זמר הפאנק

 

זמר הפאנק

אריק ריד הסתכל במראה בשירותים של המועדון הקטן, הממוקם בשולי העיר, שבו רק עכשיו סיים להופיע. מולו ניבט זמר פאנק מיוזע, שמזמן עבר את שיאו, עם עודף משקל, שיער אפור ושקיות כהות מתחת לעיניים. בגיל 55, אחרי יותר מ-35 שנה של סיבובי הופעות במועדונים הכי נידחים בארה"ב, חורים שאף אחד לא יודע שהם קיימים, נראה שהשחיקה התחילה להראות את אותותיה וסימני שאלה רבים החלו מנקרים במוחו.

כאחד מראשוני הפאנקיסטים, שהחל להופיע עוד בימיו של רייגן השמרן וההזוי, הוא ראה שורה של נשיאים מושחתים עולים ויורדים, את אירן-גייט, ניקארגוואה, אל-סלבדור, מלחמת המפרץ הראשונה והשנייה, את ההזיה ששמה דונלד טראמפ, הפשע שגובה מחיר עצום, אלימות משטרתית נגד שחורים, החרפה של המשבר האקלימי, התחזקות של ההתבהמות הקפיטליסטית ונסיקתה של תרבות הפייק והשקר והערצת הסלבים והמשפיענים.

"לא נראה לי שהזבל הזה שאני עושה כל חיי פאקינג עובד כל כך," הוא חשב לעצמו. "אני עומד על הבמות ושר על שינוי, נגד הפוליטיקאים, נגד הקפטיליזם, נגד העוולות של הממשל ועל כל הדברים שדופקים אותנו ביום-יום. אבל אלו שהיו בהופעות שלי לפני 30 שנה, אלו שדקלמו את השירים שלי, עשו סטייג' דייבינינג מהבמות ונשבעו להיות שונים, כבר מזמן תקועים עמוק בישבן של קורפורייט אמריקה".

הוא נזכר שאחד מחבריו בתיכון, שברח מבית הוריו כי הם לא הסכימו שיהיה טבעוני אדוק, הוא כיום בעלים של לא פחות מ-20 סניפים של מקדונלדס, נשוי לדוגמנית מקומית שמתהדרת ב-500cc בכל צד אחרי הליך שעברה אצל מנתח מפורסם, שמטפל בכל הסלבים בעיר, ושהזרקות הבוטוקס הרבות שקיבלה גרמו לכך שהחיוך המזויף והמטופש שלה נשאר מרוח על פרצופה כל הזמן.

"בשביל זה שרפתי את החיים שלי בסיבובי הופעות בואן מסריח, עם עוד שלושה אנשים שבקושי מתרחצים? חוצה את ארה"ב לרוחבה ולאורכה, מה בעצם יצא מזה? למי זה שינה משהו?" תהה ריד לעצמו.

הדכדוך לא היה אפיזודה חולפת. לפעמים בהופעות הוא רואה פנים מוכרות, פנים שמלוות את ההופעות לאורך השנים, מעריצים שרופים שכבר גדלו, התחתנו והחלו להביא את הילדים שלהם, שהם כבר בני נוער, להופעות, לראות אותו, את אריק ריד על הבמה, קופץ, צורח ומתפתל. הוא לא יכול להפסיק לחשוב על מה אותם אנשים עושים היום. אולי חלקם שוטרים בכלל, עובדי מדינה, חיילים בצבא האמריקאי, אולי הם גזענים, נאצים או חברים ב-KKK. בעולם של היום אתה יכול להיות סוציאליסט וקפיטליסט, אוהב אדם וגזען, ימני שמרן שאוהב גברים אבל גם חבר במפלגה ששונאת להט"בים, הכול הולך, האידיאולוגיה מתה, כל אחד בונה לעצמו את הסיפור שלו.

