חד צדדי

פרק 1 מייב

התחת שלי נצבט, נתפס וקיבל סטירות במספר שיא של פעמים הלילה. האשמתי בזה את המדים – מכנסי ג'ינס צמודים ומחוך אדום – ואת האלכוהול החופשי. וכמובן את העובדה שהרבה מאוד גברים היו דוחים.

וגם, התחת החמוד והשופע הזה היה שלי, כך שהיה גם את זה.

זה לא אומר שרציתי שאידיוטים שיכורים ימששו אותי בזמן שניסיתי לעשות את העבודה שלי – עבודה ששנאתי בלהט של אלף שמשות בוערות, אבל בכל זאת הרגשתי שאני חייבת לעשות כמיטב יכולתי.

דפקתי על הבר כדי למשוך את תשומת ליבו של האיש שעמד מאחוריו. "היי, אני צריכה שלושה בקבוקי קורונה וודקה עם מיץ דובדבנים."

קלייב התכופף מתחת לבר, לא מהר מספיק לטעמי. הכרתי אותו כבר שנתיים והוא אהב לפטפט יותר מאשר לעבוד, ומכיוון שהוא היה בחור מתוק, לא היה לי אכפת. הלילה היה יוצא דופן. חָסרה לנו מלצרית אחת, מפרק כף היד שלי הרג אותי והלקוחות שלי היו בשיא הכושר.

"איך הולך לך הלילה, אהובה?"

"מלא צביטות, אבל חוץ מזה בסדר. כמו תמיד," עניתי.

זעף כיסה את מצחו הכהה. "צריכה שאצא לשם? לבעוט בתחת של מישהו?"

חייכתי אליו חיוך רך, מהסוג ששמרתי לבחורים הנחמדים ביותר. אלו שדאגו לשמור את הידיים שלהם לעצמם. קלייב החזיר לי חיוך עם שיניים לבנות ועקומות קצת מקדימה. כל כך מקסים, לעזאזל.

"תודה על ההצעה. אני אעדכן אותך לגבי החבטה באחוריים."

חיוכו התרחב, כשהשתמשתי בביטוי מאופק בדומה לבריטים. "את מנגנת מחר, נכון?"

תחבתי תלתל מאחורי האוזן. "כן. יש לך יום חופשי מחר?"

הוא הנהן. "הייתי צריך למכור כליה למרקו כדי שיחליף איתי משמרות, אבל אין סיכוי שאפספס את זה, אהובה. זה שווה כליה."

צחקתי. "מלחיץ קצת. אהיה חייבת לתת הופעה ראויה לכליה, הא?"

הוא רכן קרוב יותר, השעין את המרפקים על הבר וחייך חיוך רחב. "אה הא. אין לי ספק שתעשי את זה."

העפתי מבט מעבר לכתף כדי להסתיר את החום בלחיי. קלייב היה מתוק. לפעמים, תשומת ליבו גרמה ללחיי להאדים, לא משנה כמה נלחמתי בזה.

"אני חושבת שהאנשים מתחילים להיות עצבניים. תוכל להכין את המשקאות האלה?" שאלתי.

"בסדר, יקירתי, אני אכין את ההזמנה שלך מייד." קלייב אהב לחקות את המבטא הדרומי שלי מג'ורג'יה, לא פחות ממני.

בזמן שחיכיתי, מתחתי את מפרק כף ידי וקיללתי את הכאב שהתלקח בידי עם כל סיבוב. הדבר האחרון שרציתי הוא נזק ביד או במפרק כף היד. הייתי צריכה את הידיים האלו.

הסתובבתי לבדוק את השולחנות ואת רחבת הריקודים של הבר - בו ביליתי חמישה לילות בשבוע בהגשת משקאות, תוך צליעה על עקבי פלטפורמה. בשביל בר, הוא היה נחמד. אזור האח"מים היה לעיתים קרובות ביתם של סלבריטאים, קטנים וגדולים כאחד. לעיתים רחוקות עבדתי באזור ההוא – רק כשהיה עמוס במיוחד. לדברי המנהל שלי, קרלוס, לא ניחנתי ב- ‘מראה הנכון' – מה שאומר שהגוף שלי לא היה צנום, כך שלא יכולתי להגיש משקאות לאנשים מפורסמים, שמא קימוריי השופעים יפגעו ברגישותם העדינה.

אבל לצובטים בתחת? ברור.

לא יכולתי להגיד שזה לא הטריד אותי. הלוואי שיכולתי. אבל זה כן. הטיפים באזור האח"מים היו לפעמים באלפים לעבודה של לילה אחד. דעתו של איש אחד על הגוף שלי עצרה אותי מהאפשרות להרוויח כסף בכמויות... ופגעה בי עמוק בפנים.

יד חמימה נגעה בכתפי. "הינה, אהובה."

הסתובבתי חזרה לבר, העמסתי את המשקאות על המגש שלי וחייכתי לקלייב. "תודה, קלייב. אתה בחור טוב."

מבטו ירד מעיניי לשפתיים שלי והתרומם חזרה. "את בחורה מדהימה, מיי. אל תשתני."

השותפה שלי לדירה, הייבן, הייתה בטוחה שקלייב דלוק עליי, אבל לא הסכמתי איתה. נכון, לא הייתי טובה בקריאת סימנים, אבל בשנתיים של עבודה משותפת היו לו הרבה הזדמנויות לעשות משהו בנדון, אם הוא אכן היה מעוניין, אבל הוא לא עשה דבר. שאלתי את עצמי מה אגיד אם הוא כן יעשה. הוא היה חמוד וידע להקסים את דרכו אל מתחת למכנסיים שלי אם רק הייתה ניתנת לו ההזדמנות, אבל ‘מקסים' מעולם לא היה הטיפוס שלי, למרבה צערה של אימי הדרומית.

עצרתי ליד השולחן שלי והגשתי את המשקאות. "יש עוד משהו שאני יכולה להביא לכם?" התחלתי להדגיש את המבטא שלי מייד כשהבנתי שהצפוניים ראו בזה חידוש. קצת שנאתי את עצמי בגלל זה, אבל לא יכולתי להרים את האף ולוותר על הטיפים הגדולים, והמבטא הדרומי שלי בהחלט הזרים את הטיפים אליי.

נער האחווה היפיוף, שמצא דרך לגעת בי בכל פעם שעצרתי ליד השולחן, נעץ את אצבעו בלולאת החגורה של מכנסי הג'ינס שלי. "למה שלא תישארי קצת? איך אמרת שקוראים לך?"

"אני מיי, ואשמח להישאר, אבל ממש עמוס כאן הלילה. אולי יירגע עוד מעט ואוכל לשבת קצת." שמי היה מייב, אבל בעבודה קיצרתי אותו מטעמי בטיחות – לא היה סיכוי בעולם שאני אבלה עם הטיפשים האלה.

"מאיפה את?" הוא שאל, עדיין מחזיק במכנסי הג'ינס שלי.

בסטירה שובבה, העפתי את ידו מהמכנסיים שלי. "אני מג'ורג'יה. היית שם?"

נפנוף ריסים אחד, שניים, חיוך מתקתק. תיגע בי שוב, ואני אחתוך לך את היד.

הוא הרים גבה. או שניסה. הוא היה שיכור מספיק כדי שזה ייראה יותר כמו עווית של הפנים. "רק ב-HOT לנטה. את בטח משם."

קרצתי, למרות שהרגשתי בחילה מהדרך שבה הוא הסתכל עליי. הוא היה בבירה הרביעית שלו הלילה, אבל הסריח מאלכוהול עוד כשנכנס אל הבר. הוא היה מסטול לגמרי.

"לא, מצטערת. אני מאוגוסטה, המדינה בה נערך טורניר הגולף. אתה משחק?"

ניסיתי בכל הכוח לשנות את הנושא ולהסיח את דעתו מספיק כדי שאצליח לעוף משם מבלי שזה ייראה שאני מנסה לברוח.

חיוך עקום האיר את פניו של הבחור היפיוף. "כן. אני מת על גולף. את אוהבת לשחק בכדורים?" הוא חפן את המפשעה שלו והיטה את ירכיו לעברי. "מה לגבי הכדורים האלה?"

חבריו נאנקו, ואחד מהם סטר על ראשו. שאפתי נשימה חדה. כל הערב רקדנו סביב קו דק. "החלקתי" הרבה מהדברים הללו, אבל לא אסכים לזה.

הסתובבתי על עקבי הפלטפורמה שלי ועזבתי בלי להגיד מילה בחיפוש אחר הסדרן האהוב עליי, ליאון. הזרועות העבות שלו היו שלובות על החזה העבה עוד יותר שלו כשראה אותי מתקרבת. "מה קורה, מותק?"

ליאון היה מטר ותשעים סנטימטרים של שרירים. מעבר לעובדה שהוא באמת היה בחור נחמד והיה מסור מאוד לאשתו ולשני ילדיו, הוא היה ג'נטלמן דרומי מאלבמה, ולכן הוא התחבב עליי עוד יותר . חלקנו שורשים דומים והבנו זה את זה. הינקים האלה בלבלו את שנינו עם התה הקר והמר שלהם.

"יש לי שולחן לארבעה. בחור אחד עשה לי בעיות כל הלילה. עכשיו הוא שלח ידיים, ולא נראה שהוא מתכוון להפסיק. אתה חושב שאתה יכול לדבר איתו קצת?"

פניו המתוקות של ליאון קדרו. בעבודה בבר בניו־יורק, הוא ראה הרבה חרא. שלא כמוני, הוא לא נתן לשום דבר "להחליק". בדרך כלל, מה שהיה צריך לעשות הוא לצעוק על לקוחות סוררים והם נרגעו, אבל היו לילות שבהם הוא נאלץ לגרור שיכורים מטומטמים מהצוואר ולהעיף אותם.

חזרתי בעקבות ליאון לשולחן שלי - שם הבחור היפיוף בדיוק בלע את הבירה שלו והטיח את הבקבוק הריק על השולחן, כשחבריו צוחקים עליו. כשחושבים על זה, כל הבחורים בשולחן היו נערי אחווה יפיופים, אבל בחור אחד היה היחיד ששלח ידיים.

שלושה זוגות עיניים נחתו עליו. הרביעי, הבעייתי, הסתכל רק עליי. הוא גיחך, והרגשתי את הטמטום שלו בפעולה.

"אני אצטרך לבקש ממך לכבד את האישה הזאת או שאזרוק אותך מפה. זו האזהרה היחידה שלך."

הקול הרועם והטון הקשה של ליאון לא השאירו מקום לוויכוח. שלושת הבחורים הנהנו בהבנה, אבל הרביעי, היפיוף הראשון, חייך בזלזול. הרגשתי שהבחור הזה לא היה רגיל שאומרים לו לא. או שהוא פשוט לא הקשיב כשאמרו לו לא. הוא היה מסוג הבחורים שאתה יכול לראות בחדשות, שהשופט נתן לו סטירה על היד על אונס בדייט כי לא רצה ‘להרוס את חייו בגלל טעות קטנה אחת'. היה כתוב לו ‘גבריות רעילה' על המצח.

הוא קם כל כך מהר, שהכיסא שלו חרק על רצפת העץ השחוקה. "מה הכוסית השמנה הזו אמרה?" עיניו סרקו אותי במרירות. "את צריכה להגיד תודה על כל תשומת לב שאת מקבלת. את מסתובבת כאילו את פאקינג – "

העלבון שהוא עמד להוציא מפיו נקטע בפתאומיות כשידו הענקית של ליאון עטפה את העורף שלו. הבחור היפיוף הרעיל קפץ וצעק וניסה לשחרר את אחיזתו של ליאון. כשראה שאין שום תקווה, החזיר את תשומת ליבו אליי וצרח גסויות ועלבונות, תוך שהוא נגרר משם. חבריו מלמלו את התנצלויותיהם, הטיחו ערמת מזומנים על השולחן ויצאו אחריו החוצה בזנב בין הרגליים. הייתי אומרת שהם היו לא גרועים כמו החבר שלהם, אבל אימי תמיד אמרה שאפשר לראות מי אתה לפי החברים שלך, והחבר שלהם היה ערמה של חרא.

לקחתי את הכסף מהשולחן ומצמצתי את הדמעות שהחלו להיווצר בעיניי. שומעים הרבה עלבונות כשעובדים בעבודה כזו, אבל מעולם לא התרגלתי לזה. המילים לא עברו מעליי. הן נתקעו לי בראש וחלקן חלחלו.

הייתי צריכה רגע לאסוף את עצמי לפני שאתמודד עם שאר הלקוחות שלי ונכנסתי למסדרון שמאחורי הבר, בגבי אל הקיר.

תנשמי, תנשמי, תנשמי. תחייכי. ותחתכי את הבן זונה אם את חייבת.

ההצעה האחרונה הייתה של הייבן, למרות שאימא שלי לא הייתה פראיירית וגם היא הציעה לי לחתוך אנשים, במבטים המצמיתים ובלשון החדה שלה. זאת, למרות שהיא נהגה לאחוז בחלחלה בשרשרת הפנינים שלה אם קיללתי בנוכחותה.

ליאון והבוס שלי, קרלוס, הגיעו למסדרון ועמדו מולי. לקחתי נשימה עמוקה והרמתי את העיניים מהרצפה אל עיניהם, כשחיוך קל על שפתיי הצבועות באדום.

"היי." הייתי גאה בקולי היציב.

"את באזור האח"מים," נבח קרלוס.

הייתי המומה והנדתי את הראש. "מה? למה?"

"יש לנו מסיבה גדולה. מלודי זקוקה לעזרה." קרלוס תמיד זעף, אבל הוא היה בוס הגון. הוא שמר עלינו. לא צריך להיות גאון כדי להבין שליאון סיפר לו על התקרית עם בחורי האחווה, והשיבוץ שלי באזור האחמ"ים היה הדרך שלו לפצות אותי על כך.

"בסדר. תודה, קרלוס."

קרלוס נפנף בידו והלך משם. ליאון הניח יד עדינה על הכתף שלי. "את בסדר, מותק?"

"כן, אני בסדר גמור."

עיניו החומות העמוקות מצאו את עיניי. "את לא תהיי כאן לנצח. זו רק תחנה בשבילך. אני יודע שהחרא הזה פוגע, אבל אני שמח שאת לא מתרגלת לזה. לעולם אל תתרגלי לזה."

לחצתי על היד שלו. "תאמין לי, אני ממש לא מתרגלת לזה, אבל אני "מחליקה" את זה כרגע, כי יש לי עבודה לעשות ומשקאות להגיש ללקוחות מפונפנים באזור האח"מים."

הוא חייך חיוך רחב מלא שיניים. "את בהחלט צודקת, מותק. לכי תָחיי קצת את האזור שלך."

בנשימה עמוקה נוספת, ייצבתי את עצמי ונתתי לדבריו של ליאון לכסות על הדברים המגעילים של בחורי האחווה. מחוזקת בגישה חיובית, יישרתי את גבי ודידיתי על העקבים המגוחכים של נעליי.

מצאתי את מלודי ליד הבר באזור האח"מים, ממלאת את המגש שלה בשוטים. "היי, אחותי. אני כאן לעזור."

היא נשפה בהקלה. "אוי, תודה לאל. היה עמוס כבר קודם, ואז הגיעה הלהקה הזו והפמליה שלה. אני יוצאת מדעתי כשאני מנסה לשרת את כולם. אכפת לך לקחת אליהם את השוטים האלה?"

