זריחה במליבו

ZrichaBeMalibu-3

07:00

נינה ריווה התעוררה ואפילו לא פקחה עיניים.

המוּדעוּת חלחלה אליה לאט, כאילו בישרה לה בעדינות את בואו של הבוקר. היא שכבה במיטה וחלמה על הגלשן המתוח מתחת לחזהּ בתוך הים ואז החלה להיזכר במציאות – שמאות אנשים ינהרו אל ביתה בעוד שתים־עשרה שעות בסך הכול. כשכבר התעוררה לגמרי עלה שוב בדעתה שכל אחד ואחד מבין האנשים שיגיעו הערב כבר שמע על השפלתה הפומבית.

היא התייסרה בגלל כל זה אפילו לפני שהציצה מבעד למסכי ריסיה.

כשנינה האזינה בתשומת לב היא יכלה לשמוע – רק בקושי – את גלי הים המתנפצים מטה אל הצוק.

היא תמיד דמיינה שתקנה בית כמו זה שהיא ואחֶיה גדלו בו ברחוב אוֹלד מליבו. בקתת חוף רעועה לא הרחק מכביש פסיפיק קוסט, בנויה על עמודים ומזדקרת אל מעל הים. היו לה זיכרונות נעימים של נתז הגלים על החלונות, של עץ נרקב ומתכת מחלידה המחזיקים את הרצפה שתחת כפות רגליה. היא רצתה לעמוד במרפסת ביתה ולהשקיף מטה כדי לראות את הגאות, לשמוע את רעש הגלים השועטים תחתיה.

אבל ברנדון רצה לגור על צוק.

אז הוא הלך וקנה להם את אחוזת הזכוכית והבטון הזאת במובלעת הצוק פּוֹינט דוּם, חמישה־עשר מטרים מעל קו החוף, ירידה תלולה במורד סלעים ומדרגות עד לגלים הנשברים.

נינה הקשיבה כמיטב יכולתה לקול המים ועדיין לא פקחה את עיניה. למה לה? לא היה שום דבר שהיא רצתה לראות.

ברנדון לא היה במיטתה. ברנדון לא היה בבית. ברנדון אפילו לא היה במליבו. הוא היה במלון בוורלי הילס, עם קירותיו המטויחים בוורוד ועצי הדקל הירוקים שסביבו. בשעת בוקר מוקדמת זו סביר שהוא היה שקוע בשינה בעוד זרועותיו כרוכות סביב קארי סוֹטוֹ. כשהוא יתעורר הוא כנראה ירים את כף ידו הגדולה, יסיט את שערה מעל פניה וינשק אותה על הצוואר. ואז הם בטח יתחילו לארוז יחד לקראת נסיעתם למשחקי אליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס.

איכס.

נינה לא שנאה את קארי סוטו על כך שגנבה ממנה את בעלה, מפני שבעלים הם לא משהו שאפשר לגנוב. קארי סוטו לא הייתה גנבת; ברנדון רנדל היה בוגד.

הוא היה הסיבה היחידה שבגללה נינה ריווה הופיעה על שער המגזין 'ועכשיו זה', מתחת לכותרת "שברון הלב של נינה: איך מחצית מהזוג הנוצץ של אמריקה נזנחה מאחור".

פורסם שם מאמר שלם שהוקדש לעובדה שבעלה, הטניסאי המקצועי, עזב אותה רשמית לטובת המאהבת שלו, טניסאית מקצועית גם היא.

תמונת השער הייתה מחמיאה למדי. הם שלפו את אחת התמונות שלה כשדגמנה בגדי ים במלדיביים בתחילת אותה שנה. היא לבשה בתמונה ביקיני בגזרה גבוהה בצבע ורוד פוקסיה. עיניה החומות הכהות וגבותיה העבות מוסגרו בשערה הארוך, שהשמש הבהירה את גוֹני החוּם שלו ושנראה רטוב מעט ועדיין קצת מתולתל. וכן, כמובן, היו השפתיים המפורסמות שלה. שפה תחתונה בשרנית ומעליה השפה העליונה הצנומה יותר – שפתי ריווה, כפי שהן כונו כשהתחילה להתפרסם בזכות אביה, מיק.

בתמונה המקורית נינה החזיקה גלשן צהוב־לבן, גלשן הטאוּן אנד קאנטרי שלה שאורכו 1.88 מ'. בשער המגזין חתכו את הגלשן. אבל היא כבר התרגלה לדברים האלה.

בתוך המגזין הייתה תמונה של נינה במגרש החניה של סוּפר ראלפס, שצולמה כשלושה שבועות לפני כן. נינה לבשה אז ביקיני לבן ומעליו שמלת קיץ פרחונית. היא עישנה סיגריית וירג'יניה סלימס והחזיקה שישיית פחיות משקה דיאט. מבט מקרוב בתמונה הראה בבירור שהיא בכתה.

