זיכרונות של עץ

 תשרי

כמה נכסף היה הרגע הזה בטרם בא.

אם מישהו היה מציין זאת עכשיו היתה משתוממת: הרי אינה זוכרת את הציפייה. הרי לא אומללות יוצאת דופן עוררה את תאוות הנדודים, לא פגיעה מרה שפגעו בה, לא כאב שאי-אפשר לסבול. הכול היה רגיל למדי בירושלים, בחטיבת הביניים הממלכתית-דתית בשכונת גילֹה, אבל התשוקה לבשה פנים זרות. עיר נקייה מעָבָר, אנשים עלומי שם.

לאו דווקא פתח תקווה היתה העיר בחלום. היא יכולה היתה להיות כל עיר מלבד זו שהכירה מיום היוולדה. כל עיר שבנויה בטון במקום אבן, שהאוויר בה סמיך יותר ואדמתה רכה. פתח תקווה התאימה כמו ראשון לציון, שלכל המוסדות בה לא הצליחה להתקבל. התאימה כמו נתניה ואשדוד, רמת השרון ורחובות, עדיפה על ערים צפוניות וקרות כמו נהריה או צפת. האנשים כאן הסכימו שתבוא, למרות התעודה המחפירה, למרות ההערה האגבית, היגעה, של המורה יעל: "מסוגלת ליותר, מי ייתן ותשנה דרכיה."

והנה, ברגע הזה היא ניצבת במרכז השביל, בולטת בחוסר תנועה, מאזינה לשקט הנבלע בהמולת הילדות הנרגשות והמורות הנרגשות לא פחות, לציוצי הציפורים הנאלמות ומתרחקות מאימת הנשים ההולכות ומתרבות במקום. הן לא יודעות, הציפורים, שדברים אחרים לגמרי מעסיקים את דמיונן של הנשים כעת, ממלאים את לבותיהן תקווה ופחד, מציפים את מחשבותיהן, וממילא אף אחת לא שמה לב לציפורים. גם ריטה אינה מבחינה בציפורים הנבהלות בלי סיבה אמיתית ונמלטות אל אילנות גבוהים יותר. היא עסוקה במה שעל הקרקע. עיניה מופנות מטה, אל לוחות הבטון המרצפים את השביל: החריצים הצרים ביניהם מושכים את העין יותר מהבטון עצמו, חושפים משהו מן האדמה שמתחת. ברחבי המוסד יש שלוש מדשאות תחומות בשבילים, ומותר, למרבה המזל, לשבת על הדשא. כמה עשרות מטרים מימינה ניצבים בנייני הכיתות, ומשמאלה חדרו של הרב, חוסה בקרוון זמני למראה, צנוע. את הרב היא כבר מכירה, הוא האדם היחיד כאן שלא יהיה לה זר. יחד עם אירית ורוּבֵן נפגשו בשיחת טרום-קבלה לאולפנה.

***

את השיחה ההיא זוכרת ריטה היטב. ההורים כבר כמעט נואשו מן הסיכוי למצוא מוסד לימודים לבכורתם, ודאי מוסד נחשב וטוב. הם החלו לנסות את מזלם גם באולפנות מרוחקות, חדשות יחסית וחסרות יומרה. במכונית המשפחתית ישבו אירית ורובן מלפנים, וריטה לבדה על המושב האחורי שהיא חולקת בדרך כלל עם התאומים. היא השתרעה על הספסל בפישוט איברים והכינה את עצמה לנסיעה הארוכה. אז, לפני חצי שנה, נסיעה כזו עוד נחשבה דבר נדיר. חדשות השעה חמש הפרו את השקט והגבירו את בחילת הנסיעה. קול ישראל מירושלים. הרוג בתאונת אופנוע על נתיבי איילון. בתום התחזית (חם מן הרגיל לעונה) הפנתה אירית מבט מעבר לכתפה.

"זאת כמעט ההזדמנות האחרונה שלך," אמרה ביובש לבתה. "אני ממש מקווה שהם פחות בררנים שם מהמנהלים בירושלים." ורובן ביקש, "די, איריתי, אל תביאי אותה לייאוש."

קברניטי אולפנת "עבודה שבלב", או ליתר דיוק קברניטה הבודד, היה אכן בררן פחות ממנהלי מוסדות בירושלים. כיתה ט' העתידית באולפנה הצעירה מנתה תשע-עשרה בנות בלבד, ונזקקה נואשות לנרשמות נוספות כדי לקבל את כל האישורים הדרושים ממשרד החינוך. אף אחד מן הצדדים לא ידע זאת, אבל העסקה שעמדה להיחתם היתה אינטרס משותף של כולם, וכולם השתדלו להסוות את הלהיטות באמצעות אוצר מילים נאה, הנהונים שקולים וארשת פנים מהורהרת, מתונה.

"תעודת בגרות זה חשוב מאוד כמובן," אמר הרב בכובד ראש, "אבל הנפש חשובה לא פחות. לכן אנחנו כאן באולפנה, יחד עם הצוות הנפלא, דואגים לקיים שיחות אישיות קבועות עם הבנות, לאתר את צורכיהן הייחודיים ולמצוא להם מענה."

אירית איפקה את הדחף להנהן בהתלהבות. יחס אישי, בדיוק לזה ריטה זקוקה.

"אנחנו מאמינים גם בחשיבות החיים החברתיים בגיל הזה, ולכן אנו מקיימים, הצוות הנפלא ואנוכי, פעילויות ערב קבועות, נוסף על ההרצאות, החוגים ושיחות הקבוצה."

אירית השתדלה שלא לתפוס את מבטו של בעלה, שלא תזלוג התקווה מעיניה ותהפוך לנחלת הכלל. הוא-עצמו חיכה לשמוע עוד. כמורה בישיבה הכיר היטב את השיטות ללכידת לבבות, את הזיופים הקטנים, את ההצהרות המתעתעות.

"פעם בחודש נציע במת דיונים פתוחה," הוסיף הרב, "שבה ניצור מרחב להבעת דעות שונות, לשיחות בנושאים שעל סדר היום." הרב שילב שתי ידיים בשרווליה של חולצת שבת לבנה על כרסו, המותחת את הבד ומאתגרת את כפתורי החולצה. הוא נשא את הנאום היטב, מתאר מוסד נאור שדרך חשיבתו מקורית ומעמיקה. אם ישאל אותו מישהו, יתקשה לזכור כמה פעמים כבר דקלם את אותם הדברים, משנה רק מילים ספורות בהתאם למעמדם ולתפישת עולמם המשוערת של היושבים מולו. היטב ידע כיצד מצטיירת האולפנה דרך נאומו, והמתין להתפעלות הרגילה.

"נשמע כמו מוסד מצוין," אמרה אירית בטון מדוד. היא קיוותה שרובן יוסיף משהו, אבל הוא שתק כהרגלו, מהורהר. "וריטה ילדה מצוינת," ניסתה. "נערה עם לב זהב, מרובת כישרונות. ייתכן שזהו בית הספר הטוב ביותר בשבילה, לפי התיאור ששמענו כעת ולפי דיווחים של מכרים וחברים."

