חבורה של קוסמים 1: חבורה של קוסמים

באפלת חניון הרכבות, בקצה המרוחק של העיירה, הגיחה דמות לא ברורה מתוך מסך הערפל הכבד. הדמות שלחה מבט לאחור ואז מיהרה להתקדם לאורך כמה שורות של מסילות רכבת ריקות.

אם אתם כמוני, סביר להניח שהייתם נרתעים למחשבה על דמות לא מזוהה שמגיחה מתוך הערפל הלילי בחניון רכבות כמעט נטוש, המואר קלושות בפנסי רחוב מרוחקים. אבל במקרה הזה אין לכם מה לדאוג. בסך הכול מדובר בנער צנום בשם קַרְטֶר לוֹק.

אם היה עליכם לחפש סיבה לדאגה באותו הרגע, אז מי שהיה יכול לספק לכם אותה הוא האיש שלא היה רחוק משם — האיש שרדף אחרי קרטר דרך חניון הרכבות ושאג: "קרטר! תחזור הנה! אל תברח ממני, ילד! אני לא הולך לפגוע בך!" זה היה שקר. האיש התכוון בהחלט לפגוע בקרטר.

למרבה המזל, קרטר ידע זאת. אז הוא דחק ברגליו ולפת את התרמיל שלו ואימץ את עיניו כדי לראות בחושך הסמיך איזה מן הקרונות יוצא בשקשוק גלגלים אל מחוץ לתחנה. יללת הצופר החרישה את אוזניו של קרטר והוא כשל וחצה את המסילה.

כמה שורות משם עלה באוזניו קרקוש מתכתי מוכר. שורת קרונות חלודים, אך צבעוניים, חלפה בשקשוק גלגלים, כשהם צוברים תאוצה ומסלקים את הערפילים. עכשיו ראה קרטר בבהירות. הוא זינק מעל הפסים ורץ במהירות כדי להישאר בקצב של הרכבת הנוסעת. מירכתי חניון הרכבות המשיכו עוד ועוד קרונות להגיע. אדום, כחול, ירוק, צהוב, סגול, ארגמני, שחור, כתום ועוד ארגמני.

הרכבת הססגונית הזכירה לקרטר את טריק הקסמים הראשון שראה בחיים: כף יד עדינה מתקרבת לפרצופו ושולפת מאוזנו מטפחת משי אדומה, שהיתה קשורה למטפחת משי צהובה, שהיתה קשורה למטפחת כחולה, שהיתה קשורה לירוקה וכן הלאה, עוד ועוד. היה זה אחד מהזיכרונות הבודדים שנשארו לקרטר מאביו.

באופן אינסטינקטיבי נגע קרטר בתרמיל שלו, כאילו ניסה לוודא שקופסת העץ הקטנה עדיין נמצאת בפנים. היא היתה שם. קרטר רץ לאורך הרכבת, בוחן בקפידה כל קרון שעבר כדי למצוא מקום לעלות. מאחוריו נשמעו צעדי ריצה בחצץ. ואז הרעים מן החושך קול צרוד ואכזר: "קרטר! שלא תעז לקפוץ על הרכבת הזאת!" קולות השקשוק והקרקוש לא גברו על קולו של האיש, שנשמע עתה קרוב יותר מקודם — כמעט מאחוריו ממש. "יש לי עיניים ואוזניים בכל מקום מכאן ועד טימבוקטו! בחיים לא תצליח להימלט! אתה שומע אותי? בחיים!"

קרטר ניסה לא לחשוב מה יקרה אם האיש יתפוס אותו. במקום זאת ניסה למקד את תשומת לבו בקטר. אור הבזיק מהגלגלים הכבדים שמתחת בעת שהתגלגלו על פני הפסים. הבעיה עם רכבות היא שהן עשויות ממתכת ושכל קרון שוקל לפחות טונה, אם לא יותר. ברגע שהם זזים, הם נעים במהירות. אם קרטר יתקרב יותר מדי — אם הוא ימעד — הכול ייגמר.

קרון רכבת צהוב מבריק חלף עתה על פניו. הצבע הצהוב הזכיר לקרטר ציפור שראה פעם כלואה בכלוב בחלון הראווה של חנות לחיות מחמד. האם ציפורים לא אמורות להתעופף בחופשיות? קרטר ראה בכך סימן שזה הקרון שעליו הוא צריך לעלות, הקרון שייקח אותו הרחק מכאן. הסולם היה כמעט בהישג ידו.

לקפוץ ולעלות על רכבת נוסעת עלול להיות קשה ואפילו מפחיד בשביל חלק מהאנשים — אבל קרטר עשה זאת כל כך הרבה פעמים, עד שזה נעשה לו טבעי כמו לשלוף מטבע מאחורי אוזנו של מישהו או לערבב חפיסת קלפים ביד אחת בלבד.

לרוע המזל, גם לאיש שרדף אחרי קרטר זה היה קל ופשוט. בשנייה שקרטר עמד לתפוס בסולם, תפס האיש בתרמיל של קרטר ומשך אותו לקרקע.

"לא!" צעק קרטר.

שניהם נפלו על החצץ והתגלגלו לצד הגלגלים של הקרון הצהוב שקירקש על פני המסילה הרעועה, באמפ־באמפ, באמפ־באמפ־באמפ, באמפ־באמפ, באמפ־באמפ־באמפ, מחזיר כהד את פעימות לבו המבוהלות של קרטר. הוא לא רצה לחשוב מה יקרה אם הרכבת תסתלק משם בלעדיו.

ולכן קרטר לא הפסיק לזוז. הוא פיתל את גופו עד שהגלגולים על החצץ נהפכו לסלטה. כשזרק את עצמו קדימה, על החיים ועל המוות, משך קרטר את התרמיל שלו מאחיזתו של האיש, נעץ את כפות רגליו בחצץ הלא יציב וזינק קדימה אל הקרון האחרון של הרכבת. שם מאחור, בסמוך לדלת הפתוחה, היה תלוי סולם. כפות ידיו הזריזות של קרטר הצליחו לתפוס בשלב האחרון של הסולם וללפות אותו בחוזקה. הוא משך את עצמו מעלה, הניח את כפות רגליו על הסולם ונצמד לירכתי הרכבת שדהרה עכשיו קדימה.

לאחר שהסדיר את נשימתו, טיפס עד למעלה והתיישב על גג הקרון. הרוח הצליפה בשערו. צופר הרכבת יילל שוב מקדימה.

קרטר הביט לאחור וראה את האיש כורע על ברכיו לצד פסי הרכבת, זרועותיו מונפות בזעם והוא צורח אל תוך הלילה. עד מהרה הוא התכווץ לגודל של נקודה ולבסוף נעלם באפלה. קרטר נופף לשלום. לעיירה. לגברת זָלֶבְסְקִי. ואל האיש שרדף אחריו — אם כי אם היה אפשר לנופף ולהעיף אותו לכל הרוחות, קרטר היה ללא ספק בוחר באפשרות הזאת.

השמש החלה לעלות והשמים קיבלו גוון כחול יפהפה. לאחר זמן־מה הרגיעו השקשוקים וקרקושי המתכת הקולניים והמוכרים את לבו הדוהר של קרטר והוא פער את הלסת בפיהוק גדול. אז הוא ירד לתוך הקרון. בפנים היו מסודרות מאות קופסאות בערימות על משטחי השינוע. הוא צנח על הרצפה לצד אחת הערימות האלה, הניח את התרמיל מתחת לראשו כמו כרית ושקע בשינה. בשנתו חלם על תקווה וגורל ומזל והרפתקה, וגם קצת על האפשרות של מעשי קסמים.