זעם

בהשפעת מורפיום

בערך חודשיים וחצי אחרי שהדיוויזיות המאומנות היטב של צפון קוריאה, מצוידות בנשק שקיבלו מן הקומוניסטים הסובייטים והסינים, חצו את קו הרוחב ה־38 אל תוך דרום קוריאה, ב־25 ביוני 1950, והחלו סִבלות מלחמת קוריאה, התחלתי בלימודַי ב"רוברט טְריט", קולג' קטן במרכז נוּארק הנקרא על שם מי שהקים את העיר במאה השבע־עשרה. הייתי הראשון מבני המשפחה שלנו שביקש השכלה גבוהה. איש מכל בני הדודים שלי לא המשיך בלימודים מעבר לבית הספר התיכון, ואילו אבי, וכמוהו גם שלושת אחיו, לא סיימו גם את בית הספר היסודי. "עבדתי בשביל כסף," סיפר לי אבי, "מיום שהייתי בן עשר." הוא היה קצב שכונתי, ואני ביצעתי עבורו משלוחים באופניים שלי כל משך לימודי בתיכון, להוציא את עונת הבייסבול ואת הימים שבהם היה עלי להשתתף אחר הצהריים בתחרויות בין בתי הספר כחבר בנבחרת הוויכוחים. כמעט בו ביום שעזבתי את החנות — שם עבדתי אצלו שישים שעות בשבוע מאז סיום הלימודים בתיכון, בינואר, ועד תחילת הלימודים בקולג', בספטמבר — כמעט בו ביום שהתחלתי ללכת לשיעורים ב"רוברט טְריט", אבי התחיל לפחד שאמות. פחדיו היו אולי קשורים באופן כלשהו למלחמה, אשר הכוחות המזוינים של ארצות הברית, בחסות האומות המאוחדות, הצטרפו אליה מיד כדי לתגבר את צבאה המאומן בקושי והמצויד בדוחק של דרום קוריאה; אולי הם היו קשורים באופן כלשהו לאבדות הכבדות שספגו כוחותינו מעוצמת האש של הקומוניסטים, ולפַּחַד שאם העימות יתמשך עוד ועוד, כמו במלחמת העולם השנייה, יגייסו אותי לצבא כדי שאלחם ואמות בשדה הקרב בקוריאה, כפי שאירע לבני הדודים שלי אֵייבּ ודייב, שנהרגו במלחמת העולם השנייה. ואולי היה הפחד קשור לדאגות הכספיות שלו: שנה קודם לכן נפתח הסופרמרקט הראשון בשכונה, במרחק כמה רחובות בלבד מן האטליז הכשר של המשפחה שלנו, והמכירות כבר החלו לצנוח בהדרגה, גם בגלל המחירים במחלקת הבשר והעופות בסופרמרקט, שהיו נמוכים מן המחירים של אבי, וגם בגלל הירידה הכללית, בשנים שלאחר המלחמה, במספר המשפחות שטרחו לשמור על מטבח כשר ולקנות בשר ועופות כשרים בחנות בעלת הכשר רבני, שבעליה היה חבר בהתאחדות הקצבים הכשרים בניו ג'רזי. ואולי הפחד שלו בנוגע אלי התחיל בפחד שלו לעצמו, כי בגיל חמישים, אחרי שכל חייו היה בריא כמו שור, החל האיש המוצק וקטן הקומה הזה לפתח שיעול עיקש ומייסר, שלא מנע בעדו, כל כמה שהטריד הדבר את אמי, מלהחזיק סיגריה בוערת בזווית הפה במשך כל היום. יהיו אשר יהיו הסיבה או מצבור הסיבות שליבּוּ את השינוי הפתאומי בהתנהגותו האבהית הנוחה עד אז, הוא ביטא את פחדיו בכך שרדף אחרַי יום ולילה בשאלות על מקום הימצאי. איפה היית? למה לא היית בבית? איך אני אדע איפה אתה כשאתה יוצא? אתה ילד שמצפה לו עתיד מזהיר — איך אני אדע שאתה לא הולך למקומות שאתה עלול להיהרג בהם?

