זליגמן

אני גוף. אני יד, אני ירך, אני ראש, אני תנועה בלתי פוסקת. אני נח את התנועה, מובל בתנועה, מוליך בה. אני שָׁד נפול, אני תחת זקור, אני זין.

יש לי תשוקות. אין לי תשוקות. אני רוצֶה להפתיע את העולם, אני רוצה שהעולם יכרע ברך בפניי. אני שם זין על העולם.

מילדות לבגרות לזִקנה למוות. כמה בנאלי. אני רוצה להיות בנאלי. להיעלם בתוך הכלל, להיות אחד מיני רבים. זה בדיוק מה שאני. שכיח עד כלות. הבנאליות מעוררת בי שנאה. שנאה שורפת. אני חמוֹר. חמור של החיים. אני שונא להיות חמור. שונא שהמתג מושם בפי. אני נועֵר, אני מוחה, אני עושה צרות. אלו חיים? אני שואל את עצמי. כמוני כמולידיי שהביאוני עד הלום. החיים שרטו בהם וחרצו בהם עד כי בחרו כל חייהם לחבוש, לכסות. אוי, כמה שהם שנואים עליי. כמה שהם אהובים עליי. מולידיי שנתנו לי שיער בהיר, רגל ארוכה ועין ירוקה. מולידיי המסכנים, שנתנו לי ראש לצעוק בו ולב לאהוב. לאהוב עד בלי די. את ידם הסוטרת, את הפה המנבל, את העברית העילגת שניגרה מפיהם.

עוד גופים סביבי ואין בי סימפתיה אליהם. מתהלכים על פני האדמה מוקפים בסרקופגים השקופים שלהם. אני צועד במעגלים. אני מקטין את המעגלים, אני מרחיב אותם בהתאם לַגופים האחרים. מין תיאטרון תנועה. אנחנו נעים ביחד. לפעמים צריך לסגת כדי שלא להיתקל. לפעמים כדאי לצעוד בעוז כדי להיתקל. אני נתקל בעיקרון. היתקלות יוצרת אינטראקציה. מְלַבָּה שנאה, מלבה אהבה. לא אצא נדוש מן העולם הזה. אוי, כמה שאני נדוש.

נכפה עליי להיות גוף. אני בוחר להיות גוף. אני חודר, אני נחדר. כשאני פעיל אתם חושבים שאני זִכרי, כשאני סביל אתם טועים לחשוב אותי לנקבי. אני בשום פנים ואופן לא. אני הכול. אני כלום.

אי–אפשר לברוח מזה. אני משתגע. אני מנסה לחיות את הרשויות השונות שבתוכי ומסתכסך, ואז מתעוררת בי המשטמה הוותיקה. אוח, כמה שאני אוהב לשנוא. זה מחדד אותי. האהבה מרדימה. כל הצרות מתרגשות עלינו כשאנחנו רדומים. ראו כיצד רומיאו ויוליה גמרו. כמה נפלא למות על מזבח האהבה. כמה הרואי. אני מוכן לשלם את המחיר. אומרים לנו שכדאי, שהאהבה גדולה מהחיים. אז גם אני רוצה. אני אוהֵב, אוהֵב אוהב אוהב עד כלות.

אני לא גוף מיוחד. סתם גוף. נטול עומק. אני עושה הכול כדי שהאין–עומק שלי לא ייחשף. אני מתהלך כטווס, כיחידו של ־ של מי בעצם? ראשי מתהדר באיבר החושב. אני מפעיל את תאיו, אני מעביד אותם 24/7 ועדיין, אני אומר לכם, כלום ־ לא קורה כלום. וגם המעט שקורה, בסופו של דבר, דין אחד לו. הכול טובע בשלולית החיים הרדודה שלי. ובכל זאת כולי נְבָכִים נבכים. ומה אני עושה בנבכים הללו? משקר, מסתיר, מפגין הנאה. אני גרגרן, אני שתלטן, יש לי סקס–אפיל, הכול נורא מרגש. קדחת! שום דבר בשמחות שלכם לא מעניין אותי. שום דבר אצלי לא מרטיט את הלב. כמו אצל הוריי, חיוך מאולץ שפוך על פניי. המערכת נרגעת ואני יכול לחזור לנבכיי המבוּצבָּצים. יש לי שם שאריות הנאה. הן כרוכות בעיקר במחשבה. אני חושב ־ משמע אני מתרגש. המילה העלובה הזו.

