חוף הים של ירושלים

המחלקה הגריאטרית

1.

סבא התגייס לגולני בגיל שמונים. זה קרה לפני חצי שנה, קצת אחרי שסבתא מרים חטפה שבץ במקלחת ומתה במקום. חודש וחצי אחרי הוא אירגן תיק, דחס לתוכו ארבע גופיות, חמישה זוגות תחתונים, פנס, שתי קופסאות סרדינים, ביוגרפיה של משה שרת וקרם נגד שפשפת. הוא גם הכניס פנימה סוודר. לא כי חשב שיהיה לו קר, אלא כי המשיך לפחד מהאישה שאהב גם אחרי שעזבה את העולם. אחר כך ביטל את המינוי בקולנוע "לב", שילם את החוב לקצב והתקשר לפרנקל להגיד לו שהוא עוזב את הפרלמנט של שישי, ושיתחילו להזמין את יוסק'ה כהן במקומו.

אבא אמר לסבא שהוא השתגע לגמרי, שלא ככה אנשים נורמלים מתמודדים. "צא לקרוז בקריביים או משהו," גער בו לילה לפני הגיוס. "אל תתעקש למות בכוח."

סבא אמר שדווקא מהמוות הוא מנסה לברוח, אבל אבא לא הקשיב. הוציא מהכיס פנקס שחור ועט, התחיל לכתוב מספרים. "חייל בן 80. 1095 ימים בצבא. משכורת של 893 שקל בחודש," מילמל לעצמו נוסחאות מורכבות שרק הוא הבין. אבא עבד כל החיים כאקטואר של ביטוחי חיים, או כמו שהוא הסביר לי פעם, "אחד שמחליט כמה כסף שווים חיים של בן אדם." זה היה הרבה יותר ממקצוע בשבילו. זאת היתה תפיסת עולם, חצי דת. כל דבר בחיים שלו נכנס לטבלאות ומספרים. עלמה תמיד צחקה שבטח יש לו משוואה שמחשבת כמה שווה האהבה שלהם, היא פשוט עוד לא מצאה אותה.

אבא סיים לרשום בכתב הלא ברור שלו, ואז הסתכל על סבא. "לפי תוחלת החיים הממוצעת, הרקע התורשתי והמצב הבריאותי, יש לך עוד ארבע שנים לחיות, אולי קצת פחות," קבע באדישות מעיקה. "לבזבז את הזמן הזה על מסדרי ניקיון ושמירות זה כשל מחשבתי, אין לי דרך אחרת להגדיר את זה."

לסבא לא היו כלים להתמודד עם הנוסחאות המורכבות של הבן שלו. כל החיים הוא ניהל רק מכולת אחת, וגם שם סבתא מרים היתה זאת שהתעסקה עם הכסף. הוא ניסה להסביר שהרבה בגילו מתגייסים מחדש, שהמצב בדרום רגיש מתמיד, שמישהו צריך להגן על המדינה במקום כל המשתמטים שיושבים בבתי הקפה בתל אביב. הבהיר שגם אין לנו בכלל מה לדאוג. שהוא יעשה טירונות כללית כמו יהודה מקופת חולים, ואז יחתור לג'וב בקריה.

"המשכורת לא גבוהה, אבל גם כמה גרושים זה שווה. ככה אני אוכל לעזור גם לך, ירמי," אמר סבא, ומיד הבין שהגזים.

"כמובן שזאת רק הצעה," אמר בניסיון למזער נזקים. "אתה לא חייב..."

"שקל אני לא אקח ממך," פסק אבא, פסל כל אפשרות להמשיך לדבר על החובות. "אם אמא היתה בחיים, לא היית מעז להתגייס."

"נכון," הודה סבא. "אבל היא לא."

אבא יצא מהחדר, וסבא חזר לסדר את התיק. הוא ניסה לסגור את הריץ'־רץ', אבל הידיים רעדו לו, והתיק נפל מהמיטה ותמונות של סבתא מרים התפזרו על הרצפה. עזרתי לו להכניס את הדברים חזרה לתיק, רק כדי לראות אותו רגע אחרי מרוקן שוב הכול על המיטה.

לא הפסיק להגיד שמשהו חסר, אבל הוא לא ידע מה.