השאלות היו טיפשיות עד כדי גיחוך, כי בשנות לימודַי בתיכון הייתי תלמיד שקול, אחראי, שקדן וחרוץ, שקיבל רק טוב־מאודים ויצא רק עם הנחמדות בנערות, חבר מסור בנבחרת הוויכוחים ואינְפילְדֶר1 רב תועלת בנבחרת הבייסבול, שחי די באושר במסגרת אמות המידה של המתבגרים בשכונה שלנו ובבית הספר שלי. השאלות גם היו מכעיסות — כאילו לאב שהייתי כל כך קרוב אליו כל השנים ההן, האב שגדלתי לצדו בחנות פשוטו כמשמעו, לא היה עוד מושג מי או מה היה בנו. בחנות היו הלקוחות משמחות אותו ואת אמי כשסיפרו איזה תענוג זה היה לצפות בַּקטן הזה בימים שעדיין הביאו לו עוגיות — אז, כשאביו היה נותן לו לשחק בקצת שומן ולחתוך אותו כמו "קצב גדול", אם כי בסכין בעלת להב קהה — לצפות בו מתבגר לנגד עיניהן ונעשה לצעיר מנומס ונעים הליכות שתוחב את בשר הבקר שלהן למטחנה ומכין בשר טחון ומטאטא את הנסורת על הרצפה ומורט בצייתנות את הנוצות שנותרו על צוואריהם של העופות המתים התלויים באנקולים על הקיר בעוד אביו קורא אליו, "תמרוט שני עופות, מַרְקי, בסדר, לגברת זאת וזאת?" בשבעת החודשים שלפני הקולג' הוא עשה יותר מאשר לתת לי לטחון בשר ולמרוט כמה עופות. הוא לימד אותי איך לוקחים מותן שלם של טלה וחותכים ממנו צלעות, איך פורסים כל צלע, ואחרי שנכנסתי בעובי הקורה, איך לקחת סכין קצבים רחבה ולקצוץ את השאר. ותמיד הוא לימד אותי את כל זה בשיא הנינוחות. "אל תוריד את הסכין על היד שלך והכול יהיה בסדר," הוא אמר. הוא לימד אותי להתאזר בסבלנות עם הלקוחות התובעניות יותר, במיוחד עם אלה שרצו לראות את הבשר מכל זווית לפני שקנו אותו, אלה שעבורן היה עלי להחזיק את התרנגולת גבוה באוויר כך שיוכלו ממש להביט אל תוך חור התחת שלה כדי להיות בטוחות שהיא נקייה. "אתה לא תאמין מה כמה מהנשים האלה מסוגלות לבקש ממך לפני שהן קונות את העוף שלהן," הוא אמר לי. ואז הוא היה מחקה אותן: "'תסובב אותו הפוך. לא ככה, הפוך. תן לי לראות את המלמטה.'" תפקידי היה לא רק למרוט את העופות, אלא גם להוציא להם את הקרביים. עושים חתך קטן בתחת ופותחים אותו ודוחפים את היד פנימה ותופסים בקרביים ומושכים אותם החוצה. שנאתי את החלק הזה. מבחיל ומגעיל, אבל צריך לעשות את זה. זה מה שלמדתי מאבי ומה שאהבתי ללמוד ממנו: אתה עושה מה שאתה צריך לעשות.

1 אינפילְדֶר (infielder), במשחק הבייסבול, הוא אחד מארבעת שחקני ההגנה שבשדה הפנימי: חלקו הפנימי של המגרש, שצורתו כצורת יהלום. [כל ההערות הן הערות המתרגם]