אני שרוע במיטה, חולה. החום עולה לי. הראש כואב. בבוקר אלך לקופת חולים. רופא חמוּר סבר יבדוק אותי. סטטוסקופ יהיה תלוי על צווארו. הוא יהנהן, יאבחן, ייתן מרשם. הבא בתור, יאמר כשתיפתח הדלת. הפציינטים שומרים מרחק בהמתנה. לא נדחקים. פותחים חלון. נזהרים פן ידְבק בגוף משהו של מישהו אחר. פתאום כל אחד מסתפק בשלו.

הכול כל כך משעמם אותי. אני משעמם את עצמי. אני נרקב. באפרוריות הזו יכול אולי לצמוח טוב. כנרקיס בביצה. המחשבות הטובות צצות אז. מתוך החד–גוניות מבקיעה מחשבה בהירה, מצוינת. כזו ששווה להעמיק בה, ובאותו רגע הכול שפיר. אני מזדרז לרשום אותה: האובססיה היא תופעה פסיכודאלית. זה הקסם שבה. היא הזייתית, חושית, וצובעת הכול בצבעים עזים. אני קולט את המחשבה מחזירה אליי מבט מן הנייר. לכודה בשורה. אני גאה, היא שלי. אני מניח את הנייר לצדי. אני אולי מבאיש, אולם בסמוך אליי משתרעת לה מחשבה רעננה, ואני אדונהּ. אני נוטל את הנייר וקורא אותה: האובססיה היא תופעה פסיכודאלית. הזייתית, חושית, צובעת... האובססיה היא תופעה פסיכודאלית. הזייתית, צבעים עזים... האובססיה היא תופעה פסיכודאלית... כמה נעים להתבשם במחשבה החדשה.

בוקר. אני מתעורר מצחין בתוך הסדין הקר והלח מזיעה. יש רשרוש בין ירכיי. אני שולף את הנייר המקומט מאתמול. יש טעם מחורבן בפי. העיניים והאף דביקים. אני מיישר את הנייר המקומט וקורא את מה שהחשבתי אתמול מחשבה רעננה. ההברקה של אתמול נראית שחוקה למחרת. אני מתיישב במיטה, משחררת את הגומייה שלא הסרתי אתמול, מחלצת את קווצות השיער המותחות את העור עד כאב. שערי הארוך, השחור, שיער הגורגונה שלי, מתפזר על פניי ועל גבי. הוא דביק. אני אוספת אותו בין כפות ידיי וקולעת צמה. פס זיעה מצטבר מתחת לשדיי. ירכיי כבדים מתמיד, מחליקים, לחים, אל שערי גן העדן. השינה באה, הולכת. חלומות טרופים. כל מפרקיי כואבים. אני גוררת את עצמי למקלחת. בראי משתקפים פניי שאיבדו מרעננותם ושערי המקליש, איים–איים. מורשת יהודית. כאבי לפניי, כאביו לפניו. טביעת האצבע הראשונה של המוות. יש לי עוד פחות משעה עד התור בקופת חולים.

אני מחפש אחרי הזדמנויות לא ללכת לעבודה. כחלק מהעמלנות של החיים מוטל עליי להתפרנס. אפילו האוניברסיטאות, שנואשות לפרנסה, הקימו מסלולים להשגת תואר בכתיבה יוצרת, והרי המלמדים מודעים לנוֹאלוּת שבדבר. לעולם יהיה מי שיבטיח שכשיצא לפנסיה יכתוב את סיפור החיים שלו. כאילו שזה מעניין מישהו. כאילו שמישהו מבטיח לו שיצא לפנסיה, שבכלל יהיה מחר. כמה טרחני.

בעבר עוד התאמצתי. הייתי מביא לשיעור חומרים ־ מעוררי השראה, קראתי להם ־ לדבר עליהם. עד מהרה הבנתי שהמטומטמים לא רוצים להרחיב. הם רוצים לשפוך על הנייר את גאונותם, לשמוע את עצמם קוראים בקול ולזכות במחיאות הכפיים הרפות של חבריהם. עכשיו אני לא מביא לשיעור דבר זולת סנדוויץ'. כיתת הכתיבה שלי מורכבת מנשים ובחור אחד. אני מציע נושא, הן כותבות ואני יושב עם הכריך שלי ומפזר את הפירורים על השולחן. ככל שאני מתערב פחות הן מרוצות יותר. בשעה שהן כותבות אני מכלה את הכריך וצד את הפירורים. אני ממציא טקטיקות קרב כנגד הפירורים. לשמחתי ישנן תמיד כמה נמלים שמצטרפות למשחק. אני עוקב אחריהן, מכשיל אותן ומרפה.

