חוטאים אנונימיים 2: חוטאים רדופים

1 פֶּני

האוטובוס מוריד אותי בקצה מפרץ השטן ואני מביטה לאורך הרצועה הנוצצת כשכל רכושי עלי אדמות מונח לפניי. הטיילת מתעקלת מעט שמאלה, חובקת חוף לבן, ומצד ימין שורת בתי מלון, ברים ובתי קזינו משתרעת עד האופק.

גם תחת מעטה של קישוטי חג מולד, אני רואה שהמקום בקושי השתנה בשלוש שנות היעדרותי. עצי דקל. מדרכות שיש. פראיירים עשירים שכמעט מתחננים בפניי שאקח להם את הארנק מהכיס האחורי של המכנסיים המחויטים.

אני חורקת שיניים, מטה את ראשי לאחור ומביטה באורות שמהבהבים על רקע השמיים נטולי הכוכבים. הם מזכירים לי את הסמלים הזוכים במכונת מזל. דינג, דינג, דינג! זכית בכל הקופה! 

עברו אולי שלוש שנים מאז שכף רגלי דרכה בעיר הזאת, אבל היא לא איבדה את ההשפעה שלה עליי. אני מרגישה את ידיה החסונות והקפואות מושטות לתוך החזה שלי ועוטפות לי את הנשמה, מנסות להוציא את הגנבת הקטנה והמלוכלכת שגרה בפנים. אפשר לחשוב שאחרי תקופה ארוכה כל כך, נוסף לרגעי הפחד שעברתי, יהיה קל יותר להתעלם משירת הסירנה שלה. אבל הפיתוי גורם לדם שלי לעקצץ יותר מתמיד.

לצערי, למדתי סוף־סוף מה פירוש המילה “השלכות״, ולכן כשקו הרקיע של אטלנטיק סיטי, ניו ג׳רזי, נמס מאחוריי באובך מעושן מעשה ידיי, נדרתי נדר ביני לבין עצמי.

אני, פני פרייס, בוחרת סוף־סוף בדרך הישר. 

אבל זה לא יתאפשר במפרץ השטן.

אני מפנה את גבי למפרץ השטן, העיר בצפון־מערב האוקיינוס האטלנטי שמזכירה את לאס וגאס, ומצמצמת את עיניי מול לוח הזמנים שמודבק לקיר האחורי של תחנת האוטובוסים. אף על פי שמסטיק מכסה את המילה שטן בשלט מדרון השטן, אני רואה מספיק כדי לאשר שאין אוטובוס שמוביל לעיר הולדתי בשעה הקרובה.

וואו, פשוט נהדר. כנראה אנשים עשירים לא ממש מסתמכים על תחבורה ציבורית סדירה.

אני מתיישבת על הספסל וגניחה עייפה בוקעת משפתיי בענן של אדים. בריחה מחטאים היא עניין מתיש. כואב לי הצוואר ממבטים אובססיביים לאחור ושישים שעות של הצטנפות במושבים אחוריים של אוטובוסים. אני בסך הכול רוצה להגיע לדירה שלי במדרון השטן, לחפוף את השיער, להחליף תחתונים ולהיכנס למיטה עם מדריך אקסל לאובדי עצות. 

אני מביטה אל האוקיינוס השקט השחור כדיו, והזוהר החמים של מפרץ השטן מושך אותי. מבטי גולש בעל כורחי אל החבורות שנכנסות ויוצאות מהמבנים המבריקים.

אני מתופפת באצבעות על ספסל הפלסטיק ונושכת את פנים הלחי.

טוב, יש לי התלבטות קלה. נסעתי בשלושה אוטובוסים ותפסתי טרמפ עם נהג משאית שהסתכל בעין אחת על הכביש ובעין שנייה על הירכיים שלי, כדי להגיע לכאן. כל הנסיעה עלתה לי מאה שבעים וחמישה דולרים וזה בדיוק הכסף שהצלחתי להוציא, מתחת לקורה הרופפת בדירה שלי לפני שברחתי מאטלנטיק סיטי.

צחוק מריר גועש בגרוני. ברור. אני הבחורה עם הכי הרבה מזל בעולם, נכון?

האצבעות שלי מלטפות בזהירות את התלתן המרובע המחובר לתליון שמונח על עצם הבריח שלי. פעם הייתי אומרת זאת בנחישות, אבל עכשיו...

עכשיו אני כבר לא בטוחה כל כך.

הרוח צורבת את אוזניי ואני תוחבת את הידיים לכיסים. האצבעות הקפואות שלי מלטפות את הבטנה ממשי ומזכירות לי שהכיסים ריקים. הם ריקים, חשבון הבנק ריק, הבטן ריקה. אני לא מרוששת. אני חסרת כול. ברצינות, אין לי אפילו מטבעות נשכחים שמקרקשים בתחתית התיק שלי בין ספרי ספרייה שלעולם לא אזכה להחזיר.

פתאום אני מבינה, אני מחכה לאוטובוס שאין לי בכלל כסף לשלם עליו.

חבל. אני קמה על רגליי וגוררת את המזוודה על הכביש לפני שאני מצליחה להתאפק. גניבה אחת אחרונה ואז, באמת אלך בדרך הישר.

הלוואי שיכולתי לומר שהמחשבה לרמות עוד מישהו ולגזול ממנו את הכסף שהרוויח בעמל רב היא מטלה מבחינתי. שהמחשבה לא מאיצה את פעימות ליבי או מציפה את הפה שלי בריר מסיבה שלא קשורה לרעב.

