהיהלום של טבעת האירוסין של סינה כשאור הנרות ריצד על פני אצבעותיה המתוחות. קולה נשמע לה מזויף מעט כשאמרה, "טוב, לא נראה לי שלג'מה יש איזשהו אינסטינקט אימהי. היא עוד לא מצאה אפילו גבר שהיא רוצה להתחתן אתו, ומוטב שתתנו לאדריאן ולי עוד כמה שנים בינתיים." בהתעלמה מהתחושה הבלתי רצויה של ספק מציק, היא לקחה לגימה מהשמפניה והניחה את הכוס. "איך שלא יהיה, האירוע החשוב של היום הוא יום הנישואים שלכם." אמהּ אמרה, בצער מסוים, "הדבר היחידי שהיה יכול להפוך את זה למושלם יותר הוא אם גם ג'מה היתה יכולה להיות פה." היא חייכה. "אבל היא לא יכולה, וזה שהופעת אתמול היה הפתעה נפלאה ממש. רק חבל שאדריאן לא היה יכול לבוא איתך." סינה שמה בצד את התחושה האמביוולנטית המשונה שרדפה אותה. "הוא מוסר לכם את אהבתו ואת איחוליו, אבל הוא פשוט לא הצליח להשתחרר מהעבודה." הוריה הבינו. הם הקימו ביחד את העסק שלהם מאפס, והביאו אותו עד לשגשוג הצנוע שלו בהווה. ביחד עם בנותיהם הם עברו תקופות של עבודה קשה ושל הקרבה. "אבל איך שלא יהיה, בעוד כמה שבועות אתם כבר תהיו בחזרה בבית, בניו-זילנד," מיהרה סינה להוסיף, "ואז נוכל לחגוג שוב, עם ג'מה ועם אדריאן ועם כל החברים שלכם." היא שבה והרימה את כוסה. "אז אני מאחלת לכם גם נסיעה טובה ובטוחה, ושתהייה לכם הפלגה ממש פנטסטית." מאז שהיא זכרה את עצמה, הוריה חלמו תמיד לצאת לשייט תענוגות – לשוט להם בנחת באיים הקריביים ובמדינות מרכז אמריקה. אחרי שחסכו במשך שנים, הם יצאו סוף-סוף להרפתקה שלהם מסביב לעולם, קודם הם ביקרו באיים הבריטיים, לפני שיעלו מחר בבוקר על טיסה שתביא אותם אל המשך הטיול שלהם. רחש מהוסה מכיוון הכניסה משך את תשומת לבה. בהביטה מעבר לכתף של אמהּ היא ראתה בשעשוע אותו הסתירה היטב, איך מנהל הקבלה רב הרושם של המלון מגביר את מהירות צעדיו בצורה ניכרת בחצותו את האולם כדי לקבל את פניהם של האורחים החדשים. אורחים רבי חשיבות, ללא ספק. אל סינה הוא כמעט לא התייחס כשהיא הגיעה כדי להצטרף אל הוריה. למראה המפתיע של הגבר שהופיע בפתח, לבה של סינה פצח בריקוד קטן. היא הניחה את כוס השמפניה שלה בתנועה חדה ושאלה ללא שום הקדמות, "ניק נמצא כאן כדי לחגוג אתנו?" הפתעתם של הוריה אמרה לה שלא. "ניק שלנו?" שאלה דיאן. "ניקולס גרנוויל," אמרה סינה, וצליל שמו על לשונה הותיר בפיה מין טעם של מרירות ובושה. בהירתעה לנוכח הבעת ההפתעה של אמהּ, היא עטתה הבעת פנים שלווה וייצבה את קולה במידה שהיתה שונה בהחלט מכפי שהיא הרגישה. "הוא נכנס הרגע, עם איזו בחורה מהממת." בלי להפנות את ראשה, שאלה דיאן, "בלונדינית? גבהת קומה, יופי צונן, לבושה מדהים?" "זה בהחלט נשמע כמוה." למרות שכל המאהבות של ניק היו תמיד בלונדיניות, צוננות ויפות, מתוחכמות