מצבן הסוציו–אקונומי טוב משלי. אני מותחת במובלט את החצאית המפונפנת ששמתי עליי ומשכלת רגליים ארוכות בחן, מבטלת את המרחק שמדגיש את הזדקקותי לפרנסה. ליתר ביטחון אני גם מרחיב את ירכיי ומגרד בביצים. תנועת שליטה גברית ידועה.

בצהריים עליי להיות בבית ברל, ובינתיים כלום לא זז. שעת התור שלי חלפה ועדיין שלושה לפניי, נערה וזוג קשישים. בגופים צעירים רב המשותף. לעומת זאת בגופים הזקנים חוגג המגוון. אני לא יכול שלא ללטוש עיניים. בדיעבד מקווה שלא הצטיירה על פניי סלידה. ככל שגופים מזדקנים, הסרקופגים שמקיפים אותם הופכים עכורים. כאילו סיכמו ביניהם להסתיר מעיני המתבונן את הזוועה. העור הקמוט, הבצקת שמעוותת את הרגל, מפרקי האצבעות המעוקמים, כתמי השמש שהופכים לפצעים, השפתיים הלחות מדי, אניצי השיער הפורצים מהאוזניים. העיניים של הנערה נעוצות בתקרה. גם אני נהגתי פעם כך. גם אני חשבתי שזה לא נוגע לי. שאם לא אראה זה לא יקרה. הסבתי את המבט מצווחת האורגניזם. היום אני רואה דווקא את זה. הקשישה מתהדרת בפנים קמוטים, בוהקים מהמייק–אפ שנקווה בערוציהם. הליפסטיק גולש בזוויות. אוח, כמה שאנחנו זקוקים לסרקופגים העכורים הללו, כדי שיסתירו מעינינו את הצפוי לנו. הגועל הזה יושב מולי ואני לא יכול להתכחש לו. ואני יודע שהוא כבר תפס אחיזה בחלק מאיבריי. אני רוצה למות כדי לא לחזות במופע הדוחה שלפתחי ואני רוצה לחיות לנצח. אני מקפיד על חיסון לשפעת, נוטל אסטרגלוס, אכינצאה, ויטמין בי 12, אומגה, מגנזיום, ציפרלקס, נקסיום, ולאחרונה גם עשרה מיליגרם קסטרל. מפרנס חברות שרלטניות, רק כי אני פוחד מהמחלות יותר מהמינוס בבנק. לבסוף אני יושב פה, איברי גופי רוחפים, אפי ועיניי דולפים, כדי לשמוע את דוקטור מני אנגל אומר שהזמן יעשה את שלו. הזמן! בשביל הפרוגנוזה הזו הוא למד שבע שנים והתמחה שלוש שנים ברפואת משפחה, ועבור הטיפול הזה אנחנו משלמים את משכורתם של הרופאים האיומים האלו, שלא יודעים לרפא אותנו. ובכל זאת אני אצלו. מממש את זכותי לתקווה. אני גוף בתהליך הנורא, חשוך המרפא. בתוך קפסולה שמשתחררת לאט. אני גוף שמישיר מבט אל עתידו, וזה כואב. אני רוצה את החיים התפלים, הארורים הללו, ונאחז בהם בייאוש. הקנקן הוא דבר העומד בפני עצמו. לא רק תוכנו. צורתו היא מהותו. יופיו נגזר מהיותו בר חלוף, וזה נורא.

מה הוא אוחז ככה בשקית הניילון, אני מת לתלוש לו אותה מהיד. מה יש לו בתוכה? אני מנסה לנחש; אולי בדיקות, היה קודם שעה בשירותים, חיכה שהשתן יצא לו. ממתינים. כל העת ממתינים. הגוף הצעיר, הגופים הקשישים ואני הבינוני ־ כולנו בהמתנה. אם אין מה לעשות עדיף לעשות את זה כשממתינים. יש לזה טעם של סירופ לשיעול. שום דבר רע לא יכול לקרות. מה כבר יכול לקרות כשממתינים ככה בקופת חולים. זהו מפגש מצוין של זמן ומקום. התאורה מדויקת. המקום נקי. גופים קליניים חולפים במסדרון. יש תחושה של קיומיות הגיונית. הכול בטיפול. ולעולם אינני לבד. אני בחברת ההמתנה. יש תוחלת. יש תקווה.