אבל זה יהיה שקר, ואני משתדלת לא לשקר יותר.

כשאני מתקדמת בטיילת, נוסטלגיה מרה צורבת את סוליות המגפיים שלי. אני מביטה לתוך החלונות ובוהה בעולמות מוכרים־אך־זרים מעברם השני. חליפות תפורות לפי מידה ובקבוקי שמפניה בשווי אלפי דולרים מונחים בדליי קרח. שולחנות אוכל עם סוגי סכו״ם שאין לי מושג מה עושים בהם. אלוהים, שכחתי. העיר הזאת לא סתם זועקת כסף. היא צורחת אותו מראש כל גג.

אני נעצרת, מתבוננת בחבורת הנשים שיושבת בתא פינתי בבר. אני מריחה את השאנל 5 מהצד הזה של הזגוגית ולמשך כמה שניות, אני צופה בהן בקנאה צוחקות ומתלוצצות בדרך שרק אנשים שמעולם לא הדביקו להם התראת חוב אדומה על הדלת מסוגלים לה. השתקפותי המרופטת מתמקדת ועוד הבנה נוחתת עליי.

אני לא לבושה בהתאם למפרץ.

ז׳קט הפרווה המלאכותי שלי לא יהתל באף אחד. מתחתיו, אני לובשת סוודר ומכנסי ג׳ינס קרועים ונועלת דוקטור מרטינס. אני לובשת את אותו זוג תחתונים כבר יומיים ברציפות והשיער שלי עם קשרים שמייתרים את הצורך בגומייה כדי שיישאר בפקעת.

כשאני נראית ככה, לעולם לא אעבור את המאבטחים חמוצי הפנים שמרחיקים את פשוטי העם מהברים, ותחינה לכסף קטן על המדרכה לא ממש קוסמת לי, בעיקר לא בכפור של ראשית דצמבר.

אני גונחת לתוך צווארון המעיל שלי ויודעת שאצטרך לבצע קצת יותר מגניבה קטנה כדי להיראות כמו שצריך. ההזדמנות מגיעה כשאני עוברת על פני בוטיק מבריק במרחק כמה דלתות משם, ובמזל, הבחורה שמאחורי הדלפק היא לא מישהי שלמדתי איתה בבית הספר.

זה בוטיק שיש בו ארבע שמלות בכל מתלה וללא ספק לא מחזיק מידות דו־ספרתיות, אבל אולי אצליח להידחס למשהו. אם הבד גמיש.

כשאני נכנסת, הבחורה עם המבט המשועמם מאחורי הדלפק מעבירה עליי מבט שיפוטי מהפקעת בשיער ועד הנעליים ומלווה אותו בחיוך מפלסטיק.

“תודיעי לי אם את צריכה עזרה כלשהי,״ היא אומרת לפני שהיא שבה לגלול בטלפון שלה.

אני מלטפת באצבעות שלי קטיפה ומשי. מקמטת את המצח מול תגי המחיר. לאחר כניסה מהירה לתא המדידה, אני ניגשת לדלת לבושה בשמלת סאטן ירוקה מתחת למעיל, הג׳ינס והסוודר שלי תחובים בתיק.

במקום כלשהו בין הדלת והמדרכה, אזעקה מתחילה לצווח.

“היי!״ נשמע קול מאחוריי.

שיט. 

אני מהדקת את אחיזתי במזוודה ופותחת בריצה מגושמת. אני רגילה לברוח — ממאבטחים בחנויות, מבעיות, מכל דבר — אבל זה הרבה יותר קשה כשאני לובשת שמלה שקטנה עליי בשתי מידות וכל הרכוש שלי מכביד עליי.

אני מעיפה מבט לאחור. הזבנית מדשדשת אחריי בנעלי עקב בלתי אפשריות ומצמידה את הטלפון הנייד לאוזנה. כשהיא מרחיקה אותו כדי להביט במסך, אני מנצלת את ההזדמנות ומצמידה את גופי אל הדלת הקרובה כדי להיכנס דרכה.

כעבור כמה רגעים, היא דוהרת על פני הצד השני של חלון הראווה ומבט זועם חרות בפניה.

אני מחליקה כמה סנטימטרים במורד הקיר ונושפת אוויר חם. הוא נמס לצחוק נדהם.

בחיי, זה היה קרוב. למרות הניצחון המעוות שרוחש תחת עורי, אני יודעת שזה היה מטופש. אני לא אמורה לגנוב גם בתקופות רגועות, אבל עכשיו, אני צריכה לשמור על פרופיל נמוך יותר מתמיד.

“את נכנסת או מתכוונת לעמוד שם כל היום?״

קול רוטן מאבן את גבי. כשאני מסתובבת כדי לאתר את בעליו, אני נתקלת בעיניים כחולות שמביעות סלידה לא מוסוות בעודן סוקרות אותי. הן שייכות לגבר בחליפה מהודרת ופנים שאשמח להכניס להן אגרוף — כלומר, אם לא הייתי מטר ושישים ומנסה להיות אדם טוב יותר.

נכנסת? אני מעבירה את מבטי על פני החדר הקטן והחשוך ומבינה שזו כניסה. הוא משגיח על ראש המדרגות ולידו יש שולחן פנוי עם שלט נאון כחול מאחוריו.