לצד התמונה פרסמו תמונה של אביה מאמצע שנות השישים. הוא היה גבוה, כהה ונאה במובן המסורתי של המילה, בבגד ים, חולצת הוואי וסנדלים, עומד מול מרכז הקניות טְראנקס, מעשן מרלבורו ומחזיק שקית קניות. מעל התמונות נמתחה הכותרת "התפוח לא נפל רחוק מהעץ של ריווה".

על העטיפה הם הציגו את נינה כאשתו הזנוחה של אדם מפורסם, ובפנים הם הציגו אותה כבתו של אדם מפורסם. בכל פעם שחשבה על כך הלסת שלה התהדקה בכעס.

היא פקחה לבסוף את עיניה והסתכלה על התקרה. היא קמה מהמיטה, עירומה פרט לזוג תחתוני ביקיני. היא ירדה במדרגות הבטון אל המטבח המחופה אריחים, פתחה את דלתות ההזזה מזכוכית שנשקפו אל החצר האחורית ויצאה אל הפטיו.

היא נשמה אל קרבה את האוויר המלוח.

עדיין לא היה חם באותו בוקר. הרוח שאורבת לכל עיירות החוף נשבה מכיוון הים. נינה הרגישה אותה על כתפיה בזמן שיצאה אל הדשא המכוסח למשעי והרגישה תחת אצבעות רגליה את הגבעולים הנוקשים. היא הלכה עד שהגיעה אל קצה הצוק.

היא הסתכלה אל האופק. הים היה כחול כדיו. השמש התמקמה בשמיים לפני כשעה. שחפים צווחו בעודם צוללים אל המים ודואים שוב מעלה.

נינה ראתה שהגלים היום טובים, וגל סְוֶול צלול התקרב לעבר ליטל דוּם. היא עקבה בעיניה אחרי סדרת הגלים שאיש לא גלש עליה. זה נראה כמו טרגדיה. הגלים האלה, שהכו בחוף לגמרי לבדם בלי שאיש ייקח עליהם בעלות.

היא תיקח עליהם בעלות.

היא תיתן לים לרפא אותה כפי שעשה תמיד.

אולי היא גרה בְּבית שהיא עצמה לא הייתה בוחרת לעולם. אולי עזב אותה איש שהיא אפילו לא זכרה למה התחתנה איתו. אבל האוקיינוס השקט היה האוקיינוס שלה. מליבו הייתה ביתה.

מה שברנדון מעולם לא הבין הוא שההילה סביב חיים במליבו אינה קשורה לחיי מותרות אלא לחיים בטבע.

מליבו של ימי נעוריה הייתה כפרית יותר מאשר עירונית, ואת הגבעות המשתפלות כיסו דרכי עפר ובקתות צנועות.

מה שנינה אהבה בעיר הולדתה הוא שנמלים תמיד מוצאות בה את דרכן אל משטחי המטבח, ושקנאים לפעמים מטילים לשלשת על הדֶק. גללי סוסים ניקדו את צידי הדרכים הלא־סלולות, לאחר שהושארו שם בידי שכנים שרכבו על סוסיהם לעשות קניות.

נינה גרה ברצועת החוף הקטנה הזאת כל חייה והבינה שאין לה כל דרך למנוע את השינוי שהתחולל בה. היא ראתה את המקום הופך מאסופה של חווֹת צנועות לשכונות של מעמד הביניים. ועכשיו הוא הפך לשטח של בתי אחוזה שהשתרעו על החוף בגדלים עצומים. אבל עם נופים יפים כל כך הייתה ודאות מלאה שהופעתם של העשירים במקום היא רק עניין של זמן.

ההפתעה היחידה הייתה שנינה התחתנה עם אחד מהם. ועכשיו היא חשבה לעצמה שפיסת העולם הזאת נמצאת בבעלותה, תרצה או לא תרצה.

נינה ידעה שבעוד רגע היא תסתובב ותיכנס שוב לבית. היא תלבש בגד ים ותחזור בדיוק למקום הזה, שממנו היא יכולה לרדת בצלע הצוק ולהוציא את הגלשן מהמחסן שיש לה על החוף.

אבל באותה שנייה עצמה נינה חשבה רק על המסיבה שתתקיים הערב, על הרגע שבו תצטרך להיישיר מבט אל כל האנשים שיודעים שבעלה עזב אותה. היא לא זזה. היא עדיין לא הייתה מוכנה להסתובב.

במקום זאת נינה ריווה עמדה על שפת הצוק שהיא מעולם לא רצתה והשקיפה אל מים שהיא ייחלה שיהיו קרובים יותר, ובפעם הראשונה בחייה השקטים היא צעקה אל תוך הרוח.