החנות שלנו פנתה אל שדרת לָאיינס בנוּארק, מרחק גוש בניינים מבית החולים בית ישראל, ובחלון היה מקום לשים קרח, מדף רחב שהותקן בנטייה קלה אל החזית. משאית קרח היתה באה למכור לנו קרח כתוש, והיינו שמים את הקרח על המדף ומעליו את הבשר שלנו, כדי שאנשים יוכלו לראות אותו כשהם עוברים ברחוב. בשבעת החודשים שבהם עבדתי בחנות במשרה מלאה לפני הקולג' עיצבתי לו את החלון. "מרקוס הוא האמן," היה אבי אומר לאנשים שהתייחסו לתצוגה. הייתי שׂם שם הכול. הייתי שׂם שם אומצות, הייתי שׂם שם עופות, הייתי שׂם שם שוקי טלה — כל מוצר שהחזקנו הייתי מסדר בדוגמאות ומציב בחלון "בצורה אמנותית". הייתי לוקח שרכים ומקשט דברים, שרכים שהבאתי מחנות הפרחים שמול בית החולים. ולא רק חתכתי ופרסתי ומכרתי בשר וקישטתי את החלון בבשר; בשבעת החודשים שבהם מילאתי את מקומה של אמי בתור יד ימינו, הייתי הולך עם אבי לשוק הסיטונאי מוקדם בבוקר ולמדתי גם לקנות בשר. הוא היה שם פעם בשבוע, בחמש, חמש וחצי בבוקר, כי מי שהלך לשוק ובחר בעצמו את הבשר שלו והסיע אותו בעצמו אל המקום שלו ושם אותו בעצמו במקרר, חסך את התשלום הנוסף על ההובלה. היינו קונים רבע שלם של בקר מפוטם, שוק וצלעות יחד, והיינו קונים חלק קדמי של טלה לצלעות טלה, והיינו קונים עגל, והיינו קונים כמה כבדי בקר, והיינו קונים כמה עופות וכבדי עוף, והואיל והיו לנו כמה לקוחות שביקשו את זה, היינו קונים מוחות. החנות היתה נפתחת בשבע בבוקר, והיינו עובדים עד שבע־שמונה בערב. אני הייתי בן שבע־עשרה, צעיר ולהוט ומלא מרץ, ועד חמש כבר הייתי גמור. והנה הוא, עוד במלוא כוחו, מניף על כתפיו חלקים קדמיים ששקלו חמישים קילו והולך ותולה אותם במקרר על אנקולים. הנה הוא, חותך ופורס בסכינים, קוצץ בסכין הקצבים הרחבה, עדיין מכין הזמנות בשבע בערב, כשאני כבר עמדתי לקרוס. אבל תפקידי היה לנקות את סַדְנֵי הקצבים העבים, דבר אחרון לפני שהלכנו הביתה, לפזר נסורת על משטחי העץ ואז לקרצף אותם במברשת ברזל, וכך, תוך גיוס המרץ שנותר בי, הייתי מקרצף את הדם כדי לשמור על חוקי הכּשרוּת במקום.

אני מסתכל לאחור וזוכר את אותם שבעה חודשים כתקופה נהדרת — נהדרת מלבד כל מה שקשור להוצאת הקרביים של עופות. ואפילו זה היה נהדר, בדרכו, כי זה משהו שעשית, ועשית היטב, ולא היה אכפת לך לעשות. כך שהיה מוסר השכל בעשייה הזאת. ואני אהבתי מוסר השכל — רק תביאו! ואהבתי את אבי, והוא אותי, יותר מבכל זמן אחר בחיינו. בחנות הייתי מכין את ארוחת הצהריים שלנו, שלו ושלי. ולא רק אכלנו שם את ארוחת הצהריים שלנו, אלא גם הִתקנו שם את ארוחת הצהריים שלנו, על אסכלה קטנה בחדר שמאחור, ממש ליד המקום שחתכנו וניקינו בו את הבשר. הייתי צולה לנו כבדי עוף, הייתי צולה לנו סטייקים קטנים מן החלק שבין הצלע התחתונה למותן, ושנינו מעולם לא היינו מאושרים יותר יחד. ובכל זאת, רק זמן קצר אחר כך מכן החל המאבק ההרסני בינינו: איפה היית? למה לא היית בבית? איך אני אדע איפה אתה כשאתה יוצא? אתה ילד שמצפה לו עתיד מזהיר — איך אני אדע שאתה לא הולך למקומות שאתה עלול להיהרג בהם?

במשך הסתיו שבו התחלתי את שנת הלימודים הראשונה שלי ב"רוברט טְריט", בכל פעם שאבי היה נועל ומבריח את הדלתות בחזית ומאחור ולא הייתי מצליח לפתוח אף אחת מהן במפתחות שלי והיה עלי לחבוט באחת הדלתות כדי שיכניס אותי אם הגעתי הביתה בלילה עשרים דקות אחרי השעה שבה הוא חשב שאני חייב להגיע, הייתי בטוח שהוא השתגע.

והוא באמת השתגע: השתגע מדאגה שבנו היחיד, האהוב, לא מוכן לקראת סכנות החיים כמו כל מי שעומד להיות לגבר; השתגע מן הגילוי המפחיד שילד קטן גם גדֵל, גובה, מאפיל על הוריו, ושאי אפשר לשמור עליו אז, שצריך לוותר עליו לָעולם.