המאורה של בלו. 

מוזר. אני לא אומרת שאני מומחית לכל בר בעיר, אבל אני לפחות מכירה את השמות של כולם.

כנראה מקום חדש. אני מזדקפת ומחליקה את קדמת המעיל. “זה בר?״

“דוב מחרבן ביער?״

אני מביטה בו כמה רגעים ונותנת לתגובה שלי לגאות בי כמו גל שקט. רק כשהיא יוצאת ממני, אני לוקחת את השקיות שלי ונדחקת על פניו.

“כן היה מספיק, מניאק,״ אני ממלמלת.

לא הצלחתי להתאפק.

אני לא מחבבת גברים עם גישה דוחה, מאז ומתמיד. זה כנראה עובר בתורשה, כי אימא שלי הייתה בדיוק אותו הדבר. גדלתי מתחת לשולחנות הפוקר של קזינו גרנד ויסקונטי שם עבדו שני ההורים שלי. אימא שלי הייתה דילרית ואבא מאבטח. אם לקוח העז להתחצף לאימא שלי מהצד השני של שולחן הקטיפה, היו מעיפים אותו בבעיטה בלי הז׳יטונים, הרבה לפני שהיה מספיק לאסוף את המעיל מהמלתחה.

השנאה כלפי גברים הייתה המכנה המשותף היחיד לי ולאימא שלי. גם במראה, אפשר היה למצוא בינינו דמיון קל בלבד אם עצמתם עין אחת, צמצמתם את השנייה והטיתם את הראש הצידה. היא ואבא שלי היו גבוהים וצנומים. אני נמוכה וקצת שמנמונת. הם היו שזופים ושחרחרים ואני בפלטת צבעים אחרת לגמרי. בחודשי החורף אני כמעט שקופה ובקיץ אני בגוון תמידי של ורוד בהיר. השיער שלי נחושתי ולפי ההיגיון המטומטם של אימא שלי, זה מפני שהיא אכלה יותר מדי עגבניות כשהייתה בהיריון איתי.

אבא שלי נהג להתלוצץ שאני בת החלבן. הבדיחה הזאת הפכה לאמונה מרירה לאחר שהוא ואימא שלי עברו מיינות לבירות תוצרת בית ומשם למשקאות חריפים. כשנהרגו, רציתי להיות בת של כל אחד אחר, רק לא שלהם.

כשאני יורדת במדרגה התחתונה אני מרגישה כאילו אני דורכת על משי. ג׳ז רך ותאורה עמומה מלטפים את עורי הקר וריחות טבק ואפטרשייב מעלים זיכרונות נוסטלגיים שלא ידעתי שקיימים אצלי.

בניגוד לרחוב למעלה, הבר הזה לא זועק כסף. הוא לוחש עושר.

אני ניגשת לכיסא בפינה שממנו נשקף שדה ראייה מעולה של הבר. כשאני עוברת בין השולחנות, עיניי נעות מצד לצד וסוקרות את קהל הלקוחות.

המוח שלי עובר על רשימת תיוג שחוקה ומוכרת.

לובשים חליפות באמצע השבוע? כן. 

שותים משקאות חריפים במקום בירה? כן. 

יושבים לבד? כן. 

רטט של התרגשות עובר לי בגב והצלקת במותן שלי בוערת. זה קורה תמיד כשאני זוכה בכל הקופה. יש כאן עשרה גברים וכולם עונים לדרישות ונראים כמו יעדים מבטיחים.

איפה להתחיל? בבר, כמובן. אחרי שלוש שנים של איתור יעדים באטלנטיק סיטי, למדתי שגברים שישבו ליד הבר נפלו בפח שלי יותר בקלות. אולי קיימת סבירות גבוהה יותר שישתכרו וינהגו בטיפשות בגלל המרחק הקצר בינם ובין הברמן.

מבטי נודד אל הבר ואל הדמות היחידה שרוכנת עליו. התאורה הרכה חומקת ממנו. הכול מוסתר מלבד רוחב הכתפיים שלו והזוויות החדות של החליפה. אבל ברגע שאני רואה הבזק ענברי בכוס שלו וברק של כסף על מפרק כף ידו, אני יודעת שלא משנה איך הוא נראה.

אני בועטת את החפצים שלי מתחת לשולחן וצועדת אל הבר, מנסה ללכת בצעדים סקסיים, משימה לא פשוטה בנעלי דוקטור מרטינס.

כשאני מגיעה לבר אני מרגישה כאילו אני עולה על במה. אני שחקנית, ואף על פי שהשחקן הראשי תמיד משתנה, התפקיד שלי. הוא שלי מאז מלאו לי שמונה־עשרה והבנתי שבתור מישהי שנשרה מהתיכון, החלופה לניצול כישורי ההונאה שלי היא הפיכת המבורגרים בזמן שגבר נובח פקודות מאחוריי, והכול תמורת הזכות לקבל שכר שעתי עלוב.

למרות תחושת ההתרגשות המוכרת רגע לפני שהמסך עולה, יש עצב שמכרסם בי בקצוות. כי אני יודעת שזו תהיה ההופעה האחרונה שלי.

אני אדאג שזו תהיה הטובה מכולן. 

מערכה ראשונה — לקשור עם היעד שיחה.

