חבורה של קוסמים 2

אחת

לא תמיד חיה ליילה ורנון במִינֵרַל וֵלְס. האמת שגם לא תמיד קראו לה ליילה ורנון. כאשר היא התגוררה בבית היתומים של הנזירה מרגרט, שם המשפחה שלה היה אלמונית.

אלמונית לא היה שם שהיא קיבלה ממשפחתה — אלמונית היה שמה של ליילה כי אף אחד לא ידע מי המשפחה שלה. כשהנזירה מרגרט מצאה את ליילה על מדרגות בית היתומים, רק שמה הפרטי ותאריך הלידה שלה היו מצוינים בפתק שהיה בתוך הסלסילה שבה שכבה. ליילה מעולם לא נתנה לזה לדכא את רוחה. למען האמת היא התאמצה לשמור על גישה חיובית יותר מכל שאר הילדות, גם כאשר הן התייחסו אליה כאילו היא שווה פחות מהן.

ולכן כשבאחר צהריים אחד גררו כמה ילדות מבית היתומים של הנזירה מרגרט את ליילה אלמונית לאורך המסדרון למשרדה של הנזירה מרגרט, ליילה צחקה בקולי קולות. "חה־חה־חה!" היא צעקה כשהן צבטו בזרועותיה. "זה מדגדג!"

מה שהילדות המרושעות עשו לה לא באמת דיגדג את ליילה, אבל היא קיוותה שאיזה מבוגר ישמע את הצעקות שלה ויתערב. היא לא היתה צריכה להיות מגדת עתידות כדי להבין מה הילדות זוממות, מאחר שלפחות פעם בשבוע הן נהגו לכלוא אותה בארון הכי חשוך בבית היתומים. הכול משום שהגבוהה שבחבורה החליטה בשלב כלשהו שלא מוצא חן בעיניה שליילה עליזה ומחייכת כל הזמן.

הילדה הגבוהה רצתה שליילה תהיה אומללה כמוה. ולכן היא וחברותיה עשו כל מאמץ לְענות את ליילה בכל הזדמנות. ליילה נלחמה בשיניים ובציפורניים כדי לא להראות להן עד כמה הן פוגעות בה, בייחוד לא באחר הצהריים המסוים הזה, שבו חבורה של קוסמים אמיתיים מהעיירה מִינֵרַל וֵלְס עמדה להופיע לפני הילדים. ליילה חיכתה למופע הזה כבר שבועות ארוכים.

"בחייכן, בנות!" אמרה ליילה וכפתה על עצמה לחייך. "בואו נלך כולנו לחדר הבידור. כולם בטח מחכים לנו. אולי אפילו יהיו עוגיות!"

התגובה היחידה שזכתה לה היתה הד מעוות למילותיה שלה. "אולי אפילו יהיו עוגיות," גיחכה הילדה הגבוהה. שאר הילדות התפקעו מצחוק ברשעות.

בעוד הכנופיה גוררת אותה לחדרה של הנזירה מרגרט, נעצה ליילה את עקביה בלינוליאום שכיסה את הרצפה. אבל כל הבנות יחד היו חזקות מדי. סוליות נעליה הותירו פסים שחורים על הרצפה. הילדה הגבוהה פתחה את דלת המשרד בתנופה, ושאר הבנות משכו את ליילה בכוח על פני החדר לכיוון הארון המוכר. הן דחפו אותה לתוכו וטרקו את הדלת, מותירות את ליילה בחשיכה גמורה. ליילה שמעה את הדלת ננעלת מן העבר השני.

"טוב, בדיחה מצחיקה. עכשיו תנו לי לצאת," התחננה ליילה והלמה בדלת. "אתן לא רוצות לראות את הקוסמים?"

"בטח שכן," נשמע קולה של אחת הבנות מבעד לדלת העץ העבה. "לשם אנחנו הולכות ברגע זה."

"בואי תצטרפי אלינו... אם את יכולה!" הוסיפה ילדה אחרת. פרצי הצחוק הצטלצלו כמו קרקורי העורבים שנשמעו לעתים תכופות בגן המשחקים שבחוץ. צליל צעדיהן הלך ונמוג כשהתרחקו משם בריצה.

ליילה ידעה מה יקרה כשתנסה לפתוח את דלת הארון, אבל — אופטימית כהרגלה — ניסתה בכל זאת.

הדלת היתה נעולה. והיא נותרה לבדה. שוב.

ליילה סובבה את ראשה לכל הכיוונים, אבל האפלה היתה כל כך מוחלטת עד שעיניה לא קלטו שום תנועה. לבה הלם בפראות כפי שעשה תמיד כשכנופיית הבנות דחפה אותה לפה. הריח החריף של קירות העץ הטחובים עיקצץ בנחיריה.