עזבתי את "רוברט טְריט" אחרי שנה אחת בלבד. עזבתי כי פתאום לאבי לא היה אמון אפילו ביכולת שלי לחצות את הכביש לבדי. עזבתי כי הפיקוח של אבי נעשה בלתי נסבל. עצמאותי הצפויה גרמה לאיש הזה, המיושב בדעתו מכל בחינה אחרת, איש שרק לעתים נדירות התפרץ על מישהו, להיראות כמי שגמר אומר לנקוט אלימות אם אעז לאכזב אותו, בעוד כל שנותר לי — אני, שכישורי כלוגיקן קר מזג עשו אותי לעמוד התווך של נבחרת הוויכוחים בתיכון — הוא רק לנהום בתסכול לנוכח בורותו והתנהגותו חסרת הטעם. היה עלי להתרחק ממנו לפני שאהרוג אותו — כך אמרתי בזעם לאמי המטורפת מדאגה, שעכשיו, בדיוק כמוני, מצאה את עצמה לפתע ללא שום השפעה עליו.

לילה אחד הגעתי הביתה באוטובוס ממרכז העיר בתשע וחצי בערך. הייתי בסניף הראשי של הספרייה הציבורית של נוּארק, הואיל ול"רוברט טְריט" לא היתה ספרייה משלו. יצאתי מן הבית בשמונה וחצי בבוקר וכל היום ישבתי בשיעורים ולמדתי, והדבר הראשון שאמרה אמי היה, "אבא שלך יצא לחפש אותך." "למה? איפה הוא מחפש?" "הוא הלך לאולם ביליארד." "אני בכלל לא יודע לשחק ביליארד. מה עלה בדעתו? אני למדתי, בשם אלוהים. אני כתבתי עבודה. קראתי. מה עוד הוא חושב שאני עושה כל היום וכל הלילה?" "הוא דיבר עם מר פֶּרלגרין על אדי ובגלל זה הוא התרגז עליך לגמרי." אדי פֶּרלגרין, שאביו היה השרברב שלנו, גמר איתי את התיכון והמשיך לקולג' בפַּנְזֶר, באיסְט אורנג', ללמוד להיות מורה לחינוך גופני בתיכון. שיחקתי איתו בייסבול מאז שהייתי ילד. "אני לא אדי פרלגרין," אמרתי, "אני אני." "אבל אתה יודע מה הוא עשה? בלי לספר לאף אחד, הוא נהג כל הדרך לפנסילבניה, לסְקְרנטון, במכונית של אבא שלו, לשחק ביליארד באיזה אולם מיוחד שם לביליארד." "אבל אדי הוא שוּעל ביליארד. לא מפתיע אותי שהוא נסע לסְקְרנטון. אדי לא מסוגל לצחצח שיניים בבוקר בלי לחשוב על ביליארד. לא היה מפתיע אותי גם אם הוא היה נוסע לירח כדי לשחק ביליארד. אדי מוצא כאלה שלא מכירים אותו, ומעמיד פנים שהוא משחק רק ברמה שלהם, ואז הם משחקים ומפסידים לו את התחתונים שלהם, אפילו עשרים וחמישה דולר למשחק." "בסוף הוא עוד יגנוב מכוניות, מר פרלגרין אמר." "נו, אמא, זה מגוחך. לכל מה שאדי עושה אין שום השפעה עלי. גם אני בסוף אגנוב מכוניות?" "ברור שלא, חמוד שלי." "אני לא אוהב את המשחק הזה שאדי אוהב, אני לא אוהב את האווירה שהוא אוהב. אני לא מתעניין בחיים בשולי החברה, אמא. אני מתעניין בדברים חשובים. לא הייתי אפילו מכניס את הראש לאולם ביליארד. טוב, תראי, זה הכי רחוק שאני מוכן ללכת בלהסביר מה אני ומה אני לא. אני לא אסביר את עצמי יותר. אני לא אמְנה לאנשים רשימה של תכונות שלי או אזכיר את תחושת החובה המחורבנת שלי. אני לא אסבול עוד סיבוב של כל הקשקושים המגוחכים השטותיים שלו!" ואז, כאילו לפי הוראת בימוי, נכנס אבי הביתה בדלת האחורית, עדיין במלוא הקיטור, מצחין מעשן סיגריות, וכועס עכשיו לא מפני שמצא אותי באולם ביליארד, אלא מפני שלא מצא אותי שם. לא היה עולה על דעתו ללכת לחפש אותי במרכז העיר, בספרייה הציבורית — והסיבה לכך היא שבספרייה ראשך אינו עלול להתפצח במהלומת מוט ביליארד עקב היותך שוּעל ביליארד, ואף אחד לא יתנפל עליך בסכין שלופה מכיוון שישבת שם וקראת פרק שהטילו עליך לקרוא מתוך "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומית" של גיבּוֹן, כפי שעשיתי מאז השעה שש באותו הערב.