וכן הלאה. כולן פרט לאחת... בגרשה מראשה את המחשבה המאוד לא קרואה הזאת, היא מיהרה לומר, "אתם יודעים, זה נראה לי מאוד לא הוגן שאני רק מטר שישים ושניים כשכל שאר בני המשפחה שלנו כל כך גבוהים ואלגנטיים." כולל ניק. שלא מדעת, מבטה חלף על פני האולם בעת שניק ובת לווייתו הובלו אל אזור שהוסתר מעיני רוב הסועדים במקום על ידי מסך של צמחים מטפסים. מכל צירופי המקרים הבלתי רצויים! אבל לפחות הוא לא הבחין בהם. בחיוך וקול מקניט היא אמרה, "אתם בטוחים שהאחיות בבית החולים לא החליפו אותי עם תינוקת אחרת?" הוריה צחקו. "משוכנעים," אמרה דיאן בנחת. "מסתבר שאת דומה מאוד לסבתא של אבא שלך, שמתה בצעירותה. לפי הסיפורים במשפחה, היא היתה קטנטונת, וגם מעשית והגיונית ומאוד ישירה. והיו לה תלתלים שחורים כמו שיש לך, ועיניים כחולות מהממות." "אני שמח לשמוע שאת עדיין חושבת על ניק בתור חלק מהמשפחה שלנו," אמר יו בלאק בנימה מהורהרת. סינה משכה בכתפיה בתנועה קלילה, וכופפה קצת את האמת כשהשיבה ואמרה, "הו, אתם יודעים, בזמן שאתם חנכתם אותו, אני וג'מה ראינו אותו לפחות פעם בשבוע, במשך שנים על גבי שנים, וגם בכל חופש, בזמן שאמא שלו עבדה. אנחנו חשבנו שהוא מדהים. הוא היה תמיד נחמד אלינו, למרות שברור שלא היה לו שום עניין בשתי ילדות קטנות." היא הצליחה להימנע מלהביט שוב אל צדו השני של האולם, אך לא הצליחה להימנע מלשאול, "מי זאת – מי האישה שנמצאת אתו?" המאהבת האחרונה שלו, היא חשבה לעצמה, ותחושת הכאב הישן צפה ועלתה במפתיע. דיאן החליפה מבטים עם בעלה. "פורשיה מייקפיס-סינגלטון. אכלנו ארוחת ערב בדירה שלו, ביום שאחרי הגעתנו ללונדון, והיא הופיעה בפתח דירתו באמצע הארוחה שלנו. באופן בלתי צפוי, אני הייתי אומרת, אם כי את מכירה את ניקולס – הוא לא הראה שום רגש." "אני מניחה שהיא בת הזוג האחרונה שלו," אמרה סינה וקיוותה שהיא נשמעת שלווה וחסרת עניין. אמהּ משכה בכתפיה. "יכול להיות. ברור שאנחנו לא שאלנו." מבטה של סינה עבר בין שני הוריה. "היא לא מצאה חן בעיניכם," היא ניחשה. דיאן נראתה טיפה מודעת לעצמה ולא בדיוק השיבה. "הם הבחינו בנו?" "לא. הושיבו אותם מחוץ לשדה הראיה של סועדים פחות מכובדים כמונו." אבל הערב עוד היה צעיר יחסית – נשאר זמן די והותר כדי שיבחינו בהם, וניק תמיד מבחין בכל דבר. היא לא תיתן להופעתו של ניק להרוס את הערב. היא הרימה את כוסה בנחישות, אך מיהרה להניחה בחזרה כשאור מסנוור השתקף מהיהלום שבטבעת שאדריאן נתן לה. אדריאן היה חמוד. היא תשמח מאוד להתחתן אתו בשנה הבאה. הוא לא יפגע בה לעולם. בעוד שניק... היא לקחה נשימה חדה. ניק כמעט ריסק אותה לרסיסים. בגיל שש-עשרה היא הצליחה לגרש מלבה את התאהבותה בבן חסותו הצעיר של אביה. אפילו אז היא כבר ידעה