חביבה: רשומון של חיים מופלאים

1.

ספקות המחברת

את, שנולדת בתחילת המאה הקודמת, עוד לפני שנולדו הורי–הוריי, במרכז החופים הצפוניים של אפריקה, היכן שגם משפחתי התקיימה במשך דורות, ובניגוד אליהם חיית ממש, על אף כל מה שידוע על הזמנים והמרחב. את, שלא נדרשת לפטרונים, לבעלים, לילדים שיאשרו את קיומך ברבים ואישרת את עצמך מראש. את, שהעזת לפרוץ חומות שאפילו אני, הצאצאית שמשכה אחריה מבטים מודאגים ונענועי ראש נבוכים, לא העזתי לפרוץ, ולא רק בעניינים שבינו לבינה, או איך שלא קראו לזה לפני מאה שנה, אלא גם בכל דבר אחר שבחרת לעשות ועשית.

מי חי כמוך, את יכולה לתת לי דוגמאות? גם לא אחרי שהתקדמנו (לאן?), ביטלנו את מרבית האיסורים והמגבלות (כמה מהם השאירו בנו עקבות?), השתחררנו מסוגרי הדתות, השבטים והמשפחות (ומה עם כלובי החרדות שבאו במקום?), וברוך השם, הכול אפשרי ובאמת הוקל והוטב לנו מאוד (כן, כן). אני רוצה לנסות להבין אותך, אפילו שהניסיון נדון מראש לכישלון. אם לא אצליח להבין, אפילו מעט, לא אוכל להתמסר ולכתוב את הסיפור שלנו–שלך. מצד שני, אולי כדאי שאוותר מראש על הרצון להבין, ואז אולי מתוך אי–ההבנה ייווצר אי, שיגדל בהדרגה על חשבון תהומות אי–הידיעה.

מצאתי הקלטה קצרה שלך שרה בקול זמיר מסתלסל. מודה שלא הצלחתי לרדת לעומקה של היצירה. באוזניי הבלתי מיומנות היא נשמעה כמו יללה בלתי מובנת ארוכה. את מאוכזבת ממני, חביבה? חשוב לי להיות כנה אתך וגם חשוב לי לא לאכזב אותך כל כך מוקדם. מבטיחה להשתפר בהמשך. אגב, אם היית פה עכשיו, באיזו שפה היינו מדברות? בצרפתית, מן הסתם. האם זו השפה ששימשה אותך ביום–יום עם חברייך ללהקה, עם דודתך לילה, עם מאהבייך? או שהשתמשת בעיקר בדיאלקט היהודי–ערבי? אני נוטה לדמיין את הצרפתית שלך כמו זו של זקנות השבט שלי ־ גמישה, מתבדרת, גרונית, מתנגנת, עמוקה ונועזת, כמוך.

ועכשיו למראה: פנים מעוגלות ורחבות, סנטר מחודד עם גומה במרכז, אף ישר המסתיים בנחיריים משורטטים בעדינות, ועיני איילה גדולות, שצבען ירוק–אפור, מודגשות בכוּחוּל שחור ובגבות תיאטראליות מוגזמות. שפתיים דקות מצוירות, קפוצות, אולי מסתירות שן קדמית עקמומית מילדות. שערך הכהה, הסמיך, עוצב בתסרוקת מודרנית א–לה Belle époque. במושגים של היום, ודאי היית נחשבת אישה ממוצעת, אלמלא העיניים העמוקות שלא מרפות, חודרות ומטרידות כפגיונות.

עם השנים היית לסמל בעל כורחך, ואולי שלא על דעתך. הציבו עמוד שיש קטוע על קברך, ומשעה שהתקבעה צורתו הוא לא ישתנה. רק כתמי הטחב הקטנים המתקבצים עליו ועל המצבה שלך ממשיכים לספר למבקרים סיפור חדש מדי יום. המילים שלי יהיו כתמי הטחב האלה, הן ודאי לא יוכלו לערער את עמוד הטוטם של חביבה מסיכה, אבל אולי יצליחו לסמן עליו כמה צורות רעננות חדשות.

