מאת: אַן־ליז בְּריאַר
רחוב דֶה מוֹריוֹן, פריז, 25 באפריל 2016
אדוני או גבירתי,
אני שולחת לך את דבר הדואר זה באיחור ניכר, ומבקשת את סליחתך.
אילו אישה אחרת היתה מוצאת אותו בחדר 128, היא היתה מוסרת אותו ללא דיחוי לקבלה במלון בּוֹ ריוַואז'. אך אם אי פעם יזדמן לך לפגוש את קרובי משפחתי, הם יספרו לך כמה מרושלת אני עשויה להיות בחיי היומיום. אם כן, אין לראות בעיכוב זלזול בספרך. אין בכך אמת. אודה ואתוודה: קראתי אותו.
ברגע שפתחתי את מגירת השידה שמימין למיטה הזוגית, הנוחה להפליא, בחדר 128, הודיתי לשמים על הסחת הדעת. איני מסוגלת להירדם אם אינני קוראת כמה עמודים, ובכל זאת לסוף השבוע בחוף אירוּאַז שכחתי להביא ספר. בלי העונג של קריאה בטרם הירדמות אני הופכת למפלצת, אך בזכותך, בעלי לא נאלץ להתמודד עם מצב רוחי הגרוע.
כך או כך, בעמוד 156 גיליתי, בין שני פרקים, את הכתובת שאליה אני ממענת את הדפים האלה. התלבטתי ארוכות, ולמען האמת בן זוגי וילדַי בלמו את תוכניתי ה"מטורפת" — אם להשתמש במילה מאוצר המילים של בתי, שתירוצה היחיד הוא שהיא בת שש־עשרה.
בעלי הכריז שמדובר בכתב יד ישן שנדחה על ידי הוצאות הספרים וננטש במגירה במטרה ללכוד קורא נואש. בני הגדיל לעשות וטען שספר במצב כה גרוע, שנוסף על כך הודפס במכונת כתיבה עתיקה, בוודאי שוכב במלון הזה כבר "המון זמן", ובעליו היה לוקח אותו מזמן, אילו היה לו שמץ של חשיבות בעיניו.
השתכנעתי מטיעוניהם, אבל אז הגעתי לעמוד 164. שם, בשוליים, קראתי את ההערה הבאה:
"מה זה חשוב, בעצם? האם השקרים לא מנחים אותנו בסופו של דבר אל האמת? והסיפורים שלי, אמיתיים או שקריים — האם אינם מובילים כולם לאותה מסקנה? האם אין לכולם אותה משמעות עצמה? אם כך, מה זה משנה אם הם אמיתיים או שקריים, אם בשני המקרים הם מלמדים על מה שהייתי ומה שהנני. לפעמים מי שמשקר נהיר לנו יותר ממי שדובר אמת".
כמה הופתעתי מההערה! דרכי הצטלבה בטעות בדרכו של כותב אלמוני, והתברר לי שגם הוא מעריץ את הסופר שאני מחשיבה יותר מכול. כשגנבת ממנו את המשפטים הספורים הללו, חיזקת את עמימות הטקסט שלך. במשך מאה שישים וארבעה עמודים תהיתי אם אני קוראת סיפור בדיוני או תיאור חיים, והתשובה שקיבלתי ממך היתה בלתי מתחייבת.
בעמוד האחרון גיליתי את השירים שהוספו בעיפרון, בכתב נטוי, מכוסה סימני מחיקה שהעידו על המאמץ שהושקע בניסיון לקלוע למילים המדויקות. אני מרשה לעצמי לומר לך, הן אכן מדויקות. כשקראתי אותך חשתי את הצמרמורת הקלה שאנו חשים כשנדמה ששורות שיר נכתבו במיוחד בשבילנו.
אני סבורה שבאותו רגע החלטתי להתנכר להמלצת בני משפחתי ולשלוח את הספר הזה, בלי לדעת אם אני ממענת אותו לאישה, לגבר, למתבגרת או לקשיש שגרר את כתב היד מבית מלון לבית מלון, כפי שמאמינים מסוימים המבקשים להבטיח את מקומם בשמים לוקחים איתם את התנ"ך בכל אשר ילכו.
הדרך היחידה לגלות את התשובה היתה להפקיד את החבילה בידי שירותי הדואר, בתקווה שדוור רב תושייה יצליח לחשוף אותך בסוף המסע (כיוון שמעולם לא שלחתי חבילה עם כתובת ללא נמען, אני משליכה את יהבי על סקרנותו המשועשעת של עובד בשכר נמוך שיסייע לי במבצע ההחזרה).
ברשותך, אשמח לקבל אישור שהחבילה אכן הגיעה. ציינתי את כתובתי בגב המעטפה.
אני מודה לך על הקריאה הנעימה שהענקת לי, גם מבלי להתכוון לכך.
כל טוב,
אן־ליז בריאר
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.