"תישארי כאן." ג'יי ריווה קפץ מג'יפ הסי־ג'יי 8 שלו, דילג מעל השער שבגובה מטר וחצי, צעד על שביל החצץ ודפק על דלת הבית של אחותו הגדולה.

אין תשובה.

"נינה!" הוא קרא. "התעוררת?"

הדמיון המשפחתי היה מהמם. הוא היה רזה וגבוה כמוה, אבל חזק יותר מאשר גבעולי. עיניו החומות, ריסיו הארוכים ושערו החום הקצר והפרוע שיוו לו מראה נאה, כזה שנוטה לשדר יוהרה. במכנסיו הקצרים הרחבים, חולצת הטריקו הדהויה, משקפי השמש והכפכפים הוא נראה בדיוק כמו מה שהיה: אלוף גלישה.

ג'יי דפק שוב, הפעם מעט חזק יותר. עדיין לא הייתה תשובה.

הוא התפתה להלום על הדלת עד שנינה תקום מהמיטה. הוא ידע שבסופו של דבר היא תיגש לדלת. אבל עכשיו לא היה הזמן להתנהג לא יפה אל נינה. במקום זאת ג'יי הסתובב, הרכיב שוב את משקפי השמש וחזר לג'יפ שלו.

"נראה שהיום נהיה רק שנינו," הוא אמר.

"כדאי שנעיר אותה," אמרה קיט. "היא תרצה לצאת לגלים האלה."

קיט הקטנטונת. ג'יי התניע את הג'יפ, החל לסובב אותו אחורנית ונזהר שהגלשנים שלהם לא ייפלו מהתא הפתוח שמאחור. "היא עוקבת אחרי התחזית בדיוק כמונו," הוא אמר. "היא יודעת שיש סְוֶול. היא יכולה לדאוג לעצמה."

קיט חשבה על כך והסתכלה החוצה מבעד לחלון. ליתר דיוק: הסתכלה מבעד למקום שבו היה אמור להיות חלון אילו היו לג'יפ דלתות.

קיט הייתה רזה וקטנה ושרירית, כולה גידים ועור שזוף. היה לה שיער חום ארוך, שהובהר במיץ לימון ובאור שמש, נמשים כיסו את גשר אפה וזלגו אל רום לחייה, והיו לה עיניים ירוקות ושפתיים מלאות. היא נראתה כמו גרסה מיניאטורית של אחותה, רק בלי התנועות הנינוחות ורבות־החן. יפה אבל אולי קצת מגושמת. מגושמת אבל אולי יפה.

"אני פוחדת שהיא בדיכאון," אמרה קיט לבסוף. "היא צריכה לצאת מהבית."

"היא לא בדיכאון," אמר ג'יי כשהגיע לצומת שבו כבישי השכונה התחברו אל פסיפיק קוסט. הוא הסתכל שמאלה ואז ימינה וניסה לתזמן את הפנייה. "בסך הכול זרקו אותה, זה הכול."

קיט גלגלה עיניים.

"כשאשלי ואני נפרדנו..." הוסיף ג'יי ואמר. הם טסו עכשיו צפונה על הפסיפיק קוסט, מימינם בסיסי ההרים, משמאלם היריעה הכחולה והצלולה של האוקיינוס, והרוח הייתה חזקה כל כך שהם נאלצו לדבר בצעקות. "זה הציק לי, אבל בסוף התגברתי. וגם נינה תתגבר בקרוב. ככה זה ביחסים."

ג'יי כנראה שכח שאחרי שאשלי נפרדה ממנו הוא היה במצוקה כזאת שבמשך שבועיים הוא אפילו לא הסכים להודות שזה קרה. אבל לקיט לא הייתה כוונה להזכיר את זה ולהסתכן בכך שהוא יעלה לדיון את חיי האהבה שלה. קיט בת העשרים עדיין לא התנשקה עם אף אחד. וזאת הייתה עובדה שהיא הרגישה על בשרה כל יום וכל רגע, בעוצמות משתנות. אחיה דיבר אליה לעיתים קרובות כאילו היא עדיין ילדה בכל מה שקשור לאהבה, וכשעשה זאת, היא שמה לב שהיא מסמיקה – ממבוכה ומכעס באותה מידה.

הג'יפ הגיע לרמזור אדום, וג'יי האט. "אני רק אומרת שלהיכנס למים זה כנראה בדיוק מה שהיא צריכה עכשיו," אמרה קיט.

"נינה תהיה בסדר," הוא אמר. מאחר שלא היה אף אחד אחר בצומת, הוא לחץ על דוושת הדלק והמשיך לנסוע אף שהרמזור עדיין לא התחלף.