אני נעצרת במרחק שני כיסאות מהיעד הטרי. בלי להעיף מבט אליו, אני מורידה את המעיל, נותנת לו לגלוש מהכתפיים שלי אל מותניי, ותולה אותו על גב הכיסא. לפני שהתחלתי להשתמש בספרי ייעוץ שיסייעו לי במשימה הגדולה — למצוא קריירה שאינה כרוכה בשדידת גברים טיפשים — עבדתי במשך תקופה במועדון חשפנות. הכול הלך מצוין עד שלקוח תקע לי אצבע בבטן ושאל אם שיקרתי לגבי המשקל בטופס המועמדות. לא עזבתי בגלל ההערה שלו, פוטרתי כי נעצתי את השיניים ביד שבה הוא נגע בי.

אז החלטתי שכנראה אין לי מספיק ריסון כדי לנענע את התחת בפני גברים כפויי טובה, אבל כל החוויה לא הייתה בזבוז זמן מוחלט. היו לי חברות לזמן מה וגם למדתי את טריק המעיל.

אני יודעת מייד שהוא פועל כי פתאום אני מרגישה כאילו אני עומדת מול להבה חשופה.

המבט שלו חמים, בדיוק כמו הסיפוק שנקווה בשיפולי בטני. הוא מלהיט את הלחיים שלי לפני שהוא גולש על צד גופי ועוצר בשסע הגבוה שבשמלה שלי. כמו תמיד, אני מעמידה פנים שלא שמתי לב לנוכחותו, ובטח שלא למבט שלו.

ירכיי גולשות על מושב העור הרך כחמאה ואני מחייכת אל הברמן. שחרחר, תווי פנים עדינים וחיוך שנועד לשירות לקוחות. כעבור כמה רגעים של זיהוי חלוד אני מבינה שזה דן. למדנו יחד באותה שכבה בתיכון מדרון השטן ונהגתי להעתיק ממנו שיעורי בית במדעים. עוברות כמה שניות עד שגם הוא מזהה אותי וכשפיו נפתח כדי לנהל שיחה, אני מנידה קלות בראשי.

למרבה המזל, הוא סוגר את הפה ומעביר מבט אל האיש שלצידי לפני שהוא שוב עוטה חיוך מנומס. “היי. מה אפשר להביא לך?״

איזה מזל. אני מביטה שמאלה אל הזרוע הגדולה שמונחת על הבר, עטויה בחליפה. משהו זע בתוכי, הוא מתרחש דרומית מדי ובכלל לא הולם. אני רוצה להאמין שזה בגלל שעון הברייטלינג היקר מאוד שעל מפרק כף ידו, שעון עם סוגר שיכולתי לפתוח גם מתוך שינה, ולא בגלל ידו השחומה והגדולה שבזכותה כוס הוויסקי שהוא מחזיק נראית כמו אצבעון.

אלוהים. אני כמעט שוכחת את השורה הבאה שלי.

“אשתה מה שהוא שותה.״

דממה. דממה סמיכה כל כך שאם הייתם שומעים אותה בצד השני של שיחת טלפון, הייתם מסתכלים על הטלפון הנייד שלכם, מקמטים את המצח ושואלים, “הלו?״

נדמה שעובר נצח עד שדן מפסיק להסתכל עליי. הוא מכחכח בגרונו ומסתובב אל קיר הבקבוקים כדי להכין לי לשתות.

נקישת כוסות. לואי ארמסטרונג בוקע מהרמקולים ואי־נוחות מתפשטת במחזור הדם שלי. זה הרגע שבו היעד אמור לדבר. הרגע שבו הוא אומר משהו שוביניסטי כמו, אה, חשבתי שבנות לא שותות ויסקי? ואני אמורה להניף את השיער מעל הכתף, לעפעף ולהשיב תגובה נדושה לא פחות. טוב, אני לא כמו שאר הבנות. 

אבל... כלום. הדג הקטן שלי לא מגלה שוב עניין בפיתיון וגם לא נוגס בו. אני מחזיקה מעמד עד שדן מעביר לי כוס עגולה ונמוכה עם מפית ואז מסתובבת אל היעד שלי.

אלוהים ישמור. 

אתה לא אמור להיראות ככה. 

המבטים שלנו מתנגשים, ואני יודעת מייד שאני לא האישה הראשונה שעיניה ננעצות בעיניים של הגבר הזה והלב שלה מפסיק לפעום.

הוא לא סתם יפה תואר. הוא יפהפה בצורה חד־משמעית, ללא קשר להעדפה אישית.

עור שזוף, שיער שחור ומסופר בצורה מושלמת ועצמות לחיים חדות כמו תער.

גם המבט שלו עלול לפצוע אותי.

“אני לא מעוניין.״

אני ממצמצת. “סליחה?״

“ההתנצלות התקבלה.״

הוא משיב את מבטו אל הטלפון שלו, מרים אותו מהבר ומשחרר את הנעילה בהינף אגודל זריז.

רגע, מה? 

למשך כמה שניות מביכות, עיניי מתרוצצות בין המייל שהוא מקליד בטלפון ובין הלסת הבולטת שלו שהוא חושק באדישות. ההבנה שהגבר הזה צעיר, גבוה וחתיך יותר לעומת היעד הממוצע שלי מפזרת את המחשבות שלי לכל עבר ועכשיו אני מנסה לאסוף אותן כמו גולות ולסדר בסדר הנכון.