2.

Alman1964@gmail.com

16 ביולי 2009 בשעה 04:45:02

נושא: היי יולי

מה שלומך?

תחזור אלי כשאתה רואה את זה.

בהערכה רבה,

עלמה רוזנבלום,

שליחת הסוכנות היהודית בניו דלהי

3.

יום למחרת, בדרך לבקו"ם, אני וסבא שמענו רשת ב'. התראיין שם איזה אחד שעשה את שביל ישראל עם מאה שקל ושני זוגות גרביים.

"אני צריך להוסיף את זה לרשימה," אמר סבא וכיחכח בגרונו.

"אתה יודע מה אני מצטער שלא הספקתי בחיים האלה?" אמר כשהבין שאני לא אשאל.

"מה?" שאלתי בלי רצון, והוא התחיל למנות את הרשימה שלו בקצב איטי, מונוטוני:

לטייל בשביל ישראל.

לאכול שוב את הגפילטע של אמא.

לבקר במרכז המבקרים בערד.

למצוא את השלט של המכולת הישנה. אולי בשוק הפשפשים ביפו.

לאתר את תמר ויצמן, החברה הראשונה מהגימנסיה שנסעה לאמריקה ונעלמה.

לעשן סיגר קובני.

לומר לגולדה שבמחשבה שנייה היא לא אשמה במלחמה.

הוא השתתק וציפה לתגובה מצדי, אבל גם אני שתקתי ורק הסתכלתי על הכביש. לא היה לי כוח לדבר שוב על הרשימה שהכרתי בעל־פה, הרשימה של כל הדברים שכבר לא יספיק לעשות בחייו. כי סבא שלי, מאז שאני זוכר אותו, לא הפסיק לדבר על היום שבו ימות. הודיע לכולם שהוא אוטוטו מסתלק וגם אהב לספר בדיוק מתי ואיך זה יקרה, כולל תיאור מפורט של סדר המספידים בלוויה. סבתא מרים לא הסכימה לשתף פעולה עם הסיפורים שלו. תמיד אמרה, שאם הוא יעז להכניס את המוות שלו לתוך הבית, היא תהרוג אותו בעצמה, עם מחבת או מערוך, מה שתמצא קודם. אז לידה הוא שתק. אבל כשהייתי ילד, בכל פעם שסבא לקח אותי לסרט בשבת בבוקר, הוא פתח הכול מחדש. אמר שרק עלי הוא סומך, ואני הייתי מקשיב ולא אומר מילה, נותן לו לדבר עד שכבר ידעתי לשנן בעל־פה את היום האחרון בחיים שלו כמו את ההרכב של הפועל כפר סבא, כמו הקטע של ויקטור והרימון מגבעת חלפון. נושא בנטל, שומר על סבא שלי בחיים.

4.

בכניסה לבקו"ם עמד רב"ט עם משקפיים עגולים. "יש לך צו גיוס?" שאל אותי. לפני שהספקתי לענות, סבא הגיש לו את הצו ביד רועדת, בקושי ראה משהו בגלל כובע הטמבל שהסתיר לו את הפנים. החייל הביט בצו ואז הסתכל עליו שוב. "וואלה, אין עליך, יא גיבור," הוא טפח לסבא חזק על השכם. "בזכות אנשים כמוך עם ישראל חי. יוחאי, בוא תראה," הוא צעק לחייל לידו. "עוד אחד שמצטרף לוותיקים. אין, אלה הכי גברים בארץ."

האנשים סביבנו מיהרו להסתכל על סבא, שניסה להתכווץ ולא ממש ידע איך. מהר מאוד הגיעו גם מחיאות כפיים. משכתי אותו ונכנסנו לרחבה של הבקו"ם. התיישבנו על ספסל וחיכינו שיקראו לו. קניתי לו דיאט קולה אבל הוא לא רצה לשתות. הוא נראה קצת אבוד, במין טרום־טראומה. לידנו עמד קשיש אחד שהגיע עם כל החמולה שלו. הילדים והנכדים ואשתו שממש בכתה לו על הכתף. סבא הסתכל עליהם. רציתי שהוא יפסיק להביט בהם, אז אמרתי לו לבדוק בתיק שלא חסר לו כלום. הוא שמח שמישהו נתן לו הוראות והתחיל לחטט בהתלהבות, עד שהודיע ששכח להביא מגבת.