יש הרבה סיפורים עלייך, ויותר מהם ־ פרשנויות. פרצת את גדרות המנֶז' הבטוח, המותר, הראוי, שסביב צירו נעו בצייתנות בנֵי, ובעיקר בנות העדר שלך. למשל, עזבת בטריקת דלת את התיאטרון שלך, אלשהאמה, כשמנהליו לא הסכימו לדרישות השכר שלך, שממילא היו גבוהות לעומת השאר. הקמת את תיאטרון אלהלאל תוך שאת סוחפת אחרייך נגנים ושחקנים, ובהם את מוחמד בורגיבה, כוכב בזכות עצמו, ולימים אחיו של נשיאה המיתולוגי של תוניסיה העצמאית, שהיה מעריץ נלהב, עוד חייל בפלוגת חיילי הלילה שלך. הרפרטואר המוזיקלי שלך היה, איך נאמר, לא מאוד מגוון, ומילות שירייך מעולם לא התיימרו להצטיין בעומק פיוטי: החל מ"פנק אותי על מיטת השינה" ו"אבא לא מרשה לי ללכת לסינמה" ועד "באלדי, יא באלדי סוריה, באלדי, יא באלדי תוניסיה". היית הראשונה שדרשה, וקיבלה, שכר תמלוגים על התקליטים והאלבומים שהקלטת בברלין ובאלג'יר והושמעו בכל תחנות הרדיו החשובות ברחבי צפון אפריקה והמזרח התיכון.

יותר מכול היית שחקנית מחוננת שהכירה בערך עצמה. ידעת שאת יותר מדסדמונה, יותר מאופליה, יותר מהנסיכה אאידה, ויותר מז'ולי של צאלח א–דין. בחרת בתפקידים שהלמו את מהותך האמורפית, הבלתי מגודרת ומוגדרת בעליל: היית רומיאו שנושק בלהט על הבמה לג'ולייט שלו, היית יוסף המוכיח את אחיו הבוגדניים, היית העיט הקטן במחזה של אדמונד רוסטאן, שהציג את גורלו המר, הטרגי, של נפוליאון השני. היית אישה ואיש, נער מאוהב ומנהיג שבוי, שמנווטת את כל אלה בעצמה באומץ ובחוכמת לבה, ממעטת לרַצות ולמרות זאת הכול מבקשים לרַצות אותה. אגב, האם תוכלי לתת לי הכוונה גם בנושא זה? נולדתי תינוקת מרצה, ומאז אני לא מפסיקה עם זה כבר יותר מארבעים שנה.

נוצריות, או יהודיות כמוך, רצוי יתומות, יכלו לגלם בהצלחה לא מבוטלת את מנעמי התקופה האלגנטית, שבה חיית אחרי המלחמה הגדולה. ערב–ערב הגשת את עצמך, חשופה, מבוסמת, מחויכת, פתיינית ומתפייטת, מלאה בעצמך וריקה מחומות הגנה, מול קהל רוטט בציפייה נרגשת, מרביתו גברים, אגב, שמנעו מאחיותיהם, מנשותיהם ומבנותיהם לצפות בהופעות שלך. שרק לא יעלו להן רעיונות לראש. אנסה להתמסר לך, מרגריט המכונה חביבה, כפי שהתמסרת לקהל שלך. זה יהיה לא פשוט, לא רק בגלל החיים שהיו לך, אלא גם בגלל האופן שבו הם הסתיימו, בסתירה גמורה לכל מה שהיית וסימלת.

מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה, מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה, מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ, מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף. יש מי שיגיד שגורלך נחרץ מעצם העובדה שחיית במקום, בזמנים, בין אנשים שלא יכלו לו, לטוֹטם האינפַּחַד המאיים שלך. מכל הגברים שסיכנו את חייך, נרצחת בידי מתנקש קשיש ובודד מהקהילה הישנה והחבוטה שלך. אני תוהה עד כמה הכרת את הרוצח. כולם מציינים את העובדה שהוא היה גם עשיר, תכונה רבת חשיבות לעניין ("ולמה שאישה צעירה ויפה כמוה תרצה בקשר עם גבר כמותו? ההגנה סיימה את דבריה, כבודו"). אותו יהודי זקן, ספק מחזר טורדני ספק מאהב שננטש בקלות דעת, הצית אותך באש, שממשיכה להבעיר אותך מאז בדימיונם של רבים כל כך.

האם אפשר לדמיין את התדהמה, את הפחד המצמית, המשתק? האם אפשר לתאר את הידיעה שאת כלואה בגוף שאין לברוח ממנו, בחדר שאין ממנו מוצא?