"אה, אתה פה," הוא הכריז. "כן, מוזר, לא? בבית. אני ישן כאן. אני גר כאן. אני הבן שלך, זוכר?" "באמת? עכשיו חיפשתי אותך בכל מקום." "למה? למה?! מישהו יכול בבקשה להסביר לי למה 'בכל מקום'?" "כי אם יקרה לך משהו — אם חס וחלילה יקרה לך משהו —" "אבל לא יקרה כלום. אבא, אני לא הבריון קשקשים הזה שמשחק ביליארד, אדי פרלגרין! לא יקרה כלום." "אני יודע שאתה לא. אלוהים אדירים. אני יודע יותר טוב מכל אחד שיש לי מזל עם הילד שלי." "אז מה כל העניין הזה, אבא?" "העניין הזה הוא החיים, שאפילו השגיאה הכי קטנה שעושים בהם עלולה להיגמר בטרגדיה." "נו, באמת, אתה נשמע כמו עוגיית מזל." "כן? כן?! לא כמו אב מודאג, אלא כמו עוגיית מזל? ככה אני נשמע כשאני מדבר עם הבן שלי על העתיד שמחכה לו? העתיד שכל דבר קטן עלול להרוס? הדבר הכי קטן?" "אוּף, לעזאזל עם כל זה!" קראתי, ותכף הסתלקתי מן הבית, תוהה איפה אוכל למצוא מכונית שאגנוב ואסע בה לסקרנטון כדי לשחק ביליארד ובאותה הזדמנות אולי גם להידבק בזיבה.

אחר כך נודעה לי מאמי השתלשלות העניינים המלאה באותו היום, איך מר פרלגרין בא בבוקר לטפל בשירותים שמאחורי החנות והותיר את אבי שקוע במחשבות על השיחה ביניהם מאז ועד שעת הסגירה. הוא עישן אולי שלוש קופסאות, היא סיפרה לי, כל כך עצבני ומודאג הוא היה. "אתה לא יודע כמה הוא גאה בך," אמרה אמי. "כל מי שנכנס לחנות — 'הבן שלי, רק טוב־מאודים. אף פעם לא מאכזב אותנו. לא צריך אפילו להסתכל במחברות שלו — אוטומטית, טוב־מאודים.' כשאתה לא פה הוא לא מפסיק לשבח אותך, חמוד שלי. אתה מוכרח להאמין לי. הוא משוויץ בך כל הזמן." "וכשאני כן פה הוא לא מפסיק לזרוק עלי את כל הפחדים המטורפים החדשים האלה, ונמאס לי מזה, אמא." אמי אמרה, "אבל אני שמעתי אותו, מרקי. הוא אמר למר פרלגרין, 'תודה לאל שאני לא צריך לחשוש מדברים כאלה עם הילד שלי.' הייתי איתו בחנות כשמר פרלגרין בא בגלל הנזילה. ככה בדיוק הוא אמר כשמר פרלגרין סיפר לו על אדי. אלה היו המילים שלו: 'אני לא צריך לחשוש מדברים כאלה עם הילד שלי.' אבל מה מר פרלגרין אומר לו בחזרה — וזה מה שהתחיל הכול — הוא אומר, 'תקשיב לי, מֶסְנֶר. אני מחבב אותך, מֶסְנֶר, היית טוב איתנו, דאגת לאשתי עם הבשר בזמן המלחמה, תקשיב למישהו שיודע כי זה קורה לו. גם אדי לומד בקולג', אבל זה לא אומר שהוא מספיק חכם בשביל להתרחק מאולם ביליארד. איך איבדנו את אדי? הוא לא ילד רע. ומה עם אחיו הצעיר — איזו דוגמה הוא נותן לאחיו הצעיר? איפה טעינו שפתאום הוא משחק ביליארד בסקרנטון, שלוש שעות מהבית! במכונית שלי! מאיפה יש לו כסף לדלק? מלשחק ביליארד! ביליארד! ביליארד! תזכור מה אמרתי, מסנר: העולם רק מחכה, הוא כבר מלקק את השפתיים, לקחת ממך את הילד שלך.'" "ואבא שלי מאמין לו," אמרתי. "אבא שלי, במקום להאמין לדבר שהוא רואה מול העיניים כל החיים, במקום זה הוא מאמין לְמה שמספר לו השרברב כשהוא על הברכיים ומתקן את השירותים שמאחורי החנות!" לא יכולתי להפסיק. יורד מהפסים בגלל משהו שאמר לו איזה שרברב! "כן, אמא," אמרתי לבסוף, שועט לחדרי, "הדברים הכי קטנים, הכי־הכי קטנים, באמת עלולים להיגמר בטרגדיה. הוא מוכיח את זה!"