אירית קיוותה שלא תישאל מי הם כל אותם חברים ומכרים, ואכן לא נשאלה, אולם על אף מאמץ האיפוק משהו במבטה או בשטף דיבורה המהיר מדי הסגיר כנראה את תקוותה הבהולה, ואולי היתה זו ארשת פניו של רובן, שמי שלא מכיר אותו עלול לפרשה כחולמנית ובלתי-ממוקדת, שכן הרב הרצין פתאום, והעביר את מבטו אל תעודת סיום המחצית שנמסרה לו בתחילת הפגישה.

"תעודה בינונית מאוד," ציין ביובש, ופניו של רובן נפלו.

"לא היה לה פשוט בחטיבת הביניים," ניסתה אירית. "לא הבינו אותה שם, לא ידעו לעזור לה ולקדם אותה. היא מסוגלת להרבה יותר מזה." הניסיון היה קלוש, היא ידעה את זה, וגם הרב ידע.

"אני מבין, אני מבין," לָאט.

"יש לכם ציוני סף לקבלה?" גיששה.

"יש, ודאי שיש, אבל קיימים גם מדדים אחרים מלבד מספרים בתעודה," מיהר וסייג, בתקווה שלא יישאל על טיבם המדויק של הציונים הנדרשים. הוא יקבל את ריטה. הוא יקבל כל נערה שאין לה תיק במשטרה. אבל הריאיון המקדים, והיראה והחשש והתקווה שייווצרו בצד שמנגד, הכרחיים לביצור מעמדה של האולפנה, ומי יודע, אולי אפילו איזו תרומה צנועה תיוולד מתוך הקלה ואסירות תודה.

שני הצדדים סיימו, אם כן, להציג את מרכולתם - הרב את המוסד שבניהולו והאם את הילדה שברשותה - ולשני הצדדים היה ברור שכדאי לרכוש מיד, שלא להסתכן בהתחרטות של הרגע האחרון.

"למרות הציונים הבעייתיים, אני סבור כי בתכם עשויה להתאים לאולפנה. יהיה עליה לעבוד קשה ולהשתפר." הוא נתן בריטה מבט מתרה, והיא, נדמה היה לה שזיהתה ניצוץ של טוב לב במבטו. "אבל ילדה חיובית וחביבה כפי שבתכם נראית ודאי תמצא את מקומה כאן. הנוהל דורש להפקיד עם ההרשמה שלוש מאות ושבעים שקלים דמי רישום," המשיך, "ואת שכר הלימוד עצמו אנו מאפשרים לפרוש עד שישה תשלומים."

אירית רשמה את פרטי ההמחאה, והרב הציץ בבגדיה הנאים, בתכשיטיה היקרים למראה, בחולצתו המגוהצת של האב, והוסיף כעבור רגע: "אנו מוסד חדש, כפי שאתם ודאי יודעים. אם תרצו לסייע בתרומה, רהיט או ספרים או סכום כסף, תבואו על שכרכם מידי שמיא."

"שלוש מאות ושבעים שקלים חדשים," מלמלה אירית בקול תוך כדי כתיבה, מתעלמת במופגן מן ההערה האחרונה.

***

וכעת ניצבת ריטה כמו גזע במרכז השביל. נטועה במקומה מפני שאינה יודעת עדיין לאן ללכת. שנת הלימודים תתחיל רשמית רק בעוד כמה דקות, כשהרמקולים המפוזרים סביב ירעימו בשירת "שאו שערים ראשיכם", שהרב עמל להשיג בהקלטה מיוחדת כצלצול בית ספר. השנה עומדת להתחיל, וריטה מבוהלת ונרגשת. יש הבטחה בעיר זרה, בפרצופים בלתי-מוכרים. היא יכולה להיות מי שתרצה במקום הזה, יכולה להיות חדשה בעצמה, דומה רק בשם ובתווי הפנים לריטה שנהב מכיתה ח' 3 בחטיבה הממלכתית-דתית בשכונת גילֹה.

נערה גבוהה שועטת על השביל. הילקוט שעל גבה חובט בריטה הנטועה במקום. היא נהדפת לאחור מעוצמת המכה, ומפנה את השביל לנחיל מפותל של בנות רועשות השועט בעקבות הנערה הגבוהה. על לוח המודעות מעל לראשי הבנות מתנוססת כרזה גדולה המודפסת על דף נייר: אירוע פתיחת שנה"ל התשנ"ו מתחת לסככה בשעה עשר, ובאותיות קטנות יותר: נא להגיע בזמן. מתחת לסככת הרשת הגדולה מסודרים בשורות עשרות כיסאות ברזל ופלסטיק. בנות רבות כבר יושבות בשורות האחוריות. המאחרות, מניחה ריטה, ייאלצו לשבת מלפנים, בסמיכות מאיימת אל הלא-נודע. היא ממהרת ותופסת את אחד המקומות הנחשקים ביותר: בקצה החיצוני של אחת השורות האחרונות. בשלב הזה כבר לא תוכל לברוח, אבל מרגיע אותה לחוש שהכול נמצא רק מצדה השמאלי, ומימין - דשא ושמים. מימין החופש, ולכאורה אין חוצץ בינה לבינו.

"איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם," פוצחת רחל שטרן, סגנית המנהל, בדקלום מודגש. הבנות משתתקות בן-רגע, הלומות יראת התחלות, שתחלוף ודאי בתוך ימים ואפילו שעות ספורות. "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם," מכריזה רחל וממשיכה ומספרת על בית הספר, על החזון, על הכללים ועל הציפיות מכל בת, חותמת בהזמנה גורפת לכל מי שזקוקה לכך, ובמיוחד לבנות כיתה ט', ש"אנו מאושרים לקבל את פניכן הצעירות," לפנות אליה בכל שאלה או בקשה שתתעוררנה. ריטה מקווה שזו הזמנה כנה, אבל רחל שטרן לא נראית כמו הגברת הרכה שתאסוף אותה בחיבוק אימהי כל אימת שתחוש בודדה.

"וכעת, אנא עמודנה וקבלנה בברכה את ראש האולפנה שלנו," מכריזה רחל, וכולן מתרוממות ומיד שבות למקומן בגל שמתחיל מלפנים ומסתיים מאחור, היכן שלא ניתן לראות את האות שנותנת רחל שטרן, אלא רק את דעיכת הגל בשורות הקדמיות. ריטה מותחת צוואר. הרב נמוך כנראה מסגניתו, או פשוט עומד במגרעת קרקע, ואולי רחל היא שהגביהה את עצמה בשרפרף או בעקבים. ריטה מצליחה לראות רק את פדחתו המכוסה, אבל קולו מגיע אליה, הקול ההדור שגם עכשיו היא מזהה בו שמץ של חום, מנצנץ לעברה בין המילים. היא מחמיצה את נקודת הזמן המדויקת שבה הוא פותח ומדבר, וגם במילים עצמן כמעט אינה מבחינה. היא עייפה מהתרגשות ומן הנסיעות באוטובוס, והנאום מזדמזם באוזניה חסר מובן, הקול מרגיע ומערסל והיא שוקעת בציפת ערפל של תקווה.