מכּתוּבּ.

מכּתוּבּ. ככה יאמרו אלה שהובסו עוד לפני שעמדו על זכותם לחיות. אבל את לא היית כזאת. היית מהלוחמות. ידעת שאת חייבת להילחם. שאת לבד ואין מי שיושיע כשאת בחדרך המוגן שנפרץ זה רק את, האש והרוצח. כמו רוצחים אחרים מסוגו, גם הרוצח שלך עשה ניסיון רפה לרצוח את עצמו. ויש אומרים שהשלטונות גילו כלפיו חסד (היום היו קוראים לזה רצח על רקע כבוד המשפחה), משום שממילא היה פצוע וזקן ועשיר. הוא לא האריך ימים, ונפטר מפצעיו שלושה שבועות אחרייך, אם יש בזה משום נחמה.

האם האש של הרוצח התמזגה עם האש שבך? האם הבערה הגדולה לובתה בכוח קנאותו וזעמו או בכוח רוח הפרצים שנשבה בחדרי הנפש שלך? כל תוניסיה נאספה בפתח בית החולים הממשלתי והמתינה בדריכות לשמוע מה עלה בגורלה של חביבת הלבבות שלה. דודתך לילה לא משה ממיטתך, החזיקה את ידך החבושה, דיברה אלייך ושרה לך כדי להתגבר על צווחות הכאב האיומות שלך.

מה הרגשת ברגעייך האחרונים במיטת בית החולים, מתייסרת ממגע תחבושות בשרך החרוך, המושחר, בשרך החשוף כולו ולא כמטפורה? האם התנחמת בידיעה שבקרוב סבלך יסתיים ותהיי חופשייה להמשיך במסעך במעלות האינפַּחַד לעבר מעלות האינכְּאֵב והאינצַעַר, עד למעלה האחרונה שלפני האינסוֹף האחד?

כעבור כמה שעות השתתקת, אך נשמתך עזבה את גופך המיוסר רק למחרת. כגודל הטרגדיה ־ עומק הקתרזיס. מספרים שהלוויה הייתה הגדולה מכל הלוויות שנראו בבירה, הכינוס ההמוני ביותר שהתקיים נכון לשעה זו בכל ארצות צפון אפריקה. אלפים רבים צעדו אחר ארונך ־ שהוצב בכרכרה פתוחה, רתומה לסוסים מקושטים בנוצות, עם רַכב בחליפה שחורה כמנהג הגויים ־ מפתח בית החולים הממשלתי, לאורך אבניו דה לונדר ועד לבית הקברות היהודי בורג'ל, שם בני הגראנה המיוחסים פינו לכבודך חלקה נאה, אף שהשתייכת לקהילת התוּאנסה. חיילים, שוטרים ופקידים צרפתים בכירים פיקחו על המהומה בדאגה הולכת וגוברת, שמא השרפה שלך תצית בלאומנים קנאות שתבעיר את הקרקע כולה.

מוסלמים קמו ממשכבם הלֵאה בשלהי צום הרמדאן, והצטרפו דומעים ואבלים לאחיהם הנוצרים והיהודים. "וכיצד יש להתייחס לאישה זו, שלא נהגה כפי שמצופה מבת ישראל כשרה?" תהו היהודים המחמירים והלכו לשאול את הרב. "כמו כלי שעורבב בו חלב ובשר ואפשר לתקנו באש, מהיום גם חביבה נוקתה," הרב ענה. חוטאת או צדיקה, מה זה חשוב כשכולם מתאבלים וכואבים, כאילו גם עורם נכווה באש הקנאה והנקמה. מקוננות ביכו את חייך הקצרים, שרטו בציפורניהן את הלחיים, כיסו את ראשן באפר, זעקו בקול את שתיקת כל המאהבים המבוישים שלך, שנפגשו זה עם זה לראשונה השוו את צערם ואת אבלם עלייך. על מדרכות העיר זרמו נהרות של מי ורדים ומי פרפוּם כדי להנעים את דרכך האחרונה. ואת שם, מרחפת, צופה בכל המהומה בדרכך המחויכת, כיודעת את סוד קיומך, כיודעת את סוד גרעין הבריאה, את סוד היופי והחוכמה והעורמה והעוצמה וגילוי הלב וההסתרה, שהאלוהים הטוב הטמין בכל אישה מלידתה.