על הקיר תלוי פוסטר, פרסומת לשירות הטוב של קופת חולים. גופים חלקים ויפהפיים מזדהרים מהנייר, לתעתע ולהשכיח את מה שמונח לפנינו. גופים שברק הכרומו מיטיב עמם. שלושים שנה מהיום, ועולי הימים הללו יחפשו במראָה את הקמטוטים המנצים בפניהם ויצפו בתהליכי הבלייה המואצים בגוף הוריהם. מה הם שלושים שנה? זה עתה ראיתי את "חיזור גורלי", את "ריקוד מושחת", "בוקר טוב וייטנאם". נו, בוקר טוב, היום אפילו לאונן לא היה לי חשק.

ד"ר אנגל כבר מזמן לא מתרשם מהדרמות הקטנות שגופי משית עליי. עם חיוך של מונה ליזה וציצית שיער שהופיעה בקיץ שעבר אחרי ביקור שלו בטורקיה, הוא משחרר אותי עם מרשם לאוגמנטין פורטה 875 ואבחון של דלקת בסינוסים. בכלל, רופא עם כרס כמו שלו איננו דוגמה טובה לפציינטים עם צרבת, כולסטרול, הפרעות קצב לב ושמיעה ירודה באוזן ימין בגלל השירות בתותחנים.

*

ביציאתי אני רואה את שמואל עמרני בחזית קופת החולים. קטן, רזה, שעיר מאוד, כהרגלו במכנסיים קצרים רחבי מידה וחולצה שתלויה כעננה על הגוף המצומק. הצורה הלא אפשרית הזו מעלה חיוך על שפתיי. שמואל מתרגם זאת בטעות כהארת פנים. שיהיה. הוא מתרעם שלא חתמתי על התמ"א. כל הכרם בתנופת בנייה מחדש. המקום נעשה אִיני, ורק אני תוקע את התהליך.

בתחת שלי התמ"א שלהם. אני מרוצה מהדירה שלי. חדר השינה שלי הוא החדר שגדלתי בו כילד. אותה מנורה דמוית קסדה בתקרה, רגע לפני נחיתתו של הצנחן, אותו וילון, שהבריזה הנופחת בו מטרללת את הדגם העקלקל המתפתל כנחש ערמומי, אותו שטיחון, דמוי פרסי, שהתבניות הישרות שלו היו מִנחתים למטוסים הקטנים מהעץ שהרכבתי. המיטה חדשה. חדר האורחים עונה על הצרכים. על שולחן הקפה שריטות והטְבעות עוד מהתקופה שהוריי חיו בדירה. והכורסה של אבי עם השקע שהותיר על המושב, עם חמימות גופו, שאני עדיין חש בה. וחדר העבודה ־ חדר השינה של הוריי ־ שבו אני כותב. מולי עץ ברוש נהדר ומשפחת עורבים עסקנית שהפכה אותו לביתם. וישנו גם עץ השסק.

קומה מעליי, בצד, אדנית שזוכה לביקורים קבועים של צמד יונקי דבש.