הייתי צריך לברוח משם, אבל לא ידעתי לאן ללכת. לא הבחנתי בין קולג' לקולג'. אוֹבֶּרן. וייק פוֹרֶסְט. בּוֹל סְטֵייט. אֶס־אֶם־יוּ. וַנְדֶרבּילְט. מיוּלֶנְבֶּרג. אלה היו בשבילי רק שמות של קבוצות פוטבול. בכל שנה בסתיו הייתי מקשיב באדיקות לתוצאות משחקים בליגת המכללות ביומן הספורט של ביל סטרן בשבת בערב, אבל לא היה לי שמץ של מושג לגבי ההבדלים האקדמיים בין הקבוצות המתמודדות. לואיזיאנה סְטֵייט 35, רַייס 20; קוֹרְנֶל 21, לָפאייט 7; נוֹרתווסטֶרן 14, אילינוי 13. זה היה ההבדל שהכרתי: ההפרש בנקודות. קולג' היה קולג' — עצם העובדה שלמדת באחד כזה ובסופו של דבר קיבלת תואר, זה מה שהיה חשוב למשפחה מנותקת מן המציאות כמו זו שלי. הלכתי לקולג' במרכז העיר כי הוא היה קרוב לבית ויכולנו להרשות את זה לעצמנו.

וזה היה מצוין מבחינתי. בתחילת חיי הבוגרים, לפני שהכול נעשה פתאום קשה כל כך, היה לי כישרון אדיר להיות מרוצה. היה לי את זה כל שנות הילדוּת, ובשנתי הראשונה ב"רוברט טְריט" עדיין היה כישרון כזה ברפרטואר שלי. ממש נפעמתי להיות שם. עד מהרה הערצתי את כל המורים שלי והתחלתי לרכוש חברים, רובם ממשפחות עובדות כמו המשפחה שלי ובעלי השכלה שלא עלתה בהרבה, אם בכלל, על שלי. כמה מהם היו יהודים, ומן התיכון שלי, אבל הרוב לא, ובהתחלה ריגש אותי לאכול איתם צהריים דווקא כי היו אירים או איטלקים, ומבחינתי היו לא רק סוג חדש של בן נוּארק, אלא גם של בן אדם בכלל. והייתי נרגש מן השיעורים בקולג'; אף שהיו מבואות, משהו התחיל לקרות למוחי, דומה לדבר שקרה כשעיני שזפו לראשונה את האלפבית. ונוסף על כל זה — אחרי שהמאמן לימד אותי לתפוס במחבט כמה סנטימטרים יותר גבוה ולהכות בכדור אל מחוץ לתחומי השדה הפנימי ואל תוך השדה החיצון, במקום להניף את המחבט בעוצמה ועל עיוור, כמו שהייתי עושה בתיכון — רכשתי מקום בהרכב הראשון של קבוצת הבייסבול הקטנה של תלמידי שנה א' בקולג' ושיחקתי בסיס שני לצד שוֹרְטסְטוֹפּ2 ושמו אנג'לו סְפּינֵלי.

2 שוֹרטסְטוֹפּ (shortstop) הוא שחקן ההגנה הממוקם בין הבסיס השני לבסיס השלישי.