"בטח. אין בעיה, אחותי."

הלילה רק התחיל וכבר הייתי עייפה. בכל זאת, נשמתי עמוק ושלפתי את הקסם הדרומי שלי. הדבקתי את החיוך הכי מסנוור שלי על פניי והרמתי את המגש שלי.

פרק 2

סנטיאגו

היו לי הרבה מחשבות על מה שקרה היום, ואף אחת מהן לא הייתה טובה. אם זה היה תלוי בי, הייתי עכשיו בבית עם בקבוק בירה במקום לשבת בבר מוקף באנשים שאני לא מכיר. הייתי זקוק לזמן לעכל את הכול, ולא לתקשר.

זמן לחשוב לא היה מסוג המותרות שאפשרו לי לעיתים קרובות.

"קיבלתי הודעה מקלארק עכשיו. יש לנו כבר שלושה אודישנים בשבוע הבא. אנחנו על הגל," אמרה יעל והקישה על מסך הטלפון שלה.

אזור זה של הבר היה שקט יותר. היו שם רק מעט רמקולים שרעמו ברמיקסים של פופ עכשווי, כדי שנוכל לשמוע זה את זה מדברים. ישבנו באזור האח"מים כבר כמה דקות, בוהים זה בזה מבלי לדבר הרבה. באמת, מה כבר יכולנו להגיד?

מו גנח ושפשף את המצח בידו. "פאק. הכול נדפק לגמרי, לא?"

זה נכון.

יעל סטרה על ידו. "אופטימיות, אח שלי. זה המפתח לחיים הטובים. אמונה."

הוא גלגל את עיניו לאחותו ומשך את הקוקו הארוך שלה. "אני אופטימי כשאני אומר שהכול נדפק."

מוריי נופף למלצרית שלנו, בלונדינית קטנה וחמודה שהתרוצצה כמו תרנגולת בלי ראש. היא טופפה על נעלי עקב אדומות ומבריקות ועיכסה את ירכיה, שעליהן היה מונח המגש שלה. "ערב טוב, גבירותיי ורבותיי. אני מלודי ואני אשרת אתכם הערב. מה אני יכולה להביא לכם? שוטים לשולחן?"

מוריי התכופף והניח את המרפקים שלו על הברכיים. "היי, יפהפייה. נצטרך הרבה אלכוהול הערב. קחי את הכמות הרגילה שאת חושבת שחבר'ה כמונו שותים ותכפילי אותה. עבר עלינו יום רע מאוד ואנחנו רוצים להירגע קצת."

מלודי פלטה צחוק מתורגל היטב. הייתי במספיק ברים ובמועדונים, כדי לדעת להבדיל בין צחוק אמיתי לצחוק שמטרתו לקבל טיפ גדול יותר.

"זה נשמע אחלה. אני כבר חוזרת." היא התנודדה ועיכסה שוב את ירכיה הדקות. היא לא הייתה במיוחד הטיפוס שלי, אבל היא הייתה נעימה לעין, אז הסתכלתי.

יעל נשענה לאחור על הכיסא בעל המשענת הגבוהה שלה, פלטה נשיפה והניפה את ידיה לצדדים. "אני עדיין לא מאמינה שדייגו – "

"יעל," אמר מוריי בקול חד ומשך את תשומת ליבה. "אני חושב שכדאי לנו לדבר על זה כשלא יהיו אוזניים בכל מקום."

"אתה צודק. אני מצטערת," ענתה יעל.

מוריי התנשף בקול והניח את ידיו על החזה. "האם זו הייתה התנצלות? אלוהים, אני הולך לכתוב על זה ביומן שלי."

הסתובבתי חזרה לשולחן בדיוק בזמן כדי לראות אותה מרימה לעברו אצבע משולשת, והוא מייד החזיר לה.

הוא צדק. אף פעם לא היינו לבד ואף פעם לא היה זמן לדבר – וזו הייתה בעיה רצינית. אולי אם היינו מדברים, משתפים מחשבות, לא היינו נמצאים במצב שאליו נקלענו, אבל כולנו היינו מרוכזים כל כך בעצמנו, בתהילה, במוזיקה, שהיינו כאן עכשיו, בלי מתופף, פחות מחודש לפני יציאה לסיבוב הופעות.

הבחורה שהחליטה לארח לי חברה הלילה שפשפה את החזה שלי והתקרבה אליי קרוב מספיק כדי שאריח את ריח הלימון שהדיפה סביבי.

"אני אוהבת את המוזיקה שלך," היא אמרה בלחש.

שלחתי לעברה מבט ארוך. היא הייתה צעירה – צעירה מדי. זה לא אמור לשנות. בעוד כמה שבועות, אני אמור לעזוב את העיר. לא היה לי צורך בחברה. במיטה חמה, לעומת זאת, תמיד היה לי צורך, אבל גם היו לי חוקים. מעולם לא שברתי את הקוד שלי, לא משנה כמה התפתיתי.

"בת כמה את?" שאלתי.

"אני בת עשרים ואחת. רוצה לראות את תעודת הזהות שלי?" היא לא עשתה כל צעד להראות לי אותה, אבל זה לא הולך לקרות, אז עזבתי את זה.

מו טלטל את הסנטר שלו לעברי. "יש לך מה להגיד, סנטי?"

פרשתי את ידיי על גב כורסת העור ומשכתי כתף. "אני לא יודע מה אתה רוצה שאני אגיד. נמצא מתופף בשבוע הבא, והכול יהיה בסדר. אם לא, אז כן - נדפקנו."

הוא שפשף שוב את פניו ונאנק בקול רם יותר. יעל צחקה והנידה את ראשה לעברי. "תודה, אח. אחלה שיחת עידוד."

"אל תבואי אליי בשביל זה," עניתי.

הכרתי את הילדים האלה חמש שנים. אני מניח שלא יכולתי לקרוא להם ילדים יותר, אבל בשבילי מו תמיד יהיה הצעיר בן העשרים שפנה אליי אחרי הופעה וביקש שאצטרף ללהקה שלו. מוריי תמיד יהיה הילד שסחב את הסקטבורד שלו לכל מקום ולא איבד את בתוליו עד גיל עשרים. ויעל תהיה לנצח אחותו הקטנה של מו. הייתי בן עשרים וחמש כשפגשתי אותם לראשונה, ועכשיו, בגיל שלושים, הם עדיין נראו כמו תינוקות.

מו, מוריי ויעל היו חברים. הם למדו ביחד בתיכון והכירו אחד את השני היטב. אני הייתי תוספת מאוחרת לחבורה. עד הבוקר, דייגו ואני היינו הזרים. עכשיו, זה היה תלוי בי ובמי שיהיה המתופף המחליף.

זרוע חיוורת מכוסה בקעקועים של פרחי בר בצבעי פסטל הגיחה בין מו למוריי והניחה שוט אחרי שוט על השולחן. צללים הסתירו את בעלת הזרוע, אבל אני ישבתי שם, מהופנט מהתנועה הקצבית, כשהכוסות הקטנות הונחו בזו אחר זו על השולחן.

היא לא הייתה מלודי.

"היי לכולם. אני מיי. אני עוזרת למלודי מכיוון שהעניינים קצת מטורפים הערב. אתם צריכים עוד משהו?"

שלגיה במחוך אדום ובמכנסי ג'ינס צמודים עמדה שם, חיוך רגוע על שפתיה האדומות, מחכה לפקודה הבאה. הצלעות שלי התכווצו סביב הריאות, כשראיתי אותה לראשונה מזה חמש שנים.

מייב פאקינג אודיי. הבחורה הכי יפה שראיתי, והיא עדיין החזיקה בתואר. היא הייתה הסיבה האמיתית להצטרפותי ללהקה של מו. מבט אחד עליה מסתובבת עם יעל במהלך החזרות בלהקה, ואמרתי כן. עזבתי את הלהקה שהייתי בה, בלי כל היסוס. זה היה לפני שגיליתי שהיא רק בת שמונה־עשרה, היישר מהתיכון. וגם עשירה. ילדה דרומית מבית טוב, עם אימא שאכפת לה קצת יותר מדי ואבא שבטח היה לו רובה ציד.

"מייב?" יעל צווחה וזינקה מהכיסא שלה בזרועות מושטות.

החיוך המתורגל של מייב צנח, הוחלף בבלבול, אחריו התרגשות ואז חשש. הפנים שלה היו תמיד קלות כל כך לקריאה. היא נשאה כל מחשבה, כל תחושה, באודם שעל לחייה, בקמט שעל מצחה המושלם, בקווים הדקים סביב שפתיה המלאות.

"יעל? מה – ?" היא לא סיימה את מה שעמדה להגיד. יעל הייתה להוטה מדי וכרכה את זרועותיה סביב חברתה הוותיקה.

יעל נָסוגה לאחור ואחזה במייב במרחק של זרוע. "אלוהים אדירים, את עובדת כאן?"

"כן. בדרך כלל, לא באזור הזה. אני מניחה שהערב הוא ליל המזל שלי," ענתה מייב.

גם מו קם וחיבק את מייב חיבוק ידידותי, פחות עוצמתי. "מה קורה, אחותי? נעלמת."

"היי, מו. אני... אה..."

ראיתי את זה. את ההבנה שאם מו כאן, אז גם שאר חברי הלהקה כאן. עיניה הירוקות חלפו על פני הקבוצה. על כמה מהמפיקים ואנשי הסאונד שלנו, שהיו ביחד עם כמה בנות שלא הכרתי את שמותיהן. היא ראתה את כולם, וכשהגיעה אליי, אחזה את שפתה התחתונה בין שיניה לרגע אחד. רק לרגע. ואז, התקשחה כולה - מה שהיה פשע ארור. מייב אודיי הייתה הרכות בהתגלמותה. הגוף שלה, הקול שלה, ההתנהגות שלה, כולה הייתה מעוגלת בלי אף קצוות חדים. כך לפחות זכרתי אותה.

"מייב." הנהנתי אליה.

הסנטר שלה בקושי זז. "סנטיאגו."

מוריי משך אותה לחיבוק והסיט את תשומת ליבה ממני. "מיי-מיי, הנסיכה היפה שלי. איפה היית, מיי-מיי?"

היא צחקה ונתנה לו לחבק אותה לרגע, לפני שהשתחררה מזרועותיו והרימה את המגש שמולה. "הייתי בניו־יורק כמעט שנתיים. ולפני כן, באל־איי. אבל מה איתכם? אתם גרים כאן עכשיו?"

מבטה נסחף בחזרה אליי, כשהנערה בריח הלימון שתבעה אותי לעצמה למשך הלילה התחילה לנשק את צווארי. דעתי הייתה מוסחת מהופעת האישה שכמעט הרסה את כל הנחישות שלי, ובקושי הרגשתי את זה. כשהדפתי ממני את נערת הלימון, מייב החזירה את מבטה אל האחרים.

הם דיברו, ואני התבוננתי. מו אמר לה שאנחנו גרים בבולטימור, אבל שהוא ואני השארנו את הדירות שלנו בניו־יורק. יעל נזפה בה קצת שלא שמרה על קשר וחיבקה אותה בכוח אפילו יותר מהפעם הראשונה. מוריי עשה עמידת ידיים – אני לא צוחק. הבחור היה מטורף עם תעודות – אבל הוא מעולם לא הפסיק להפתיע אותי.

אחרי דקה או שתיים של התעדכנות, היא לקחה את הזמנות המשקאות שלנו, ולאחר מכן, על נעלי עקב גבוהים בטירוף, עשתה את דרכה אל הבר. ירכיה התנדנדו בדיוק כמו אלו של מלודי מקודם, אבל כשמייב עיכסה את ירכיה, זה היה סקסי בטירוף.

"אני לא מאמינה שמייב כאן. ממש כאן – עובדת," אמרה יעל.

"עיר מטורפת," הסכים מו. "את לא עצבנית עליה נורא?"

"טוב, כבר לא. אני לא שומרת טינה כל כך הרבה זמן."

מוריי חייך בלעג, וכשיעל הביטה בו במבט חד, הוא נופף לה כמו מלכת יופי.

"איך אתה מכיר את המלצרית?" שאלה נערת הלימון.

"חברה ותיקה," רטנתי.

"היא לא נראתה כאילו היא חברה שלך." ידה התקרבה לצוואר שלי והשפתיים שלה התקרבו לאוזן שלי. "אני אהיה החברה שלך."

לקחתי בזהירות את ידה והחזרתי אותה לחיקה. שמרתי על טון נמוך כדי שאיש לא ישמע. היה לי קל יותר להגיד לא, אבל ידעתי היטב שלא נעים לשמוע ‘לא'.

"אני מצטער, מותק. אני לא מחפש חברה הלילה."

היא שרבבה את השפתיים היפות שלה. "אנחנו לא צריכים להיות חברים, אם אתה לא רוצה. אנחנו אפילו לא צריכים לדבר."

"זו הצעה נחמדה," זו לא הייתה. זה עשה לי קצת בחילה, למען האמת. "זה מחמיא לי, אבל אני לא יכול לקבל אותה."

"אתה בעניין של זין או מה?"

אה, הדלקתי אותה. היא התרחקה ממני ונתנה לי קצת מרחב.

"לא, חמודה. אני לא בעניין של סקס מזדמן, ואת צעירה מדי ליותר מזה. איתי, לפחות."

לא היה דבר שיכולתי לומר לה שהיה משנה בשלב זה. היא זינקה רחוק ממני והגיעה עד לדמיאן, המפיק, ואני שתיתי עוד שוט.

מייב ניגשה אלינו כשמגש מאוזן על זרועה. היא העבירה לנו את המשקאות במיומנות ובזהירות בחיוך ובקבלת תודתנו. כשהזדקפה, עצרתי את נשימתי, מבלי להתכוון. פשוט החזה השופע שלה כמעט ונשפך מהמחוך ומשך את עיניי, עד שהיא נעמדה זקופה.

הפעם, כשפנתה אל השולחן, היא עמדה קרוב כל כך אליי שיכולתי לסובב את ראשי ימינה ולהניח אותו על הירך שלה. בלי לרצות, הרעיון עבר לי בראש.

"הלוואי שיכולנו לדבר יותר, אבל זה בית משוגעים כאן הלילה. משהו נוסף שאני יכולה להביא לכם?"

המבטא הזה. המבטא המזוין הזה. כל מילה נשמעה כמו שיר, מלודי ומתוק. היה לה קול סקסי כמו של נערת טלפון. לא מהסוג העייף ששיחק את תפקיד השולטת או כזה של מקצוענית ותיקה – לא, הקול שלה התאים יותר לבתולה הנאיבית שצריך לדאוג לה.

"אנחנו מסודרים בינתיים," אמרה יעל. "ואל תחשבי אפילו על לתת לי ללכת מבלי שתיתני לי את מספר הטלפון שלך."

מייב צחקה. "לא הייתי מעיזה."

"אל תתרחקי, מיי־מיי. היה לנו יום מחורבן, ואנחנו צריכים הרבה נוזלים," אמר מוריי.

"אל תדאג. אני אדאג לכם."