"ממילא אף פעם לא חיבבתי את ברנדון," אמרה קיט.

"כן חיבבת אותו," אמר ג'יי, ושלח אליה מבט מזווית עינו. הוא צדק. היא באמת חיבבה אותו. היא חיבבה אותו מאוד. כולם חיבבו אותו.

הרוח שאגה בזמן שהג'יפ האיץ בדרכו, ואיש מהם לא דיבר עד שג'יי עשה סיבוב פרסה ונעמד ליד הכביש בקאוּנטי לַיין, רצועת חול ממש בקצה מליבו, שבה גולשים מרחפים על פני המים כל השנה.

עכשיו, עם הסוול שהגיע מכיוון דרום־מערב, הם ידעו שהגלים יהיו חלולים מספיק ליצירת צינורות. ואולי הגלים האלה יאפשרו להם להתרברב קצת ביכולותיהם, אם יתחשק להם.

ג'יי הגיע למקום הראשון והשלישי בשתי אליפויות גלישה של ארצות הברית. הוא הופיע על שלושה שערים של הירחון 'סֶרפֶרס' בפרק זמן של שלוש שנים. הוא קיבל חסות מחברת בגדי הגלישה אוניל. הוא קיבל הצעה לעצב ליין משלו של גלשני שורטבורד. הוא היה המועמד המוביל לזכות בכתר המשולש בהמשך השנה.

ג'יי ידע שהוא מצוין. אבל הוא גם ידע שהוא מושך תשומת לב בין השאר בגלל הזהות של אביו. ולפעמים היה קשה להבדיל בין השניים. הצל של מיק ריווה הצליח להאפיל היטב על כל אחד ואחד מילדיו.

"את מוכנה להראות לטמבלים האלה איך עושים את זה?" שאל ג'יי.

קיט הנהנה בתוספת חיוך ערמומי. השחצנות שלו הרגיזה אותה ושעשעה אותה בו־זמנית. בקרב קבוצה מסוימת של אנשים, ג'יי היה כנראה הגולש הצעיר המסעיר ביותר ביבשת כולה. אבל בעיני קיט הוא היה רק אחיה הגדול שתמרוני הגלישה שלו כבר נעשו שחוקים וצפויים.

"כן, קדימה," היא אמרה.

בחור נמוך עם תווי פנים עדינים וחליפה רטובה שהשתלשלה בחציה על מותניו ראה את ג'יי ואת קיט כשהם התחילו לצאת מהמכונית. סֶת' ויטְלְס. שערו היה רטוב ומוחלק לאחור. הוא ניגב את פניו במגבת.

"הֵיי, גבר, תיארתי לעצמי שאני אראה אותך כאן הבוקר," הוא אמר לג'יי כשהתקרב אל הטנדר שלו. "הצינורות היום פשוט מעולים."

"בטח, בטח," אמר ג'יי.

סת' היה צעיר מג'יי בשנה ולמד שנה מתחתיו בבית הספר. עכשיו, כשכבר היו בוגרים, סת' וג'יי הסתובבו באותם חוגים וגלשו על אותם גלים. ג'יי הרגיש שבעיני סת' זה בהחלט הישג רציני.

"מסיבה רצינית הערב," אמר סת'. קולו נשמע מתרברב מעט, וקיט הבינה מייד שסת' מבקש לאשר שהוא מתכוון להגיע. קיט קלטה את מבטו של סת' בזמן שדיבר, והוא חייך אליה כאילו רק עכשיו שם לב לקיומה.

"הֵיי," הוא אמר.

"היי."

"כן, אחי, זאת תהיה חתיכת מסיבה," אמר ג'יי. "אצל נינה בפוינט דום, בדיוק כמו בשנה שעברה."

"מגניב, מגניב," אמר סת', ובעין אחת עדיין בחן את קיט.

סת' וג'יי המשיכו לדבר, וקיט הוציאה בינתיים את הגלשנים מהארגז של הג'יפ ומרחה את שניהם בשעווה. היא התחילה לגרור אותם אל קו החוף. ג'יי הדביק אותה ולקח את הגלשן שלו מידיה.

"אז אני מבין שסת' מגיע הערב," אמר ג'יי.

"זה מה שגם אני הבנתי," אמרה קיט וקשרה את הרצועה לקרסולה.

"הוא איכשהו... הסתכל עלייך," אמר ג'יי. עד עכשיו הוא אף פעם לא ראה מישהו בוחן כך את קיט. את נינה כן, בטח. אבל לא את קיט.

ג'יי הסתכל שוב על אחותו הקטנה במבט רענן. היא נהייתה עכשיו חתיכה או משהו? הוא אפילו לא היה מסוגל לשאול את עצמו את השאלה הזאת.

"לא מזיז לי," אמרה קיט.