בתום הנאום היא מתעשתת וממהרת בסרבול תרמיל וחפצים לכיתה, לתפוס מקום באחד השולחנות שליד החלון. ממקומה היא סופרת שלושה-עשר שולחנות. הכיתה מונה עשרים ושתיים נרשמות, והיא מחשבת ומסיקה ששתי בנות יחלשו על שולחן שלם לבדן. היא מנסה להחליט במהירות אם ברצונה להיות ביניהן: מקום נוסף לפרישׂת רגליים, להנחת הילקוט ולפיזור מחקים ועפרונות, ומנגד הבולטוּת המביכה של שולחן יחיד, חלל ריק מקיף אותה במקום בת נוספת. בכוונה אינה מחליטה מה עדיף, אך כשהבנות מזדרזות ותופסות את מקומותיהן, היא מוצאת את עצמה מייחלת שהבאה שתיכנס תבחר בכיסא שלצדה, והיא מעמידה פנים שלא אכפת לה ומסדרת את המחברות על השולחן.

והנה הן ממלאות את הכיתה, כולן שאננות ובטוחות ויודעות את כל מה שהיא לא תלמד לעולם. ממאורת מושבה ליד החלון היא נראית להן ודאי שאננה לא פחות, אבל אין בזה כדי לנחמה באחוות זרוּת, שהרי טיבה של זרוּת שאין בה אחווה.

ליאורה המחנכת נכנסת לכיתה בהילוך זהיר, והבנות שטרם עשו זאת ממהרות ותופסות מקום. החרוצות ביותר משתלטות על השורה הקדמית, שם תהיה חריצותן גלויה ומתוגמלת. לאחרות לא חשוב המקום, העיקר החֶברה. ממבט אחד מקיף אפשר להבחין מיד מי תהיה אהודה ומועדפת, וכולן רוצות לשבת ליד הבנות המבורכות האלה, לחסות באורן ולזכות מן ההפקר בהערצה ובתשומת הלב שהולכות איתן באשר תלכנה. אחרי שהמקומות המבוקשים נתפסים, מתמקדות היתר במציאת שותפה לשולחן. שותפה כלשהי, כמעט לא חשוב מי, העיקר לא להישאר עם ילקוט מוטל על הכיסא הריק, המעיד בקול רועם על כישלון ועל דחייה.

לזכותן ייאמר שהן מתאמצות. ריטה לא מעזה להתאמץ, וכך, אף אחת אינה ניגשת אליה ושואלת אם אפשר. היא מחליטה שעדיף כך, בלי נערה מגושמת שתחסום את האוויר ואת שדה הראייה ותדחק אותה צמוד לחלון.

ליאורה המחנכת אינה מבחינה בכל אלה. חצאית הג'ינס הארוכה שלה מצרה את צעדיה ועליה למקד את מלוא תשומת לבה בהימנעות ממעידה. לרגע מוקרנת בדמיונה תמונת עצמה המועדת לקול צחוקן של הבנות, משתטחת על רצפת הלינוליאום מול ארבעים וארבע עיניים לועגות, ביום הראשון של שנת הלימודים החדשה. היא מסלקת את החיזיון המכשיל ומגיעה אל השולחן, זקופה ומלאת אמונה. עשרים ושניים ראשים מונה צאן מרעיתה, עשרים ושתיים תמות וזכות וראויות לאהבתה. יש לה תוכניות מפורטות ואופטימיות לשנה הזו, ועשרות מערכי שיעור שהכינה מבעוד מועד, בחופש הגדול, למרות תביעותיו האינסופיות של הטף הפרטי שלה בבית.

חיבה מצד ליאורה, לו תנבוט, עשויה להקל על ריטה את השנה הזאת, לרפד את מצע הזרוּת. אבל חיבתה של ליאורה שמורה לבנות שבשורות הראשונות, ולפעמים היא מצליחה להבחין גם באחת אחרת, מפוחדת, שזקוקה לתשומת לבה, והיא מתאמצת, ועל אף המרחק מושיטה יד חמה, והילדה, אסירת תודה, משיבה לה חיבה על חיבתה. אך כלפי ריטה לא תצמיח ליאורה אהבה, וגם כעס ועלבון ואיבה לא ימלאו את החלל ביניהן, רק שוויון נפש מכאן ומכאן. ובעוד כמה חודשים, כשיתחולל המקרה המביש, החשאי, וליאורה לא תדע עליו דבר ורק בתוצאה הגלויה תבחין, תוכל רק להצטער על שהחמיצה את הילדה הזו, שלא העניקה לה סיכוי אמיתי ולא פתחה לה פתח בלבה. אבל אז יהיה מאוחר מדי, הילדה כבר לא תהיה כאן, ובמקום מושבה העתידי, שמי יודע מהו, יהיו אולי אחרים שיעניקו את מה שליאורה לא תספיק לתת.

אבל כל זה יקרה, כאמור, רק בעוד כמה חודשים, ובינתיים עוד יש סיכוי, לכאורה, ולו ידעה ליאורה מראש ודאי היתה מתחילה מהרגע הזה, משקיפה בחמלה ובסקרנות על המצח המכווץ, על הפנים המתוחות שליד החלון, על הידיים שאינן יודעות היכן לנוח, על החרפה שמייחסת הילדה לכיסא הריק שלצדה.

***

למחרת הולכות הטמפרטורות ומטפסות עד לגובה בלתי-נסבל כמעט. בכיתות לא הותקנו מזגנים, רק מאווררים קטנים מוקמו בשתיים מפינות החדר והם מוקפים מיד בכיסאותיהן של הבנות הזריזות ביותר. קירות הגבס משמרים את הלחות ואת החום ומונעים ממשבי רוח מקריים להיכנס. לירושלמית כמו ריטה עומס החום כבד מנשוא. הרי פעם, בבית, אפילו בימי הקיץ החמים ביותר היו הרוחות מנשבות מעל הרי יהודה ומצננות את העור. וכאן גם בלילה האוויר כבד, הנשימה אטית ולאה, וביום זיעה מצטברת בכתמי כלימה כהים במעלה החולצה ובמורד הגב והישבן. מלבד מקלחות תכופות אין שום כלים למאבק בשמש, ועד מהרה היא מגלה שהחוץ עדיף על הפְּנים, ושמתחת לעץ החוֹם נסבל יותר מאשר במקומות האחרים.

בכל הזדמנות שיש לה היא נמלטת החוצה, אל מתחת לפיקוס שליד הגדר הצפונית, נכנעת לכללים שמכתיב העץ. למענו היא מתחילה ללבוש חצאיות רחבות שבחסותן ניתן לשכל רגליים בנוחות. היא לומדת להתגבר על הסלידה ולהניח לגולות הפרי השחורות לנשור על חצאיתה ולהתפצח, להותיר כתמים סגולים שלא יורדים בכביסה. הפיקוס גומל לה בצִלו הנדיב, ברוחות קלות שצולחות את הגדר וכמעט אינן מורגשות בשום מקום אחר באולפנה, והיא יושבת ומניחה לשקט להרחיב את גבולות התודעה.

רק כשהתודעה דוממת ורחבה, כשסוף-סוף יש די מקום ודי שקט, רק אז הוא בא. מצטמצם במעברי העור והשיער, וכשהוא מצליח וחודר את המעטפת, מתרווח וממלא את כל-כולה.