אני פותחת את פי וסוגרת אותו. הבלבול מפנה עד מהרה את מקומו למבוכה חמימה ואז מתאבן לרוגז.

איזו גסות רוח. 

זאת אומרת, אני לא מתה על גברים בשגרה, במיוחד כשהם מתנהגים כמו מניאקים יהירים. גדלתי בקזינו והקדשתי את שנות נעוריי ללימוד השיטות להונאת הגברים שפוקדים אותם. כך גיליתי בגיל צעיר מהראוי שלגברים יש שני מנגנוני הפעלה — הם מזלזלים או טורפים.

עד כמה שהייתי מעדיפה שגבר יזלזל בי מאשר יטרוף אותי, כשהשדיים שלי התפתחו עם מיומנות ההונאה, הבנתי שאוכל לנצל את התנהגות הטורף שלהם כדי לרוקן להם את הכיסים.

וכשאני מנסה לרוקן להם את הכיסים, אני לא אוהבת שמזלזלים בי.

בוודאי שלא במערכה הראשונה.

אני מניחה את כפות ידיי משני עברי הכוס ומביטה בזעם אל קיר המראות שמאחורי הבר.

“אני לא מתחילה איתך.״

“ברור.״

המילה זולגת מפיו בקלילות נחרצת.

“אני רצינית,״ אני ממלמלת ולחיי מתלהטות. “אני מעדיפה לחרבן בידיים שלי ולמחוא כפיים.״

ההקלדה נפסקת. הוא מרים אט־אט את ראשו ומישיר אליי מבט דרך המראה. עיניים ירוקות ונוקבות. השערות שעל עורפי סומרות ואני מרגישה שאני צריכה להסיט את המבט מתוך הגנה עצמית. כרגיל, העקשנות לופתת אותי באחיזת חנק ואני תופסת את הבר כדי להכריח את עצמי לשמור על קשר עין.

“סליחה?״

“ההתנצלות התקבלה,״ אני עוקצת בתגובה.

ניצחון. הוא מתלקח ומתפוצץ בקרבי. אבל ברגע שהטלפון של היעד שלי מחשיך והוא מניח אותו על השולחן, מבטו הכבד מכבה את הזחיחות שלי כמו מים על להבה.

הוא מוריד את זרועו מהבר ומכניס את היד לכיס. “תחזרי על מה שאמרת.״

משום מה, נימת קולו גורמת לצמד המילים אוי ואבוי להבזיק מאחורי עפעפיי. הוא מדבר ברכות ובאדישות. כמעט בנימוס. אז למה אני מרגישה צורך לחשל את גבי כשאני פונה להביט בו?

עכשיו כל תשומת הלב שלו ממוקדת בי ואני לא נהנית מהתחושה על עורי. עיניו הירוקות נוצצות כשהן סוקרות בעצלתיים את תווי פניי וכשהן פוגשות שוב בעיניים שלי, חיוך קל מתפשט בעיקול שפתיו.

הוא ממתין.

“אמרתי שאני מעדיפה לחרבן בידיים שלי ולמחוא כפיים.״

“מה את אומרת?״

“אה־הא.״

“אני מבין.״

ובמילים אלה, הוא לוגם מהוויסקי וחוזר למייל שלו. כשאצבעותיו מתרוצצות על פני המקלדת שבמסך, נדמה כאילו מעולם לא שוחחנו.

בפינת הבר, דן מכחכח בגרונו. הדם גועש ברקות שלי.

מה עכשיו? 

המערכה הראשונה ירדה לטמיון. שכחתי את הטקסט והיעד שלי היה שחקן גרוע. אני צריכה להתחיל את ההצגה מההתחלה, אבל להחליף שחקן. וללא ספק גם תסריט, כי לא נראה לי שהשיחה עד עכשיו מצליחה במיוחד.

אני מנסה להיראות טבעית, מסתובבת מהבר ומשעינה את המרפקים על המשטח שלו מאחוריי. אני מעיפה מבט חטוף בחדר, אומדת את כל שאר הגברים שיכולתי לבחור במקום האידיוט הזה. בהיסח הדעת האצבעות שלי מלטפות את התלתן המרובע שתלוי על צווארי.

הכול בסדר. הכול בסדר גמור. עדיין יש לי מזל, אני רק צריכה להתאפס. לא שדדתי במפרץ השטן כבר שנים. אולי הכללים הלא כתובים כאן שונים ודווקא הגברים שיושבים בצללים הם יעדים מובחרים יותר. אני מביטה ימינה ועיניי ננעצות בגבר מבוגר ופחות אתלטי בפינה.

הוא מרים יד לגרד באפו וטבעת הנישואים שלו נוצצת.

שיפור משמעותי. 

אני מחייכת אליו ומקמרת את גבי כדי לשלוח יד אחורנית אל כוס הוויסקי שלי. כשאני מקרבת את המשקה אל שפתיי, ההקלדה לידי נפסקת.

“הוויסקי הזה עולה מאה דולר.״

העיניים שלי גולשות אל היעד שזנחתי. הוא עדיין מסתכל על הטלפון הנייד שלו ואלמלא הדיבור היבש והעמוק שזלג על גבי, הייתי מוכנה להישבע שדמיינתי שהוא אמר משהו.

“מאה דולר?״

“לפני מיסים.״

“אני... רגע, לבקבוק?״ 

מבטו מופנה אליי סוף־סוף, רוגז ושעשוע מתגוששים ביניהם בפנים שלו.

