חבל דק

1

האל פארקר סגר בנחישות על טרפו והרגיש איך לחץ הדם שלו עולה עם כל צעד תקיף שפסע בחול. הוא ידע שהוא מתקרב למטרתו לפי תדירות הטפטוף ונפח הדם שנספג באדמה הכהה, כאבני אודם עמומות שפוזרו על הקרקע העשירה. הוא ללא ספק פצע את הציִד במקום להרוג אותו.

הוא נדרש להביא גופה כדי לקבל את שכרו. אובדן הדם עודד אותו. הוא העיד על הבלתי נמנע, במיוחד באקלים נקמני כזה.

הוא התקדם באיטיות ובשיטתיות. כמעט הגיע הסתיו, אבל הקיץ סירב להרפות, ונאחז באצבעות יוקדות ולחות בערבה הצחיחה. כרגע הוא הרגיש כמו ביצה על מחבת חמה. אם היה עכשיו חורף היה פארקר עוטה ביגוד מיוחד, ולעולם, בשום נסיבות, לא היה רץ בעקבות הטרף. כשרצים במינוס ארבעים וחמש מעלות, הריאות מתחילות לדמם עד שאתה טובע בכדוריות הדם הנפוחות של עצמך.

אבל כשכל כך חם ולח, אפשר למות מהתייבשות באותה מהירות, ומרגישים את זה רק כשכבר מאוחר מדי.

פארקר חבש פנס ראש קרבי חזק שהפך את הלילה ליום, לפחות בנתיב הצר מולו. נראה לו שאין עוד נפש חיה מלבדו בטווח של קילומטרים רבועים רבים. עננים כיסו את השמיים, תפוחים מלחות ומוקפים אוויר דומם. הוא קיווה שהגשם יחכה לו עד שישלים את המשימה.

הוא הסתכל שמאלה, אל הגבול הקנדי הלא־רחוק. למעלה משעה דרומה משם שכנה העיר ויליסטון, בירת הסדיקה ההידראולית פה בדקוטה הצפונית. אבל שדה הפצלים באקן היה עצום כל כך שהאדמה תחת רגליו של פארקר אצרה מאות מיליוני חביות נפט ועשרות מיליארדי מטרים רבועים גז טבעי. ואולי יותר, חשב, כי מי לעזאזל ידע באמת כמה?

פארקר כרע ושקל את הצעד הבא שלו.

הוא השקיף לפנים וחג מאה שמונים מעלות על המצפן, מחשב זמן ומרחק בהסתמך על גודל נתזי הדם. אחר כך נעמד והמשיך הלאה, מגביר מעט את הקצב. הוא נשא מנשא מים עם שקית שתייה גדולה וצינור שהגיע עד הפה שלו. הבגדים שלו היו קלי משקל אך עמידים, ונתפרו מחומר מנדף. ובכל זאת היה לו חם והוא הזיע באחת־עשרה בלילה, וכל שאיפת אוויר הייתה כמו לבלוע פלפל חריף. אימא אדמה תגבר תמיד על בני האדם, ידע, לא משנה כמה ציוד יעמיסו על עצמם.

הוא לא היה בטוח איך הטרף שלו – זאב שכבר הרג שתי פרות מהעדר של המעסיק שלו – הצליח להימלט. היה לו קו ירי נקי אליו ממרחק ארבע מאות מטרים בערך. החיה פשוט ישבה לה שם, דוממת כמו צבי שהריח צרות. קליע הרובה שירה נכנס לפלג הגוף העליון, לא היה לו ספק בזה. הזאב בקושי זז מהדף הפגיעה, כך שהוא היה בטוח שירה בו למוות. אבל כשהגיע למקום הוא לא היה שם, והותיר בעקבותיו את נתיב הדם שעקב אחריו עכשיו.

הוא טיפס על תלולית קטנה בשטח. האזור שבו היה נקרא המישור הגדול, שם קצת מטעה לקרקע הררית יחסית. זאת בעיקר משום ששוליהם ההרריים של הבתרונות הצפוניים שלחו אצבעות עד לכאן, כמו זרזיפי מי נהר שחורצים מפרצים דקים. אבל גבעות עירומות וערבות דשא שטוחות חלשו צד בצד על פני רוב השטח. ערפל לילי התחיל לרדת ונטל ממנו את יכולת הראייה. הוא עיקם פנים, ולמרות ניסיונו רב השנים הרגיש עלייה באדרנלין.