"הוא בחור טוב אבל זה מוזר," אמר ג'יי. "שמישהו תוקע ככה מבטים באחותי הקטנה לידי."

"אני בת עשרים, ג'יי," אמרה קיט.

ג'יי קימט את מצחו. "בכל זאת."

"טוב, בכל מקרה, אני מעדיפה למות ולא להתנשק עם סת' ויטלס," אמרה קיט, ואז קמה ותפסה את הגלשן שלה. "אז אל תיתן לזה להטריד אותך."

סת' נראה בסך הכול לא רע, כך חשב ג'יי. והוא היה נחמד. הוא תמיד היה מאוהב, כל פעם במישהי אחרת, והוא לקח את החברות שלו למסעדות וכל השטויות האלה. ללא ספק היו שידוכים גרועים יותר בשביל קיט. לפעמים הוא לא הבין אותה בכלל.

"מוכן?" שאלה קיט.

ג'יי הנהן. "קדימה."

שניהם יצאו אל הגלים כפי שעשו אינספור פעמים בעבר במהלך חייהם – נשכבו על הגלשנים וחתרו פנימה, זה לצד זה.

בקו שבירת הגלים כבר התמקמו קומץ אנשים. אבל ג'יי התבלט בנוכחותו בשעה שחצה את קצף הגלים הקרובים לחוף והתקדם לעברם. האנשים הגדילו בשבילו את המרווחים שביניהם ופינו לו מקום.

ג'יי וקיט נעמדו על הגלשן וחיכו לגל.

הָאד ריווה, נמוך לעומת אחיו ואחותו הגדולה ומוצק מהם, שבימי הקיץ נשרף בשמש בזמן שהם נצבעו בגוון שזוף, היה החכם מכל החבורה. חכם בהחלט, כך שהוא הבין בדיוק את ההשלכות של מה שהוא עשה עכשיו.

הוא היה במרחק שלושה־עשר קילומטר דרומית מהם על כביש פסיפיק קוסט וירד לאשלי, האקסית של אחיו, בתוך קרוואן איירסטרים שחנה בניגוד לחוק בחוף זוּמה.

אבל לא ככה הוא היה מנסח את זה. מבחינתו הוא עשה איתה אהבה. הוא פשוט השקיע בזה את כל ליבו, בכל נשימה ונשימה, כך שלא היה במעשה שלו שום דבר זול. זאת הייתה אהבה.

האד אהב את הגומה האחת בלֶחייה של אשלי ואת עיניה הירוקות־זהובות ואת שערה הזהוב־זהוב. הוא אהב את חוסר היכולת שלה להגות את המילה אנתרופולוגיה, אהב שהיא תמיד שואלת אותו מה שלום נינה וקיט, ושהסרט האהוב עליה הוא 'טוראית בנג'מין'.

הוא אהב את השן היחידה המעוקמת שלה, שהיה אפשר לראות רק כשהיא מחייכת. בכל פעם שהיא תפסה את האד מסתכל על השן היא הרגישה מבוכה, כיסתה את פיה בכף ידה וצחקה עוד יותר. וגם את זה הוא אהב.

ברגעים כאלה אשלי נהגה לתת לו מכה קטנה ולומר, "די כבר, אתה מביך אותי," אבל עיניה נצצו, וכשהיא עשתה את זה הוא ידע שגם היא אוהבת אותו.

אשלי אמרה לו לעיתים קרובות שהיא אוהבת את כתפיו הרחבות ואת ריסיו הארוכים. היא אהבה את הצורך שלו להגן תמיד על המשפחה שלו. היא התפעלה מכישרונו – מהאופן שבו העולם נראה תמיד יפה כל כך מבעד לעדשת המצלמה שלו, יפה יותר מאשר במציאות שמול עיניה. היא התפעלה מכך שהוא יודע להיכנס עמוק למים מסוכנים, בדיוק כמו גולשים, אבל שהוא שוחה בהם או מאזן את עצמו על אופנוע ים, מרים בידו את אחת מהמצלמות המקצועיות שלו ולוכד באור ובתנועה מושלמים את מה שג'יי יודע לעשות על הגלשן.

אשלי חשבה שזה הישג מרשים ביותר. אחרי הכול, לא רק ג'יי הגיע לשער של הירחון 'סרפרס' שלוש פעמים בפרק זמן של שלוש שנים. גם האד עשה זאת. כל התמונות המפורסמות ביותר של ג'יי צולמו בידי האד. הגלים המתנפצים, הגלשן המפלח את המים, נתז הים, האופק...

ג'יי אולי ידע לרכוב על הגל, אבל האד היה זה שהציג את זה במלוא היופי. השם האדסון ריווה הופיע בכל שלושת הגיליונות ההם. אשלי האמינה שג'יי זקוק להאד לא פחות משהאד זקוק לג'יי.