פעם הוא היה כל הזמן. פעם לא נזקק לה שתפנה לו מקום. הוא ליווה את פסיעות התינוקת הראשונות שלה, מאזן כפות ידיים סמויות מאחורי גבה ומשגיח שלא תמעד, נושף הבל חם על כפות ידיה בקור הירושלמי. כשהיתה ילדה הוא היה ברור וחד. כמו השמש, כמו אמא ואבא, כפי שהיתה היא-עצמה. הוא היה בסיפורים ובשירים שהגננת לימדה, בפרחים שהשכילה לנקוב בשמותיהם ולהבדיל ביניהם על פי צורה וצבע. הוא היה לפני האוכל, זורח מגאווה מעל ראשי האב ובתו המפענחת פסוקי תלמוד מורכבים מתוך הדף היומי, והיה אחרי האוכל ותוך כדי. היא ביצרה את קיומו במחשבותיה ובמעשיה. במיטת הפעוטה שלה ביקשה ממנו שינה ערבה, וכשקמה ונטלה ידיים בירכה אותו בלי קול. והוא גמל בנאמנות על נאמנותה, וכשהגתה בו התגשם מתוך מחשבותיה אל המציאות, מביס במגע נִסי את כאב הזהות הרופפת עדיין של ילדה וזו הצומחת של נערה. ב"יגדל אלוהים חי" שבתפילת שחרית שרה בכל בוקר כמו כולם: "אין לו דמות הגוף, ואינו גוף," אבל היה זה מלמול חסר פשר, כי איך ייתכן שאין לו גוף אם נוכחותו מוצקה כל כך, מורגשת, דופק אל דופק, עור אל עור.

היום כבר אין זה כך, ולא באשמתה. מי עוד כמותה סופרת מאה ברכות ביום, מידת חסידים ואנשי מעשה: שמונה-עשרה ברכות בתפילת עמידה של שחרית, ועוד שמונה-עשרה בתפילת מנחה שהיא מתפללת ביחידות בכיתה, לפני ארוחת הערב, וברכות על לחם ועל מים וברכת אשר יצר, וזהירות רבה נדרשת כאן, שלא להתבלבל ולהגזים ולחטוא בברכות לבטלה. אבל אין לו דמות הגוף, לועגים לה הכתובים. איך זה שהיה ופתאום איננו. אם היה שכר לפעולתה, אם אדיקות יתר ושמירת קלה כחמורה היו יכולות לכפות אותו למקומו ולקבע אותו לצדה, היתה מחמירה ומוסיפה דקדוקי הלכה, ממסגרת את חייה בתרי"ג ומנפה כל מה שלא נמנה עמם. אבל נראה שלא מעשים הם שמקרבים אותו או מרחיקים. בלאו הכי הולכת הנוכחות והופכת קלה ואוורירית, והיא אינה מצליחה למצק אותה במעשים.

היא יושבת, דוממת, ממתינה. כשאינו בא היא יכולה להאשים אותו בחמקמקות או את עצמה בחוסר פניוּת, בכך שהחלל אינו ריק באמת. היא יודעת שמתינות ורוגע הם הדרך הטובה ביותר לפנות את החלל, ולכן מאריכה את הנשימה, קוצבת אותה לספירה של שמונה ומשרטטת את הספרה באצבעותיה.

המחשבות, שבספירה הראשונה והשנייה ממושמעות ומצייתות, מתחילות אחר כך לנדוד עם האצבע הנעה בקו מעוגל, אינסופי. בנחישות היא מרחיקה מחשבות זרות, שבה אל הרִיק, מפנה את החלל. אבל המחשבות אינן מרפות, הן מתחכמות לה. במקום לבוא בזו אחר זו, לפי הסדר, ולהציג את עצמן ולהיחשף בגלוי ולהניח לה לסלק אותן, הן נצמדות זו לזו, מתגודדות ומתחבאות מאחורי גבן של מחשבות אחרות. כעבור זמן-מה גובר הרעש על השקט. ניצחון המחשבות מובהק.

עם הצלצול היא נכנסת לכיתה. שיעורי תחילת השנה כלליים, מציגים את הנושאים ואת החומר, לא יורדים לעומק. בחוסר עניין היא מאזינה לאילנה המפרטת את סעיפי הלימוד בהיסטוריה לשנה הקרובה. תולדות החסידוּת, הבעל-שם-טוב, חסידים ומתנגדים, "כן, ליאת, ליטאים ומתנגדים הכוונה לאותו הדבר," מאבקי כוח, הלשנות לשלטונות, התפתחות החצרות, אדמו"רים, יורשיהם, חסידויות מרכזיות, חסידויות שוליות, חסידות קוֹצְק יוצאת הדופן, ברסלב הסוחפת, וכן הלאה וכן הלאה. אילנה מונה את הנושאים שיילמדו כמו מקריאה את רשימת תוכן העניינים בחוברת למורה, ומלבד ליאת וכמה מצטיינות אחרות, הבנות מתקשות לעקוב. כל אחת מוצאת לעצמה מפלט אחר מן השעמום. פתקים מועברים כשמבטה של המורה מוסט, ומדי פעם מתבקשת ריטה להעביר אחורה פתק שהגיע מהשולחן השמאלי, או להפך. כמה בנות סורגות כיפה, אחרות משרבטות איורים בשולי מחברתן. לריטה אין הרבה מה לעשות, וכשאינה מרוכזת פנימה או החוצה, בדיבורי המורה או בשתיקתו של זה שרק היא יכולה לשמוע, היא שוקעת בהזיה חסרת פשר, כמו נמנום, שלוּ תישאל, לא תדע לפרט את טיבה. ומתוך נמנום עולה לפתע הצמרמורת ההיא, הנכספת, ונוכחותו מחליקה לצדה, מוחשית, מזכירה לה את המטרה. היא מתעוררת מן הנמנום ונזכרת: מבטאת בלי קול ובלי תנועת שפתיים את שמו.

רק כך, בשתיקה, מותר לבטא את השם - כשהיא דוממת ואטומה כלפי חוץ, או בתפילה, כחלק מפסוק. אין לשאת את שמו לשווא, והיא אינה נושאת לשווא, נזהרת מלבטאו, ולא מפחד לעגן של הבנות שיבחינו בתנועת שפתיים בלי קול. רק בתוכה פנימה היא הוגה בשמו. שוב ושוב ושוב ושוב מתנגן השם בקצב הנשימה, כמו סיסמת כניסה לפרדס סודי, ונוכחותו מתמצקת, מתעכבת שם, ליד השולחן שבצדה המערבי של הכיתה. בכל רגע הוא יכול להתפוגג על כנפי הרוח, לפרוח דרך החלון, והיא מתרכזת וחוזרת שוב ושוב על השם המפורש, שלא יפרוש ממנה, שלא יחלוף.

"נו, ריטה. ריטה, נכון? אני לא טועה, אז למה את לא עונה לי? כבר בתחילת השנה להירדם בשיעור?! מה זה צריך להיות? אנחנו מדברים פה על דברים שבקדושה!" מתרעמת אילנה, ובדבריה מבריחה את בעל השם המפורש ומכריחה את ריטה להקריא מפרק המבוא: "תפיסותיו החדשניות של הבעל-שם-טוב ושל החסידים ממשיכי דרכו הובילו במהרה לסכסוכים ומחלוקות קשות בין מי שהעלו על נס את הכוונה והאמונה ואת עבודת השם דרך חוויה פנימית, לבין הלמדנים, החרדים למבנה המסורתי של הקהילה היהודית." ריטה מקריאה בעל-כורחה, חירשת למילים היוצאות מפיה, מודעת היטב להתרופפות האוויר סביבה, להתחמקותה של הנוכחות שהיתה שם עד לפני רגע, לכך שהיא שוב לבדה.