“לכוס.״

אני מביטה בנוזל הענברי בפליאה. בתגובה, הוא קורא לי ענייה בארבע שפות שונות. אולי זה היה קצת... נועז מצידי להניח שהיעד הראשון שלי ישתף פעולה וישלם לי על המשקה. זה מצליח בדרך כלל. אבל הרי אני כבר לא באטלנטיק סיטי.

הקטע הכי גרוע הוא שאני שונאת ויסקי. אני מעיפה מבט אל דן, שעסוק בניגוב הצד השני של הבר, אבל לפי הדריכות בכתפיו, ברור שהוא מקשיב. אני תוהה אם יחזיר את המשקה לבקבוק וייתן לי משהו שתואם יותר את התקציב שלי.

כמו מים.

מהברז.

אני מרגישה עיניים ירוקות חודרות מתגרות בי וההנאה השקטה שמבעבעת מאחוריהן מורטת את הגאווה שלי. אני אימפולסיבית להחריד ועקשנית כמו מחלה ולפני שאני מספיקה להיאחז בשכל הישר, אני עוטה חיוך מתקתק ומקישה את הכוס שלי בכוסו.

“לחיים, על שזה לא מעניין.״

החיוך שלו הוא הדבר האחרון שאני רואה לפני שאני מניפה את הראש לאחור ומרוקנת את הוויסקי בלגימה אחת.

פאק. הנחיריים שלי צורבים, עיניי דומעות, וכשהכוס הריקה מקרקשת על הבר, אני פתאום נזכרת למה אני שונאת ויסקי כל כך.

זה היה המשקה האחרון שההורים שלי שתו אי פעם. לא כי התפכחו אלא כי אקדח פוצץ להם את הראש לפני שהספיקו לשתות כוסית נוספת.

החומצה בעלות מאה דולרים רוחשת בצינורות שלי ושורטת את תיבת הזיכרונות, מנסה לפרוץ את המנעול ולהחזיר אותי להווה. כשאני עוצמת את עיניי כדי למנוע מהן לדמוע, אני שומעת את התחינות המחרחרות של אבא שלי ומרגישה את הדם הלח והחמים של אימי על הירכיים שלי, בשלולית שעליה החלקתי.

את יודעת כמה מזל יש לך, ילדה? את אחת למיליון.

“תיזהרי לא להיחנק.״

אני משוועת לאוויר שאין לו טעם של אקונומיקה, פוקחת עין ומביטה באיש. פניו אדישות כמו קולו וברור שלא מזיז לו אם הייתי מכחילה וקורסת לידו. אם זה היה קורה, לפחות לא הייתי צריכה לדאוג איך אשלם על הרעל שהרג אותי.

אני מנגבת את הפה בגב כף ידי. “למה אכפת לך? חשבתי שאתה לא מעוניין.״

הוא בודק מה השעה בעצלתיים בשעון היד היוקרתי שלו. “אני לא. זה פשוט מה שאומרים למישהי שנחנקת.״

הוא מרים את הכוס שלו אל שפתיו ומרוקן את הנוזל הנותר בלגימה אחת ובלי להתכווץ. אני שונאת שהעיניים שלי נמשכות לצווארו העבה עם תזוזת הגרגרת שלו. הוא מעביר את הכוס הריקה על פני הבר בתנועת יד חדה וכעבור כמה רגעים, דן מגיע עם עוד ויסקי וכוס מים. הוא מניח את המים לפניי ואני לוגמת מהם באסירות תודה.

אני מקווה מאוד שהם בחינם.

למשך כמה רגעים, אנחנו יושבים בדממה מוחלטת, אבל אין ספק שאני היחידה שסובלת ממנה. לפי המבטים החטופים שלי בהשתקפות שלו במראה, אני מבינה שהוא כבר שכח שאני כאן. הוא עונה להודעות ומיילים בטלפון הנייד ועוצר רק כדי לשתות ויסקי ולשפשף את הלסת בכף ידו הגדולה, כאילו זה עוזר לו לחשוב.

הלב שלי צונח בעייפות בתוכי, כמו בלון שדולף ממנו האוויר. אלמלא הייתי כזאת מטומטמת עקשנית, הייתי עוזבת מזמן, אבל כבר מאוחר מדי. אני כבולה למקום הזה בחשבון של מאה דולר, לא כולל מיסים, ולנסות את מזלי עם אחד הלקוחות האחרים כאן יהיה פשוט מביך. כולם ראו אותי נחנקת משלוש טיפות של ויסקי, בשם אלוהים.

תאורה רכה מציפה את גרם המדרגות שמאחורינו. כעבור שניות מופיע גבר בחליפה ובנעליים מבריקות. יש לו ערמת תיקיות תחת בית השחי והוא ניגש אל המניאק היהיר שלידי. אני צופה במראה כשהוא ממלמל משהו באוזנו, מניח את התיקיות לפניו ומחכה. הנהון קצר מהיעד שלי לשעבר מעניק לו כנראה רשות ללכת.

אז הוא איש עסקים. חשוב כנראה, לפי כמות הניירת שלפניו בחמישי בערב והעובדה שהרגע הוציא מאתיים דולר על משקה חריף. הוא פותח את התיקייה הראשונה, סוקר את המסמך ושולף עט מכיס החליפה שלו.