ולכן, כשאשלי הסתכלה על האד ריווה, היא ראתה גבר שקט שאינו זקוק לתשומת לב או לתרועות. היא ראתה גבר שעבודתו מדברת בעד עצמה. היא ראתה גבר ולא נער.

ובכך היא עזרה להאד להרגיש כמו גבר הרבה יותר מכפי שהרגיש אי־פעם.

נשימותיה של אשלי הלכו ונעשו חטופות ככל שהאד הגביר את הקצב. הוא הכיר את גופה, ידע לְמה היא זקוקה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה או השנייה או העשירית שהוא עשה את זה.

כשזה נגמר, אשלי משכה את האד אליה כדי שישכב לצידה. האוויר היה לח – הם סגרו את כל החלונות והדלתות עוד לפני שהתחילו להתנשק, מחשש שמישהו יראה אותם או ישמע אותם או אפילו יחוש בהם. אשלי התיישבה ופתחה מעט את החלון שליד המיטה כדי להכניס פנימה את משב הרוח. האוויר המלוח ייבש את הלחות.

הם שמעו משפחות ובני נוער על החוף, את הגלים המתגלגלים לעבר החול, את השריקה החדה של מציל שעמד בסוכת המצילים הסמוכה. בחופים רבים כל כך במליבו הייתה הגישה מוגבלת, אבל חוף זומה – הרצועה הרחבה של חול דק שנמתחה באין מפריע לצד כביש פסיפיק קוסט – היה מיועד לכולם. ביום כזה הוא משך אליו משפחות מכל רחבי לוס אנג'לס, שניסו לדחוס לחופשת הקיץ עוד יום אחד בלתי נשכח.

"היי," אמרה אשלי בשקט ובחיוך מבויש.

"היי," אמר האד, מוקסם כולו.

הוא תפס באצבעות ידה השמאלית של אשלי, שיחק בהן ושילב בהן את אצבעותיו שלו.

הוא הרגיש שהוא יכול להתחתן איתה. הוא היה משוכנע בכך. הוא אף פעם לא הרגיש כך כלפי אף אחת, אבל כלפיה כן. הוא הרגיש כאילו ידע זאת מיום שהוא נולד, אף שהיה לו ברור שאין שום אפשרות שזה נכון.

האד היה מוכן לתת לאשלי את כל כולו, את כל מה שיש לו, את כל מה שביכולתו לתת. את חתונת חלומותיה, כל מספר ילדים שהיא תרצה. מה קשה כל כך ביכולת להקדיש את עצמך לאישה? זה נראה לו עכשיו לגמרי טבעי.

האד היה רק בן עשרים ושלוש, אבל הרגיש שהוא כבר מוכן להיות בעל, להקים משפחה, לבנות חיים לצד אשלי.

הוא רק היה צריך למצוא דרך לספר על כך לג'יי.

"אז... הערב," אמרה אשלי בזמן שהתיישבה והחלה להתלבש. היא לבשה את החלק התחתון של הביקיני הצהוב שלה וחולצת טריקו לבנה עם הלוגו הכחול־זהוב של אוניברסיטת קליפורניה.

"רגע," אמר האד והתיישב במהירות כזאת שראשו כמעט פגע בתקרה. הוא לבש מכנסי קורדרוי קצרים בצבע כחול כהה וחזהו היה חשוף. כפות רגליו היו מכוסות בחול. כפות רגליו היו תמיד מכוסות בחול. כך הוא ואחיו ואחיותיו גדלו. חול על כפות הרגליים ועל הרצפות ובתוך המכוניות והתיקים ופתחי הניקוז. "תורידי את החולצה. בבקשה," אמר האד ואז רכן ולקח את אחת המצלמות שלו.

אשלי גלגלה עיניים, אבל שניהם ידעו שהיא תעשה את זה.

הוא הוריד לרגע את המצלמה מעיניו והביט בה ישירות. "את יצירת אמנות."

אשלי גלגלה שוב עיניים. "זאת כזאת קלישאה."

האד חייך. "אני יודע, אבל אני נשבע שאף פעם לא אמרתי אותה לשום אישה אחרת ביקום." זה היה נכון.

אשלי הרימה את כפות ידיה ושילבה אותן על חזהּ. היא הרימה את השוליים התחתונים של חולצתה ומשכה אותה מעל ראשה, ושערה הארוך והבהיר צנח על גבה וסביב כתפיה. בזמן שעשתה את כל זה, האד לחץ על כפתור הצילום ולכד את דמותה בכל אחד משלבי ההתפשטות.