***

בהפסקה הבאה, כמו בקודמת, היא נמלטת לפיקוס, נחושה לחוש בו עכשיו, לא להניח לו להימלט. שוב היא מאטה את נשימתה וקוצבת לספירה של שמונה, ושוב משרטטת באצבע את הסִפרה, מתאמצת להשקיט מחשבות זרות, למקד את כולה בתנועה ולהגות ברִיק. אבל הפעם הפרעה אחרת מסיחה אותה מן הספירה. לא מחשבות חסרות ממשות, אלא בנות שעוברות ממול, מוצקות הרבה יותר, קשות לא פחות להתעלמות.

זוגות-זוגות הן חולפות בסך. שלשות-שלשות, חבורות-חבורות. בת יחידה היא מחזה נדיר, ויחידותה מעידה על דחייה משפילה מצד אחד או על יתר ביטחון ועוצמה מצד שני. היא אינה מתאימה לאף אחת מהקטגוריות. יתר ביטחון ועוצמה ודאי אינה יכולה לייחס לעצמה, לא כמו ורד או הודיה או לילך גרונר ההיא, שהילוכה הגאה מפעפע יהירות ואהבה עצמית. גם דחייה לא מתאימה כאן, שכן היא זו שמתרחקת ומתבודדת מתחת לפיקוס, ולא משתדלת אפילו קצת להידחק בין הבנות ולמצוא את מקומה.

לא כל הבנות העוברות בשביל מעירות אותה מן הספירה. לא כולן ממשיות ומוצקות כמו הודיה וכמו לילך. יש גם בנות שקופות כמעט, שהילוכן בשביל לא גורר יותר מהצצה חטופה מזווית העין, ודעתה כמעט לא מוסחת כשהן חולפות בסמוך ורק נדרשת מדי פעם לגרש הרהור טורדני: שמא גם היא כמותן, בלתי-נראית. בתחתית ההיררכיה מצטנפות העלובות מכולן, אלו שהבדידות והמצוקה ניכרות על פניהן, מתפרצות בפצעים מוגלתיים או נודפות בריח זיעה כבד מחולצות הטריקו. היא מבחינה בכך שלמרות הדחייה המובהקת הן מוסיפות ומנסות שוב ושוב, פונות בשאלה גמגמנית, אגבית לכאורה, דווקא אל האהודות ביותר, כאילו מעמדן הגלוי לכול נעלם מעיניהן, או כאילו הן נואשות מכדי להבחין בזה. ריטה מתנחמת בכך שאינה נמנית עם אלו. הרי היא כלל אינה מנסה. מרצונה היא הודפת את העולם והעולם משיב לה באדישות, מותיר אותה ביחידות, שלולא הנוכחות הערפלית ההיא, יכולה היתה להיות מייסרת.

לכמה רגעים, אף אחת אינה עוברת. לכמה רגעים, ריק העולם והפנאי אינסופי. אפשרות נוכחותו מוחשית, מוגשת לה כמו מנחה על מגש של דשא ריק ושמים מלאים. כעבור נשימות ספורות, מלאות התכוונות, מתקרבים השמים לאדמה שמתחת לפיקוס, מתמוססים הגבולות, ושוב הוא והיא חד הם. עוצמה של אל כול-יכול מציפה את הילדה המבוישת שתחת הפיקוס, משכיחה את נזיפותיה של המורה להיסטוריה, את הבידוד הכפוי או הלא-כפוי מן הבנות האחרות בשבילים. נוכחותו מצע רך של תוחלת, וסיבי הדשא הקוצניים ומבטי הבנות המתנשאים, כולם בטלים לנוכח תכלית מאירה שמכילה את הכול ומייתרת הכול. שום דבר אינו חשוב כשקיומו מבצר את קיומה, מפריד אותה מכל מה שרק לכאורה אינו הוא.

אבל כעבור רגע מתרופפת נוכחותו. מולקולות של אוויר מתערבבות במולקולות של רוח, והיא, במקום להמשיך ולאחוז באוויר, נכנעת לעייפות. מאמצי הריכוז והפניית המבט פנימה מתישים מאין כמוהם. ממקומה שתחת הפיקוס נשקפת כל רחבת הכיתות והמשרדים, רק חדרי השינה נסתרים ממנה, ויש לה די מרחב חיצוני להתבוננות. במקום לחזור ולקצוב את הנשימה מופנה הריכוז שוב אל החוץ, והנוכחות נשמטת כמו בלון שרפתה האחיזה בחוט הקושר אותו, ממריאה חזרה לממלכת השמים, משאירה את ריטה על הדשא, רק בשר ודם וסקרנות אנושית טבעית.

היא היתה מעדיפה להשקיף ברוגע, להעביר מבט אטי על הסביבה, אבל מבטיה מהירים, חשאיים, שלא תיחשף סקרנותה והיא תסומן כחטטנית. משרדו של הרב קרוב למדי, ומהחלון הגדול נשקפת מדי פעם דמותו, ידיים שלובות על כרס שבעה. פתאום הוא יוצא, בבהילות, מאיץ צעדים ועוצר את אחת הבנות בהליכתה, נערה הבולטת בצבע שיער אדום. ממקומה יכולה ריטה רק לראות ולא לשמוע. אחרי דו-שיח קצר חוזר הרב למשרדו, והנערה ממהרת לכיוון החדרים. בהפסקה הבאה שוב יוצא הרב ממשרדו, ושוב הוא מסמן לנערה אחרת, וגם היא הולכת לחדר. הפעם מצליחה ריטה וזוכרת את מראה הנערה ומזהה אותה כשהיא חוזרת בבגדים אחרים, רחבים וארוכים יותר. זו חובתו כמנהל האולפנה, מצדיקה ריטה את ציוויי החלפת הבגדים שהיא מפענחת עכשיו, אבל דמותו הגבוהה מתכווצת, מצטמצמת מאינסוף של רוח לסנטימטרים ספורים של אורך שרוול.

לעת-עתה היא חדלה מהצצות לכיוון המשרד, ומפנה את מבטיה החשאיים לאזור הכיתות. קולות שיחה וצחוק עולים משם, מצלצלים בפיתוי. אבל החשש חזק מן הפיתוי, והיא מחכה עד שהצלצול יחייב כניסה לכיתה, ואז מתעלמת מהחבורה המקובצת סביב שולחנה של הודיה והולכת ישר לפינתה שליד החלון.

***

ביום חמישי אורזת ריטה תרמיל שגובהו יותר ממחצית גובהה, נשימתה קצרה מגעגוע. את החולצות קצרות השרוול, אלו שנתגלו כמוקצות כאן, היא דוחסת פנימה ראשונות, ואחריהן כמה חולצות ששרוולן תקני, מגולגלות בתוך מגבת בחברת תחתונים וחצאיות לכביסה בבית. בתום השיעור האחרון, הבנות האחרות מתחבקות כאילו ידידוּת נפש כרותה ביניהן ולא רק היכרות שטחית של פחות משבוע. ריטה לא מתחבקת עם אף אחת. היא מחזקת את כתפיות התרמיל ומצמידה אותן לגב, וממהרת לתחנה, להתחיל את מסע שלושת האוטובוסים עד הבית.

