זרים בשלג

מוֹדָה אֲנִי מוֹדָה אֲנִי עַל תִּקְוָה שְׁנִיָּה לִפְנֵי הַיֵּאוּשׁ, עַל עוֹצְמָה שֶׁל אָבְדַן הַתְּמִימוּת, עַל הַצְּמִיחָה שֶׁתָּבוֹא בְּקָרוֹב. הִיא תָּבוֹא... עַל הַכְּאֵב שֶׁיָּדַע נֶחָמָה, עַל נִגּוּן עַל חֶלְקֵי נְשָׁמָה, עַל עוֹד שִׁיר, עַל זְרִיחַת הַחַמָּה, מוֹדָה אֲנִי. מוֹדָה אֲנִי עַל לֵב שֶׁיּוֹדֵעַ לִכְאֹב, עַל תְּחוּשׁוֹת, עַל רָצוֹן לֶאֱהֹב, עַל שֹׁנִי מֵעֵדֶר הָרֹב, לִי זֶה טוֹב... עַל רַעֲשֵׁי רְעִידַת אֲדָמָה, עַל חֹשֶׁךְ, עַל שֶׁקֶט דְּמָמָה, עַל יֹבֶשׁ וְחִיפּוּשׂ בַּשְּׁמָמָה, מוֹדָה אֲנִי. עַל עוֹד הֲבָנָה טְהוֹרָה, עַל קִיּוּם, עַל חַיִּים, עַל שִׁגְרָה, עַל לָתֵת בְּלִי צִפִּיָּה לִתְמוּרָה, מוֹדָה אֲנִי.