היטב שניק לא מתאים לה. עד שהיא סיימה את לימודיה, הוא כבר עבר בהרבה את החונך שלו, עשה את המיליונים הראשונים שלו, והתמקם מעבר לים למשך מספר שנים. הוא נשאר בקשר עם יו, שלח גלויות ברכה בתאריכים המשמעותיים, קפץ לבקר את המשפחה בכל פעם שהגיע לניו-זילנד. ואז, כשמלאו לה תשע-עשרה, הוא חזר לניו-זילנד לכמה חודשים. וסינה נאלצה להבין שהיא רימתה את עצמה. לא רק שהיא לא הצליחה לגרש מלבה שום דבר, ההתאהבות הילדותית שלה הבשילה והפכה לתשוקה לוהטת. הו, והיא נלחמה בה, עד שהוא... "סינה?" קולה התוהה של אמהּ השיב אותה בבת אחת אל ההווה, והיא הרימה את כוסה ולקחה לגימה קצת יותר מדי גדולה מהשמפניה. "מצטערת," היא אמרה באופן אוטומטי. "קצת חלמתי בהקיץ. אני חוששת שכל ההדר והפאר האלה קצת מסחררים אותי. אני תוהה איך זה לחיות כל הזמן ברמה כזאת." יו בחן אותה בשעשוע מפויס. "לא יקח הרבה זמן עד שתשתעממי מזה למוות. למה שלא תשאלי את ניק פעם? זאת הסביבה הטבעית שלו, עכשיו כשהוא בעל מעמד כה רם בעולם הפיננסי." "ומתואר בעיתונים לסירוגין – תלוי בכתב – בתור שודד-ים, גאון פיננסי, או מיליארדר יהיר שנראה הרבה יותר מדי טוב," העירה סינה וקיוותה שהוריה לא הבחינו בנימה המחמירה של מילותיה. "כל התיאורים מדויקים," אמר אביה ובקולו ניכר שהוא מרוצה מאוד מבן טיפוחיו לשעבר. הוא לא הזכיר את טורי הרכילות ואת הירחונים, עם מה שהיה להם לומר על שלל מערכות היחסים של ניק. גם בהתחשב בהגזמות הפרועות שלהם, ניתן לומר שהן לא היו מעטות. סינה היתה שמחה מאוד אם ניק לא היה מופיע שם הערב. חמש שנים עברו מאז הפעם האחרונה שהיא ראתה אותו – היא כבר לא היתה בת התשע-עשרה הנאיבית שהיתה אז, היא הותירה מאחוריה את פנטזיות הנעורים שלה על הגיבור המושלם ובחרה להסתפק בעתיד מאושר עם גבר חביב ביותר. מטופש להיות מושפעת ככה בגלל ההגעה שלו. לא שהיא היתה האישה היחידה שם שהבחינה בו. תווי פניו הנאים והיהירים וגופו גבה הקומה, הרזה והשרירי העניקו לו כריזמה רבת עוצמה שלכדה את עיניהן של רוב הנשים במסעדת המלון. כריזמה מסוכנת ביותר. אל תלכי לשם בכלל... נוכחותו הוסיפה לתחושת חוסר הנוחות הלא ברורה שהצטברה אצלה במהלך השבועות האחרונים, תחושה שעולמה – חייה – הופכים למשהו אפור וחסר כל יחוד. טוב, בעצם היתה איזושהי הצדקה לכך שיהיו לה חששות מסוימים בנוגע לעתיד – רק שבוע מוקדם יותר, היא התפטרה ממשרה טובה בהחלט. וכעת לא היה העיתוי המתאים לחשוב על האסון ההוא. היא חשקה את לסתה והרחיקה מראשה כל מחשבה פרט לצורך שלה ליהנות מהערב הזה עם הוריה. למרבה ההקלה שלה, להקה החלה לנגן מוסיקה מהסוג החביב על הוריה. הם הכירו זה את זו בנשף של בית הספר התיכון ואהבתם המשותפת לריקודים היתה הסיבה שהם בחרו לחגוג את