היא ידעה שהיא תיראה יפהפייה מבעד לעדשת המצלמה שלו. בזמן שהוא צילם היא הלכה ונעשתה נינוחה יותר ויותר, והתענגה על המחשבה שהוא עוקב אחרי מעשיה. אשלי האטה את תנועת ידיה ואז שלחה אותן אל החלק התחתון של הביקיני ופרמה את הקשרים של הרצועות שמחזיקות אותו. ובשלוש נקישות זריזות של המצלמה, בגד הים נעלם.

האד נעצר למשך שנייה בלתי מורגשת מפני שהיה המום מנכונותה, מהיוזמה שנקטה, מכך שנחשפה לעיני המצלמה שלו אפילו יותר מכפי שביקש. ואז הוא המשיך. הוא צילם אותה שוב ושוב ושוב. היא התיישבה על המיטה ושיכלה את הרגליים. והוא התקרב אליה עוד ועוד ובידו המצלמה.

"תמשיך לצלם," היא אמרה. "תצלם עד הסוף." ואז היא משכה מטה את מכנסיו הקצרים, נתנה להם לצנוח על הרצפה וכיסתה אותו בפיה. והוא המשיך לצלם אותה עד הסוף, כשהיא הרימה אליו את מבטה ואמרה, "התמונות האלה הן רק בשבילך. אתה חייב לפתח אותן בעצמך, בסדר? אבל עכשיו הן יהיו אצלך לנצח. כי אני אוהבת אותך."

"בסדר," אמר האד, שעדיין התבונן בה המום כולו. היא הייתה כל כך הרבה דברים מדהימים בבת אחת, בוטחת מספיק כדי להיות במצב פגיע כל כך. נדיבה אבל בשליטה. הוא תמיד הרגיש כל כך רגוע בחברתה, גם כשהסעירה אותו.

אשלי קמה. היא קשרה שוב את החלק התחתון של הביקיני על גופה ולבשה את החולצה בביטחון. "אז כמו שאמרתי, בקשר למסיבה הערב..." אשלי הסתכלה על האד בניסיון לבחון את תגובתו. "אני חושבת שעדיף שלא אבוא."

"חשבתי שהחלטנו..." פתח האד ואמר, אבל אשלי קטעה אותו.

"למשפחה שלך יש מספיק צרות עכשיו." היא החלה להחליק את כפות רגליה לתוך הסנדלים. "אתה לא חושב?"

"את מתכוונת לנינה?" אמר האד, וליווה את אשלי לדלת. "נינה תהיה בסדר. את חושבת שזה הדבר הכי קשה שנינה עברה בחיים?"

"זה עוד יותר מחזק את מה שאני אומרת," אמרה אשלי בזמן שיצאה מהקרוואן וסנדליה נגעו בחול בעוד השמש מכה על עיניה. האד התקדם צעד אחד מאחוריה. "אני לא רוצה שום סצנה. המשפחה שלך..."

"מושכת הרבה תשומת לב?" נידב האד את המשך המשפט.

"בדיוק. ואני לא רוצה להוסיף עוד על הבעיות של נינה."

ההתחשבות הזאת באחותו, אף על פי שהיא פגשה אותה רק פעמים ספורות, הייתה בדיוק מסוג התכונות של אשלי שהקסימו כל כך את האד מלכתחילה.

"אני יודע, אבל... אנחנו חייבים לספר להם," אמר האד ומשך את אשלי לעברו. הוא כרך את זרועותיו סביב כתפיה והניח את ראשה מתחת לראשו. הוא נישק את שערה. היה לה ריח של שמן שיזוף – ריח מלאכותי של קוקוס ובננות. "אנחנו חייבים לספר לג'יי," הוא הבהיר.

"אני יודעת," אמרה אשלי. היא השעינה את ראשה על החזה של האד. "אני רק לא רוצה להיות בחורה מהסוג הזה."

"איזה סוג?"

"הכלבה, אתה מבין? זאת שמפרידה בין אחים."

"הֵיי," אמר האד. "את לא אשמה שהתאהבתי בך. האשמה היא שלי. וזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים."

הגורל לפעמים מכשיל אותנו. זאת המסקנה שהאד הגיע אליה. כך הוא הבין דברים רבים שקרו בחייו. הגורם שמוליך אותו בחיים – זה שמוליך את כולנו – לעבר עתיד מסוים... לא ייתכן שהגורם הזה חף מטעויות.

לפעמים האח הלא־נכון פוגש את הבחורה ראשון. זה לא חייב להיות מסובך יותר מזה. האד ואשלי... הם פשוט תיקנו את הגורל.

"אפילו לא הגיוני שהייתי עם ג'יי," אמרה אשלי והתנתקה ממנו פרט לכפות ידיה, שעדיין נשארו משולבות בשלו.

"זה מה שחשבתי בפעם הראשונה שראיתי אותך," אמר האד. "חשבתי, הבחורה הזאת לא מתאימה לג'יי."