ריד יצא מהשירותים והלך לכיוון חדר ההלבשה הטחוב, שנמצא שתי דלתות משם. בדרך כמה נערים כבני 16 טפחו על גבו וצעקו לו "אתה המלך". הוא חייך אליהם בנימוס, הוא כבר ידע מה יקרה להם. בעוד שנתיים הם ילכו לקולג', יבינו שבשביל להצליח הם צריכים להתחיל להכניס את החולצה למכנסיים, להסתיר את הקעקועים, לעשות שיעורים, לחייך לקולגות, לעשות מה שאומרים להם, לחשוב על העתיד ולמצוא את מי להכניס להיריון, ואת סופי השבוע הם יעבירו בלצפות במשחקי NBA עם קערת צ'יפס ונאצ'וס.

כן, יש להם כוונות טובות, זה בטוח, אבל גם אותם המכונה תטחן, אי אפשר לברוח מזה. הם ימצאו את עצמם באיזה אופן ספייס או קיוביקל, מנסים למכור למישהו עוד איזו תוכנה מיותרת או מכינים מצגת שיווקית לבוס המטומטם שלהם, שעוד פעם יספר להם על עשרת מסלולי הגולף שהוא מת לשחק בהם כשיפרוש לגמלאות.

הוא התיישב בכבדות. הגוף דאב, הגב מתחיל להיתפס. הוא הביט במעטפה שעל השולחן, זהו החלק של הלהקה בהכנסות הערב. 300 דולר עלובים. זה אולי יספיק לקצת אוכל ודלק. בפאנק חיים מהיד לפה. זה הזכיר לו שבתחילת הדרך הוא פגש את להקת מטאליקה. הם היו להקת מטאל צעירה ואמביציוזית. הוא לא ממש התחבר אליהם כי המתופף עם המבטא המוזר, שפרש מקריירת טניס שלא המריאה, כל הזמן דיבר על כסף ועל כמה הם רוצים להיות עשירים. זה עשה לו בחילה אז, וזה עוד יותר עושה לו בחילה היום, כשהוא רואה את הסולן שלהם ג'יימס האטפילד יושב ומתרגש עד דמעות בתוכנית הרדיו של הווארד סטרן, כשאלטון ג'ון מספר לו כמה הוא אוהב את השירים שלו, ולצידו מיילי סיירוס, מי שהייתה פעם כוכבת הילדים "האנה מונטנה", מחזיקה לו את היד ברוך. "כמה פתאטי אתה יכול להיות?" הוא חשב לעצמו. "לא ייאמן שהם הפכו למולטי מליונרים ואני תקוע בדרך לעוד מוטל בוושינגטון די.סי."

לחדר ההלבשה המעופש נכנס בחור צעיר, אולי בן 15, גבוה ודקיק, גשר על שיניו, השיער השחור שלו מסתיר את עיניו ועל ראשו כובע מצחייה מרופט. "סליחה," הוא אומר בקול מתנצל, "מר אריק ריד, אפשר להפריע?"

אריק הרים את מבטו, הוא היה ממש עייף ורק רצה לעוף משם, אבל בכל זאת חייך לבחור ואמר לו, "בטח, איך קוראים לך?"

"אה, קוראים לי ג'יי אדמס, אדוני".

"זה בסדר, אתה יכול להפסיק עם האדוני, ג'יי," הוא אמר לו, "פשוט תקרא לי אריק, איך אני יכול לעזור לך?"

"רציתי רק להגיד שאני מעריץ שלך כבר שנים רבות, אבא שלי סיפר לי עליך."

"אה באמת?" אמר אריק, "ובמה אבא שלך עוסק? בנקאי? פוליטיקאי? שוטר? בזמן האחרון אני מבין שכל מי ששמע את המוזיקה שלי הפך להיות חלק מהמכונה, אף אחד לא הצליח לברוח".

"לא לא," אמר ג'יי. "אבא שלי זה מלקולם אדמס."

"אתה מתכוון לעורך הדין מלקולם אדמס? זה שרוצה להעמיד את ג'ורג' בוש הבן למשפט?"

"כן, זה הוא," ג'יי ענה.