יום הנישואים שלהם דווקא במלון הזה, שהיה מפורסם בארוחות הערב שלו, אשר הוגשו לצד רחבת ריקודים. סינה הביטה בהוריה. "נו, למה אתם מחכים? קומו כבר." "שטויות," אמרה אמהּ בקול. "אנחנו לא משאירים אותך לבד." "אמא, אתם מוכרחים לקום ולרקוד. אני כבר בת עשרים וארבע! לא יקרה לי שום דבר אם אשאר לשבת לבד במסעדה למשך כמה דקות. אני אשמח מאוד לראות אתכם רוקדים ביום הנישואים השלושים שלכם." אחרי עוד קצת הפצרות, הוריה קמו ועשו את דרכם אל רחבת הריקודים. סינה הסתכלה אחריהם בחיוך מעוקל קמעה. הם נראו טוב ביחד, התנועעו באצילות טבעית ובוטחת. בדיוק כמוהם, גם אחותה ג'מה זכתה למגע זהוב בעורה ובשערה, ולגפיים ארוכות וגזרה דקה וגבוהה, מושלמת בשביל דוגמנית. אישה מהסוג החביב על ניק... הו, תפסיקי כבר! היא ציוותה על עצמה. אוקיי, אז תלתליה הלא אופנתיים הם שחורים, ועורה כה חיוור שהיא חוששת לבלות יותר מכמה דקות בשמש הקיץ של ניו-זילנד, הידועה בעוצמתה הרבה, אלא אם כן היא מרוחה בשכבות של קרם הגנה. אבל את אהבת הריקוד של הוריה היא כן ירשה. בחיוך היא הבחינה שרגלה מתופפת מעצמה מתחת לשולחן. החלטתה להשתמש בכל חסכונותיה כדי לטוס עשרים אלף קילומטרים כדי להפתיע את הוריה התגלתה כהחלטה רבת השראה, אפילו אם זה הותיר את חשבון הבנק שלה ריק לגמרי. כשהיא הקישה על דלת חדר המלון שלהם, אתמול, אמהּ התקשתה להסתיר את דמעות ההתרגשות שלה, ואביה בלע בקול רם. סינה הבחינה באישה לבושה בטעם כה טוב עד כי היא זהרה כמו יהלום אפילו בין כל העשירים והמפורסמים הנוכחים במקום. לצדה היה שחקן קולנוע ידוע ויפה תואר מאוד. העור של גבה התהדק בין שכמותיה. היא סירבה להפנות את ראשה אחורה והותירה את עיניה על רחבת הריקודים כשחשש פרימיטיבי משונה הזדחל בתוכה. מאחורי גבה, קול גברי עמוק אמר, "לפני חמש שנים את היית מסתובבת לראות מי מסתכל עליך." ניק. עמוק בתוכה, משהו פראי ומבלבל התעורר לחיים. לא, שב והתעורר לחיים... מבולבלת ונבוכה, היא התמקדה בטבעת היהלום שאדריאן נתן לה, ומחצה את הדחף האוטומטי להסתובב בבת אחת. "חמש שנים הן זמן די ארוך, ניק." ורק אז היא אזרה את האומץ לפנות ולהסתכל אל פניו הארוכים והנאים. גבותיו התרוממו, האחת קצת יותר מהשנייה, כשמבטה הזהיר פגש את הירוק הקשה והעז של עיניו, שהיו בדיוק בגוון של פונאמו, אבני הירקן אותן מעריכים מאוד גם המאוּרים וגם תושביה הנוכחיים של ניו-זילנד. עיניים יפות מאוד, היא חשבה בתור נערה צעירה – וחדות הבחנה הרבה יותר מדי, בעיקר כשהן היו נסתרות למחצה מאחורי מסך ריסים עבים וארוכים. בעבר, היא לא היתה מסוגלת לפגוש את מבטו בלי לחוש מין ריגוש פנימי נסתר. ואותו מתח מטופש הרטיט עכשיו את קצות העצבים שלה. "אבל את עדיין מבחינה כשמישהו מביט