היא חזרה שוב ושוב במהלך השעות הבאות, הגישה משקאות ודיברה עם יעל, מו ומוריי. הקשבתי ושתיתי את אותה בירה פושרת. מייב אף לא פעם פנתה אליי, רק שאלה את השולחן באופן כללי אם אנחנו צריכים משהו.

זה היה טוב.

זה מה שרציתי לפני חמש שנים.

זה מה שרציתי גם עכשיו.

פרק 3

מייב

אימי גידלה בת מורדת. אני לא אומרת שזה היה במכוון. למעשה, הייתי מרחיקה לכת ואומרת שהכוונות שלה היו ההפך הגמור מזה. היא גדלה בעולם של נשפי חברה דרומיים. אף פעם לא עלתה השאלה, אם בתה תלך בעקבותיה. בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים, הייתי "מבלה" את סופי השבוע בשיעורי נימוסים והליכות לקראת נשף החברה הרשמי. חלק מזה לא הפריע לי. חלקים אחרים, אלו שבהם הרגשתי כאילו מועכים אותי עוד ועוד עד שאתאים לתבנית המקובלת היחידה לאישה - אלו עוררו את האופי המרדני שלי.

אימא שלי גידלה אותי לבד, אבל אבא שלי גדל באותו עולם כמו שלה. היה לו לב רך והוא ויתר לי על הרבה יותר ממנה, אבל ברוב ההיבטים של ההורות, הוא נכנע לתכתיבים שלה. כך עשו אביו, וסבו לפניו.

"אאוץ'!"

ידי עפה אל השיער שלי, שנמשך מהשורש.

"אוי, שקט. זה נשמע כאילו אני מענה אותך." הייבן העיפה את ידי והמשיכה לעבוד על כתר הצמה בחלק העליון של ראשי.

"האמת היא, שאני חושבת שמה שאת עושה יכול להיחשב כסוג של עינוי."

"זכור לי שביקשת ממני לעשות את זה," היא אמרה.

"ברור ששכחתי כמה מרושעות האצבעות שלך יכולות להיות. בפעם הבאה אפילו לא אצטרך צמה, אני אהיה קירחת."

היא פלטה נחרה. "בנות קירחות הן די מדהימות. היית נראית הורסת בלי שיער."

היד שלי שוב עלתה אל ראשי. "שלא ייכנסו לך רעיונות לראש. אני צריכה שיער – והרבה. אם הייתי יצור קטן כמוך, אולי זה היה מתקבל יפה, אבל מאחר שאני לא, אני איראה כמו כדור סנוקר."

היא דקרה את הקרקפת שלי בסיכה, אבל שמרתי את התלונות שלי לעצמי. כשהיא התחילה לדקור, ידעתי שהעינוי כמעט נגמר.

"אם היו לי ציצים כמו שלך, הייתי מוכנה לוותר על השיער לכל החיים," אמרה הייבן.

"הייתי תורמת לך קצת אם הייתי יכולה," עניתי.

ניהלנו את השיחה הזו בעבר. יותר מפעם אחת. אחרי שחיינו יחד חמש שנים, ניהלנו כל שיחה הזויה שיש. היא מעולם לא הפסיקה להצחיק אותי.

"זהו." הייבן נעמדה מולי ובחנה את העבודה שלה. "סקסית בטירוף."

בחנתי את עצמי במראה בחדר ההלבשה. היא הייתה עכורה וסדוקה בפינות, אבל עשתה את העבודה. בהופעות, הייתי צריכה לסלק את השיער מהפנים ומהצוואר. לא התביישתי בכמות הזיעה שלי על הבמה, אבל אף אחד לא היה צריך לראות את השיער נדבק על הפנים שלי. האיפור שעל עיניי היה מעושן, והשפתיים - בצבע מט. לבשתי את חולצת הגוניס שלי שמצאתי לפני כמה שנים בצבא הישע וגזרתי כדי שתהיה חמודה יותר, את ג'ינס הבויפרנד הקרועים שלי ונעלתי נעלי ד"ר מרטין שחורות.

אם אימא שלי הייתה יכולה לראות אותי עכשיו...

"תודה, אחותי. לא שמישהו ישים לב אליי, כשאת תהיי מלפנים, נראית כמו פיה חייזרית."

הייבן עשתה סיבוב שלם להשוויץ במכנסי הלטקס הירוקות שלה ובחולצת הבטן התואמת. שערה הכחול גלש על כתפיה בגלים והשפתון שלה היה באותו גוון בדיוק. היא שרה פאנק רוק, אבל נראתה כמו נערת מועדונים מהניינטיז, והיא לא שמה קצוץ.

הייבן הייתה הייבן.

"זה הדבר הכי נחמד שמישהו אמר לי מעולם."

הראש של ליאם, אחיה והבסיסט, הציץ בחדר ההלבשה, בעיניים עצומות. "מוכנות? יש קהל די טוב הלילה."

הייבן תפסה את חולצת הטריקו הפשוטה שלו ומשכה אותו לחדר, כשהיא צוחקת. "נו, באמת, התלבשנו לפני שהגענו לכאן. חשבת שפשוט נחשוף את הציצים שלנו ככה סתם, בזמן שנחכה להופעה?"

הוא פקח עין אחת בגיחוך והרים את ידיו למעלה. "היי, מי יודע מה קורה כאן, אני רק מנסה להיות ג'נטלמן."

"תודה, ליאם. זה מאוד מתחשב מצידך," אמרתי.

הוא התקרב אליי, בחן את האיפור הכהה שלי ואת החזייה האדומה שהציצה מתחת לחולצה הגזורה שלי. "את נראית ממש טוב, מייב."

"תודה, מותק. אחותך סידרה לי את השיער."

ליאם היה מתוק, אבל הוא היה בן תשע־עשרה, ואף שאני הייתי רק בת עשרים ושלוש, פער הגילים הזה לא התאים לי. והוא גם היה אחיה של הייבן, כך שזה לעולם לא יקרה, גם אם היינו בני אותו גיל.

הייבן כחכחה בגרונה. "בואו נלך, ילדים. ההצגה מתחילה."

***

כשהייתי ילדה קטנה ומשועממת בבית קיץ אחד ושוטטתי בין ערוצי הטלוויזיה, נתקלתי בערוץ האם־טי־וי. הם עשו שם מופע אקוסטי של שירי שנות התשעים. כמעט החלפתי ערוץ עד שהבחנתי בשלוש בנות על הבמה ורק בחור אחד לצידן. מעולם לא שמעתי על הלהקה, שנקראה הול, אבל יכולתי להצביע על היום הזה כיום ששינה את חיי. קורטני לאב העיפה לי את הצורה בקולה הצרוד, אבל העיניים שלי נדדו כל הזמן לאחור.

אל המתופפת.

שאר הלהקה הייתה מוארת היטב ורוב הצילומים היו של שפתיה האדומות והיפות של קורטני ושל שערה הבלונדיני, אבל הבחורה שעמדה בצללים כאמור, הכי סקרנה אותי. היא לא הייתה כוכבת, אבל הקצב שיצרה כן היה. אפשר היה לשמוע אותה בכל תו. אחר כך גיליתי שקראו לה פטי שמל.

באותו יום, הוצאתי את הסירים ואת המחבתות של אימא וגם כמה כפות עץ, וביליתי עם פטי, תוך שאני מדמיינת את עצמי שם – כוכבת, אבל לא באור הזרקורים – עמוד השדרה של הלהקה, אבל לא הראש. ניצוץ ראשון נדלק בי.

כבר אז, כילדה קטנה, ידעתי שעליי לשמור על הניצוץ הזה בסוד. זה היה התפקיד שלי להבין איך לפתח את זה הלאה, וזה אכן התפתח. ברגע שגיליתי את קארן קרפנטר, טורי קסטלנו, דבי פיטרסון וכמובן את מג וייט המדהימה, זה גדל בקצב מסחרר, כך שעד שהייתי בתיכון, בערה בי אש מטורפת שהשתוקקה לפרוץ.

למרוד.

וכך עשיתי.

הייבן, ליאם ואני עלינו על הבמה האפלולית, למעט אורות כחולים שהאירו את דרכנו למקומותינו. רחש הקהל זמזם סביבי מעל לאוזניות שכיסו את אוזניי. ניגנו בהופעות גדולות וקטנות, ולמרות שהייבן וליאם לא חיפשו תהילה, עשינו לעצמנו שם באזור הקטן הזה שלנו בברוקלין, ונשמע שכולם הגיעו לכאן הלילה.

סובבתי את המקלות בין אצבעותיי כשאני שואפת ריחות של בירה ושל גופים דחוסים בחלל הצפוף. הרגשתי את האדרנלין זורם בי. מעולם לא לקחתי סמים בחיי – לא הייתי מהסוג הזה של המורדות – אבל אני מניחה שההיי שקיבלתי מאור הזרקורים שהאיר על הייבן, מהקהל המריע ומהמקלות שלי המקישים על התוף, חייב להיות דומה לשאיפת שורה של קוקאין. אדרנלין טהור ואושר עילאי. הגשמת החלומות שלי כילדה קטנה.

הייבן עשתה את הקטע שלה. היא נולדה להופיע. לפני הקהל, היא הייתה במיטבה. החלום שלה היה להופיע בברודווי, אבל היא נתנה אחלה מופע כנערת רוק.

"אוקיי, ברוקלין. כולכם הגעתם עד לכאן הלילה," אמרה הייבן למיקרופון. היא הציצה מעבר לכתף וקרצה לי. "אנחנו נתחיל לאט ואחר כך נגביר את הקצב. רואים את החברה שלי, מייב, שם ליד התופים?"

שפשפתי את המקלות על הראש וזכיתי בשאגת הקהל. הצחוק פרץ מהחזה שלי והשתחרר בבועות משכרות.

"אני חייבת לספר לכם סוד." הייבן כרכה את ידיה סביב המיקרופון. "מייב היא מלאך."

עוד מחיאות כפיים נשמעו, עוד שאגות וכמה קריאות של, "אני אוהב אותך, מייב!"

"היא תשיר לכם קצת. רק קצת, כי החברה שלי ביישנית. הייתי צריכה למשוך בשערות שלה מאחורי הקלעים כדי לשכנע אותה. בסוף היא נכנעה ואמרה שהיא תיתן לכם טעימה מהקול המלאכי שלה."

הסיפור של הייבן לא היה רחוק כל כך מהאמת. נדרשו שנתיים של הופעות משותפות עד שהיא שכנעה אותי לשיר. היא כופפה לי את היד אחרי שהזכירה לי איך קארן קרפנטר תופפה על התופים וגם שרה, ולבסוף הרמתי ידיים.

הערב, כמחווה לקרפנטרים, שרתי את ‘קרוב אליך' תוך הקשה פשוטה ויציבה על התופים שלי. החלק הזה תמיד בלבל את הקהל. עברנו מהארדקור פאנק לרוק רך של שנות השבעים, אבל הבלבול שלהם לא נמשך זמן רב. עצרתי אחרי הפזמון הראשון. ליאם פרט על גיטרת הבס שלו פעם אחת. הייבן נתנה לעיניה לשוטט על הקהל.

הידיים שלי נעו על התופים במהירות, שעבדתי קשה מאוד כדי לרכוש. הראש שלי הלם כשהקשתי במהירות מטורפת, בנגינה שנקראת שרדינג, קולי טיפס לכדי ייללה, והייבן הוסיפה את קולה הצרוד כדי להביא אותנו לקרשנדו.

כשהתו האחרון נשמע, בהקשה האחרונה שלי על התופים, זיעה זלגה לי על העיניים והלב שלי התרחב מאושר. הרגשתי זוהרת מבפנים ולא הייתה לי שום בעיה לצעוד לחזית הבמה ולהשתחוות בפני הקהל.

***

אחרי שניגבתי קצת מהזיעה ותיקנתי את האיפור, יצאתי לקהל לשתות משהו ולראות את החברים שלי.

קלייב חיכה לי עם בירה ביד. היה לו מבט על הפנים שמעולם לא ראיתי.

"וואו, אהובה, אני... אה – "

תפסתי את הלחיים שלו בידיי וחייכתי. "אני עדיין אני. אני פשוט אוהבת לבצע ‘שרדינג' מדי פעם."

אמרתי לו שאני מתופפת, אבל לא פירטתִי אודות הסגנון שלי או אודות סוג המוזיקה שעשינו. קלייב בהחלט נראה המום.

הוא נענע את ראשו כאילו התנער מחלום. "אני פשוט... אה, לא ציפיתי לזה ממך."

משהו בקולו כמעט הוריד אותי מתחושת ה'היי'. זאת אולי הסיבה שמעולם לא הזמנתי אותו לאחת ההופעות שלנו. מניסיון ידעתי, שלגברים היה קשה במיוחד לראות אותי כמישהי אחרת, מלבד אותה הנערה הרכה בעלת המבטא הדרומי.

מישהו תפס את ידי והסיט את תשומת ליבי מקלייב. "יעל! לא אמרת שאת באה!"

לראות את החברה הוותיקה שלי, החזיר את מצב רוחי המרומם. מבט התדהמה הנרגש על פניה והחיבוק החזק שלה גרם לי לצווח משמחה ביחד איתה. הזמנתי אותה להופעה כשנתתי לה את מספר הטלפון החדש שלי אתמול, אבל זה היה בעיקר מתוך נימוס. היו לה דברים הרבה יותר חשובים לעשות מאשר לראות אותי בימים אלה, כך שלא הייתי בטוחה שאשמע ממנה בקרוב, ועוד פחות מזה, אראה אותה הערב.

"מותק, הרגת אותי שם. אני מתה. את מחבקת רוח רפאים."

צחקתי, הרחקתי אותה ממני והעפתי בה מבט מלמעלה למטה. "טוב, את מהממת יחסית למישהי מתה."

היא נראתה יפהפייה. תמיד הצטערתי על שאיבדתי את הקשר איתה אחרי שעברתי לאל־איי עם הייבן, אבל זה קרה כל כך מהר, שהסתלקתי מהעיר שלי מבלי להסתכל לאחור.

זו הייתה הפתעה גדולה לפגוש אותה, את מוריי ואת מו אתמול בלילה, אין ספק, אבל זו הייתה הפתעה מבורכת. סנטי, לעומת זאת... זה היה סיפור אחר. יכולתי לחיות את כל חיי בלי לראות שוב את הגבר הזה.

הצגתי את יעל בפני כולם וקלייב מיהר לעזוב לא הרבה אחרי זה, אבל הייבן, ליאם ויעל היו חברה נהדרת.

היא לקחה את ידי והסתכלה עליי במבט רציני. "אל תכעסי."

"אוי, זה נשמע רע."

"הזמנתי את החבר'ה." היא נשכה את שפתה, כשחיכתה לתגובה שלי.

"הם כאן?" שאלתי מבלי להסתכל מסביב. השתדלתי שלא לראות אותו אחרי שאתמול זה הוציא אותי מאיזון יותר מכפי שרציתי להודות.

"כן. הם בתא מאחור, מנסים לשמור על פרופיל נמוך. הם... אממ... אז, הם לא ידעו שהם באים לראות אותך הערב. הם קצת... אני מניחה שזה לא יהיה מוגזם להגיד שהם בהלם."

הלחיים שלי האדימו. "זו מחמאה רצינית מהחבר'ה של להקת ‘חד צדדי'." כמובן שהכרתי אותם היטב לפני שהם התפרסמו. עוד לפני שנקראו ‘חד צדדי'.