"איש אמיץ," אמר אריק, "אני באמת לא מבין איך פושע מלחמה מהזן הנחות ביותר כמו בוש הבן, שגדע חיים של כל כך הרבה האמריקאים בפלישה המיותרת לעיראק, רק בשביל לנקום בהפסד הבחירות של אבא שלו, מסתובב חופשי ועוד מפרסם ספר עם הציורים המכוערים שלו ומופיע בכל הטוק שואוס באמריקה".

ג'יי שתק.

"אז אתה אומר שמלקולם אדמס הוא מעריץ של הלהקה?" חזר ואמר אריק.

"או כן, הוא מקשיב לכם כל יום," ענה ג'יי.

"אני חייב להגיד לך ג'יי, שעשית לי את היום. תמסור לאבא שלך תודה על מה שהוא עושה," אמר אריק, ואז פתח את התיק שלו, הוציא כמה מדבקות וחתם עליהן, וגם הוסיף את כתובת המייל שלו. "תשלח לי מייל אם יש לך משהו מעניין לספר לי," חייך.

"תודה רבה, אריק," אמר ג'יי בהתלהבות ויצא מחדר ההלבשה.

אחריו נכנס לחדר בחור בן 40 בערך, עם כרס בירה קטנה, שיער שחור עם מעט אפור שזור בו, לבוש במכנסי צבא קצרים, חולצה של NOFX וקפוצ'ון שחור. היו לו גם משקפי שמש. "שלום אריק," הוא אמר בקול חזק ובביטחון, כאילו הם מכירים שנים.

"אני מכיר אותך?" שאל אריק?

"לא לא, אתה לא מכיר אותי," אמר הבחור בחיוך. "אני פשוט גם מעריץ שלך שנים, המוזיקה שלך ממש נגעה בי, המסרים, המילים. שנים שאני שומע וחי לפיהם. אתה אגדה".

"תודה רבה," אמר אריק. הוא הוציא חולצה מהתיק שלו וחתם עליה. זה אקסטרה לארג', אני חושב שזה יהיה טוב עליך.

"או, תודה רבה," אמר הבחור וחייך, ואז שאל, "יש לך תוכניות להערב?"

"לא, לא ממש," ענה אריק ריד. "נראה לי שאסע למלון לנוח.

"אוקיי, שיהיה לך לילה טוב ומיוחד," ענה הבחור ויצא מהחדר.

השעה כבר הייתה אחת בלילה כאשר אריק יצא מהמועדון. הוא ראה את הבחור בן ה-40 שפגש קודם לכן יושב בואן שחורה ליד המועדון. הוא חייך אליו והלך לכיוון הרכב שחיכה לו בצד השני של החנייה. "אריק," קרא לו הבחור, "אתה יכול לבוא שנייה בבקשה? יש לי פה תקליט נדיר שלך שרציתי שתחתום לי עליו. אתה לא תאמין איפה מצאתי אותו."

אריק היה עייף מאוד, אבל אין דבר שהוא שנא יותר מאשר לאכזב מעריץ. הוא הלך לכיוון הרכב של הבחור והתכופף לפתח הדלת על מנת לראות את התקליט. מיד הגיעו שני אנשים מאחור ודחפו אותו בחוזקה לתוך הואן. ראשו נחבט ברצפה בעוצמה והרכב החל לנסוע באיטיות על מנת לא לעורר חשד.

שני האנשים שדחפו אותו לרכב לבשו מסכות שחורות וקשרו את ידיו כדי שלא יוכל להתנגד או לברוח, אבל לא חסמו את פיו. אריק החל לצרוח, "מה אתה עושה!? למה חטפת אותי?? מה, אתה אחד מהסוטים האלו מהטלוויזיה? אתה הולך לאנוס אותי ואז לרצוח אותי?!"

"לא, תירגע," אמר לו הבחור באדישות בזמן שהוא נוהג. "אני ממש לא הולך לעשות לך שום דבר רע, אתה יכול להיות רגוע". אריק ניסה להתנגד אבל הבחורים שהחזיקו אותו הכניעו אותו עד שהתעייף.