"אל תדאג, תהיה בקשר טוב עם הרס"פ והוא יקמבן לך מגבת תוך שנייה."

סבא הינהן ואז שאל: "מה זה רס"פ?" אמר שלא היתה מילה כזאת לפני שישים שנה כששירת בחיל המדע. אחר כך הוסיף, "כבר שנים לא ישנתי מחוץ לבית."

"אתה עדיין יכול להתחרט. רק תגיד שאתה לא רוצה ואנחנו נוסעים חזרה לרמת גן לאכול פלאפל אצל הגרוזיני."

הוא זייף חיוך. חמש דקות אחרי, השם צבי נויירמן הופיע על הלוח האלקטרוני הגדול. חייל עם כומתה ירוקה צץ מתוך ההמון, הרים את התיק של סבא וביקש ממנו להתלוות אליו. סבא שם לי יד על הכתף, הסתובב והלך לכיוון האוטובוס. הוא אפילו לא אמר שלום. הוא לא אהב פרידות, וגם לא ממש ידע איך אמורים לבצע אותן בפועל. כשהרופא אמר לו להיפרד מסבתא מרים בבית חולים, הוא בהה בה כמה דקות, ואז אמר שהוא הולך רגע לקנות בייגלה. הוא לא חזר.

עקבתי אחריו עד לאוטובוס. הוא התאמץ לעלות במדרגות, דידה באיטיות כל הדרך לשורה האחרונה. נופפתי אליו בשתי ידיים. הוא הסתכל עלי לרגע, אחר כך הסיט את המבט לכיוון השני.

"איך הם מזדקנים מהר, אה?" אמרה אחת שעמדה לידי. היה לה קול גבוה, קצת מעצבן, שיער מתולתל ויפה, והיא לבשה שמלה כחולה ונעלה מגפי פלסטיק שחורים.

"לגמרי," עניתי.

"מה התירוץ שלך?" שאלה. "למה שלחתם אותו לצבא?"

"לא שלחנו, הוא רצה." קשיש אחד התיישב ליד החלון והסתיר לי אותו.

"למה הוא רצה להתגייס?"

"אמר שיש מלא משתמטים בתל אביב," אמרתי, לא מבין מה היא נפלה עלי.

"אתה מזיין את השכל," ענתה.

"מה אמרת?" הסתכלתי עליה. היא חייכה חיוך נבזי, מסופקת שהצליחה לתפוס את תשומת הלב שלי.

"זקנים לא מתגייסים לצבא בגלל משתמטים בתל אביב." היא הוציאה חבילת מסטיק מהתיק והציעה לי אחד.

"שונא מסטיקים."

האוטובוס התחיל לנסוע בנסיעה איטית, וכל הקשישים באוטובוס נופפו למשפחות שלהם. כולם חוץ מסבא שלי, שהסתתר ביניהם. האוטובוס עזב את הרציף, ואוטובוס אחר החליף אותו. המולת האנשים סגרה עלי. כולם עמדו קרוב מדי אחד אל השני. קרוב מדי אלי.

"תגיד," היא לא נתנה לי רגע של שקט. "אז למה באמת נתתם לסבא שלך להתגייס? לא היה לכם ראש לטפל בו?"

"את מנשות ווטש או משהו, מה נפלת עלי?" שאלתי. הגרון שלי היה יבש. האוויר התמרד, סירב להיכנס לגוף.

"שוברות שתיקה והקואליציה המזרחית נגד גיוס קשישים," אמרה וגיחכה לעצמה. "סתם, נשמה, סתם. מה אתה כבד? פשוט תגיד שלא בא לך לטפל בסבא שלך. הכול בסדר, באמת. בינינו, כולנו פה חארות."

לקחתי נשימה עמוקה.

"תגיד, הכול טוב?" הטון הציני שלה התרכך. "אתה נראה חיוור לאללה."

"הכול טוב," עניתי בקול חנוק. "קצת אסתמה."

"אין לךָ משאף?" שאלה. חיפשתי בכיסים. לקח לי כמה שניות להיזכר שאין לי באמת.