קו 641 מתעכב והיא פוקקת אצבעות. כשהוא מגיע היא נזקקת לכל כוחות הרצון כדי שלא לרוץ ולהדוף את כולן ולהסתער על המושב הפנוי שתמצא, כאילו ההסתערות תזרז את הגעתה הביתה. יש מקום פנוי ליד אחד החלונות, ולמרות החושך שכבר כמעט יורד היא מאושרת על שזכתה בחלון כאילו חננו אותה לחירות. לחייה צמודה לחלון וקרירות מבחוץ מערסלת אותה בהזיה שעל סף נמנום. עם האוטובוס המיטלטל היא נעה ברפיון, וכשהיא רפויה ותנועתה אחת עם תנועת הגלגלים, גם הוא שם, לפתע, עוטף אותה באהבה שמעלה בה חיוך פתאומי, בלתי-קרוא. כשהיא מעלימה את החיוך, שלא תבחין בו הנערה מהכיתה המקבילה היושבת לצדה, מתפוגג גם הוא עם החיוך. בהשלמה היא מקבלת את הסתלקותו, בשלווה של מי שיודעת שהגאולה בלאו הכי קרובה. הנסיעה עוברת עליה בנינוחות שכמותה לא ידעה כמעט בשבוע החולף.

בבית מחכה לה ההמולה הרגילה. רועי כדרכו מול המחשב, ואילו עידו מסתובב חסר מנוחה ומחפש את מי להטריד בשאלות. רובן רואה "מבט", וזֶרֶשׁ הדודה באה לאסוף את בֵּן שלה בתום ארוחת הערב. אירית מכניסה את שארית הלזניה למיקרוגל, בשביל ריטה, והדודה מתנפלת עליה בשאלות.

"אז מה, חמודונת, איך שם באולפנה? ואיך פתח תקווה? את מתגעגעת אלינו קצת או חוגגת לך עם כל החברות החדשות?"

ריטה נהדפת מעוצמת ההתנפלות. היא רעבה ובסך הכול רוצה לאכול את הלזניה שלה בשקט, ועל מה בכלל זרש מדברת ואיזה חברות חדשות. היא מוצאת את ההתעניינות הדודתית מרגיזה ונדחפת.

אבל זרש לא מרפה. "מה קרה, מרגריטה, בלעת את הלשון? לא מלמדים לדבר בפתח תקווה?"

"מרגרינה בלעה את הלשון," מפזם לעצמו עידו, ואחותו יורה אליו מבט זועם.

"הכול בסדר, האולפנה בסדר," היא עונה, וזרש מתעלמת מקמצנות התשובה וממשיכה באותו הקצב: "אז מה עושים שם כל היום? הלימודים יותר מעניינים מבחטיבה? ואיך את מסתדרת בלי הלזניות של אמא? בטח באוכל בכלל אין תחרות." אירית מחייכת לעצמה בסיפוק לשמע ההכרזה האחרונה. שום אוכל לא מהווה תחרות ראויה ליצירות האמנות שהיא רוקחת במטבחה.

ריטה מזיזה קצת את הסנטר, פיה מלא במוצרלה וברוטב עגבניות רותח. היא מנסה להימנע מלהנהן או להניד בראשה לחיוב או לשלילה, אולי בזכות הניטרליות תניח לה זרש.

"ומה עם ספרים? את צריכה משהו לקרוא או שאמא דואגת לך? בדיוק רכשתי בפרוטות ארגז יד שנייה נהדר."

ריטה בולעת את החתיכה שבפיה ועונה סוף-סוף, נרגזת, "אני לא צריכה כלום."

"זה לא עניין של צורך," עונה זרש. "להעשיר את הנפש תמיד אפשר."

"אני מאוד עסוקה," מנסה ריטה להתחמק. היטב היא מכירה את הסכנה שבספרים. הרי אין כמו רומן משובח לאטום חללים פנויים, לרפד את הנפש במלל ובבדיונות, להמית כל סיכוי לשקט, לבואו של זה שדומייה תהילתו. בימים שבהם די היה בהפניית מבט, כשכמו בלחיצה על מתג היה האור זורח, היה חומו אופף אותה - אז לא היתה כל סכנה בספרים. אבל דווקא עכשיו היא נבחנת, דווקא בהיעדרו עליה להקפיד: להמתין לו בכל יום, בכל שעה, לא להיכשל בהסחות זרות.

אבל הוא ערטילאי כמו זיכרון, וזרש כאן, נחושה ושתלטנית כמו אחותה הבכורה, רק מוחצנת וקולנית ממנה. תחת מגדל התסרוקת הגבוהה, השחורה-כחולה, היא מביטה באחייניתה בשלווה של הרגילים לנצח. "אין כזה דבר עסוקה מדי בשביל לקרוא," היא מכריזה. "את לא עסוקה מדי בשביל לנשום או לאכול, נכון, ריטה?"

"זה לא בדיוק אותו דבר, נכון, זרש?" ההתחצפות הקלה מעלה חיוך משתתף על שפתיה הצבועות ורוד עז של המטיפה, וריטה נזכרת לרגע מדוע בכל זאת היא מחבבת את דודתה, למרות הרצאותיה מלאות הפאתוס.

"את יודעת מה?" היא ניאותה פתאום. דווקא החיוך של זרש הוא שעודד אותה להתרצות. "אם יש לך משהו טוב, תביאי. אני מבטיחה לבדוק."

החיוך הקמוץ על פניה של זרש מתרחב. האתגר מלהיב אותה. "נהדר, מתוקה! אז צריך לחשוב על זה במלוא כובד הראש. מכר לי איזה אלטעזאכן את הארגז, יחד עם מנורה מהממת ושידת מגירות. לא היה לו מושג מה יש שם, אבל לי יש עין לכאלה דברים. מיד ראיתי ששווה לקנות. מה מתחשק לך? יש מתורגמים, מקוריים, פנטזיות, בלשים, קלאסיקות."

"תבחרי בעצמך, מה שנראה לך," זורקת ריטה בפה מלא, והדודה מתעופפת לה משם עם בן שלה. "נעבור בבית המלאכה בדרך הביתה," היא מודיעה לו. "מילה של זרש זו מילה."

על אף ההצהרה האחרונה, לו היה על ריטה לנחש, ודאי לא היתה מצפה למימוש ההבטחה. רצף הדברנות המהיר של זרש, יחד עם קלות הדעת שמייחסת לה אירית אחותה הבכורה, אינם ערובה לקיום הבטחות. אבל למחרת מתייצבת זרש בבית שבגילֹה רגע לפני כניסת השבת, רומן מרופט תחת זרועה.

"הבאתי לך את מארקס. לא קראת, נכון? הוא קשה קצת אבל נפלא."

