זמן טעות

טוב, אז העניין הוא, שאני מגיע מהעולם שהיה אמוּר להיות לנו.

זה לא אומר לכם כלום, כמובן, מפני שאתם חיים כאן, בעולם המחורבן שיש לנו. אבל זה לא היה אמור להיות ככה. והכול באשמתי - טוב, באשמתי, ובמידה פחותה באשמת אבא שלי, ו... כן, אני מניח שגם קצת באשמת פנלופה.

קשה לדעת איפה להתחיל את הסיפור הזה, אבל... בסדר: אתם מכירים את העתיד שאנשים בשנות החמישים דמיינו שיהיה לנו? מכוניות מעופפות, עוזרות בית רובוטיות, גלולות מזון, התעתקות ממקום למקום, חליפות ריחוף אישיות, מדרכות נעות, רובי לייזר, רחפנים, חופשות בחלל ובסיסים על הירח? כל הטכנולוגיה המדהימה ופורצת הדרך הזו שסבא וסבתא שלנו היו בטוחים שהיא ממש מעבר לפינה? החומרים שמהם נוצרו ירידים עולמיים ומגזינים פופולריים של מדע בדיוני עם כותרות כמו "סיפורים פנטסטיים על העתיד" ו"העולם המדהים של מחר". אתם יכולים לדמיין את זה?

טוב, אז זה קרה.

כל זה קרה, פחות או יותר ממש כפי שצפו את זה, ואני לא מדבר על העתיד: אני מדבר על ההווה. היום, בשנת 2016, האנושות חיה בגן עדן של אוטופיה טכנולוגית שכולה שפע, הבטחה ופלאות.

רק שאנחנו לא חיים ככה, בטח שלא. כמובן, אנחנו חיים בעולם עם אייפונים ומדפסות תלת־ממדיות ו... אני לא יודע, תקיפות מזל"טים או משהו כזה. אבל זה ממש לא נראה כמו הג׳טסונים.1 רק שזה היה צריך להיות ככה. זה היה ככה... עד שכבר לא. אבל זה היה יכול להיות, אם אני לא הייתי עושה את מה שעשיתי. או... לא, רגע... את מה שאני עתיד לעשות.

אני מצטער, למרות שקיבלתי את החינוך הטוב ביותר שאזרח של עולם המחר היה יכול להשיג, הדקדוק של המצב הזה הוא קצת מסובך.

אולי גוף ראשון הוא לא הדרך הנכונה לספר את הסיפור הזה. אולי אם אעטה על עצמי גוף שלישי, אוכל להשיג סוג כלשהו של מרחק, או תובנה, או לפחות שלוות נפש.

שווה לנסות.

1 הג'טסונים - The Jetsons, בעברית נקראים ״משפחת סילוני״, סדרה מצוירת מתחילת שנות השישים המתארת את חייה של משפחה שחיה בעתיד הכולל רכבי חלל, ארוחות בוקר המוגשות בלחיצת כפתור וכדומה. הגרסה העתידנית של "משפחת קדמוני" - הפלינסטונס.