בך," אמר ניק בניגון איטי. "לפעמים," היא השיבה בהתחמקות ורעד עבר למלוא אורכו של חוט השדרה שלה. זיכרונות לא קרואים ומטרידים מאוד הציפו את מוחה בכל מיני תמונות ארוטיות. לפני חמש שנים היא חיתה כמה שבועות קצרים בעולם של פנטזיות, רק כדי שהכל יקרוס סביבה במערבולת נוראה של תקוות מנופצות. מאז היא דאגה שלא לפגוש אותו יותר. "עשה לי טובה ושב, ניק, אתה גורם לי להרגיש כמו איזה הוביט שניצב מול אלף." מילותיה יצאו במהירות רבה מדי, כמעט נפלטו מפיה. ניקולס גרנוויל השתלט על סביבתו בכל מובן. לבוש בחליפת ערב מהודרת שהדגישה את רוחב כתפיו ועוצמתן ואת רגליו הארוכות, עם חולצה שלובנה עמד בניגוד לשיזוף העמוק שלו, ועם שיער שחור ועיניו הירוקות והמכשפות. אבל מה שגרם לו להתבלט בקהל האנשים הלבושים היטב והמתוחכמים שמסביב היתה מין אווירה לא מודעת של סמכותיות קשוחה. הוא התיישב בכיסא שאביה פינה ושאל, "מה את עושה בלונדון? הוריך לא אמרו לי שהם מצפים לך." "הם לא ציפו לי," היא אמרה לו, בעודה ממשיכה להתאמץ להשתלט על עצביה. "הפתעתי אותם והגעתי אתמול בלי הודעה מוקדמת." "את בחופש?" "לא," היא השיבה, "עזבתי את העבודה שלי." גבותיו התרוממו שוב. לשם שינוי, היא חשבה, ונבהלה מתחושת הסיפוק שזה נתן לה, היא הצליחה להפתיע אותו. "למה? חשבתי שאת מרוצה לגמרי מזה שאת מנהלת איזו חנות צמחים." כנראה שהוריה סיפרו לו, וניק וודאי תייק את המידע איפשהו במחשב שיש לו בראש. היא התמלאה כעס ובהלה בגלל החמימות שהתפשטה בקרבה במהירות בגלל המחשבה הזאת, ואמרה, "זאת לא היתה רק חנות צמחים. אני ניהלתי גם משתלה די גדולה." "ונהנית מזה?" "מאוד." ניק נשען אחורה בכיסאו והתבונן בה. חמש שנים הביאו שינויים די ניכרים; שמלה כחולה וצרה ריחפה סביב גופה, רומזת בעדינות על קימורים מפתים שמתחתיה, והיא גם האירה את הכחול המדהים של עיניה ואת העור השקוף כמעט בעזרת איפור מתוחכם. היא לא ממש הצליחה לרסן את שפע תלתליה השחורים, והמבט שפגש את מבטו היה עצור, אם כי הוא הבחין באיזשהו אתגר שהציבו לו גם המבט וגם יחסה הכללי. הוא דיכא באכזריות את התגובה הספונטנית והמרגיזה של גופו. "אז איך זה שעזבת?" היא היססה, ואז זקפה את סנטרה הקטן והרבוע בתנועה מתריסה שהוא הכיר היטב. "העסק נמכר, ולרוע המזל הבעלים החדש חשב שאני יכולה להיות מושלמת בתור מישהי שתהיה לו מהצד." אחוז בכעס קר ובלתי מתפשר, ניק אילץ את עצמו להשתלט עליו. "ואת הסכמת?" בשפתיים מהודקות היא הרימה את ידה והציגה בפניו את הטבעת. "אני לא הייתי מעוניינת, אם כי זה העמיד אותנו בסיטואציה די קשה. אז קמתי ועזבתי." הטבעת הזאת היתה הדבר האחרון שהוא ציפה לראות. הכעס שלו השתנה והפך לרגש שהוא לא ממש הכיר, רגש מולו הוא סירב להתייצב. הוא היה צריך