הדלקת הנרות והתפילה ואחר כך האכילה והשתייה והשיחות ולימוד הדף היומי, שהפך כבר מזמן לחצי דף שבועי, משכיחים את התשורה. אבל כשכל הכלים כבר רחוצים והשולחן מבהיק במפה לבנה, רק אגרטל פרחים מוצב עליה, והזכר היחיד לסעודה הוא התור לשירותים, לוקחת ריטה את "מאה שנים של בדידות" איתה למיטה. היא תקרא רק קצת, היא מבטיחה לעצמה, כמה שורות לא יזיקו. אבל המילים זרות פי כמה מן הארמית שהקריאה בקול ליד השולחן, והשפה עמוסה וארכאית, והקושי לוחש לה בפתיינות - אין כאן כל סכנת התמכרות. היא קוראת עוד שורה ועוד עמוד, האתגר מגרה - היא תוכל לו. השמות הלטיניים שוברי שיניים. בראשית הקריאה היא מנסה לבטא בשפתיה כל שם, אבל ככל שנחלש פיקוח התודעה היא מוותרת על השמות המלאים ורק קולטת בעין ומסמנת מאפיין צורני בולט או צליל כללי, והשמות זרים פחות אחרי עמודים ספורים, מהדהדים איזו היכרות נשכחת, זיכרון חסר פשר.

באחת-עשרה וחצי מפריד אותה שעון השבת מחוֹסֶה ארקדיו ומאורסולה. מופתעת, היא מניחה את הספר פעור על בטנו לצד המיטה. היא לא תכננה לקרוא הרבה כל כך. בחצי התנצלות נכלמת היא ממלמלת את קריאת שמע שלפני השינה, חוששת מעט שמא תידחה תפילתה. ובכל זאת, כך נדמה לה, אותה נוכחות ערפלית, סבלנית, גוחנת לנשק את מצחה, להרחיק גיא צלמוות שאורב בשינה.

***

ביום ראשון בבוקר, כמו סוד אסור המוצפן בקרקעית התרמיל, נוסע איתה הספר לאולפנה. נוכחותו תחת החולצות והחצאיות הופכת את התיק ליותר מסתם רכוש: לאפשרות בריחה, לגאולה פוטנציאלית, והיא מסרבת להוראתו של הנהג להטמין את התיק בתא המטען. כשהוא נואש מלהפציר בה, אינו מעז לשאוג לעבר נערה קטנה צרת כתפיים כשם שהוא שואג על חיילים חצופי מבט, היא נמלטת אל ירכתי האוטובוס ומתיישבת דחוקה מתחת לתרמיל הענקי שעל ברכיה, החוסם את שדה הראייה ומקשה על הנשימה. מחיר הסרבול שווה לה, כי המטמון שבקרקעית התרמיל הופך את השבוע לנעים הרבה יותר מקודמו. בימים הבאים מצטופפים איתה כל בני הכפר מקוֹנדוֹ תחת ענפי הפיקוס, וזה הקדמון שהיה שם לפניהם מפנה במתינות מהודרת את החלל, שלא להילחם בקרב שמתחת לכבודו עם דמויות ספרותיות. היא כמעט אינה מבחינה בהיעדרו.

בביטחון של ילדה היא מרגיעה את עצמה: הוא ודאי מתבונן בה באהבת אב, מחייך בסלחנות למראה התחביב החדש שלה ומעודד אותה לגדול. היא אינה מכירה עדיין את הקנאות במלואה, טרם למדה שישנה אהבה על תנאי ושאת התנאי היא מפרה עכשיו, כמעט בלי כוונה.

בעמודים הראשונים היא בוחרת צד: היא בעד אורסולה המעשית, שהתרגלה כבר אל חייה כפי שהם ואינה מעוניינת לנדוד למרחקים ולחפש אחר חיים טובים יותר שקיימים אולי רק בדמיונו של בעלה. ניסיונותיו הנלהבים, חסרי ההתחשבות, להפוך את הנדוניה של אשתו לזהב או לרכוש מיני חידושים מדעיים בכספם המועט מעוררים בריטה תרעומת, ולבה עם האישה היציבה, ההגיונית, שהאיש ההוזה שלה מאיים להחריב את עולמה בחלומותיו. ההזדהות מרחיקה את יכולת הפיקוח, מרדימה את העומדת על המשמר, אבל גם כשמתערערת בחירתה, ושתלטנותה הנואשת של האם הגדולה אורסולה כבר מעוררת בה כעס, גם אז אינה נזכרת להקפיד ולהיזהר, לתחום את נהיית הנפש אחרי הבדיה אל תוך מסגרת צרה של פנאי, להרשות לעצמה התמסרות חלקית בלבד, לפנות די ממנה בשבילו.

***

מוריה מבקשת לפתוח תנ"כים, וכולן מדפדפות בצייתנות למלכים א' פרק ט"ז. רותם מתנדבת להקריא ומדקלמת בשיבושים קלים את המילים והשמות התנ"כיים. מוריה לא עוצרת אותה בשביל לתקן. היא עוברת בינתיים על רשימת השאלות שתיתן לשיעורי בית. הקול הצרוד של רותם ממלא את הכיתה. עשרים וארבע שנה עושה בַּעְשָׁא מלך ישראל את הרע בעיני השם, כמו נדב בן ירבעם לפניו, ובנו אֵלָה נענש על חטאי אבותיו ונרצח בידי זִמְרִי, שבתורו מולך על ישראל ועושה את הרע בעיני השם, ואחר כך עמרי עושה הרע בעיני השם וירע מכל אשר לפניו, ובנו אחאב נמשח למלך ועושה הרע בעיני השם יותר מכל אשר לפניו, וריטה, כמעט בלי מחשבה, שולחת יד ושולפת מהתיק את "מאה שנים של בדידות" ושוקעת בעלילות תושבי מקוֹנדוֹ, שמעניינות אותה הרבה יותר מעלילות תושבי ישראל ויהודה.

הרומן הארוך עומד להיגמר. רק עמודים ספורים מפרידים בינה לבין השקט הריק שישתרר בהכרח כשקולו של המספר יידום. היא קוראת לאט, עוברת במבטה שוב על פסקה שמוצאת חן בעיניה, מנסה לרמות את הזמן האוזל בלאו הכי ולדחות את הקץ. מוריה אינה מבחינה בעיסוקיה של התלמידה בשולחן שליד החלון, וריטה פנויה להיפרד בצער, בכל הכבוד הראוי, ממשפחת בּוּאֶנדיָה הענפה. כשתם השיעור כבר אינה יכולה להתחמק מן המציאות, והיא סוגרת בהשלמה את הספר, שמילותיו האחרונות הגיעו אליה מוקדם מדי. אליהו ואחאב משחקים באלוהיהם כמו היו חיילי צעצוע. הפרים מונחים על המזבח ונביאי הבעל קוראים לבעל ואין קול ואין עונה, ואליהו מאתגר עוד את אלוהי ישראל ויוצק מים על המזבח, להקשות עליו את המלאכה, אבל אלוהים עומד באתגר ומעלה באש את המזבח ואת הפר, וריטה מאזינה לסוף הסיפור, עם כל נביאי הבעל השחוטים בנחל קישון, רק מפני שהספר שקראה נגמר, ולא מפני שהיא מתעניינת בבעל או באלוהיו של אליהו, הרחוק ושונה מאלוהיה-שלה כמו מים מאש.

