חולמים אהבה

"אז זהו, מחר היום הגדול של איתי", אמרתי לעצמי כשישבתי לבדי בחדרי, ודמעות של עצב שוטפות את פניי.

איתי מתחתן מחר עם בחירת ליבו, ואני הפסדתי את אהבת חיי...

*

איתי ואני חברים טובים מאז שהייתי בכיתה ב.

בשנה הזו עברתי לשכונה שלו, ומאותו היום היינו חברים לכל דבר, למרות הפרש הגילים בינינו. בדרך כלל בנות בגיל שבע משחקות עם בנות גילם, ולא עם בנים בגיל 12. למרות זאת, מצאנו שפה משותפת בינינו.

שיחקתי איתו כדורגל לפעמים, והוא שיחק איתי בבובות.

שמחתי שההורים שלי רשמו אותי לבית הספר שבו הוא למד.

יותר מפעם אחת איתי היה מגיע לבית שלי, ועוזר לי בשיעורי הבית.

הוא נהג לספר לי על החברות שלו, ואני סיפרתי לו על החברים שלי.

מצאנו את עצמנו מייעצים אחד לשנייה בהכול. כשהייתי צריכה עזרה וייעוץ בענייני גברים, לא היה לי ספק שאיתי יעזור. לשמחתי, הוא אף פעם לא אכזב אותי.

כיום אנחנו עובדים כיח"צנים באותו מועדון בתל אביב.

"אני צריך את עזרתךְ", אמר לי איתי ערב אחד, כשישבנו בחצר הבית שלו אחרי עוד משמרת יחד.

"אני תמיד כאן לצידך. מה העניין?"

"אני צריך שתעזרי לי לארגן את ההצעה שלי לנועה".

"על איזו הצעה מדובר?" שאלתי.

"הצעת הנישואין שלי. אני חושב שאני מוכן לחתונה".

חייכתי. שתי גומות החן שלי בלטו, ולא זזתי ממקומי.

אני מכירה את איתי שנים, ותמיד איחלתי לו רק טוב. רק עכשיו, כשהוא סיפר לי על הצעת הנישואין לנועה, הבנתי שאני מקנאה בה.

רק עכשיו הבנתי שאני צריכה להיות אשתו של איתי. אני, ולא נועה. פתאום הבנתי איך בן אדם יכול להיות לצידךְ שנים, ורק כשאת מבינה שהוא לא יכול להיות שלך לתמיד, את רוצה אותו יותר. רק עכשיו קלטתי שאני בעצם מאוהבת באיתי כבר זמן רב, אבל עד היום לא הודיתי בזה.

"האם כדאי לי לספר לאיתי מה אני מרגישה?

האם אני צריכה להילחם על איתי?

ואולי בעצם אם אספר לו, אפסיד אותו?

ואולי בכלל עדיף להסתיר את הרגשות שלי ממנו, וכך לפחות אישאר קרובה אליו?"

את כל השאלות הללו שאלתי את עצמי בלחש, וניסיתי להגיע להחלטה מהירה לפני שיהיה מאוחר מדי. ואולי בעצם כבר מאוחר מדי...