נכנסתי לגור בדירה שנה אחרי שהוריי מתו. אחרי שאָנְיַה זרקה אותי מהדירה שלה. הזונה הזו. כמה השפלתי את עצמי בשבילה. גם היום הייתי עושה את זה. היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי. ככל שחולפות השנים, אני רואה בה רק טוב. אישה אפלה עם ריח של ספרים עתיקים וטעם של מערה. איזה בְּרוֹך. הנה, אהבה. זה מה שהיא מעוללת. מרחיקה בריחהּ את המוות. ימים שלמים הסתובבתי סהרורי, נטרף במערבולת המחשבות, והזונה הזו ביקשה שאפנה את הדירה. קצת אחרי היומולדת שש של דור עזבתי. היא איימה שתביא משטרה. היא כבר הביאה פעם ולא רציתי שוב סצנות ליד דור. עברו מאז שש–עשרה שנים. לפעמים היא באה אליי, מתיישבת בסלון ומתלוננת שאני גר במקום שאין בו חניה. גם כעת, כשהשנים מעכו אותה, היא מצליחה לטרלל אותי. אני מספיק הגון לבחון גם את עצמי. כל מה שנפגם אצלה, נחרב אצלי עד היסוד: הבטן שלה כבר לא שטוחה, הכרס הקטנה שלי סגלגלה ודוחה, אי–אפשר לייפות את התיאור. העיניים שלה התעייפו, ובשקיות העיניים שלי אפשר להניח קניות. שיער הגוֹרְגוֹנָה השחור שלה לא איבד עדיין מזוהרו. אנחנו לא שוכבים. אנחנו לא אדישים. היא לא אומרת כלום כבר שנים, ואני רוצה אִתה. אף פעם לא היה לנו ממש טוב ביחד ובכל זאת אני מתגעגע. אני, שאפילו להוריי המתים אינני מתגעגע, אף על פי שלא היו רעים בכלל, נכנע לגעגועיי לאָנְיַה. היא באה, יושבת, שותה משהו, מקשקשת משהו והולכת. ושוב אני מסובב כולי. בז לעצמי על אי–ההבנה שהיא המצע של חיי, שנותנת טעם לחיי. הייתי נותן את חיי תמורת עוד תקופת ילדות, כשאי–ההבנה שלי זהרה ככוכב שביט. כשהתגלגלנו אבא, אמא, דודה צוֹפי ואני לסובארו הדפוקה ונסענו לכינרת. מרפקו השמאלי של אבא היה מונח בבעלבתיוּת על החלון הפתוח, הגופייה הלבנה שלו התנפחה ברוח, ובכל פעם שלחץ על הברקס בפתאומיות, שלח בג'נטלמניות את ידו הימנית להגן על חזהּ של דודה צופי, שישבה לצדו. דודה צופי הייתה הציר, הסימפוניה שאיחדה את שלושתנו. לפתע פתאום אבא, המוֹעד בדרך כלל, שחשבתי שפרש מעצמו, שגם החלומות כבר אינם מנת חלקו, שידר בעלות על גופו ורצה לגעת בדבר האמיתי, בחומר החלומי שפלש אל חיינו. ואני הקטן, חשתי ברגעי האושר שלו.

בלילה שמעתי את אמא רבה אִתו. טענה שהשתהה על שדיה של דודה צופי. הוא טען שחשש שתיפָּגע מהשמשה הקדמית ולכן גונן עליה. הייתי לצדו של אבא. הוא אמר לאמא שהיא טועה ושרק היא בראש שלו, והוא בא עליה כדי להוכיח לה. עמדתי בדלת וחשבתי שהוא בא עליה כמו הבולדוג שטיפס על הכנענית של השכן עם העור המתוח והשרירים המתפקעים. והכנענית עם העמידה הפסוקה מעט, הנכנעת, עוד הוסיפה לעתים ללכת במין אגביות, כשהבולדוג מעליה נשרך עמה. פתאום העיניים של אבא ננעלו עליי. הוא הזדקף, קפץ מהמיטה ורץ אליי. אני חשבתי איזה מה–שמו ענקי יש לו, ואיך זה יכול להיות, הרי תמיד היה קטן קטן. זה שוב הזכיר לי את הבולדוג של השכן. אז כשהגיע אליי אמרתי לו, "כמו הכלבים", והוא הכניס לי בעיטה וירק עליי את הפאסקודניאק ואת היופטוויומאט שלו. גם אז, כשכאב נורא, הייתי לצדו. חשבתי שמגיע לי כי הפרעתי לו להתעסק עם אמא. וגם כי אבא היה לא–יוצלח אמיתי ־ ככל שניסה להקל ראש בחיים, כך אלו הגבירו את לחצם עליו ־ וגם כי עלה בידו להביא אותנו בשלום לכינרת אף על פי שהסובארו העלתה עשן שלוש פעמים בדרך. בכל פעם נאלצנו לעצור בצד, ואבא נופף מעל המנוע המעשן בשעוונית המשובצת אדום, שאמא ארזה לפיקניק בחוף. וגם כי החזה של דודה צופי מבעד לחולצה הלבנה השקופה היה באמת מסקרן. אחרי ככלות הכול, שנינו, אבא ואני, נותרנו עם החלומות על שדיה של דודה צופי (ועם המון תירוצים לאמא), ועם שעוונית שנפער בה חור ענקי, כי אבא השאיר אותה על המנוע החם כשהלך לחפש מים בתא המטען.