משום מה, האגודל שהוא מעביר על קצה הלשון לפני שהוא הופך את הדף מרתיח לי את הדם בכמה מעלות.

אלוהים. אולי יש לי לב של אבן, אבל אני כנראה עדיין אישה. אני מכחכחת בגרוני בניסיון להתעשת ושמה לב שכתפיו נדרכות.

הוא מישיר אליי מבט דרך קיר המראות, כאילו יודע בדיוק היכן ימצא את עיניי.

“כמה?״

“אני — מה?״

“כמה?״ הוא חוזר בנחת. מבטי האטום גורם לשריר להתכווץ בלסת שלו. “כדי שתלכי. כמה אני צריך לשלם לך?״

שוב הרוגז הזה מכרסם לי בחזה. הפעם אני מעוצבנת לא רק בגלל הזלזול שלו, אלא גם על עצמי. הונאה זה התחום היחיד שאני מצטיינת בו.

יש לי מעט כישרון והרבה מזל. לעזאזל, פעם הייתי אומרת שאני יכולה להוליך גבר שולל בעיניים עצומות. כנראה גם בידיים כבולות. ובכל זאת...

ובכל זאת מאז שנכנסתי לבר הזה, התערערתי. אולי אני עדיין נסערת ממה שקרה באטלנטיק סיטי. או אולי זה מפני שהיעד שלי חתיך ומצחין מרוב אדישות.

אז מה? התמודדתי עם גרועים ממנו. זו ההונאה האחרונה שלי ואין מצב שאצא ממנה עלובה ומייבבת.

הגבר נאנח בשקט, מוציא אטב כסף, שולף כמה שטרות ומשליך אותם בינינו על הבר.

“זה יכסה את המשקה שנחנקת ממנו.״ הוא חוזר למסמך שלו, ואני צופה בו משרבט בעט שלו חתימה ארוכה ומורכבת בדיוק מופתי.

“כולל מיסים?״

הוא עוצר וכובש את החיוך שעולה בזוויות פיו. אולי אלה הצללים והמחסור בשינה שמהתלים בי, אבל אני נשבעת שאני רואה גומות. בלי להרים את המבט, הוא מוציא עוד מאה ומשליך על הערמה.

אני מביטה במבטו השיפוטי של בנג׳מין פרנקלין מהשטר ובולעת את הרוק. “וטיפ?״

הפעם הלסת של האיש נחשקת, אבל הוא לא אומר דבר. במקום זה הוא שולף עוד שטר ומטיח אותו על הבר. החבטה העמומה קולנית יותר משציפיתי ומהדהדת מאחורי קשת הצלעות שלי.

דממה. מלווה בג׳ז חושני וחריקת עט על נייר.

“את עדיין כאן,״ הוא אומר לבסוף. “למה?״ הוא מניח תיקייה אחת בצד ופותח תיקייה נוספת. הוא שוב מלקק את האגודל ואין לי מושג למה הראייה שלי מיטשטשת ככה.

אני בולעת את המחנק שנתקע בקנה הנשימה שלי, יורדת מהכיסא ומצמצמת את המרחק בינינו, נעצרת במרווח הקטן בינו ובין הבר. המשטח הקר נושק לגבי החשוף כשאני נצמדת אליו, ניגוד חד לחום שקורן מהגוף שלו.

הוא קופא. נחיריו רושפים ובעל כורחו הוא מישיר אליי מבט. כל זכר לשעשוע נעלם ממנו. עכשיו יש רק ים ירוק רגוע, ואני לא מצליחה להתנער מהתחושה הלא נעימה שיש זרם מסוכן ועוצמתי שגועש מתחת לפני השטח.

מעניין כמה נשים הוא הצליח להוליך שולל כדי שיצללו פנימה.

“אני לא רוצה את הכסף שלך,״ אני אומרת, ומנסה לשווא להתאים את עצמי לאדישות שלו. עיניו הצרות נשמטות אל ידי ועוקבות אחריה כשאני מעבירה אותה על משטח הבר לעבר מפרק כף היד שלו. “אני רוצה את השעון.״

קצה האצבע שלי מתחכך ברצועת העור, וזיק של התרגשות ניצת בתוכי.

כנגד כל הסיכויים, אנחנו מגיעים למערכה השנייה — ההצעה.

“את רוצה את השעון שלי,״ הוא חוזר בעוקצנות כאילו כשיגיד לי את המילים שאמרתי, אבין כמה הן נשמעות מטופשות. אבל אני לא מרפה. ברור, אני יכולה לקחת את שטרות המאה דולר שהשאיר על הבר, לשלם את החשבון ולברוח, אבל איפה הכיף בזה? שמתי עין על הברייטלינג לפני שראיתי למי הוא שייך ואני לא עוזבת בלעדיו.

הגיע הזמן לסגת.

כשאני פונה להביט בידו השמאלית שנחה על הבר, בד הז׳קט שלו מתחכך בכתף החשופה שלי וחשמל סטטי עובר על עורי. אני מכריחה את עצמי להתעלם ממנו ומתמקדת בשעון.

אלוהים. חום מתפשט לי בצוואר ומציף את פניי. ידו נראית הרבה יותר גדולה מקרוב. מפרק כף יד רחב, עור שזוף וחלק ומעט שיער כהה שמציץ מתחת לרצועת השעון. אצבעות עבות לופתות את העט בכוח ולרגע אני תוהה אם ההתנהגות האדישה והקרירה היא הצגה והוא למעשה מתכנן לנעוץ את המון בלאן בצוואר שלי.