היא שילבה את ידה בידי. "את יכולה לבוא לשבת איתנו קצת?"

הסתכלתי על הייבן ועל ליאם, שדיברו עם קבוצה אחרת. כשתפסתי את עיניה של הייבן, היא שלחה לי נשיקה, שפירשתי כסימן לכך שהיא בסדר גמור במקום שבו הייתה.

הלכתי בעקבות יעל לחלק האחורי של המועדון, בעודי מנענעת את מותניי לקצב המוזיקה שהתנגנה מהרמקולים, והתעלמתי מהפרפרים שהיו לי בבטן.

מו ישב בקצה של התא. כשראה אותנו מגיעות, הוא קם והושיט לי את ידו. הנחתי את ידי בידו, והוא נישק אותה.

"מו," נשפתי ומשכתי את היד ממנו.

הוא השתחווה אליי. הדביל ממש השתחווה. הוא מתח רגל אחת לאחור, ורכן לפנים. "הייתי חייב לנשק את ידי הזהב שלך, מצטער."

בחיוך ערמומי, הושטתי לו את היד השנייה. "פספסת אחת."

הוא לקח את היד וצחק, כשנישק גם אותה. "את ממש שומרת סודות קטנה, הא?"

משכתי בכתפיי והתמקדתי אך ורק במו – לא בשאר הבחורים שישבו ליד השולחן. "זה אף פעם לא עלה."

הוא צחק בקול רם יותר ורקע ברגלו. "זה אף פעם לא עלה? באמת? אוי, מייב, את משהו. בואי, שבי. תני לי להזמין לך משקה ולסגוד לרגלייך."

יעל התיישבה ליד אחיה והשאירה את הקצה השני עבורי. מבלי להסתכל על הגבר שכבר ישב שם, התיישבתי ממש בקצה, חצי מהתחת שלי נותר תלוי באוויר.

מוריי, שישב בצד השני של מו, נתן לי כיף מעבר לשולחן.

"היי, מיי־מיי. בכלל לא ידעתי שזו את שם למעלה," אמר מוריי. "גם כשאת כאן יושבת מולי, אני בקושי מזהה אותך."

"זה האלטר־אגו הקטלני שלי."

האיש משמאל לגלג בשקט. העיניים שלי נדדו לירכיו הקשות שהיו עטופות בג'ינס, פשוקות לרווחה ותפסו יותר מחצי מהתא. הסתכנתי והרמתי את מבטי גבוה יותר, ועיניי נעצרו על אצבעותיו הארוכות שאחזו בקבוק בירה. נעצתי מבט בזרועותיו, שהיו מכוסות בקעקועים שחורים ואפורים.

הספיק לי מסנטיאגו גרזה ללילה אחד. לפחות לא הייתה אישה כרוכה סביבו, הפעם.

מו רכן קדימה, ברור שהתעניין בי עכשיו יותר מאשר היה אז. "מתי התחלת לנגן?"

"בגיל שבע. לימדתי את עצמי את היסודות, עד שהצלחתי למצוא דרך להתגנב לשיעורים. ואלה התחילו כשהייתי בת עשר."

מוריי תופף באצבעותיו על השולחן. "וכל אותן פעמים שראית אותנו מתאמנים, לא חשבת פעם להזכיר שאת מתופפת מחוננת?"

"מחוננת זה קצת מוגזם." צחקתי. לא הייתי חייבת לאנשים האלה הסבר. יעל ידעה על כך, מכיוון שהיינו חברות. אחיה ומוריי היו רק מכרים. וסנטי... לא ידעתי איך לקרוא לו. שובר לבבות? מרסק נשמות? חרא פנומנלי?

"מה המצב עם הלהקה שלך?" שאל מו.

הטיתי את ראשי לצד. "אני לא בטוחה שהבנתי את הכוונה שלך."

"כאילו, את איתם לטווח הארוך או שאת מחפשת משהו גדול יותר?"

בהלם מוחלט, הבנתי למה הוא מתכוון. דייגו, המתופף שלהם, לא היה שם אתמול בלילה והוא לא היה כאן הערב.

"איפה דייגו?" שאלתי.

"עזב," ענה סנטי.

צליל קולו המחוספס היה כה לא צפוי, שזה תפס אותי לא מוכנה. הראש שלי הסתובב לכיוון שלו, לפני שהספקתי לעצור את עצמי.

עיניו האפורות היו מכוונות אליי. הוא הסתכל, למרות שאני לא.

"עזב?" שאלתי.

"את הלהקה."

היה ברור שיש עוד תוספת לסיפור, אבל לא רציתי לשמוע אותה מסנטי.

"חבל," אמרתי.

"אני לא נושך," הוא אמר בקול נמוך, שלא הייתי בטוחה ששמעתי אותו באמת. "את תיפלי על התחת שלך, אם תתרחקי עוד."

זה עדיף מאשר להתקרב אליך ולשרירים ולזקן שלך, לקעקועים ולהתנהגות המרושעת שלך.

"אנחנו צריכים מתופף," הכריז מוריי.

קול שנשמע כמעט כמו נהמה הגיע מהחיה שלצידי. "לא דיברנו על זה." דבריו של סנטי היו מבוקרים מאוד, אבל מוריי צחק.

"אתה צוחק, גבר? זו מייב, החברה שלנו, שבמקרה היא מתופפת טובה יותר מדייגו. על מה יש לדבר?"

אף שעדיין ישבתי תלויה בקצה הספסל, הרגשתי את המתח שבקע מסנטי. ברור שהוא לא הסכים להערכה של מוריי על המצב, וזה הרגיז אותי.

"זה הסיפור, מייב," התערבה יעל. "חסר לנו מתופף. אנחנו עוזבים בעוד ארבעה שבועות לסיבוב הופעות באירופה, ויש לנו אודישנים בשבוע הבא כדי למצוא מחליף. הלהקה מחויבת לחברת התקליטים, אבל יש להם השפעה על מי ייבחר. אנחנו רוצים שתעשי אודישן. אנחנו לא יכולים להבטיח שום הבטחות, אבל אני באופן אישי, בוחרת בך."

"כנ"ל," אמר מו.

"גם אני," הוסיף מוריי.

סנטי שתק.

יבורך הלב המלוכלך והרקוב שלו.

להייבן ולי היה הסכם – אם תגיע הצעה או תפקיד טוב יותר לשתינו, הלהקה שלנו תתפרק ללא רגשות קשים. היא הייתה אומרת לי ללכת על זה. היא הייתה אומרת שאני טיפשה אם לא אנסה לפחות.

"בסדר." סובבתי שוב את ראשי ופגשתי את העיניים שפעם חשבתי שאני רוצה לראות בכל בוקר ובכל לילה למשך כל חיי – עד ליום שבו הוא הראה לי את האופי האמיתי שלו, ונשבעתי שלעולם לא אראה אותן שוב. "אני אעשה את האודישן."

פרק 4

מייב

השענתי את המרפקים על הבר כשחיכיתי שקלייב ימלא את הזמנת המשקאות שלי. הלילה היה רגוע יחסית, כך שלא הייתה לי ממש סיבה לעצור לדבר איתו.

"הינה, אהובה," קלייב מילא את המגש שלי מבלי ממש להסתכל עליי.

"הכול בסדר?" שאלתי.

"הממ?" הוא הרים את המבט וחייך חיוך קלוש. "כן, אהובה. פשוט היו לי הרבה דברים על הראש."

"אני מתכוונת לקחת הפסקה אחרי שאגיש את המשקאות האלה. תבוא לשבת איתי?"

הוא הנהן. "בטח. אני אארח לך חברה."

עברתי בכל השולחנות שלי, הגשתי משקאות ווידאתי שלכל אחד יש את מה שהוא צריך. ברוב הלילות, לא יכולתי לקחת הפסקה, אבל ימי שלישי היו הימים החלשים שלנו. עבדתי בכל משמרת שיכולתי, כי הייתי צריכה את הכסף, אבל ימי שלישי אף פעם לא הכניסו את הכסף הגדול.

קלייב חיכה לי כשעצרתי ליד הבר והגיש לי מוחיטו כשהתיישבתי לידו.

"הו, תודה לך, אדוני."

הוא חייך בחום והשעין את כתפו על כתפי. "על לא דבר, אהובה." הוא הביט בי במבט ארוך, בזמן ששתיתי את המשקה שלי.

"אני מסתכל עלייך ולא מאמין שאת אותה נערה שתופפה אתמול בלילה על התופים."

"זה גרם לך לאי נוחות? לראות את הצד הפחות רך שלי?"

קמט עלה על מצחו והוא הסתובב בכיסא עם הפנים אליי. "אני לא יודע אם הייתי מנסח את זה ככה, אבל עכשיו כשאת אומרת את זה, כן, אהובה, זה נכון."

"אתה לא הגבר הראשון שאומר את זה, אתה יודע? זה חרא, אבל אתה לא הראשון."

הוא נשף מבעד לאף והסתכל עליי במבט ארוך נוסף. "זה מה שאת רוצה לעשות?"

"זה מה שאני עושה. מאז שהייתי ילדה קטנה וניגנתי על סירים ומחבתות. אני לא מתכוונת להפסיק. אני לעולם לא אשב בשקט ואשתוק."

הוא צחק. "לא, אני מניח שלא. מעולם לא הכרתי אותך ככה. אבל... אה..."

הרמתי את המשקה וגם גבה. "חברים, נכון?"

"כמובן. זו מעולם לא הייתה שאלה."

"אבל אתה כבר לא דלוק עליי?"

ניסיתי להיות ישירה מבלי לפגוע ברגשותיו. ביום רגיל, הייתי נותנת לקלייב "להחליק" את זה, כי אף פעם לא הייתי בטוחה ברגשותיי כלפיו. הלילה, הרגשתי קצת עוקצנית. כמו שאמרתי, חוויתי את זה עם גברים בעבר. הם פגשו אותי, שמעו את הקול הרך ואת המבטא היפה, הבחינו בנימוסים שלי, ראו אותי מתייפייפת, והתבוננו בקימורים השופעים שלי, ואת זה הם רצו כל הזמן. חלקם באמת לא היו מסוגלים לקבל את זה שהייתי נשית מחד, ואגרסיבית ומזיעה על הבמה מאידך.

ככל שהערצתי את קארן קרפנטר, לא הייתי היא. ישבתי מאחורי מערכת התופים שלי, כשרגליי פשוקות לרווחה בלי שום בושה, יישרתי את הגב וניגנתי חזק. נקישת המקלות על עורות התופים הטביעו את קולה של אימי כשניגנתי, וניגנתי בכל ליבי.

אפילו בתאורה העמומה, יכולתי לראות שפניו של קלייב מאדימות. "זה היה כל כך ברור?"

"היית מקסים," אמרתי. וזה היה נכון. הוא תמיד התייחס אליי יפה.

"יופי, אני מרגיש כמו מנוול עכשיו. זה רק ש... ראיתי אותך באופן מסוים, הכרתי אותך כאן, ועכשיו ראיתי עוד חלק שלך, מה שגורם לי לתהות אם בכלל הכרתי אותך."

הנחתי את ידי על הברך שלו. "רוב הזמן אני עושה לך חיים קשים." לא היה טעם לחפור עמוק יותר בנושא. קלייב תמיד היה חבר לעבודה עם קראש אליי ופוטנציאל. עכשיו, הוא הפך רק חבר לעבודה.

"את עומדת לעזוב אותנו, יקירה?" הוא שאל בהיגוי של קאובוי.

"נראה."

הוא היטה את ראשו אליי. "את לא הולכת לאודישן?"

"אמרתי להם שכן, אבל אני עדיין חושבת על זה, למען האמת."

"טוב, אני לא מתיימר לדעת מה קורה בראש היפה שלך, אבל אני לא יכול לחשוב על סיבה - בגללה תרצי לפספס את ההזדמנות הזו. בקיץ שעבר, לא עבר יום שבו לא שמעתי את השיר ‘שמונים לילות'. הם להיט."

"גם אני לא ממש יודעת. אני עדיין עובדת על זה."

נאנחתי ולקחתי עוד לגימה מהמשקה. אני אחליט מה לעשות, אבל נדרש יותר ממוחיטו וחמש דקות כדי להגיע להחלטה. לכך הייתה דרושה שיחה עם החברה הכי טובה שלי.

***

נשכבתי על הספה ליד הייבן, והחתול שלה - תיאודור, הרגיש מייד בבית על הברכיים שלי. לא אהבתי חתולים עד שתיאו התעקש שאני אוהב אותו בכל ליבי. הוא התיישב על הפנים שלי ויילל עד שכבר לא יכולתי לעמוד בפניו, אבל עדיין חשבתי עליו כחתול של הייבן. הבחור דרש טיפול, ולא היה לי זמן לזה, אבל הוא היה התינוק הפרוותי הקטן והלא רשמי שלי.

"שלום, בובה," אמרה הייבן.

"שלום, שוגר."

"איך היה הערב שלך?"

"מקסים כמו תמיד. טיילתי לאור הירח, רקדתי כאילו אף אחד לא רואה אותי והצלתי כמה יתומים מרכבת מתקרבת. ואצלך?"

"לא מרגש כמו שלך. ברחתי, הצטרפתי לקרקס, נוריתי מתותח עשר פעמים ולמדתי לאלף אריות וללהטט עם סכינים לפני שהחלטתי שאני מעדיפה את חיי השקטים איתך ועם תיאו."

חיוך רחב התפשט על פניי. "ואז היית צריכה לברוח מהקרקס?"

היא גירדה את ראשו של תיאו וחייכה אליי. "לא, הם היו נפלאים. הם נתנו לי ללכת אחרי סיבוב אחרון על הטרפז המעופף."

גל של חיבה לנערה, שפגשתי בעבודת הקיץ שלי בבית הקפה, שטף אותי. שערה השחור והבוהק והשפתון השחור התואם משכו אותי אליה אז, אבל האינדיבידואליות חסרת המאמץ והחביבות הלא מתפשרת שלה הן שגרמו לי לחזור אליה שוב ושוב.

"אני לא יכולה לחשוב על כך שאעזוב אותך ואת תיאו."

"אפילו בשביל לברוח עם להקת רוק?" היא שאלה.

"גם אז."

"את חייבת לרדוף אחרי החלומות שלך, בובה. היית מעיפה לי סטירה, אם אני הייתי חושבת לדחות תפקיד – ואת יודעת את זה."

"לו רק זו הייתה להקה אחרת..." לא רציתי לסיים את המשפט – לא רציתי להודות בסיבה העיקרית להסתייגות שלי.

"את מתכוונת לתת לסנטיאגו גרזה הזבל להשפיע על ההחלטות שלך?"

מסתבר שלא הייתי צריכה לסיים את המשפטים שלי איתה. הייבן ידעה.

"אין לו שום השפעה. אני פשוט לא יודעת אם אני רוצה לשהות בנוכחותו בכלל. בטוח שנצטרך לנהל שיחות כשברור ששנינו נותנים את הקצב ללהקה. כאילו... אם בכלל אתקבל, וזה סימן שאלה גדול כרגע."

הייבן צמצמה את עיניה. "יש לך עדיין רגשות כלפיו? כי אני חייבת להגיד, הצצתי בו אתמול והאיש מהמם כמו תמיד."