"חשבת שאני מתאימה לך?"

האד נענע בראשו. "לא, את הרבה יותר מדי טובה בשבילי."

"טוב, לפחות אתה מכיר בזה."

אשלי התרחקה עכשיו עוד יותר, נעצה את עקביה בחול ונתנה לאחיזה של האד להיות הדבר היחיד שימנע ממנה ליפול. האד נתן לה להיתלות בו לרגע, ואז משך אותה בחזרה אליו.

"את צריכה לבוא למסיבה," הוא אמר. "ואנחנו נספר לג'יי, והכול יהיה בסדר."

הייתה בין שניהם הסכמה שבשתיקה שהדבר שאותו "יספרו לג'יי" יהיה שקר. חצי אמת.

הם יספרו לג'יי שהם יחד. הם לא יספרו לו שהם התחילו לשכב ערב אחד חצי שנה קודם לכן, כשהם נתקלו זה בזה בטיילת וֶניס. כשאשלי וג'יי עדיין היו זוג.

אשלי לבשה אז ז'קט ג'ינס מעל שמלה כתומה בהירה שהתנפנפה ברוח. האד לבש מכנסיים קצרים לבנים וחולצת כפתורים כחולה עם שרוולים קצרים, וכפות רגליו היו נתונות בזוג מוקסינים ישנים.

כל אחד מהם יצא לשתות עם חברים, ולפתע הם ראו זה את זה מחוץ לחנות לתיירים שמוכרת גופיות עם הדפסים של משפטים נדושים ומשקפי שמש זולים.

הם נעצרו כדי להגיד שלום ואמרו לחברים שלהם שיצטרפו אליהם בעוד רגע. אבל "הרגע" איכשהו התארך והתארך, עד שהם הבינו שהם כבר לא יצטרפו הערב לחבריהם.

הם המשיכו לדבר עד שהתחילו ללכת לאט בשדרה ונכנסו לחנויות ולברים. האד מדד כובע קאובוי מקש ואשלי צחקה. אשלי לקחה בשובבות לאסו של וונדר וומן והעמידה פנים שהיא מסחררת אותו באוויר. האד ראה, על פי האופן שבו אשלי חייכה אליו, שהערב הזה נעשה משמעותי הרבה יותר מכפי ששניהם התכוונו.

כעבור שעות, אחרי הרבה יותר מדי משקאות, הם נדחסו אל אחד מתאי השירותים בבר שנקרא מאד דוֹגס. אשלי לחשה לתוך האוזן של האד, "תמיד רציתי אותך. תמיד רציתי אותך במקומו." היא תמיד רצתה אותו במקומו.

שנייה אחת אחרי שאמרה את זה, האד נישק אותה ותפס ברגליים שלה, כרך אותן סביב מותניו והשעין אותה על הקיר. היה לה ריח של פרח שהוא לא ידע לנקוב בשמו. שערה היה עדין ורך בין אצבעותיו. הוא אף פעם לא נהנה כל כך מקִרבה של אישה כמו שנהנה באותו ערב.

כשהכול נגמר אפפה את שניהם מין תשישות מופלאה וקלילה, עד שכובד האשמה התמקם עמוק בתוכם כמשקולת.

האד תמיד החשיב את עצמו לבחור טוב. ובכל זאת... לשכב עם החברה של אחיך זה לא בדיוק משהו שאנשים טובים עושים.

בהחלט לא יותר מפעם אחת.

אבל אחרי הערב ההוא היה עוד אחד. ואז ארוחה במסעדה במרחק ארבע ערים לאורך החוף. ואז כמה דיונים על הדרך שבה אשלי צריכה להיפרד מג'יי.

ואז היא עשתה את זה.

לפני חמישה חודשים אשלי הופיעה בקרוואן של האד בשעה אחת־עשרה בלילה ואמרה, "נפרדתי ממנו. ואני חושבת שאתה צריך לדעת שאני אוהבת אותך."

האד הכניס אותה פנימה, אחז את פניה בין כפות ידיו ואמר, "גם אני אוהב אותך. אני אוהב אותך מאז... אני לא יודע. הרבה לפני שהייתי אמור לאהוב אותך."

ועכשיו הם רק ניסו להרוויח זמן, למצוא את הרגע המושלם לספר בו לג'יי את החצי אמת. חצי אמת בין חצי אחים, אם כי ג'יי והאד אף פעם לא ראו בעצמם רק חצי אחים.

"בואי למסיבה," הוא אמר לאשלי. "אני כבר מוכן לספר לכולם."

"אני לא יודעת," אמרה אשלי ואז הרכיבה את משקפי השמש הלבנים שלה ושלפה את מפתחות המכונית. "נראה."