אני קופצת את אצבעותיי לאגרוף ומרחיקה אותו.

“המולינר. חלק משיתוף הפעולה של ברייטלינג עם בנטלי, לדעתי. יש לו מנגנון טורביון אוטומטי שמתקתק יותר מעשרים ושמונה אלף פעם בשעה.״

שפתיו מתעקלות. הן עבות וורודות עם קימור שלמרבה הרוגז גורם לפה שלי לרייר. “מרשים. אולי תצליחי למצוא עבודה בברייטלינג ולשלם על האלכוהול שלך בעצמך.״

אני נשענת על הבר, גם כי פתאום עולה באפי הריח שלו — שילוב של אפטרשייב יקר ומנתה — ורמות השכרות בדם שלי עולות, אבל גם כי אני מקווה שמבטו ירד אל המחשוף שלי.

זה לא קורה.

“אני לא רוצה עבודה. אני רוצה את השעון שלך.״

הוא זוקר גבה. “טוב, אם ביקשת יפה כל כך.״ הוא חוזר לניירת שלו.

אני מטיחה את ידי על התיקייה שלו והעט שלו מקשקש על הדף. רוגז אפל מתפשט בפניו, אבל רק לשבריר שנייה לפני שהשיעמום שב אליהן.

“את מרגיזה במיוחד,״ הוא אומר בשקט.

“כבר אמרו לי.״

“ובשלב זה, אני מוכן לתת לך את החולצה שאני לובש כדי לגרום לך ללכת.״

אני מביטה בחולצה שלו. כמו כל דבר בו, היא נראית יקרה. צחורה, מעומלנת, צמודה לגופו כמו עור שני. הוא ויתר על עניבה לטובת סיכת צווארון ששתי קוביות זהב מעטרות כל קצה בה, עם שרשרת שמחברת ביניהן. בניגוד לרצוי, זה מוצא חן בעיניי.

“את החולצה שלך, אבל לא השעון.״

“לא השעון.״

“ומה אם אזכה בו?״

אני מרימה את העיניים אל הפנים שלו ורואה את עיניו זזות. זיק של משהו, אולי סקרנות, מרצד בקצות אישוניו. עכשיו זכיתי במלוא תשומת הלב שלו.

העט שלו מחליק מידו ונוחת על התיקיות בחבטה עמומה. “לזכות בו? את רוצה להתערב?״

בזווית העין, דן קופא. אני יודעת שאני אמורה לפרש זאת בתור אזהרה. אבל לפני שאני מעכלת מה קורה, היעד שלי מחייך.

אלוהים ישמור. זה כמו להסתכל על השמש. לא מפני שהשיניים המושלמות שלו מרתקות, אלא כי הוא משדר סכנה. כאילו אם אסתכל זמן רב מדי, מעט עקרונות המוסר שעוד נותרו בי יתפוגגו בעשן. קמטים דקים תוחמים את עיניו ואני מבינה שלמרות הרוגז שלו עליי, הוא כנראה מחייך לא מעט.

ובאמת יש לו גומות.

“איזו התערבות?״ הוא נועץ בי מבט שכולו קסם קטיפתי והנשימה שלי נעתקת בריאותיי. אני בטוחה שהמבט הזה סוגר עסקאות של מיליונים וגורם לנשים להוריד את התחתונים שלהן בלי לחשוב פעמיים. לעזאזל, אם לא היו לי מאה בעיות, הייתי רואה את עצמי כאחת מהן.

“משחק לפי בחירתי.״

“הממ.״ הוא מלטף את הלסת שלו בכף ידו וחפת בצורת קוביית יהלום קורץ אליי. “מה סיכויי הזכייה?״

“עשר לאחת.״

“הרגע המצאת את זה.״

אני מרימה כתף ומעפעפת. “אולי.״

מבטו מתלקח וזוהר בשעשוע, מתעכב על העיניים שלי רגע אחד יותר מדי. אני כמעט אסירת תודה כשזמזום מפלח את האוויר. תשומת ליבו עוברת אל הטלפון הנייד שלידי. אני מעיפה מבט ורואה את השם אנג׳לו מהבהב על הצג.

“תסלחי לי רגע,״ הוא אומר בשקט. הוא מקרב את הטלפון לאוזנו, מכניס את היד השנייה לכיס וניגש אל הצללים.

כשנוצר מרחק בינינו, אני שמה לב כמה מהירות פעימות הלב שלי. הן ניזונות מאדרנלין וממשהו קצת יותר... מטושטש בקצוות. אני מסתובבת לקחת את כוס המים שלי ועומדת פנים אל פנים מול דן.

חיוך שירות הלקוחות שלו נמוג. הוא אומר משהו, אבל אני לא מבינה אותו, כי הפה בקושי זז.

“מה?״

עיניו סוקרות את החדר מאחוריי בחשש ובבהלה. כשהוא ממשיך לדבר, קולו מתגבר אך במעט.

“שאלתי אם היית מאושפזת במוסד לחולי נפש בשלוש השנים האחרונות?״

אני ממצמצת. “אה, לא? למה?״

הוא מביט לכיוון שבו נעלם היעד שלי. “כי רק מטורפת תעז להפיל בפח את רפאל ויסקונטי.״

ויסקונטי.

רפאל ויסקונטי.

אוי, שיט.