"אני יכולה להודות שנעים להסתכל עליו. תמיד היה. אבל הקראש החד צדדי הקטן שלי נגמר בערך בזמן שהוא פגע בי ברמות קשות."

הייבן משכה את הטלפון שלה מתחת לכרית וחייכה אליי חיוך שטני. "אני שמחה לשמוע את זה, כי עשיתי מחקר קטן – "

"מחקר? באמת?"

"אני עומדת מאחורי מה שאמרתי. בכל מקרה, הבחור שלך, נראה קצת כמו זונה ממין זכר."

היא דחפה את הטלפון שלה מתחת לאף שלי והתחילה לגלול באגודלה תמונה אחר תמונה של סנטי עם נשים שונות. נשים יפות. בלונדיניות, אדמוניות, ברונטיות, גבוהות, נמוכות – כולן רזות, כולן חטובות, וכולן נראות מאושרות על זרועו. אף אחת מהן לא נראתה כמוני, אבל זה לא הפתיע.

"למה אני צריכה לראות את זה?" שאלתי.

היא לקחה בחזרה את הטלפון שלה ומשכה בשערי. "אני רוצה שתראי איזה גבר הוא. שמה שהוא אמר לך זה בעצם השתקפות של מי שהוא."

"אבל גבר שיוצא עם הרבה נשים, הוא לא בהכרח רע. אם היית אומרת את זה על אישה אחרת, הייתי יוצאת עלייך ואת יודעת את זה," אמרתי ברוגז.

"את בהחלט צודקת." היא הקישה על הטלפון בציפורן שלה. "אבל הבחור הזה... הוא לא שווה שנייה של מחשבה. הוא לא משהו מיוחד. הוא רק כוכב רוק בנאלי. נכון, תצטרכי לעבוד איתו, והוא מוזיקאי מוכשר, אז זה יסתדר מצוין, אבל אין שום סיבה שיהיה לך מה לעשות איתו מעבר לזה. אם לא תנצלי את ההזדמנות הזו, אני אכניס את תיאו לחדר שלך כשאת ישנה."

התנשפתי בקול והסתכלתי למטה אל התינוק הפרוותי שבחיקי. "אבל הוא יילל ויעיר אותי ויספר לי סיפורים כל הלילה."

"כן," אמרה הייבן בזחיחות.

תיאו היה החתול הכי קולני שפגשתי, והוא מאוד אהב לדבר איתי, בין שרציתי לשמוע את השטויות החתוליות שלו ובין שלא. הייבן השאירה אותו בלילה בסלון, כדי שכולנו נוכל לישון. אם היא תיתן לו להיכנס לחדר שלי, אהיה ערה כל הלילה.

"בסדר, אני אלך."

היא העיפה אגרוף באוויר בתנועת ניצחון. "אני תמיד מנצחת."

"אני לא אתגעגע לפרצוף הזחוח הזה."

"את כן, אל תשקרי."

חייכתי אליה וצילמתי בראשי תמונה של שערה הכחול מורם על ראשה, את תווי הפיה שלה הנקיים מאיפור ואת חיוכה המאיר כל כך עד שכמעט וזרחה.

"אני כן." דחפתי את הרגל שלה בכף הרגל שלי. "את מתכוונת לדבר על האודישן שלך?"

"הוא היה טוב."

"זה הכול?" שאלתי.

בנוסף לזה שהיא הייתה פיה חייזרית, הייבן הייתה שחקנית. בשנה שעברה היא קיבלה תפקיד קטן במופע בברודווי, אבל הפריצה הגדולה שלה עדיין לא התרחשה. כשהיא לא הייתה ממלצרת, היא עשתה אודישנים או לקחה שיעורים במשחק. הייבן לא הייתה פסיבית במרדף אחר החלום שלה והיא התרגשה לקראת האודישן היום למחזמר באוף־ברודווי.

"אם אני אגיד שאני רוצה את התפקיד הזה מאוד, אני אילחץ ואקיא על כולך."

נרתעתי לרגע וצחקתי. "אז אנא ממך, שמרי על השפתיים האלה סגורות חזק. אני יכולה לשאול שאלות של כן ולא?"

היא הנהנה.

"בסדר... שרת?"

הנהון.

"רקדת?"

עוד הנהון.

"הבמאי חייך אלייך בשלב כלשהו?"

היא הנידה בראשה.

"שתינו יודעות שזה לא באמת אומר כלום. רוב מנהלי התיאטראות בניו־יורק מגניבים מדי מכדי לעשות משהו בנאלי כמו לחייך."

אחרי היסוס של רגע, הייבן הנהנה.

"את חושבת שיחזרו אלייך?"

היא הנהנה לאט, כאילו לא רצתה לפתוח פה לשטן, שיגרום לה לא לקבל את השיחה החוזרת.

"את באמת פאקינג מדהימה?"

היא הנהנה בהתלהבות.

"את אוהבת אותי לנצח נצחים?"

היא פשטה את זרועותיה לרווחה ואני נפלתי לתוכן וצחקתי. תיאו קפץ ממני, מתרעם על ההפרעה למנוחה שלו.

שום דבר לא השתנה, מלבד שעכשיו הכול היה בסדר.

פרק 5

סנטיאגו

באודישן השלישי, מוריי הלך על הידיים. הילד היה ממש הפוך, ולא הקדיש תשומת לב למתופף חסר ההשראה שניגן שיר של להקת ‘פו פייטרס', שהיה הרבה מעל לרמה שלו, שזה אפילו לא היה מצחיק.

באתי בראש פתוח, גם אם הלב שלי לא היה. רציתי שאחד מהבחורים האלה יהיה המתופף שנבחר. היה עוד אחד לפני שיגיע תורה של מייב, ואף שזה היה מגעיל, החזקתי אצבעות שהוא יהיה האחד.

לצערי, המזל לא היה לצידי. המתופף הרביעי להיום היה חסר השראה בדיוק כמו השלושה שקדמו לו. היה לו הידע הטכני, אבל חסרה לו נשמה. אפילו לא התפתיתי לקום ולנגן עם אחד מהם.

קלארק, המנהל שהוקצה לנו מטעם ה-'לייבל' שלנו, שילב את הקרסול שלו מעל הברך.

"הוא לא היה כזה גרוע."

"לא. הוא היה." אמר מו.

"הוא שיעמם אותי," אמר מוריי.

קלארק בחן את התיקים שהיו לו על כל מועמד. "והאישה הזאת... מייב? אתה בטוח שאתה רוצה להוסיף אישה ללהקה?"

"כן," אמר מו.

"היא מאירה את חיי," הוסיף מוריי.

לא, לא הייתי בטוח, לעזאזל. הייתי בהלם בשבוע שעבר. יעל אפילו לא רמזה שמייב היא המתופפת שאנחנו הולכים לראות, וכשראיתי אותה למעלה על הבמה ההיא, לא האמנתי שמה שאני רואה הוא אמיתי.

"לא תופפת פעם על תופים?" שאל אותי קלארק.

"כן," עניתי.

"אתה רוצה לחזור לנגן? אני רק שואל, אבל אולי יהיה קל יותר למצוא בסיסט חלופי."

לא חשבתי על זה. כשמו הביא אותי בפעם הראשונה, תופפתי עם להקה אחרת. הייתי לא רע. לעזאזל, הייתי טוב יותר מזה, אבל הכישרון האמיתי שלי היה בגיטרה בס. כשדייגו הצטרף ללהקה, העמדה שלי על הבס התחזקה.

"לא, טוב לי במקום שאני נמצא." השבתי.

דפיקה רכה הגיעה מדלת חדר האימון שלנו. מייב עמדה שם במכנסי ג'ינס שחורים קרועים ובחולצת טריקו אפורה, ושערה אסוף בקוקו גבוה. היא הייתה יפה מהסוג הנדיר - קלאסי, אבל לא משעמם. לפני חמש שנים, הוצאתי הרבה אנרגיה בניסיונות לא להסתכל עליה. היום הרשיתי לעצמי.

"היי לכולם, אני יכולה להיכנס?"

מוריי הלך על הידיים לעברה והתהפך על רגליו. "מיי־מיי. בבקשה, כנסי ותדהימי אותנו." הוא לקח אותה אל קלארק והכיר ביניהם.

בחנתי את התגובה של קלארק. הוא מצידו בחן אותה, כאילו משנן את הקימורים שלה כדי שיוכל להעלות את הממצאים שלו ולשתף אותם עם חברת ה'לייבל' שלנו בהמשך.

"שלום, מיז אודיי. למה שלא תנגני לנו משהו ואז נראה אם יהיו לנו שאלות לאחר שתסיימי," אמר קלארק אחרי שלחץ את ידה.

"בסדר. אתם רוצים שאני אנגן משהו מסוים?" היא שאלה.

ההחלטה להיות חרא הגיעה לי בקלות. המועמדים הקודמים ניגנו את אחד השירים שלנו, ואחר כך, שיר לפי בחירתם. עד עכשיו שתקתי, אבל עם מייב, היה לי את הדחף הזה לראות אם אני יכול להוציא אותה משלוותה.

"'בליד' של להקת ‘משוגע'."

היא מצמצה פעם אחת, ואז פעמיים, לפני שעיניה פגשו את עיניי. "אוי, אתה מרגיש מרושע היום, נכון?" העיקול בשפתיה אמר לי שהיא לא מתכוונת לתת לי את מה שאני רוצה.

"אני מפספס משהו?" שאל קלארק.

מייב ענתה לפני שהספקתי. "סנטי ביקש שאני אנגן את אחד משירי המטאל המאתגרים ביותר שנכתבו אי פעם. הוא שיר של שבע דקות, ומשתמשים בו בכל ארבע הגפיים, אף שגם חמישית תעזור."

"את לא חייבת," אמר מו. "נגני מה שנוח לך."

היא החליקה את ידה על הקוקו שלה. "אני אוהבת אתגרים. אני לא מבטיחה שאנגן את כל שבע הדקות, אבל אראה מה אוכל לעשות."

היא התיישבה על הכיסא ונראתה במקום הטבעי שלה מאחורי מערכת התופים. אותו לילה במועדון, לא היה הפעם הראשונה שראיתי אותה מתופפת. הסגנון שלה נעשה מחוספס יותר, ועם זאת מלוטש יותר. מעולם לא ציפיתי לראות אותה מנגנת ככה על במה במועדון רוק, אבל הבנתי שעדיף שאזרוק את כל מה שאני יודע על מייב אודיי ואתחיל מחדש.

מוריי התכופף על הספה לצידי כשעיניו מכוונות למייב. "מה הקטע עם השיר הזה?" הוא שאל בקול שקט בזמן שהיא התמקמה.

"הוא בלתי אפשרי. אפילו אני לא יכול לנגן אותו," הודיתי.

"אתה מוביל אותה לכישלון?"

הפניתי את כפות ידיי למעלה. "היא יכלה להגיד לא. אני הייתי עושה את זה."

"מהלך מלוכלך."

לא היה טעם להכחיש את זה. "אפשר לומר."

מייב הקישה במקלות זה על זה, וזו הייתה האזהרה היחידה שלנו לפני שהיא המריאה. הביצוע שלה לא היה מושלם, ואולי קצת איטי יותר מכפי שהיה צריך, אבל אני היחיד ששמע את זה. כל הפיות בחדר נפערו. מו נעמד מאחוריה וידעתי מה הוא רואה: שתי כפות הרגליים שלה, נעות עצמאית זו מזו, כל אחת בועטת בקצב אחר. הזרועות שלה התחרו בקצב מנוגד לאינטואיציה, וכשניגנה, זה היה מהר יותר, בטוח יותר ומתאים לקצב האמיתי של השיר.

הייתי גם מוכרח לקום ולצפות בה מאחורי מערכת התופים.

הזקן שלי לימד את אחי ואותי לתופף על תופים. הוא נגן רוק כבד עם חברים בסופי שבוע במוסך. הוא היה מתופף לא רע, אבל שנינו הבנו די מהר שאנחנו טובים יותר.

כשראיתי את מייב מתופפת, את יכולת התיפוף שלה, את התשוקה בקצב שלה, ידעתי שאין ספק שהיא הייתה טובה יותר ממה שיכולתי לחלום. הרבה יותר טובה מדייגו אפילו, והוא היה מוכשר בטירוף.

קצת כאב לי להודות בזה. גדלתי בעולם של רוק כבד ופאנק שבו גברים שלטו על הבמה, ונשים הריעו להם מהקהל. היו מתופפת אחת או שתיים שבאמת יכולתי לשלוף את השמות שלהן מהראש, בעוד שרשימת הגברים שהערצתי וניסיתי לחקות, הייתה באורך קילומטרים.

עיניי נמשכו מידיה אל אגל הזיעה שזלג על צווארה והתגלגל על עצם הבריח שלה, לפני שירד בין שדיה ונעלם מתחת לחולצתה.

זה היה הרגע שבו נזכרתי למה זה לא משנה כמה טוב תופפה מייב. לא כשהיא נראתה כך והעלתה בראשי מחשבות שלא היו צריכות להיות שם. אחרי העזיבה של דייגו, בהחלט לא היינו זקוקים לטלטלות נוספות. ואם מייב תצטרף ל'חד צדדי', הן יקרו, לא היה לי ספק בזה.

לבסוף ידיה נעצרו, וגם כפות הרגליים שלה. היא הסתובבה בכיסא עם הפנים למו ואליי.

"רוצים עוד?"

לא איך זה היה או מה חשבתם? היא כבר ידעה איך זה היה, והיא יכלה להסתכל על הפנים שלנו כדי לראות מה חשבנו.

"תנגני שיר שלנו?" ביקש מו.

היא הנהנה והקוקו שלה התנדנד. "אין בעיה."

מו הרים את הגיטרה שלו והם ניגנו את השיר הפופולרי ביותר שלנו - ‘שמונים לילות'. אם מישהו היה אומר לי שיום אחד היא תנגן את השיר הזה שכתבתי עם דייגו לפני מספר שנים, הייתי חושב שהשתחרר לו בורג.

היא ניגנה מבריק. הייתה לי תחושה שמייב עושה את רוב הדברים בצורה מבריקה. הם ניגנו שני שירים נוספים לפני שהיא קמה, קדה קידה להתעקשותו של מוריי ולחצה את ידו של קלארק.

"את יכולה לחכות בחוץ?" שאל מו. "אנחנו צריכים לדבר דקה, ונחזור אלייך."

בפנים לחות מזיעה, היא חייכה אליו חיוך רחב, לקחה את התיק שלה ויצאה מהחדר, בביטחון של מישהי שיודעת כמה היא מדהימה.

"מה אתם חושבים?" שאל מו.

"התפקיד שלה," הכריז מוריי. "יש לנו את וייב המ' - מו, מוריי ומייב. זה חמוד."

"חכה שנייה. בואו נדבר על זה," פתח קלארק. "אני לא מטיל ספק בכישרון שלה בתיפוף, אבל אנחנו צריכים לחשוב גם על התדמית שלכם. האם מיז אודיי באמת מתאימה לתדמית של ‘חד צדדי'?"

"אה... כן?" מוריי קימט את מצחו והסתכל על קלארק, לא מבין לאן הוא חותר.

אני הבנתי. במילה ‘תדמית', קלארק התכוון שהגוף של מייב לא השתלב בסטנדרטים סובייקטיביים של יופי.