בהפסקה הבאה, מתחת לפיקוס, נשארת ריטה לבדה, ללא אורסולה האם הגדולה שהעולם מתהפך ומשתנה סביבה והיא נותרת איתנה כתמיד, וללא הנוכחות השמימית הרכה שהיעדרה אכזרי ולא מוסבר. רק היא, מופקרת לנפשה, מופקרת לבדידות גדולה מכל אשר לפניה.

לבנות החולפות בשביל נראה כאילו כלום לא השתנה. הלוא גם קודם היתה עין מהירת שיפוט, בלתי-מיומנת, מחמיצה את האמת ומאמינה בביטחון של שוטים שמדובר ודאי בבדידות רגילה, כזו מן הסוג היומיומי, המכלה, המתבקש אצל ילדה היושבת יחידה מתחת לעץ. אבל ריטה הלוא ידעה מה שהן אינן יודעות. היא ידעה שהנפרדוּת לכאורה אינה משנה דבר, שאין שום משמעות לחברה או להיעדרה, כי אף אחת לא יכולה להתלונן על בדידות כשבורא העולם בכבודו מנגב את דמעותיה, משקע אצבעות שמימיות בסבך שערה, אוסף אל חיקו הענני את גופה הקטן, את מצוקתה הקטנה. הרי עד לאחרונה ידעה לשוות אדונָי לנגדה תמיד, וכעת היא נאחזת ביכולת הזו שהיתה בה ובוודאי לא נעלמה, והיא מתאמצת בכל כוחה וקוראת בשמו בלי תנועת שפתיים, ואחר כך גם מסתכנת בכך שיבחינו ומסתכנת בחטא ומבטאת בפיה: אדונָי, אדונָי. שיוויתי אדונָי לנגדי תמיד, היא משקרת לו, והוא הלוא יודע שהיא משקרת, כי בימים האחרונים שיוותה דמויות אחרות, ובעיקר בליל אמש.

הלוואי שהיתה יכולה לשכוח את כל זה. היא מנסה להימנע מלהביא את הזיכרון הטרי אל שפת ההכרה, דוחקת אותו פנימה, אל נבכי תודעה מוצפנים יותר, אבל ברור לה היטב שמה שעשתה אתמול בלילה לא ייעלם מעצם ההכחשה. והוא, הבוחן כליות ולב, לא נעלם ממנו הלהט שבו בלעה שוב את תיאורו של חוסה ארקדיו הבן בעמוד 84, אף על פי שכבר קראה את התיאור רק כמה ימים קודם לכן. חוסה ארקדיו שב אחרי שנים רבות, איש לא יודע מנין. הוא הפך לענק מקועקע, חסר פחד, כל הגברים מתבטלים בפני עוצמתו המסחררת וכל הנשים מתאוות לגופו העצום. הוא משתעשע עם הנשים אבל חושק ברבֶּקה, ולילה אחד, בניגוד לכל צו היגיון או מוסר, הוא לופת אותה בכפות ידיים של חיה קדמונית, אדירה, ומענג אותה עד שנשמתה כמעט פורחת, ובלי שריטה יודעת כיצד, הלהט שהציף את רבקה מציף פתאום אותה-עצמה מתחת לשמיכה, וידיה מתפתלות בין הירכיים, מגעישות את הדופק, והיא מזיעה יותר משהקיץ הפתח תקוואי מחייב, והספר נשמט ונופל, והיא כובשת אנקות כדי שלא יגיעו למיטה הסמוכה.

לרגע אחד, בשיאו של הגעש, הבזיק אליה מבטו. ולראשונה מאז גילה לה את מראה פניו גירשה אותו במכוון מתודעתה, עסוקה מדי בגילוי המסעיר, לא פנויה להזיות של רוח.

והוא הסתלק, צייתני, שומר לאחר כך את תוצאת המעשה, וגם בבוקר לא שב. עכשיו היא נכלמת. מלאת חרטה. אבל החרטה עלובה וחסרת תועלת, ואת הנעשה אין להשיב. עכשיו היא מתייסרת בגעגוע, מקווה שגם אם לא יתבטל החטא אולי הזמן יואיל וישכיח, ואז הוא ישוב במחילה, באהבה, והיא לא תחטא עוד.

***

הצלצול המבשר על תחילת שיעור אנגלית מציל אותה מן ההיעדר. במהירות היא מנערת את אניצי הדשא ואת אלה מבין פירות הפיקוס שעוד לא דבקו לבלי הפרד לחצאיתה, וממהרת לתפוס את מקומה ולהוציא את הספר והמחברת, ובאין רומן לקריאה ובאין הזיה אלוהית לשקוע בה היא מאזינה למורה. פרזנט סימפל, פרזנט פרוגרסיב, הו קן גיב אן אקזמפל פור אה פרזנט פרוגרסיב ורב? ליאת מצביעה, כמובן, ונותנת דוגמה ומחזירה חיוך גאה למורה המחייכת אליה באישור.

ריטה לא בטוחה שתוכל לעמוד בזה עוד הרבה זמן. אבל לשירית שבחדר הסמוך יש כמה ספרים. היא שואלת בביישנות ושירית מהנהנת בחוסר עניין, וריטה בוחרת מותחן קליל למראה, מחייב פחות וטובעני פחות מהרומן שזה עתה נגמר.

הקריאה מסייעת לתהליך ההתכנסות פנימה, תהליך ההתרחקות מהעולם. היא הולכת ונעשית מבודדת, לכאורה מבחירה, אבל בעצם כופים עליה הספרים ואלוהים את ההתמקדות בהם בלבד, וגם ביניהם מתחולל מאבק שבסופו יגבר האחד על האחר. בפעם המאה היא רצה עם צלצול הפעמון אל הפיקוס שלה, שאף אחת אחרת כבר אינה מעזה להתקרב אליו. הטריטוריה סומנה, אם לא בשתן אז בשערות נושרות ובציפורניים אכולות, ואף אחת לא מעזה לפלוש ולשחרר אותה מהדממה.

אחרי כמה פרקים היא מפסיקה. בשיאו של המתח. היא נושמת עמוק, נשימות אטיות שמגבירות את השקט. אולי מתוך הדומייה תבוא תהילתו. הפסקת הקריאה ברגע חשוב כל כך מוגשת לו כקורבן. היא מתאמצת ומתגברת על הדחף להמשיך ולשקוע, מחלצת את עצמה בכוח מעולם הבדיון, מפנה את החלל בשבילו. מה ראוי מזה? ובכל זאת היא מופתעת כשהתכסיס פועל. משתאה מולו, הנגלה אליה אוהב וסולח, נוכחותו מרככת את האוויר סביבה, מרפדת את הדשא הסיבי, הבלתי-אחיד, פירות הפיקוס השחורים נשכחים, הבנות החולפות בשביל - הכול בטל ברגע האיחוד שאחרי פרֵדה זמנית. דקות ארוכות היא מתרפקת על שובו, נחה מהגעגוע, מתערסלת בין זרועות רקומות מרוח ומנחמה, עד שצלצול סוף ההפסקה קוטע את ההתרפקות והיא שבה לכיתה, מאוששת, ואת המותחן ששאלה משירית היא קוראת מתוך ביטחון שגוי שאין כל סתירה, שהוא ימשיך ויתגלה והיא תמשיך ותקרא וההרמוניה אפשרית.