לחוש – הוא חש – שמחה על כך שהיא מצאה לה אהבה. מישהו שמעריך אותה ככל הנראה, גבר עליו היא יכולה לסמוך – בניגוד לגבר שנטל את בתוליה ואז נטש אותה לאנחות. הטבעת הזאת, עם מה שהשתמע ממנה, היו אמורים להקל מעט את תחושת האשמה שלו. זה לא עבד. נדרשה לו כל המשמעת העצמית החזקה שלו כדי לומר, "עם פיצויים מכובדים מאוד, אני מקווה." "בהחלט," היא חייכה אליו חיוך קורן, חיוך ששובבות הסתתרה בו תמיד. "תרמתי את כל הכסף לקרן של נשים מוכות. בשמו. הן היו אסירות תודה מאוד, ובלי ספק ימשיכו לפנות אליו בקביעות כדי לקבל תרומות נוספות." חיוכו של ניק חשף את שיניו. "נקמה קטנה ונחמדה – ומאוד אופיינית לך. אני מניח שהיה לך חוזה." "חוזה אותו אני הפרתי." "בגלל סיבות שיכלו להעמיד את הבוס שלך לפני בית הדין לעבודה," הוא אמר בנימה בלתי מתפשרת. "איך קיבל ארוסך את כל הסיפור הזה?" עיניה של סינה התרחבו. אדריאן כעס מאוד על כל המצב שנוצר, אבל הוא קיבל את האופן בו היא טיפלה בו. "בסדר גמור." היא קיוותה שקולה לא נשמע מתגונן מדי. למעט היצרות מזערית של עיניו הבוחנות בשלווה, הבעת פניו של ניק לא השתנתה בכלל. "תגובה די שקטה, את לא חושבת?" יחסית אליו, ללא ספק; אפילו בצעירותו הוא הפגין יחס מגונן מאוד כלפי שתי הילדות הקטנות הללו. אבל אדריאן לא היה דומה בכלל לניק. אדריאן לעולם לא יתעלס איתה כאילו היא האישה היחידה בעולם כולו, ואז יעזוב אותה למחרת בבוקר בלי אף מילת הסבר מעבר לכמה מילות התנצלות קצרות על כך שנסחף ואיבד שליטה. אדריאן לא ישבור את לבה. "לא כולם ניחנו באינסטינקטים של רוצח," היא אמרה לניק בחיוך מתוח. "אדריאן יודע שאני מסוגלת לטפל לבד בבעיות שלי." ניק נשען אחורה בכיסאו והניח למבטו להשתהות מעט על הטבעת שעל אצבעה. וסינה נאלצה להתגבר על דחף משונה להסתיר את ידה מתחת לשולחן. בלי שום רחמים הוא שאל, "אז את השארת מאחורי גבך מצב שלא היית אמורה להיות בו כלל, כשבידיך רק המשכורת שלך, והחלטת לעלות על טיסה ללונדון כדי לעשות הפתעה להורים שלך?" "כנראה שאתה קורא מחשבות," היא אמרה בעליצות. חיוכו היה חד, ההומור שלו לעגני כמעט. "לא, רק שאני זוכר במקרה איזו ילדה נחושה ועקשנית עם לב גדול. מה את מתכוונת לעשות אחרי שתחזרי הביתה?" "למצוא איזו עבודה אחרת, כמובן." "ככה, בלי בעיה?" "תן קצת קרדיט לאינטליגנציה שלי," היא אמרה בשלווה. "יש לי המלצות מעולות, גם מהבוס הקודם שלי וגם מהמנוול שהציע לי הצעות מגונות. ובזמן שעבדתי שם למדתי הרבה גם על כינון ועיצוב נוף." ניק הינהן. "אמא שלך סיפרה לי שאת עיצבת מחדש את הגינה שלהם. את עשית עבודה טובה – זה נראה מדהים." בהסתירה את העונג שדבריו גרמו לה, היא אמרה, "גינון תמיד היה משהו אופנתי בניו-זילנד, ואוקלנד היא מקום