על פי ניסיון העבר, תחלוף שעה או יותר לפני שמבוגר ימצא את ליילה המשתוחחת בפינת הארון. ובכל פעם שאכן מצאו אותה, היו נוזפים בה כאילו היא זו שנעלה את עצמה בארון של המנהלת.

כדי להירגע דמיינה ליילה את עצמה כנערה יפהפייה שמשתתפת במופע הקסמים שנערך בקומה התחתונה: נעולה בכוונה בתוך תיבה על הבמה, ואז, לתדהמת הקהל, נעלמת ברעש וצלצולים מבלי להותיר אחריה כל זכר!

גופה התכווץ בתסכול. מופע הקסמים היה הדבר היחיד שציפתה לו לאחרונה. היא רצתה לראות יונים לבנות מתעופפות ממקטורניהם השחורים של הקוסמים, זרי פרחים צצים משום מקום, קלפים מרחפים אל מחוץ לחפיסות שלהם...

ליילה החליטה שהיא לא תיתן לילדות האלו לקלקל לה את זה. לראשונה היא תעמוד על שלה, תתמרד נגדן על באמת. אבל לפני שתעשה זאת, היה עליה למצוא דרך להיחלץ מהארון.

ליילה גיששה בחשיכה ונעצה את אצבעה בתוך חור המנעול. אולי יש דרך לפתוח אותו מבפנים. היא מעולם עוד לא פרצה מנעול, אבל היא קראה על גיבורים שעושים את זה בסיפורים. ראשית, היא תזדקק לכלים. היא שלפה את סיכת השיער שלה ותחבה אותה לחור המנעול. היא סובבה אותה קדימה ואחורה. בתוך המנעול נתקלה הסיכה בזיזים. היא שמעה אותם מקרקשים. אבל בלי סיכה נוספת היא לא תצליח לתפוס אותם ולסובב את מנגנון הנעילה.

לא היתה לה סיכת שיער נוספת. אבל היא היתה נעולה בתוך ארון במשרד של הנזירה מרגרט. היא סרקה את רצפת הארון באצבעותיה והלב שלה החסיר פעימה כשנתקלה במהדק נייר יחיד. המזל עמד לצִדה!

היא פרשה את מהדק הנייר, נעצה את קצהו בתוך חור המנעול וסובבה אותו לפה ולשם, תוך שהיא מפעילה לחץ על הלשונית כדי לראות עד כמה היא תיכנע. הזיזים קירקשו בתוך השקעים שלהם אבל החליקו כל הזמן.

תשואות חנוקות נשמעו מהקומה התחתונה. המופע התחיל.

"לא, לא, לא!" לחשה ליילה לעצמה. בעיני רוחה ראתה את חבורת הקוסמים עומדת על הבמה, גלימות משי שחורות לכתפיהם, והם שולפים ארנבים ממגבעות צילינדר, הופכים גולות לפנינים ומרחיפים כיסאות באוויר. היא בנתה על כמה זיכרונות קסומים כאלה שיעזרו לה לעבור את החודשים הבאים עם חיוך על הפנים.

ככל שנחפזה יותר, כך התקשתה להשתלט על הזיזים ועל לשונית המנעול. הדקות חלפו, עד שהיה נדמה לה שלעולם לא תצליח לצאת. היא חששה שהמופע ייגמר לפני שתיחלץ מהארון. ליילה כבר עמדה לזרוק את כלי הפריצה בתסכול כשחשה פתאום בנקישה ברורה ומובחנת והדלת נפתחה בתנופה. היא רקעה ברגליה בהתרגשות בריקוד ניצחון.

כשהגיעה לראש גרם המדרגות שמעה קול מרעים מלמטה: "ועכשיו, לקטע הסיום שלנו..." קול מחיאות הכפיים הלך וגבר בזמן שליילה מיהרה למטה ונעצרה בחצי הדרך. בחדר הבידור סודרו כמה שורות של כיסאות מסביב לבימה מוגבהת, שעליה ישב איש מוזר למראה בחליפה שחורה ולראשו מגבעת צילינדר גבוהה. מכתפיו השתלשלה גלימה שחורה, וכאשר הניע את זרועותיו, קרצה אליה בטנת משי אדומה. שערו של האיש היה לבן כשלג, עשוי תלתלים־תלתלים, ועל שפתו העליונה גיחך אליה שפם שחור ישר. ליילה צנחה על אחת המדרגות וצפתה באיש בעל השיער הלבן המתולתל מבעד לעמודיו הרופפים של מעקה העץ.