"אתה רוצה להגיד שלהוסיף אישה יפהפייה ל'חד צדדי' יהיה מהלך גרוע...?" שאל מו. "אני זוכר ש'בלאק אייד פיז' הפכו ללהיט אחרי שהוסיפו את פרגי."

הוא שילב את ידיו על החזה וחיכה שקלארק ישיב. היו פעמים שחשבתי על מו כילד, והוא באמת היה צעיר, אבל היה לו עמוד שדרה. הוא עמד על שלו כשהיה צריך.

קלארק פנה אליי. "מה דעתך?"

לא רציתי להיות האיש הרע ונאנחתי, ובהחלט לא רציתי להיות בקבוצה שקלארק היה בה. "אני לא סגור."

הוא מחא כף, מבט של תוכחה על פני הסמור שלו. "תודה. איש עם תבונה."

מו הסתכל עליי בבוז. "באמת, סנטי? זה בגלל דייגו? אתה לא רוצה להחליף אותו? או שאתה מסכים עם קלארק?"

"אף אחת מהסיבות האלה. אני רק חושב שמייב תהיה הסחת דעת."

הוא לעג. "למי? לך?"

הפה שלי ירד. "לא. לא לי. מייב מעולם לא עניינה אותי."

מוריי הטיח יד על המצילה. "שמישהו יגיד לי למה לעזאזל מיי־מיי לא מתאימה לתדמית שלנו, מה שזה לא אומר, לכל הרוחות!"

קלארק שאף נשימה עמוקה. "יש לנו שלושה בחורים, מכוסים בשרירים, ואז יש לנו את ה... הבחורה הרכה והכפרית הזו עם התחת הגדול ו – "

"סתום ת'פה," אמרתי בשיניים חשוקות, ידיי נקפצו לאגרופים. "אם תגיד שוב את החרא הזה בנוכחות מישהו, לא תאהב את התוצאות."

"בחייך," קלארק שינה לטון המרגיע שלו, "אני רק אומר את מה ש'לייבל', המעריצים שלכם וכל השאר יגידו."

דפיקה מהירה נשמעה על הדלת לפני שהיא נפתחה, ומייב הציצה פנימה בפנים אדומות.

"היי לכולם. אני פורשת מההצעה. היה כיף לראות שוב את כולכם, אבל זה לא יעבוד. תודה רבה על ההזדמנות."

היא הסתובבה, לפני שלמישהו היה זמן להגיב. עקביה הדהדו ברצפת המסדרון. מבלי לחשוב על זה, רדפתי אחריה ותפסתי אותה, ממש לפני שהיא הגיעה ליציאה.

אצבעותיי נסגרו סביב המרפק שלה ועצרו אותה.

היא נאנחה, אבל לא הסתכלה עליי. "כדאי שתדע שהדלתות האלה דקיקות כמו נייר. היית חושב שחדר אימון יהיה אטום לקולות."

הבטן שלי התכווצה, וכעס רתח כמו לבה בעורקיי. זה שהיא שמעה אפילו מילה אחת שקלארק אמר עליה, גרם לי לרצות לקרוע את העולם לגזרים.

"קלארק אידיוט." נעמדתי מולה וחסמתי את היציאה.

עיניים ירוקות לוהטות ניקבו את עיניי. "הוא לא היחיד, אבל זה בסדר. לא שמעתי דבר שלא ידעתי כבר. כמו שאמרתי, היה לי כיף. אתה בהחלט קיבלת את הריגוש שלך בניסיון להשפיל אותי."

"לא, בייבי. זה היה אתגר, ואת עמדת בו."

בשנייה שהכינוי יצא מהפה שלי – השם שקראתי לה באותו קיץ לפני חמש שנים – הגוף שלה התקשח. לא היה סיכוי קלוש, שהיא שמעה את מה שאמרתי לאחר מכן.

"לעולם אל תקרא לי ככה שוב, סנטיאגו."

ידעתי שעברתי את הגבול ולקחתי צעד לאחור. "אני לא. אני נשבע. אני מבקש שתחזרי. תתעלמי מקלארק כמו כולנו ותקשיבי למו."

אגרופיה התרוממו אל מותניה ועיניה הפכו קשות. ראיתי את הקשיחות שהייתה בה מתחת לפני השטח. היא לא הייתה שם, כשהכרתי אותה קודם, אבל שמחתי שהיא פיחתה אותה עכשיו. היא תזדקק לה, גם בעולם הזה וגם בעסק הזה.

"איזה אידיוט שלח אותך לכאן כדי שתדבר איתי? שמעתי אותך לפני חמש שנים ושמעתי אותך עכשיו. אתה לא רוצה אותי קרובה אליך או ללהקה. מה הקטע שלך?"

"שום קטע. אני כן חושב שאת תהיי הסחת דעת, ואני לא סגור שאת מתאימה לגמרי. זה לא אומר שאני קובע את המילה האחרונה, ואני אלך לגיהינום לפני שארשה לקלארק למנוע ממך הזדמנות גדולה כזו."

"ממש שכנעת אותי שם." עיניה הצטמצמו כשהיא סרקה אותי. "איפה דייגו?"

"כבר שאלת את זה. הוא עזב."

לפני שהיא הספיקה לשאול עוד שאלה שלא הייתי מוכן לענות עליה, מו הגיע אל המסדרון. "חכי. אל תלכי."

מוריי יצא אחריו, נינוח, ידיו בכיסי מכנסיו הקצרים. "ואוו, מגניב. אנחנו נפגשים במסדרון עכשיו?"

"תראו, זה באמת מחמיא לי שביקשתם ממני לבוא לאודישן – " התחילה מייב.

"אל תלכי. יעל תרצח אותי, אם אספר לה מה קרה כאן היום. את לא רוצה את המוות שלי על המצפון שלך, נכון?" מו הרים אליה את עיניו.

השפתיים שלה התעקלו. היא ניסתה לעצור את זה, אך ללא הצלחה.

"אתה יודע שאני אספר לה מה קרה, בין שאעזוב עכשיו או בעוד חמש דקות," אמרה מייב.

מו הנהן. "אני יודע. אבל אם אני אשכנע אותך להצטרף אלינו, היא תסתפק בפציעה."

היא נאנחה והפרידה את שפתיה הוורודות. "יש לי שאלות."

"תשאלי," אמר מוריי.

"טוב, דבר ראשון, אני רוצה להגיד משהו שאני חושבת שצריך להיאמר, ויש להעביר את המסר לאידיוט שבחדר ההוא." היא עשתה תנועה מעגלית בידה סביב עצמה. "הגוף שלי... לעולם לא פתוח לדיון – נקודה. אני לא יכולה לשלוט במה שיש לעיתונות ולמעריצים שלכם להגיד, בדיוק כפי שאני יודעת שהם יחשבו שהם רשאים להגיב על הגוף שלי. אגב, זה נכון, גם אם הייתי רזה כמו מקל. ככה זה להיות אישה, אבל אני צריכה לדעת שאני בטוחה עם שלושתכם. אם אתם מסכימים אפילו במילה אחת עם מה שקלארק אמר, בואו נוותר על זה עכשיו, כשאנחנו עדיין חברים."

"בחיים לא," אמר מוריי. "אני עלול להסתכל, כי את יפה ואני לא יכול לשלוט לאן העיניים שלי משוטטות, אבל לעולם לא אעבור את הגבול ובטח שלא אלכלך עלייך. את חברה שלי."

היא צחקה. "שמעתי אותך מלכלך על כל אדם כאן, גם על יעל."

הוא העלה חיוך עליז על פניו. "טוב, זה הגיע להם."

מו טפח על כתפה והביט בה היישר בעיניים. "אני לא כזה. אני נותן לך את הכבוד ואת המילה שלי."

"תודה, מו. אני יודעת את זה, אבל לפעמים אני קצת רגישה ואני צריכה תזכורת."

"את בטוחה איתנו," מלמלתי ותהיתי לְמה לעזאזל אני מסכים. הייתי בטוח שמייב לא שייכת ל'חד צדדי', אבל עכשיו, ניסיתי לשכנע אותה לא ללכת.

היא הרימה גבה. "אתה בטוח, סנטי? אתה לא נשמע כל כך בטוח."

מעולם לא הייתי פחות בטוח.

"מו ומוריי רוצים אותך. זה לא משנה מה אני חושב בשלב הזה, נכון?"

שיניה נגסו בשפתה המלאה, אבל דבר לא יכל לעצור את החיוך שעלה בזוויות פיה. "לא, אני מניחה שאתה צודק. אני חושבת שאני אישאר."

פרק 6

מייב לפני חמש שנים

"תשימי את טום פטי."

יעל שרבבה שפתיים. "אמ... לא."

הסתובבתי על צידי והורדתי את משקפי השמש שלי על קצה האף. "היי, שמעתי את טיילור סוויפט כל אחר הצהריים. תני לי קצת רוק קלאסי."

"את פשוט מאוהבת בסטן לינץ'."

היה לי פטיש למתופפים, זה נכון. "את לא יכולה להכחיש שהוא חתיך."

"אוי, איכס. הוא ממש זקן. בן ארבעים או משהו כזה. הוא יכול להיות אבא שלך!"

היה לי גם קטע עם גברים מבוגרים. ארבעים אולי היה קצת מוגזם, אבל בחורים בגילי היו כל כך ילדותיים.

"תשימי את ‘הריקוד האחרון של מרי ג'יין' ותני לי ליהנות בשלווה מהשמש."

יעל נאנקה, אבל השמיעה את השיר המבוקש באייפוד שלה. "בסדר, אבל אני בוחרת את השיר הבא, והוא יהיה של מייגן טריינור."

זה היה בגדר תעלומה איך הייתי חברה של מישהי שאוהבת פופ מתקתק. עזר כמובן שהיא הייתה שכנה שלי, שהייתה לה בריכה ושהיא הייתה חדשה באזור בדיוק כמוני. וחיבבתי אותה – עם הטעם הרע במוזיקה והכול.

שתינו עברנו לשכונה הזו לפני ארבע שנים, כשהייתי תלמידה בשנה הראשונה בתיכון, ויעל הייתה שנתיים מעליי. המשפחה שלה הגיעה מלונג איילנד, ושלי מג'ורג'יה. נפגשנו בלב פרבר של בולטימור, מרילנד. האבות שלנו עבדו באותה חברה, ומהר מאוד נפגשנו והתחברנו, כי שתינו הרגשנו לא שייכות.

חשבתי שהמבטא שלה קורע מצחוק.

היא חיקתה את המבטא שלי בכל הזדמנות.

לא נעלבתי, לא כשהיא נתנה לי להשתזף בבריכה שלה ולשטוף את העיניים בחברים הרוקיסטים של מו, שתמיד היו בסביבה.

"היי!"

מישהו חסם לי את השמש. מישהו ספציפי מאוד בצורה של מו.

דחפתי אותו בבהונות רגליי הוורודות והמלוטשות. "אני צריכה את הוויטמין אי שלי. צפדינה יש לי בשפע."

הוא צחק והדף בשובבות את כף רגלי. למו היה מזג נעים וטוב. קרוב לוודאי, בגלל שגר עם יעל באותו בית, ולה היו מצבי רוח לעיתים קרובות מדי.

"יש כל כך הרבה טעויות במשפט הזה, מייב. מקבלים ויטמין די מהשמש, וצפדינה מחוסר בוויטמין סי. אם את לא פיראטית, אני לא חושב שאת צריכה לדאוג לגבי זה."

נשכתי את שפתי כדי לעצור את החיוך.

יעל גנחה, בקול רם וברור. "מוזס, בחייך. לא צריך להיות גאון כדי לדעת שמייב צוחקת עליך."

הוא משך כתפיים, ניגש אל הכיסא הנוח שעליו ישבה, סטר לה על היד ואז קפץ הצידה לפני שהיא תספיק לנקום בו.

"היי, אז יש לי כאן כמה חברים. אנחנו הולכים להשתמש בבריכה קצת. התאמנו, וכולנו צריכים קצת להתרענן. סבבה?"

הצצתי בבגד הים שלי, וידאתי שהוא נראה חמוד. לפעמים לבשתי את בגד הים השלם של סירס שסבתא שלי הורישה לי, שהיה נראה נורא כפי שזה נשמע. למרבה המזל, השארתי אותו בבית. היום ,לבשתי את בגד הים האדום עם הנקודות בסגנון הווינטג' שלי. הדברים האלה היו חשובים, כי החברים של מו היו כמעט תמיד חתיכים מאוד, ואף שמעולם לא התאמצתי להגיד להם אפילו מילה אחת, אהבתי שהייתה לי האופציה. אם הייתי לובשת את בגד הים של סבתא שלי, הייתי בורחת לחדר של יעל, כדי להסתתר מהבחורים החתיכים.

"בטח, זה בסדר. ראה הוזהרת: יעל שומעת הרבה טיילור סוויפט ומייגן טריינור," אמרתי.

"ואני לא משנה את זה, אז אל תבקש."

מו גלגל עיניים אל עבר אחותו. "לא הייתי חולם על זה. אנחנו נהיה כאן רק קצת, ואחר כך נחזור להתאמן."

כמה דקות לאחר מכן, מו, מוריי ושני בחורים, שמעולם לא ראיתי, הסתערו על החצר הגדולה של משפחת אהרונסון. הם היו צריכים לצאת בהילוך איטי, כשמים מטפטפים מעל גופם השרירי.

הזדקפתי בכיסא שלי וניסיתי להתמקם באופן שיגרום לירכיים שלי להיראות צרות יותר ולבטן שלי, שטוחה יותר. הייתי אסירת תודה על משקפי השמש שלי, כך שיכולתי להסתכל מבלי להיות ברורה מדי. "מי שני הבחורים האלה?"

כמעט אמרתי בנים, אבל הם ממש לא היו בנים. הראשון היה גבוה וצר, והיו לו שרירים מחוטבים וכתפיים רחבות, כמו שחיין. שערו הפרוע בצבע חום בהיר הגיע עד לכתפיו, ועל זרוע אחת שלו הציץ קעקוע שכיסה את כולה. הבחור השני היה רחב יותר וגם גבוה יותר. כתפיו וחזהו השריריים העלו דימוי של חוטב עצים, וכך גם הזקן השחור שלו.

"וואו," לחשתי.

"חתיכים, נכון? אלו סנטיאגו ודייגו. מו חטף אותם משתי להקות שונות. הוא ואלכס החליטו שהם רוצים להפסיק לשחק משחקים ולהיות רציניים, אז הם חיפשו נגנים אחרים. אני בספק אם זה יגיע לכדי משהו, אבל נחמד שיש משהו יפה להסתכל עליו בכל יום."

יעל הייתה האדם היחיד שהכרתי שקרא למוריי בשמו הפרטי. הוא היה מוריי מהרגע שפגשתי אותו, אבל לא שמעתי אותה קוראת לו ככה מעולם. הוא תמיד היה אלכס בשבילה.

מהצד השני של הבריכה, מו הצביע עלינו בפני הבחורים החדשים. "זו אחותי, יעל, ואחותי מבית השכן, מייב. תגידו שלום, ואז תעמידו פנים שלא ראיתם אותן. הן ממש מחוץ לתחום."

יעלה זקרה לעברו אצבע משולשת, אבל היא לא באמת כעסה. רוקיסטים לא היו הסגנון שלה. היא הייתה בקטע של בחורים מיוחסים בוגרי בתי ספר פרטיים.