דודה צופי לא הייתה יפה במיוחד. אבל האנרגטיות שלה, החולצות השקופות, טלטול הראש לאחור כשצחקה, והמבטים האלכסוניים, עשו את שלהם על כולנו. קראנו לה דודה צופי אף על פי שלא הייתה לה זיקת דם למשפחתנו. זה היה שם שנועד עבורי. ביני לבין עצמי אני עדיין קורא לה ככה. מה שהחל כציון של קרבה, נשאר כדי לשמר איזו היסטוריה, יחידיות, והפך עם הזמן לזהותה. אמרת דודה צופי ־ אמרת שמחה, מיניות, עצמאות, אמרת ראייה מפוכחת. לא היה אפשר להפוך את הקערה על פיה ולקרוא לה פתאום צופיה. או אפילו סתם צופי. זה לא היה עובד. צופיה זו מישהי אחרת. לא האישה שפלשה אל חיינו וערערה את מה שידענו או חשבנו שהם החיים.

היא הייתה החברה הטובה של אמא, צעירה ממנה בשנים רבות, מופת לרוח שובבה ופרועה. לבני זוגה המתחלפים קראה "האהובים שלי", ואף פעם לא נפרדה מהם בכעס. באופן זה הוסיפו לעבוד אותה גם כשחלף זמנם. היא הייתה החֲברה הישראלית של אמא, זו שעזרה בקימום הזהות המקומית שלה. כך יכלה אמא, שהייתה כבדת פנים, כמקוננת המוכנה לשרת בכל רגע קבורה מזדמנת, ללכת ברחוב, כמו שסיפרה לי, לפגוש בה ולומר שלום. הנה מישהי שמכירה אותה. כמו כל מקומי אחר. לא עוד אנונימיות עריצה, לא עוד זרות מוחלטת.

בקיץ הייתה דודה צופי מגיעה אלינו ליומיים–שלושה, ובטענה שאין לנו מזגן, הייתה מסתובבת בדירה כשלגופה ביקיני בלבד. רציתי להיות כמוה, אז הסתובבתי גם אני בתחתונים, נהנה מהחוף הדמיוני שאנו מצויים בו. אבל מהר מאוד, בטרם תסתיים החגיגה בבושה, הסוויתי את הגוף השמח שלי במכנסיים. "שרק אבא שלך לא יחזור פתאום מהעבודה", הייתה אומרת. היה לה גוף נהדר, ובנדיבותה חלקה אותו עם כולנו.

ציירו בדמיונכם הכנת רפרפת חבושים. הרתחת החבושים וריכוכם. טחינתם בבלנדר, הוספת סוכר והצבתם שוב על האש. לפני כן הגיפו היטב את החלונות, שיצטמצם הניחוח העז. בתום התהליך פיתחו את החלונות. כעת שוו בנפשכם את פרח החבוש הוורדרד ברגע צליפת המשב הסתווי המושחז בניחוח הענברי, העמוק והעשיר שזה עתה שחררתם ־ זו היא דודה צופי הנפלאה והמיוחדת. האישה שעיצבה את הרוחניות שלי, כי לא אפשרה הסחות דעת מן הגוף: "אנשים פוחדים להיות גוף, אבל אתה אל תוותר עליו, כי ויתור על הגוף הוא ויתור על העולם."

קצת אחרי יום הולדת שמונה–עשרה שלי ושלושים ושתיים של דודה צופי, אספתי אותה עם המכונית של אבא מארלוזורוב. ודווקא אני, בלי שאמא העלתה זאת בדעתה, הייתי הבוגד הגדול. באחת הפניות הושטתי את ידי אל חזהּ, כפי שאבא היה עושה, וכהרף עין משכתי אותה אליי בפאניקה. דודה צופי לא נבהלה. היא לקחה בקלילות את ידי, הניחה אותה על שדיה הגדולים, וכשעיניי דבקות בכביש שלפניי, לבי הולם בסערה, התרוקנה הזקפה המבישה שלי. לנוכח הכתם שהתפשט בחזית מכנסיי, היא לחשה בחיוך, "אתה כבר ילד גדול." בעת ההיא, אי–הבנת העולם לא היה דבר שהעסיק אותי. אהבתי מאוד את דודה צופי, שהייתי מפשיט בחלומות הארוטיים שלי. והיא, כאמור, הייתה נדיבה.