"אריק" אמר הבחור, "תן לי דבר ראשון להציג את עצמי. שמי רנדי קלייבורן ואני מיליארדר. אתה לא מכיר אותי אולי כי אתה לא מקהילת הקריפטו, אבל אני קניתי כמות אדירה של ביטקוין כשהוא היה שווה 0.90 דולר, ואני לא צריך להגיד לך כמה הוא שווה היום, בפעם האחרונה שבדקתי זה היה באיזור ה 20,000 דולר."

"אוקיי רנדי," אמר אריק, "אז אם אתה כזה מוצלח, אולי תסביר לי למה אני בואן שלך כפות עם שתי גורילות ששומרות עליי."

"ובכן אריק," אמר רנדי בקול שקט. "לא שיקרתי לך כשאמרתי לך שהשירים שלך נגעו בי. אני אולי המעריץ הכי גדול שלך. רציתי לקחת אותך לראות אותי מיישם את אחת מהשורות בשיר שלך, שנקרא 'לפוצץ את הבית הלבן'".

"מה??" שאל אריק בפחד. "אתה מתכוון שאתה הולך לפוצץ את הבית הלבן? אתה מטורף? זה רק שיר! זה מטאפורה, לא התכוונתי באמת לפוצץ אותו, אתה מבין? התכוונתי שאנחנו צריכים להרוס את הממשל השמרני והישן, לא ממש ללכת לפוצץ את הבניין".

רנדי שתק עד שאריק סיים את דבריו. "אני לא יודע אריק", אמר רנדי, "לי זה דווקא נשמע הגיוני. כדי שדברים ישתנו צריכים להרוס את הישן, הדם הוא השמן שמניע את גלגלי ההיסטוריה, לא?".

"לא לא", צרח אריק. "הוא לא. אם אתה עושה את זה אתה אחד מהם, אתה מבין אותי? אתה בדיוק כמו בוש וניקסון". אחרי מספר שניות של שקט שאל אריק באיטיות, "אתה רוצה להגיד לי שאתה הולך להרוג את הנשיא?"

"לא, הנשיא לא בבית הלבן היום," אמר רנדי וחייך. "הוא נמצא בכפר הנופש שלו, קמפ דיויד, הלך לשחק גולף בזמן שאנשים מתים ברחובות. אני לא מטורף לגמרי אריק, אני לא הולך להרוג את הנשיא. אבל אני כן הולך לעשות מה שכתבת בשיר ולפוצץ את הבית הלבן. ואתה הולך לראות את זה איתי, כי אתה נתת לי את ההשראה."

אריק היה מותש. השעה הייתה כבר 2 בלילה, הוא היה אחרי הופעה ונאבק בבריונים שתקפו אותו. הוא אפילו לא היה מסוגל לחשוב על כלום, ורק הסתכל מהחלון בזמן שהמשאית נוסעת בכבישי וושינגטון.

"איך אתה הולך לעשות את זה?" אריק שאל את רנדי.

"אל תדאג, הכול מוכן," ענה לו רנדי בפשטות. "לקחתי את האנשים הכי טובים שיעזרו לי. קצינים לשעבר מהליגיון הצרפתי. אלה שכירי החרב הכי טובים בשוק היום. לא משחקים משחקים. הם בנו לי תוכנית יפה, התחפשו לאנשי ניקיון והכניסו כמה מכוניות תופת למתחם, ועוד כמה הפתעות. כאשר נחליט לפוצץ, אנחנו רק לוחצים על כפתור וכל המבנה עולה לשמיים. אף אחד אפילו לא חושד בי, אני לא חלק מהאירוע".

"ואיך תדע שאתה לא הורג אף אחד?" הקשה אריק.

"אני לא יודע, אני לא מבטיח כלום, אבל אני מקווה, חיכינו ליום הכי שקט שיש," ענה רנדי בעודו נכנס לכביש המהיר. "אל תהיה כזה לחוץ אריק, הבריטים כבר שרפו את הבית הלבן פעם ב-1814, אני אפילו לא הראשון לעשות את זה," אמר והתחיל לצחוק.