מצוין בשביל זה. כמעט הכל גדל שם בקלות. ובנוסף, המיתון האחרון הביא המון אנשים לגלות עניין בגידול כל המזון שלהם, עד כמה שזה ניתן. תחשוב על גינות ירק ומטעי פרי בחצר האחורית. אני אמצא לעצמי עבודה חדשה – טובה יותר מזאת שהיתה לי." "עדיין אותה פרחחית בטוחה בעצמה," הוא אמר בטון שנמהלה בו אירוניה. "קטנטנה ושתלטנית, ועקשנית במידה מעצבנת ממש." האופן בו הוא תמצת את אופייה היה די מעליב, והיא עטתה חיוך מאיר כשאמרה, "תזכיר לי לקבל המלצה גם ממך – זה בטח יעזור." "מתי שתרצי," הוא אמר באירוניה. "אז אחרי שעזבת את העבודה שלך, ומתוך עיקרון תרמת לצדקה את כל הכסף שיכולת להכניס לחשבון הבנק שלך, זה היה הגיוני לגמרי להחליט לבוא הנה ללונדון, מה?" "זה יום הנישואים השלושים של אבא ואמא שלי," היא הסבירה. הוא נראה מופתע. "הם לא הזכירו את זה כשאכלנו ביחד." "אתה מכיר את הורי." תווי פניו היהירים התרככו קמעה. "נכון, הם בטח לא רצו לעשות מזה עניין גדול." "היינו אמורים לעשות מסיבה בבית – רק משהו קטן – ואז הם החליטו לטוס הנה ולצאת מפה להפלגה הארורה הזאת, אבל הם קיבלו הצעה מעולה מאחת מחברות הנסיעות הגדולות האלה, בתוספת טיול מאורגן ברחבי האי הבריטי לפני זה. הם לא רצו לקבל את ההצעה, אבל ג'מה לא היתה מסוגלת להגיע למסיבה – היא באוסטרליה, כדי לצלם קמפיין גדול לקידום שבוע האופנה שיערך שם – אז שכנעתי אותם לנסוע. ואחר כך החלטתי לטוס הנה כדי לבלות אתם את היום עצמו." הוא הינהן. "ואיך הרגיש ארוסך ביחס לזה?" "אדריאן?" היא הביטה לעברו ופגשה את עיני הירקן המלוטשות שלו והרגישה מין תחושה של דקירה בשיפולי בטנה. "הוא חשב שזה רעיון מצוין," היא מיהרה לומר. "בחור מתחשב מאוד, ללא ספק." קולו של ניק היה מלגלג. סינה השיבה בנימה כעוסה, "אדריאן בא ממשפחה גדולה, באי הדרומי. דינמיקה משפחתית זה משהו שהוא מבין." היא נזכרה, באיחור, שניק בא ממשפחה לא מתפקדת, והסמיקה מרוב כעס על עצמה. היא היתה כל כך מודעת לו, עד שלא היתה מסוגלת לעשות סדר במחשבות שלה. ניק חייך חיוך דקיק. "בניגוד אלי?" "לא דיברתי עליך," היא התנצלה. "אני מצטערת – זאת היתה הערה לא מתחשבת מצדי." "אם כי לגמרי נכונה," הוא אמר באיטיות ושוב הציץ לעבר הטבעת שלה. "אז למתי מתוכננת החתונה?" "עוד לא בחרנו תאריך," היא אמרה, "אבל כמעט בטוח שזה יהיה באביב של השנה הבאה." הוא נראה סקרן. "זה הרבה זמן מעכשיו. אתם גרים ביחד?" "לא," הסומק התלקח שוב בלחייה. הערתה הלא מתחשבת הוחזרה לה בריבית ובמכוון. ניק הסתכל מעבר לכתפה וקם על רגליו, כשהבעת פניו מרוסנת לגמרי. סינה שציפתה לראות את הוריה, הופתעה למראה האישה שנעמדה ליד השולחן, אבל רק לשנייה. כשניק קם על רגליו, היא הבינה שזאת חייבת להיות המאהבת האחרונה שלו.