אבל יותר מכול למדתי. גיליתי משהו חדש בכל שעה משעות יום הלימודים, ולכן אפילו נהניתי מכך ש"רוברט טְריט" היה קולג' קטן כל כך ולא בולט, יותר מועדון שכונתי מאשר קולג'. "רוברט טְריט" נחבא בקצה הצפוני של מרכז העיר ההוֹמֵה בנייני משרדים, בתי כולבו וחנויות אקסקלוסיביות בבעלות משפחתית, דחוק בין גן ציבורי קטן משולש ששוטטו בו בטלנים פרועי שיער ומלוכלכים (שאת רובם הכרנו בשמותיהם) ובין פֵּסֵייק הבוצית. הקולג' היה מורכב משני בניינים חסרי ייחוד: מבשלת שיכר ישנה ונטושה, בנויה לבֵנים מוכתמות מעשן, ליד האזור התעשייתי שלגדת הנהר, שהוסבה לכיתות לימוד ומעבדות ולמדתי בה קורס בביולוגיה, וכמה רחובות משם, מעבר לרחוב הראשי של העיר ומול גן ציבורי קטן, ששימש תחליף לקמפוס — ובו ישבנו בצהריים ואכלנו את הכריכים שארזנו עם שחר בעוד הבטלנים שבקצהו השני של הספסל מעבירים את בקבוק יין המוסקט — בניין אבן ניאו־קלאסי של ארבע קומות עם כניסה מעוטרת בעמודים, שנראָה מבחוץ בדיוק כמו הבנק ששכן שם במשך רוב המאה העשרים. בתוך הבניין שכנו משרדי המנהלה של הקולג' והכיתות המאולתרות שבהן למדתי קורסים בהיסטוריה, בשפה וספרות אנגלית ובשפה וספרות צרפתית אצל מורים שקראו לי "מר מסנר" ולא סתם "מרקוס" או "מרקי", ושכל מטלה בכתב שהטילו ניסיתי לִצפות ולבצע לפני שניתנה. הייתי להוט להיות מבוגר. מבוגר משכיל, בוגר, עצמאי, בדיוק הדבר שהבעית את אבי, אשר גאווה במסירותי ללימודים ובמעמדי הייחודי במשפחה כסטודנט בקולג' מילאה אותו אפילו בשעה שנעל אותי מחוץ לבית כדי להעניש אותי על שהתחלתי לטעום מזכויות היתר הפעוטות המתלוות לבּחרוּת.

שנת הלימודים הראשונה שלי בקולג' היתה השנה המלהיבה ביותר והנוראה ביותר בחיי, ולכן מצאתי את עצמי בשנה שלאחר מכן בוויינסברג, קולג' קטן למדעי הרוח ולהנדסה באזור החוות של צפון־מרכז אוהיו, עשרים וחמישה קילומטרים מאגם אֵרי ושמונה מאות קילומטרים ממנעול הדלת האחורית שלנו. הקמפוס המרהיב של ויינסברג, עם עציו הגבוהים המחוטבים (מאוחר יותר הסבירה לי חבֵרה שהם עצי בּוּקיצה) ועם החצרות הפנימיות המרובעות, התחומות בבנייני לבֵנים עטויים קיסוס, ששכן על גבעה נחמדה למראה, היה יכול לשמש תפאורה לאחד מאותם מחזות זמר קולנועיים בטכניקולור המתרחשים בקולג' וכל הסטודנטים בהם רק שרים ורוקדים במקום ללמוד. כדי לשלם על לימודַי בקולג' רחוק מן הבית נאלץ אבי לוותר על אייזק, הצעיר האורתודוקסי השקט, המנומס וחובש הכיפה שהתחיל להשתלם כשוליה אחרי שהתחלתי את לימודי, ואמי, שאת תפקידה היה אייזק אמור למלא עם הזמן, נאלצה לתפוס שוב את מקומה כשותפה במשרה מלאה לאבי. רק כך הוא הצליח להסתדר.

שובצתי לחדר במעונות בבית ג'נקינס, ושם גיליתי ששלושת הבחורים האחרים שאגור איתם הם יהודים. הסידור נראה לי מוזר, ראשית משום שציפיתי לשותף אחד לחדר, ושנית משום שחלק מן ההרפתקה שבמעבר לקולג' באוהיו הרחוקה היה ההזדמנות להתנסות בחיים בין לא־יהודים. הורַי, שניהם, חשבו שזו שאיפה מוזרה, אם לא מסוכנת, אבל בעינַי, בגיל שמונה־עשרה, זה היה הגיוני לגמרי. סְפּינֵלי, השוֹרְטסְטוֹפּ — שהיה תלמיד המכינה למשפטים, כמוני — נעשה חברי הקרוב ביותר ב"רוברט טְריט", וביקורַי אצלו, בביתו שב"אזור הראשון" האיטלקי של העיר, שבהם פגשתי את משפחתו ואכלתי מתבשיליהם וישבתי איתם והקשבתי להם מדברים במבטא שלהם ומתבדחים באיטלקית, היו מבחינתי חוויה מסקרנת לא פחות מקורס המחקר הדו־סמסטריאלי בתולדות הציוויליזציה המערבית, שבכל שיעור בו חשף המורה עוד טֶפח מן הדרך שבה התנהל העולם בזמנים שקדמו לקיומי.