אתם בוודאי כבר יודעים מיהו האיש בעל התלתלים הלבנים... אבל ליילה לא ידעה. זה היה הרגע שבו ראתה את מר ורנון לראשונה, ונשימתה נעתקה. זוכרים מה קרה כשקרטר פגש את מר ורנון בפעם הראשונה? זה היה בערב שבו קרטר הגיע למִינֵרַל וֵלְס. הוא ירד מהרכבת וניסה להיטמע בהמונים בקרקס של בּוֹסוֹ. זריזות הידיים של מר ורנון — שסיחרר שני מטבעות שוב ושוב בין מפרקי אצבעותיו — הדהימה את קרטר.

ועכשיו, כשליילה ראתה את שני עוזריו של האיש קושרים אותו חזק לכיסא מתכת, היא חשה משהו אפילו עוד יותר עמוק ממה שקרטר הרגיש. היא היתה משוכנעת שהצליחה להימלט מתוך הארון שבקומה השנייה כדי שהגורל יאפשר לה לצפות באיש הזה.

פניהם של העוזרים היו מכוסות באריג שחור דק וגמיש. בתחילה הם אזקו את קרסוליו של האיש לרגלי הכיסא. אחר כך הם כרכו שרשרת מתכת ארוכה סביב פלג גופו העליון וסביב גב הכיסא, כך שזרועותיו היו מרותקות לצדי גופו. נשימתם של הצופים היתומים נעתקה כשהעוזרים חיברו לקצות השרשרת מנעול כבד, שנותר תלוי באמצע החזה שלו. כאשר הם כיסו את ראשו של האיש בשקית בד אטומה, כמה מהילדים צעקו מרוב פחד.

הנזירה מרגרט קמה על רגליה ונופפה בידיה. "מר ורנון הוא מקצוען!" היא אמרה. "אין מקום לבהלה!"

קולו של האיש נשמע מתחת לכיסוי הראש. "יש מקום לבהלה," תיקן אותה. "כי אם לא אצליח לשחרר את עצמי עד תום הדקה הזאת ממש, ייגמר לי החמצן." הנזירה מרגרט נראתה נבוכה בזמן שהתיישבה בחזרה במקומה, כאילו היא חושבת לעצמה שעשתה טעות בכך שהזמינה את האיש הזה, שעלול למצוא את מותו לנגד עיניהם של בני חסותה.

ליילה נצמדה לעמודי המעקה והציצה מבעדם כאילו היו סורגים של כלוב. שני העוזרים החזיקו סדין גדול לבן אל מול הקהל ואז הניחו לו לצנוח ולעטוף את גופו של מר ורנון. הסדין כיסה אותו מכף רגל ועד ראש. אחד העוזרים שלף שעון חול גדול ואז הניח אותו על הרצפה כדי שכולם יוכלו לראות את החול שהולך ואוזל, שנייה אחר שנייה אחר שנייה.

ליילה עצרה את נשימתה. הדמות מתחת לסדין זעה והתפתלה. קרקושי השלשלאות המהודקות זו לזו הצטלצלו ברחבי החדר. היא לא יכלה שלא לחשוב על עצמה לכודה בארון שבקומה השנייה רק כמה דקות קודם לכן.

כאשר גרגירי החול האחרונים זלגו לתחתיתו של שעון החול, קראו הילדים במקהלה: "חמש! ארבע! שלוש! שתיים! אחת!" הדמות שמתחת לסדין הפסיקה לזוז. השניות חלפו. הקהל קם על רגליו, חבורות־חבורות, בפיות פעורים, וכולם תהו אם זה חלק מהקסם.

ליילה צעקה: "תורידו ממנו את הכיסוי! שמישהו יעזור לו!"

שני העוזרים המבוהלים מיהרו בחזרה לבמה. הם הרימו את הסדין, החזיקו אותו מול האיש שעל הכיסא והציצו בחשש מאחוריו. אחר כך הסתובבו אל הקהל והנידו בראשיהם העטויים במסכות, כאילו אמרו, איחרנו את המועד! היתומים הזדעזעו, חלקם גם צרחו, בזמן שהעוזרים שמטו את הסדין לרצפה.

הכיסא שעליו ישב מר ורנון היה ריק!

החדר רעש וגעש בקריאות הפתעה עד שאחד העוזרים פנה אל הקהל והסיר את המסכה שלו. ברגע שהתלתלים הלבנים הצחורים פרצו החוצה, ליילה הבינה שהם עבדו על כולם. הקוסם כן הצליח להיחלץ — ובדרך הכי לא צפויה בעולם. הצופים הריעו כאילו מישהו הודיע להם שלכל הילדים, עד האחרון שבהם, נמצאה משפחה מאמצת באותו יום ממש.

האיש בעל השיער הלבן המתולתל ניגש אל קדמת הבמה, חייך חיוך גדול ואז קד קידה עמוקה. ליילה היתה כל כך המומה עד שכמעט החליקה במורד המדרגות. אבל במקום זאת היא קמה על רגליה ומחאה כפיים חזק יותר ובמשך זמן ממושך יותר מכל אחד אחר.