חייכתי למוריי ולבחורים החדשים. זה עם השיער הפרוע הצדיע לי, והשני בהה בי לרגע ארוך מאוד. רגע ארוך כל כך, עד שהרגשתי את הנשימה שלי נעצרת. לבסוף, מו ומוריי דחפו אותו לבריכה וקטעו את כל מה שעבר בינינו.

"וואו," לחשתי לעצמי. אף שאהבתי את יעל, חלק ממני רצה לשמור את זה לעצמי. דבר לא ייצא מהמשיכה הזו, ידעתי את זה. אבל בשמונה־עשרה השנים שהייתי על האדמה הזו, מעולם לא חוויתי רגע כזה.

סנטיאגו

"יש לך מים?" שאלתי וניגבתי את המצח המיוזע שלי בחולצת הטריקו שלבשתי.

מו הצביע עם האגודל שלו מעבר לכתף. "תיכנס למטבח, יש בקבוקי מים במקרר. תביא שניים, בסדר?"

"לא אכפת לך שאני אכנס לבית שלך?"

הוא הסתכל עליי במבט מוזר, כאילו אין לו מושג מאיפה השאלה הזו הגיעה, אבל הילד לא ראה איפה גדלתי. לו ידע, הוא בטח היה חושב פעמיים אם לתת לאדם כמוני להסתובב באחוזה של ההורים שלו.

"לא, לך. קח כמה חטיפים מהמזווה, אם אתה רעב."

זה היה היום השני של החזרות שלנו כלהקה, ותהיתי מה אני עושה כאן. מו ומוריי היו רציניים, והיו להם כישרון ואמביציה... ואני, קפצתי מלהקה ללהקה לאורך כל המחצית הראשונה של שנות העשרים שלי. הסכמתי רק בתנאי שגם דייגו יוכל להצטרף. הוא רצה את זה – את המוזיקה, את התהילה – יותר מכל.

הבית של מו נראה כמו ארמון. לא גדלתי במזבלה, אבל נראה שהבית שלי כולו היה יכול להיכנס למטבח שלו.

עצרתי בפתח וגיליתי שהמטבח כבר תפוס. הנערה מאתמול ישבה על שרפרף ליד האי, אכלה ענבים וטלטלה את ראשה לקצב המוזיקה שבקעה מהאוזניות שלה – והיא לא הקשיבה לזבל ‘פופי' של בנות. לא, היא שמעה ‘אוונג'ד סבנפולד' וקצות האצבעות שלה הקישו על השיש לפי הקצב.

"היי."

ראשה התרומם ועיניה נפערו בהפתעה. היא הרימה אצבע אחת, לעסה את הביס שהיה בפיה ובלעה. "היי. אתה מחפש משהו?"

הצבעתי על המקרר. "מים."

"יש שם הרבה. חם במוסך?"

ניגבתי את המצח בגב היד שלי. "די חם. אני עובד במוסך, אז אני רגיל לזה. מאיפה את?"

"ג'ורג'יה. מה הסגיר אותי?" היא הקניטה.

"לא שומעים מבטא כזה פה. את גרה כאן?"

"בבית הזה?" הנהנתי.

"לא, אבל אני נמצאת כאן הרבה. אני גרה בבית ליד."

היא אמרה את זה כאילו יכלה להסתכל מהחלון ולראות את הבית שלה, כשלמעשה, האחוזה המדוברת השתרעה על שטח של כחמישה דונמים, וחורשה הפרידה בין נכס אחד לשני.

"את אוהבת מטאל?"

"הו." היא הנמיכה את עוצמת הקול בטלפון שלה. "כן. זה לא כל מה שאני אוהבת, אבל אני שומעת את זה הרבה."

שמתי לב שהתקרבתי יותר ויותר כשדיברנו, עד שסנטימטרים ספורים בלבד הפרידו בינינו. פרשתי את הידיים על השיש הקר והסתכלתי על הנערה הזו שנראתה כמו שלגיה, אבל שמעה מוזיקת רוק כבד.

היא הייתה יפה בצורה מפחידה. אתמול, כשראיתי אותה שוכבת ליד הבריכה בבגד הים האדום שלה, בהיתי בה הרבה זמן. התקשיתי להאמין שהיא אמיתית. ומקרוב... מעולם לא ראיתי משהו כמוה. עור בהיר וצלול. עיניים בצבע ירוק יער. שיער בוהק וארוך. והפה שלה... אלוהים, הפה שלה. הייתי רוצה להגיד שהוא מושחת, אבל כשהיא חייכה, מלאכים שרו.

"איך קוראים לך?" היא שאלה וגרמה לי להבין שנעצתי עיניים.

"סנטיאגו. סנטי."

"אני מייב. רק מייב."

"אף פעם לא שמעתי את השם הזה."

היא משכה בכתפיים וחייכה. "ואני אף פעם לא הכרתי סנטי, אז אנחנו תיקו."

"אחי, אנחנו מתייבשים שם. מה לוקח לך כל כך הרבה זמן?"

הסתובבתי והרמתי גבה אל דייגו שנכנס אל המטבח. העיניים שלו עברו ממני אל מייב ובחזרה, וחיוך איטי התפשט על פניו.

"אה, אני מבין."

הוא הלך ישר אל מייב ביד מושטת, שהיא לקחה. "אני דייגו. את מייב, נכון?"

"נכון." האודם בלחייה העמיק. "נעים לפגוש אותך, כשאני לובשת בגדים נורמליים."

הוא שרק. "לעזאזל. תגידי עוד משהו. אני אוהב את זה."

"אין לי מבטא. לך יש." היא לחצה את שפתיה כאילו היא משרבבת אותן, והייתי מוכרח להחזיק בקצה הדלפק, כדי לעצור את עצמי מלדחוף את היד לשיער שלה ולנשק את הפה הזה.

דייגו צחק איתה, ואז רכן מעל לדלפק, כשהמרפקים שלו נוגעים בזרועה. "את באה לראות אותנו מתאמנים?"

היא נענעה את הראש. "לא היום. אני מחכה ליעל, אנחנו חייבות לרוץ."

"מחר?" הוא שאל.

היא חייכה ושוב נענעה את הראש. "אני עסוקה מחר."

הוא הקיש באצבעו על הטלפון שלה. "למה שלא תסמסי לי כשאת פנויה."

האודם בלחייה התפשט עד לצוואר. "אני... אממ –"

קול נקישת הנעליים של יעל על רצפת האריחים משך אליה את כל העיניים. היא הייתה נערה חמודה, דומה מאוד לאחיה. היא לבשה שמלה כחולה כהה שמרנית, נעלה נעלי עקב צהובות ושערה החום היה אסוף בצמה.

"מוכנה, צ'יקה?" היא גיששה בתיק שלה, וכשהרימה את המבט, לקחה צעד לאחור. "הו, היי, חבר'ה. לא ידעתי שגם אתם כאן."

"מביאים מים," מלמלתי.

"ומדברים עם מייב," הוסיף דייגו.

מייב זינקה מהשרפרף והחליקה את ידה על שמלתה. הייתי עסוק מדי בלהסתכל על הפנים שלה מכדי לשים לב מה היא לבשה. היא נראתה כאילו היא הולכת למסיבת גן מחורבנת. השמלה שלה הייתה לבנה עם ורדים אדומים גדולים לכל אורכה, והחצאית התנפחה מהמותניים עד לברכיים. היא בכל זאת נראתה יפה – יפה יותר מכל נערה שראיתי – אבל אני לא יודע. היא נראתה גם בלתי מושגת.

"היה נחמד לדבר עם שניכם. אימא שלי תהרוג אותנו אם נאחר עוד, אז אנחנו חייבות לרוץ."

יעל גנחה. "מצטערת. השיער שלי לא שיתף פעולה היום."

"לאן אתן הולכות?" שאל דייגו.

"אה." מייב שיחקה באחד מהתלתלים שלה. "זו מסיבת הסיום שלי. ההורים שלי עושים מזה ביג דיל, והם הזמינו כמעט את כל הכיתה, אני נשבעת לך."

"סיום לימודים? בקולג'?" שאלתי. בבקשה תגידי כן. תגידי לי שלא הזלתי ריר על תלמידת תיכון בעשר הדקות האחרונות.

היא צחקה. "לא. רק תיכון." יעל משכה בידה וגרמה לה למעוד ולצחוק עוד יותר. "להתראות. היה נעים להכיר אתכם!"

כשהן נעלמו והיה שקט, דייגו חייך אליי. "אני מחבב אותה."

גם אני. פאקינג נמשכתי אליה. אבל היא הייתה בת שבע־עשרה, שמונה־עשרה אם היה לי מזל, ואני הייתי בן עשרים וחמש. כל משיכה שהרגשתי הייתה דרך ללא מוצא.

"היא נראית נחמדה. שתיהן," אמרתי בלי להתחייב.

הוא פתח את המקרר ושלף כמה בקבוקי מים. "אבל...?"

"צעירה," היה כל מה שאמרתי, ולקחתי ממנו את המים.

"לא צעירה מדי בשבילי."

זה היה נכון. דייגו היה רק בן תשע־עשרה. הם היו מתאימים מבחינת הגיל. אבל המחשבה שמייב תהיה מעוניינת בו חרפנה אותי.

"מו אמר שהן מחוץ לתחום," הזכרתי לו.

הוא גלגל את הבקבוק על המצח שלו. "אני יודע, גבר, אבל מו לא מכיר אותי טוב. אתה כן. אתה יודע שאני לעולם לא אפגע בבחורה או משהו."

לדייגו לא היה קל בחיים, אבל הוא היה בחור טוב. טוב יותר מהרוב. מעולם לא ראיתי אותו פוגע בזבוב.

"אני יודע. רק... תהיה רגוע, בסדר?"

הוא צחק וטפח לי על הגב. "אני תמיד רגוע."

זה היה נכון. הנערה הייתה צעירה מדי, עשירה מדי, מתוקה מדי, למישהו כמוני, אבל אם היא חיבבה את דייגו, אני אשמח בשבילם. זה מה שעשו אחים גדולים.

פרק 7

מייב

"אל תהרגי אותי."

החזקתי את הטלפון בין הכתף לאוזן בזמן שסיימתי אריזות של הרגע האחרון. "למה שאני אהרוג אותך?"

"טוב, היה קצר קטן בתקשורת," אמרה יעל.

"בסדר... למה זה נשמע כמו משהו שאני באמת ארצה להרוג אותך בגללו, כשתספרי לי עליו?"

"את יודעת שאלכס אמור להסיע אותך לבולטימור..."

קימטתי את המצח. "כן... הוא יבוא לאסוף אותי בעוד שעה."

בשלושת הימים האחרונים התרוצצתי כמו משוגעת. הייתי צריכה להתכונן לשלושת החודשים הבאים בחיי, שכללו את מסירת הודעת ההתפטרות שלי לקרלוס, מה שלא הטריד אותי במיוחד, ואריזת די חפצים כדי להסתדר, אבל לא מספיק בשביל שהחבר'ה ישנאו אותי כי הבאתי יותר מדי דברים. נוסף על כך, לימדתי את עצמי את כל השירים של ‘חד צדדי', דבר שלא היה קל בדירה בעיר. למרבה המזל, הייבן מאז ומתמיד הכירה מישהו שמכיר מישהו, והיא מצאה לי מקום שאוכל להתאמן בו.

"והינה החלק של הקצר בתקשורת. אלכס כבר נמצא בבולטימור. משום מה, הוא חשב שהוא אוסף אותך מחר לחזרות. אין לי מושג איך זה נשמע לו הגיוני שאת תשהי אצלי ואני אוכל להסיע אותך."

צנחתי על קצה המיטה שלי. "טוב, שיט. אבל איך זו אשמתך? אני רוצה להרוג את מוריי." לא יכולתי לקרוא לו אלכס, גם כשדיברתי עם יעל. הוא תמיד היה מוריי בשבילי.

בראשי, כבר עברתי על לוח הזמנים של הרכבות. העדפתי לנסוע במכונית של מוריי, אבל נסעתי לפני כן ברכבות. יכולתי לעשות זאת שוב כמובן, אבל אז התחלתי לחשב כמה כסף יש לי וניסיתי לראות אם אוכל לקצץ את התקציב המוגבל שלי כדי להרשות לעצמי כרטיס לרכבת של הרגע האחרון.

"סידרתי לך נסיעה עם מישהו אחר," אמרה יעל וקטעה את מחשבותיי.

"מו?" בבקשה, בבקשה שזה יהיה מו.

"לא, מו נסע אתמול. סנטי בדרכו אלייך. הוא אמור להגיע בקרוב."

רציתי לשקוע עד לרצפה ולהיות חלק מהפרקט. חמש שעות במכונית עם סנטיאגו גרזה יהיו עינוי. עינוי מביך ושקט.

בצד החיובי, לפחות אחסוך את הכסף שממש לא יכולתי להרשות לעצמי להוציא. אבל סנטי בטח יבקש ממני לשלם על הדלק, בהתחשב בזה שהוא היה חרא.

ליאם דפק על משקוף הדלת שלי. הרמתי אצבע לסמן שייקח לי רגע להיפרד מיעל, וקיללתי בשקט את היום שבו היא נולדה.

כשניתקתי את השיחה וצנחתי על המיטה שלי בגניחה חזקה, ליאם נשכב לצידי. "יש בעיות, מלאך?" הוא שאל.

"אנחנו בטוחים שאני צריכה להצטרף ללהקת רוק מצליחה? אני לא יכולה להישאר בברוקלין, להרוויח מעט כסף ושיצבטו לי בתחת כל ערב בעבודה שאני שונאת?"

הוא צחק. "לא ענית על השאלה שלך בעצמך עכשיו?"

שפשפתי את פניי בידי ושוב רטנתי. אחר כך הצצתי בין האצבעות והסתכלתי היטב על פניו המתוקות והחייכניות של ליאם. "אני אתגעגע אליך ואל הייבן, אתה יודע את זה, נכון?"

הוא הרים את הידיים שלי מעל הפנים ונתן לי טפיחה על האף. "זה לא שאת עוברת לכוכב אחר. אני לא אתפלא אם הייבן הייתה עושה את זה יום אחד, אבל לא את. נבוא לבקר, ואת תחזרי."

כל הזמן אמרתי לעצמי שאני אחזור, אבל האם זה נכון? אם זה יסתדר, אני לא ארצה לעבור לגור קרוב ללהקה? הרגשתי כאילו מדובר בסוף של תקופה, כך שכל ההתרגשות הייתה מעורבת גם בעצב.

כחכוח של גרון נשמע. "התרעת רוקר זועף וסקסי. המתקפה קרובה."

הרמתי את הראש וראיתי את הייבן בפתח הדלת ומאחוריה סנטי בפרצוף זועף, שהסתכל על הבחור ששכב לצידי על המיטה, כאילו הוא עומד להיות קורבן הרצח הבא שלו.

"אתה כאן," אמרתי, חדת הבחנה כמו תמיד.

מבטו הקשוח עבר אליי. "את מוכנה? אני חונה בחניה כפולה, אז אנחנו חייבים לזוז," הוא קיטר, כאילו מדובר באי נוחות אחת גדולה.

התיישבתי והזזתי את השיער מהפנים. ליאם התיישב לידי והניח את זרועו על כתפי. "אני מוכנה. לא ציפיתי לך עדיין, אחרת הייתי מחכה לך למטה."