החדר במעונות היה ארוך, צר, מסריח ומואר בדוחק, עם מיטת קומתיים בכל אחד מצדיה של רצפת העץ השחוקה, וארבעה שולחנות כתיבה מעץ, ישנים ומגושמים, מצולקים מרוב שימוש, צמודים אל הקירות הירוקים הדהים. התמקמתי במיטה התחתונה, מתחת לעליונה שכבר נתפסה בידי בחור גמלוני וממושקף בשם בֶּרְטְרָם פְלוּסר, בעל שיער שחור כעורב. הוא לא טרח ללחוץ את ידי כשניסיתי להציג את עצמי, אלא הביט בי כאילו אני פרט ממין אשר התמזל מזלו והוא מעולם לא נתקל בו עד אז. שני הבחורים האחרים סקרו אותי גם הם, אם כי בכלל לא בבוז, וכך הצגתי את עצמי בפניהם, והם בפני, באופן שהיה בו כדי לשכנע אותי כי בין שותפַי לחדר פְלוּסֶר היה ככל הנראה יחיד במינו. כל השלושה היו תלמידי שנה ג' בחוג לשפה וספרות אנגלית וחברי האגודה הדרמטית של הקולג'. אף אחד מהם לא היה חבר בְּאחווה.

היו תריסר אחוות בקמפוס, אבל רק שתיים קיבלו לשורותיהן יהודים, האחת אחווה קטנה שכולה יהודים, עם חמישים חברים בערך, והאחרת אחווה פתוחה, ובה כמחצית מספר החברים, שאותה הקימה קבוצה של סטודנטים אידיאליסטים שצירפו כל מי שהצליחו להניח עליו יד. עשר האחוות הנותרות היו שמורות לזכרים נוצרים לבנים, הֶסְדֵר שאיש לא העלה על דעתו לערער עליו בקמפוס שכה התגאה במסורת שלו. הבתים המרשימים של האחוות הנוצריות, עם חזיתות האבן הבלתי מסותתת והדלתות הדומות לדלתות של טירה, נשקפו על רחוב בּאקיי, ובו שדרת עצים שבאמצעה מדשאה קטנה ובה תותח מימי מלחמת האזרחים, שלפי דבר השנינה הנועז שעליו חזרו באוזני המצטרפים החדשים, ירה בכל פעם שעברה לידו בתולה.3 רחוב בּאקיי הוביל מן הקמפוס, דרך רחובות מגורים ובהם עצים גדולים ובתי עץ ישנים שמורים בקפידה, אל עורק העסקים היחיד בעיר, רחוב מֵיין, שאורכו היה ארבעה גושי בניינים, ונמתח מן הגשר שמעל ויין קְריק בקצה האחד עד לתחנת הרכבת שבקצה האחר. על רחוב מֵיין חלש "בית ניוּ וילארד", פונדק ובו בר, שם נאספו בוגרי הקולג' בסופי שבוע של פוטבול וחיו מחדש בשתייה כדת את ימיהם כסטודנטים, ובו, באמצעות משרד התעסוקה של הקולג', מצאתי עבודה כמלצר בימי שישי ושבת בערב, בשכר מינימום של שבעים וחמישה סנט לשעה בתוספת הטיפים. חיי החברה של הקולג', על אלף ומאתיים התלמידים שבו, התנהלו בעיקר מאחורי הדלתות המפורזלות השחורות והכבדות של בתי האחוות, ובחוץ, על חלקות הדשא הירוקות ורחבות הידיים שלהם — שם, ממש בכל מזג אוויר, תמיד היה אפשר לראות שניים או שלושה בחורים מטילים כדור פוטבול הנה והנה.

3 משחק מילים במקור. המילה virgin (בתולה, וגם בתול) מרמזת גם לבני וירג'יניה, מן החשובות במדינות הדרום במלחמת האזרחים של ארצות הברית.