כאשר התשואות דעכו נדחפה ליילה בין הילדים, כשהיא ממרפקת את הילדה הגבוהה ואת כנופיית הבריוניות שלה ומעיפה אותן הצדה, כדי להתקרב לאיש. "איך עשית את זה, מר ורנון?"

עיניו אורו כשראה את פניה. הוא שתק, כאילו הוא נמצא בעולמות אחרים, ואז השיב חרש, "אני בטוח שאת יודעת בדיוק למה אני לא יכול לענות לך על זה."

ליילה שקעה במחשבה עמוקה. "כי קוסם אף פעם לא מגלה את הסודות שלו?"

האיש הצטחק. הוא נקש קלות על מצחה. "יש לך כוחות טלפתיים, מה?"

"לא עד כמה שידוע לי," השיבה ליילה ושיפשפה את הנקודה שבה הוא נגע במצחה. היא הרגישה איך היתומים האחרים נדחפים מאחוריה. היא התאמצה לסלק אותם ממחשבותיה. "באמת היית בסכנה?"

"הו, אני תמיד נמצא בסכנה," אמר בקריצה.

ליילה צחקה. "אני רוצה ללמוד להיחלץ כמוך."

"אני מבין." הוא צימצם את עיניו. "ובכן, זה מצריך שנים של אימונים. זה משהו שתהיי מוכנה לעשות?"

"הו כן! אני אתאמן כל דקה בכל יום כדי להיות כמוך!"

"ובכן, התלהבות כמעט אף פעם אינה דבר רע," הוא אמר, חוכך בדעתו. "מה שמך, יקירתי?"

"ליילה," היא השיבה חרישית.

"ליילה," חזר אחריה כהד. "איזה שם יפה! וכמה זמן את גרה כאן עם הנזירה מרגרט?"

"כל חיי."

הוא שתק לרגע. "הייתי רוצה לבוא לפגוש אותך שוב, ליילה. זה יהיה בסדר מצדך?"

פניה של ליילה האדימו. "זה יהיה יותר מבסדר!" קראה בקול רם. "אולי תוכל ללמד אותי איזה טריק או שניים?"

"אולי..." הוא חייך שוב, וזוויות עיניו התמלאו קמטוטי שעשוע. הוא שילב את אצבעות שתי כפות ידיו, וכשפתח אותן ראתה ליילה שביניהן מונח חבל לבן רך. הוא הרפה מקצה אחד ושילשל את החבל באטיות לתוך כף ידה הפתוחה. "זה בשבילך. נראה מה תצליחי לעשות בזה. היורשה לי להציע לך ללמוד סוגים שונים של קשרים? הם יכולים להיות מועילים במצבים רבים."

פניה של ליילה נעשו עוד יותר אדומות. היא רצתה לחבק אותו חזק ולהגיד לו תודה, אבל לא רצתה שהוא יחשוב שהיא מוזרה.

באותו הרגע נדחפו שאר היתומים קדימה כדי לבקש ממר ורנון חתימות ודחקו את ליילה הצדה. לא היה לה אכפת. הוא יבוא שוב לבקר אותה. הוא ילמד אותה איזה קסם. אולי.

היא תהיה מוכנה. יהיו לה כל כך הרבה קשרים להראות לו בתמורה.

מאוחר יותר, בחדר השינה שחלקה עם עוד חמש יתומות, שלפה ליילה קופסת מתכת קטנה ממקום מסתור מאחורי לבנה בקיר שליד המיטה שלה. היא פתחה את המכסה ובפנים התגלו כמה מפתחות מתנוצצים.

אחד המפתחות היה יקר ללבה. אתם מבינים, כשמישהו השאיר את ליילה התינוקת על סף בית היתומים של הנזירה מרגרט, היא היתה עטופה בשמיכה ולצווארה היה קשור חוט שממנו השתלשל מפתח כמו תליון. ליילה כמובן לא זכרה דבר מכל זה; היא הכירה את הסיפור רק משום שהנזירה מרגרט סיפרה לה אותו. זה היה המפתח הראשון שגרם לליילה לחפש מפתחות רזרביים, או כאלה שהיה נדמה שאבדו. היא קיוותה שיום אחד יהיה לה אוסף מעניין בכל הצורות והגדלים.

היא הביטה במפתחות והירהרה במופע הקסמים ובאופן שבו מר ורנון הצליח להיחלץ מהשלשלאות הבלתי־אפשריות ההן. לראשונה בחייה הרגישה כאילו משהו שהיה נעול בתוכה נפתח, ולאוויר העולם השתחררה משאלה: להיחלץ מהמצב שבו היא נמצאת.

כשהאיש בעל התלתלים הלבנים חזר באותו השבוע יחד עם הבעל שלו והציע לאמץ אותה, המשאלה הזאת התגשמה — כמו קסם.