הוא רטן בשקט. "תיק כלשהו שאת צריכה שאני אקח?"

כשלא עניתי מייד, הוא לקח את שלושת התיקים שלי והרים אותם כאילו הם מלאים בצמד גפן.

הייבן נענעה את ראשה כשהוא ירד במדרגות מדירתנו בקומה השלישית. "הייתי עושה אותו," היא אמרה קצרות.

"זה לא אומר הרבה," הקנטתי אותה.

היא משכה בכתפיים. "נכון. אני רק אומרת, אני מבינה את הקטע של הילד הרע הזועף עם לב הזהב שלו."

"מה גורם לך לחשוב שיש לו לב זהב? מניסיון, הייתי אומרת שסביר יותר שאין לו לב בכלל." הרמתי את הטלפון ואת המטען שלי ועשיתי סיבוב בחדר, כדי לוודא שלא שכחתי דבר.

"לשמור טינה יעשה לך אולקוס, מייב. את תהיי עם הבחור הזה בכל יום בחודשים הקרובים. את לא יכולה פשוט לשחרר את זה?" שאלה הייבן.

נאנחתי ולאחר מכן כרכתי את זרועותיי סביבה וחיבקתי אותה חזק. "אני אנסה, בשבילך. אני כבר מתגעגעת אלייך."

היא נישקה אותי על הלחי בקול. "גם אני אתגעגע אלייך, מותק."

אחרי שחיבקתי את ליאם ושוב את הייבן, ירדתי במדרגות והתכוננתי לפגוש את גורלי. תארו את ההפתעה שהייתה על פניי, כשהטנדר האדום והחבוט שלו חיכה לי, וסנטי נשען על צידו.

כשהוא ראה אותי מגיעה, הוא פתח את דלת הנוסע, שחרקה קלות, והושיט לי יד.

התעלמתי מידו, ולמרבה המזל הצלחתי להיכנס אל הטנדר הגבוה מבלי ליפול על התחת. הוא סגר את הדלת מאחוריי, בקושי מחמיץ את כף הרגל שלי.

הוא לא דיבר כשנכנס למושב הנהג. רק חגר את חגורת הבטיחות, בדק את המראות ויצא בזהירות מהחניה.

אחרי מספר דקות שקטות, הושטתי את ידי אל הרדיו. "אכפת לך אם אשים מוזיקה?"

עיניו נדדו למקום שבו היד שלי נגעה בכפתור. "לא היה אכפת לי, אלמלא העובדה שהרדיו הפסיק לעבוד לפני עשר שנים."

"אה." נשענתי בחזרה על המושב שלי. הוא באמת נסע עם הדבר הזה בלי מוזיקה? היה לי קשה להאמין. הוצאתי את הטלפון שלי ואת האוזניות ושמחתי לגלות שהסוללה שלי מלאה.

תקעתי את אחת מהאוזניות באוזן וגללתי בפלייליסטים שלי בחיפוש אחר הפלייליסט המתאים לנסיעה. כשמצאתי את הפלייליסט המושלם, תחבתי את האוזנייה השנייה, אבל הנהמה הרועמת שהגיעה מהגבר שלצידי עצרה אותי.

"יש בעיה?" שאלתי.

"את הולכת לשבת עם אוזניות כל הנסיעה?" הוא שאל, כאילו זה היה הדבר חסר הנימוס ביותר שנעשה אי פעם. ואולי זה אכן היה, אבל מחסום בינינו, גם אם קולי, יקל על שנינו.

"כן?"

"לא. אם את רוצה, אני אוריד אותך בתחנת הרכבת."

הנחתי את ידיי בחיקי. "זה יהיה בסדר גמור, תודה."

עוד נהמה, ואחריה גניחה.

"אתה צריך קצת מים? הבאתי בקבוק נוסף."

"אני בסדר." הוא הידק והרפה את ידיו על ההגה. "ואני לא באמת אוריד אותך."

"אתה לא רוצה שאשמע מוזיקה?" הייתי מבולבלת ולא ידעתי מה הבעיה שלו.

"לגבי המוזיקה - זה בסדר, אבל לשבת במרחק של מטר ממני ולהעמיד פנים שאני לא קיים, לזה אני מתנגד," הוא אמר.

"בסדר." לחצתי על הנגן והוצאתי את האוזניות. צלילי ה- ‘דונאס' מילאו את המכונית. "אם אתה רוצה לשמוע את המוזיקה שלי, אתה רק צריך לבקש."

שפתיו התעוותו מתחת לזקן המרושל שלו. אם ניסה לזעוף או לחייך, לא היה ברור. מכיוון שהיה מדובר בסנטיאגו, גבר שניתן היה אפשר לספור את החיוכים שלו על יד אחת, הייתי מעיזה לומר שהוא הזעיף פנים אליי.

בראש שלי, הזעפתי אליו את פניי בחזרה.

ובמציאות, לבשתי סווטשירט ישן מעליי, נשענתי על מושב הטנדר של סנטי ושרתי בשקט את השירים האהובים עליי, כשירדנו אל הכביש המהיר.

"אני לא מאמינה שאתה נוהג בטנדר בניו־יורק," אמרתי.

הוא העיף בי מבט קצר, לפני שהחזיר את העיניים לכביש. "אני מחזיק אותו רוב הזמן בחניון."

"אני מופתעת שיש לך עדיין את הדבר הזה. האם לקנות מכונית ספורט מפוארת, זה לא הדבר הראשון שעושים כוכבי רוק אחרי שהם חותמים על חוזה תקליטים גדול?"

הוא רטן בשקט.

"אוי, אלוהים!" צחקתי ומחאתי את כפות ידיי. "קנית, נכון? אם היא בצבע צהוב בוהק, אני דורשת לצאת מהטנדר הזה. אני מעדיפה לרדת באמצע כביש מהיר, מאשר להיות בנוכחות מישהו שנוסע במכונית ספורט צהובה."

"היא לא צהובה," הוא אמר בקול נמוך, כל כך נמוך, שהייתי צריכה להנמיך את המוזיקה כדי לשמוע אותו. "אבא שלי מצא פררי טסטרוסה ישנה משנת שמונים וחמש שהייתה זקוקה לשיפוץ. קניתי אותה ועבדנו עליה ביחד. היא בצבע אדום, דרך אגב. לא יודע אם זה אומר שאני מפצה על הזין שלי, אבל אין לי ספק שאת תגידי לי."

טוב... לא היה לי מושג מה זו פררי טסטרוסה, אבל העובדה שהוא עבד עליה עם אבא שלו נכנסה לי ללב. זו הייתה הבעיה שלי עם סנטיאגו. כשהוא לא היה חרא, היה לו צד רך, שכבר גיליתי שקשה לי לעמוד בפניו. הייתי בת שמונה־עשרה ולא חכמה במיוחד. בגיל עשרים ושלוש, צברתי מספיק ניסיון ולמדתי את הלקח היקר מאוד: פעם חרא, תמיד חרא.

"אין לי מושג על מה אתה מפצה, אבל אני מרגישה הקלה שהמכונית השנייה שלך לא צהובה."

"למה את שונאת מכוניות צהובות?"

"ראית פעם מישהו שנוהג במכונית צהובה שלא נראה כאילו הוא מעדיף לדרוס מישהו שיש לו פנצ'ר מאשר לעזור לו?"

הוא הרים גבה. "את רצינית?"

"כן. אני אחפש מכוניות צהובות בכביש כדי להראות לך."

"בסדר."

הגברתי את עוצמת הקול שלי שוב. בזמן שסנטיאגו ואני דיברנו על מכוניות, הפלייליסט שלי הגיע ל'בירז דן', ונתתי לעיניים שלי להיעצם, כשהקשבתי למוזיקה הרכה והאיטית יותר.

אחרי מספר קילומטרים טובים ודקות אחרי שהשיחה שלנו גוועה, שאל סנטי, "איך הגעת לתיאוריה הזו על מכוניות צהובות?"

פקחתי את עיניי והסתובבתי אליו. "ניסיון. היה לי מנהל באל־איי שנהג במכונית צהובה. אני לא בטוחה אפילו אם הייתה לו דירה. אני חושבת שהוא זרק את כל הכסף שלו על המכונית הצעקנית שלו ובילה בה בכל לילה." המחשבה עליו גרמה לי לחלחלה.

"הוא פגע בך?"

"לא. כאילו, הוא לא עשה הרבה למען הקריירה שלי והוא היה חמור, אבל הוא שמר את הידיים שלו לעצמו. היה לו וייב שלא ראיתי, כשנפגשנו בפעם הראשונה, אבל כמו שאתה יודע, הייתי בת שמונה־עשרה. תינוקת."

"אבל עברת בכל הארץ בכוחות עצמך. לא כזו תינוקת."

בהיתי מהחלון, והבטן שלי התכווצה והתפתלה. נדרש לי כל גרם של אומץ לב לשנות את כרטיס הטיסה שלי מג'ורג'יה - שם הייתי אמורה ללכת לקולג', לקליפורניה. כשהייבן ואני דיברנו על כך שנסתער על החוף המערבי, בשבילי, היו אלו רק דיבורים. זה היה יכול להישאר כך, לולא התקרית עם סנטי.

"לא, אני מניחה שלא. אבל היה לי את הייבן. דבר לא מפחיד כשהייבן נמצאת, כי היא זו שמפחידה."

"הייבן, השותפה שלך לדירה? היא באה איתך לאל־איי?"

התחלתי לענות לו, אבל אז קלטתי מה אנחנו עושים. מה אני עושה. לא רציתי לספר לסנטיאגו על חמש השנים האחרונות. וגם לא רציתי לבנות איתו סוג של חברות. אי שם בחלק האחורי של ראשי, הקול של אימי והנטייה של המדריכה שלי, מיס שרה רוז קנדי־דלטון, להפליק לי על היד בכל פעם שהנימוסים שלי מעדו אפילו מעט, אמרו לי לענות לו, אבל זה היה מעורפל.

"כן, גרנו ביחד מאז אל־איי. בניו־יורק, היינו הייבן, ליאם ואני."

"ליאם... זה הבחור שהיה במיטה איתך?"

"זה הבחור."

הוא רטן, אבל לא שאל שאלות נוספות. הרמז שליאם ואני היינו במיטה ביחד כמו נאהבים לא נעלם ממני, אבל לא היה לי כל רצון לתקן את התפיסה השגויה שלו כרגע.

באמצע הדרך, סנטיאגו עצר להפסקה. זו הייתה תחנת עצירה מפוארת – אם עצירת מנוחה יכולה להיקרא כך – והיו בה מטענים חשמליים לרכב בחוץ ותקרת זכוכית. היא הייתה קלילה ואוורירית כל כך, שכמעט לא היה אכפת לי לשלם עשרה דולר על משקה מוקה גדול דל שומן.

סנטיאגו הזמין תה ארל גריי גדול והוסיף רק דבש לכוס המהבילה שלו. התחלתי להתקדם לעבר היציאה, תכננתי לשתות את המוקה שלי בדרך, אבל היו לו רעיונות אחרים. הוא השעין את גופו הארוך על הדלפק ליד קירות הזכוכית והניח את הכוס שלו.

הרמתי גבה. "אנחנו... לא יוצאים מכאן?"

"אני עוד לא מוכן לחזור לטנדר." הוא לגם מהתה והביט לעבר החלונות.

"בסדר." הנחתי את המרפקים על הדלפק ופניתי גם אל החלון.

"זה היה הסווטשירט שלי, לא?" הוא שאל פתאום.

טוב, שיט. ברור שכן. גנבתי אותו לפני שעברתי לאל־איי, בעיקר כדי לעשות לו דווקא, אבל גם קצת כדי להזכיר לי אותו. זה היה לפני חמש שנים. מאז, הסווטשירט הפך לפריט הנוח והאהוב עליי. ידעתי שהוא שלו, אבל זה הפך לטבע שני שלי ללבוש אותו, ומעולם לא עלה על דעתי מה יחשוב סנטי אם יראה אותי לובשת אותו אחרי כל הזמן הזה.

ניסיתי לשחק אותה אדישה והרמתי את הבד הרך והשחוק בין אצבעותיי. "אוי, באמת? לא זכרתי." שקר! אם ברק יכה בי עכשיו, אני אפילו לא אוכל לכעוס. הבאתי את זה על עצמי. "אתה רוצה אותו בחזרה? אני ממילא לובשת אותו רק לעיתים רחוקות."

אם הוא היה מבקש אותו בחזרה, יש סיכוי שהייתי מידרדרת לאלימות.

הסווטשירט הזה הוא פריט הלבוש המושלם ביותר שהיה לי. אומנם, לא הייתי בחורה קטנה, אבל הייתי פיצית לעומת סנטיאגו, ולכן הסווטשירט שלו הגיע לי אחרי התחת, והשרוולים כיסו את כפות ידיי, כשרציתי. לבשתי אותו למדורות על החוף, לקמפינג ביוסמיטי, והשתמשתי בו נגד הקור בבתי הקולנוע, וכשחליתי בשפעת בשנה שעברה ולא יכולתי לעזוב את הספה שלי.

כשהוא לא ענה מייד, הסתכלתי עליו מתחת לריסיי. הוא צבט את השפה התחתונה שלו בין אצבעותיו, כשהוא בחן אותי כמו פאזל ארור שלא הצליח לפענח.

"תהיתי לאן הוא נעלם. קיוויתי שהוא אצלך. אני יודע שלא קר באל־איי, אבל טוב ששמרת אותו." הוא שחרר את שפתו ושפשף את שרוול הסווטשירט שלי. "הוא רך ונעים עכשיו."

משכתי בכתפיים כאילו זה לא משנה. "זה רק מרכך כביסה." כיבסתי אותו מיליון פעמים.

"אני צריך גם לקנות את זה."

"מרכך כביסה?" הוא הנהן. "אין לך מישהו שעושה את הכביסה שלך, עכשיו שאתה כוכב רוק מפורסם?"

הוא זעף לרגע והסתכל עליי. "אני לא יודע כמה כסף את חושבת שמוזיקאים מרוויחים בימים אלה, אבל שני אלבומים חצי־מצליחים, עדיין לא עשו אותי מלך. אולי את מו, כיוון שהוא כותב את רוב המוזיקה, אבל אנחנו לא מדברים על כסף."

"ואימא שלי הייתה רוצחת אותי על שהעליתי את הנושא. מצטערת."

"אין לך על מה להתנצל."

הוא שתה את התה שלו בשתיקה, כשאני סיימתי את המוקה שלי שקועה בהרהורים. הייתי כל כך עסוקה בימים האחרונים, ולא חשבתי איך אתמודד עם כך שאהיה ליד סנטיאגו מדי יום.

הרגשתי דקירה בחזה שלי. כאב ישן שעלה. ידעתי היטב שלא כדאי לי לבטוח באופי השקט, הזועף והעדין של הגבר המרושל שלצידי. הוא לא היה בחור נחמד. הוא אולי התבגר עם השנים, ובאמת קיוויתי שכן, אבל מי שאומר את הדברים שהוא אמר לי ועושה את הדברים שהוא עשה... טוב, הוא היה קצת רקוב מהיסוד.

אם ידעתי משהו, זה שאדם לא יכול לשנות את היסודות שלו.