הוא שמע רעם מרוחק, ואז שריקת רכבת, שנשאה כנראה טור קרונות מכלית עמוסים חלקם בנפט וחלקם בגז טבעי, שאחרי שנשאב מהאדמה הועבר למצב נוזלי לצורך תובלה. השריקה נשמעה לו נוגה ומלאת תקווה בו זמנית.

ואז נשמע רעם נוסף. הפעם מלמעלה, מהשמיים. סערה התקרבה במהירות, כמנהגן של סערות באזור. הוא יצטרך להזדרז.

הוא לפת חזק את רובה הווינצ'סטר שלו, מוכן לקרב את הכוונת הלילית לעינו תוך רגע ולשגר – כך קיווה – ירייה קטלנית באמת הפעם. ברגע הבא ראה משהו. בערך חמישה־עשר מטר לשמאלו. צל, כהה מעט מסביבותיו. הוא השפיל מבט לאדמה להאיר לשם, ואז הופתע והתבלבל. עקבות הדם הובילו בבירור ימינה. איך זה יכול להיות? הטרף שלו לא פיתח פתאום יכולת תעופה. אבל אולי הוא שינה כיוון בפתאומיות, דידה בכוחות אחרונים וקרס.

פארקר צעד הלאה, נזהר ממלכודת. כשהגיע למרחק חמישה מטרים מהמקום הוא נעצר, כרע שוב, ולאורו העז של פנס הציד סקר בתשומת לב את השטח הפתוח שלפניו. הוא אפילו הציץ אחורה למקרה שהחיה הניצודה הצליחה לאגף אותו ועכשיו מתגנבת אליו מאחור. פארקר נלחם במלחמת המפרץ הראשונה. הוא ראה איזה דברים פסיכיים יכולים לקרות כשיצורים חיים ניסו להרוג אחד את השני. הוא תהה אם זה מה שקורה כאן.

עדיין בכריעה, הוא התקדם בזחילה למרחק שלושה מטרים מהנקודה. ואז מטר וחצי.

הבטן התכווצה לו. הוא בטח מדמיין. הוא לגם מצינור המים למקרה שהתייבש, אבל הדבר עדיין היה שם. לא חזיון תעתועים. זה היה...

הוא התרומם בזהירות, התקרב את חצי המטר הנותר והסתכל למעלה, מאיר בקרן רבת־עוצמה כל פרט מהזוועה שהתגלתה לעיניו.

זאת הייתה אישה. לפחות כך נראה לו. כן, כשהתכופף ראה את השדיים השופעים. היא הייתה עירומה, ונראה שממש שחטו אותה. אבל אפילו טיפת דם אחת לא הכתימה את הקרקע הנקייה שסביבה.

העור על פניה נחתך מאחור והופשל מטה, עד שנאסף על עצם סנטרה החשופה. הגולגולת נוסרה, וחלקה העליון הוסר והונח לצד ראשה. החלל הפעור בתוכה היה ריק.

איפה לעזאזל המוח שלה?

והחזה שלה. נראה כאילו פתחו אותו ואז תפרו חזרה.

הוא בחן את האדמה הדחוסה סביב הגופה וקימט מצח למראה הסימנים הברורים על הקרקע שם. הם נראו לו מוכרים. אבל מייד שכח מהעקבות וצנח על ברכיו כשהבין פתאום איפה ראה בעבר סימני תפרים דומים על חזה אנושי.

זה נקרא חתך Y. הוא ראה אותו בהמון תוכניות משטרה וסרטים. הגופה המנותחת המוכרת על שולחן הפתולוג. אבל הוא לא היה בחדר מתים. הוא היה באמצע השטח הפתוח ורחב הידיים של דקוטה הצפונית, בלי שום פתולוג או תוכנית משטרה באופק.

מישהו ביצע נתיחה על האישה המסכנה הזאת.

האל פארקר פנה הצידה והקיא בעיקר מיצי קיבה.

הקרקע סביב הגופה כבר לא הייתה כל כך נקייה כשנפתחו ארובות השמיים וגשם עז החל לרדת.