קולות עמומים נשמעו בחלק האחורי של הרכב. אריק הסתובב וראה דמות שוכבת קשורה עם שק על הראש ואוזניות עבות על האוזניים. "אני אפילו לא אשאל מי זה", הוא אמר. "אני רק מקווה שלא חטפתם את אובמה".

"לא," צחק רנדי. "זה ג'ורג בוש הבן שם, מאזין לשירים שלך להנאתו."

"מי??" צרח אריק.

"בוש הבן," אמר רנדי, "פושע המלחמה מספר אחת בעולם".

"אתה חטפת נשיא לשעבר של ארה"ב?? אתה משוגע??"

"תראה," אמר רנדי, "אני הולך לפוצץ את הבית הלבן אז אפשר להגיד שאני קצת לא נורמלי. אבל לחטוף את בוש הבן? מה הבעיה? את מי הוא מעניין בכלל. אמרנו לאשתו שתגיד לצוות האבטחה שהוא נשאר בבית כי יש לו קלקול קיבה, אחרת היא תקבל את הלשון שלו בקופסה, וזהו. הוא איתנו כבר כמה שעות, אבל הוא לא נחמד, הוא קילל ונשך, אז שמנו עליו שק עד שיירגע. סה"כ רציתי שייחווה קצת את גואנטנמו ביי, שיבין מה זה להיות אסיר. גם ככה מלקולם אדמס יקרע אותו בבית משפט, פגשת את הבן שלו זוכר? הוא העורך דין שלי, עזר לי הרבה בפרויקט הקטן שלי וגם מעריץ גדול שלך."

אחרי נסיעה של כ-40 דקות נוספות, הרכב האט וחנה ברחוב המקביל לבית הלבן. השעה הייתה כבר שלוש לפנות בוקר. אריק, רנדי ושני שכירי החרב יצאו מהרכב והלכו לכיוון הבית הלבן. הם נעמדו מולו כמה דקות ארוכות, המתח היה באוויר, אריק נע במבטו מסביב וראה כמה מכוניות נוסעות בכביש. הוא דמיין את האנשים בבניינים הסמוכים, ישנים את שנת הלילה שלהם ולא מודעים בכלל למה שהולך לקרות בעוד כמה רגעים.

רנדי נראה רגוע ומחויך, הוא כנראה דמיין את הרגע הזה הרבה זמן. הוא הוציא את השלט, חיכה שנייה ואז לחץ על הכפתור. הבית הלבן התפוצץ ברעש נורא. מכוניות קרובות נעו מההדף. מיד לאחר הפיצוץ השתרר שקט מקפיא, אבל כמה שניות לאחר מכן אנשים פתחו את החלונות של בתיהם והחלו לצרוח. חלקם יצא מהבית לבושים בפיג'מות כדי לראות מה קרה. פאניקה נוראית השתררה, צעקות ובכי. אחרי כמה דקות הגיעו ניידות משטרה, מסוקים, הצוותים המיוחדים וכמובן ניידות השידור.

אריק עמד מזועזע. הוא צבט את עצמו לוודא שאינו חולם. רנדי הסתכל על פניו המבועתים של אריק וחייך אליו. "אתה יודע, למילים יש משמעות אריק, מישהו יכול פשוט לקחת אותן כפי שהן יום אחד. כמו למשל היום," אמר והחל לצחוק.

אריק הביט ברנדי בייאוש, ואז על הבית הלבן העולה בלהבות, ופשוט שתק. אחרי דקה או שתיים הוא שאל את רנדי בפחד, "ומה אתה הולך לעשות לג'ורג בוש? אתה הולך להרוג אותו?"

"נראה לך?" אמר רנדי וחייך. "אתה כנראה לא זוכר כל כך טוב, אבל בשיר שלך שנקרא "ג'ורג בוש הבן, הלילה לא ישן", זרקת כמה מילים על זה שאולי יעשו לו מילה. אז תתכונן, זה הולך להיות לילה ארוך."