"אני חייב לעוף," סיננתי, והתחלתי ללכת בזריזות לכיוון היציאה. היא צעקה לי משהו. לא שמעתי מה. יצאתי מהבקו"ם. הדרך לחניה היתה ארוכה משזכרתי. הגעתי לאוטו ומצאתי בקבוק מים חם ששכב במושב האחורי. שתיתי בלגימה. אחר כך הדלקתי את המזגן על הכי קר שיש. חייל אחד שעבר ליד דפק לי בחלון, שאל בתנועות ידיים אם הכול בסדר. סימנתי לו שכן והורדתי את ההנדברקס. רציתי רק לעוף משם. יצאתי מהמגרש חניה ועצרתי בתחנת אוטובוס הראשונה שראיתי. לא היה שם אף אחד. לקח לי כמה דקות להסדיר נשימה. אחרי שקצת התאפסתי על עצמי נסעתי לעבודה במוקד הטלפוני במרכז העיר. מנהל המשמרת, בחור שלמד שנתיים מתחתי בתיכון, אמר שזאת הפעם האחרונה שאני מאחר ככה בלי להודיע.

5.

Alman1964@gmail.com

17 ביולי 2009 בשעה 02:12:35

נושא: RE: היי יולי

עבר אצלנו מטייל ישראלי, השאיר עותק של "ידיעות" מלפני חודשיים. אין לי מושג למה הוא נסחב עם זה עד עכשיו. בכל מקרה, ראיתי את השם של מרים במודעות אבל. אני כל כך מצטערת. היא היתה אישה מקסימה. נכון שלא תמיד הסתדרנו, אבל היא באמת היתה אישה נהדרת.

אני מקווה שאתה ואבא שלך בסדר. החלפת מספר? יש הודעה שאומרת שהמנוי מנותק. האמת, אני לא בטוחה בכלל שזה המייל הנכון.

בהערכה רבה,

עלמה רוזנבלום,

שליחת הסוכנות היהודית בניו דלהי

6.

Alman1964@gmail.com

17 ביולי 2009 בשעה 11:56:20

נושא: RE: היי יולי

Delivery to the following recipient failed permanently:

yuli.neuerman@gmail.com

Technical details of permanent failure:

Google tried to deliver your message, but it was rejected by the server for the recipient domain gmail.com by gmail-smtp-in.l.google.com. [2607:f8b0:4001:c1b::1a].

The error that the other server returned was:

550-5.1.1 The email account that you tried to reach does not exist. Please try

550-5.1.1 double-checking the recipient's email address for typos or

550-5.1.1 unnecessary spaces. Learn more at

550 5.1.1 http://support.google.com/mail/bin/answer.py?answer=6596 q18si1996584ico.33 — gsmtp

7.

Alman1964@gmail.com

17 ביולי 2009 בשעה 12:14:35

נושא: RE: היי יולי

למה זה לא נשלח??? אני צריכה לדבר איתך.

בהערכה רבה,

עלמה רוזנבלום,

שליחת הסוכנות היהודית בניו דלהי

8.

Alman1964@gmail.com

17 ביולי 2009 בשעה 12:16:34

נושא: RE: היי יולי

Delivery to the following recipient failed permanently:

yuli.neuerman@gmail.com

Technical details of permanent failure:

Google tried to deliver your message, but it was rejected by the server for the recipient domain gmail.com by gmail-smtp-in.l.google.com. [2607:f8b0:4001:c1b::1a].

The error that the other server returned was:

550-5.1.1 The email account that you tried to reach does not exist. Please try

550-5.1.1 double-checking the recipient's email address for typos or

550-5.1.1 unnecessary spaces. Learn more at

550-5.1.1 http://support.google.com/mail/bin/answer.py?answer=6596 q18si1996584ico.33 — gsmtp

9.

סבא חזר הביתה לסוף השבוע. כשאני ואבא באנו לבקר אותו, מצאנו אותו יושב לבד על הגג. את נעלי החי"ר הוא הניח בכניסה למרפסת, ואת המדים תלה על חבל הכביסה, נשאר רק בתחתונים וחולצה לבנה. החזיק את רובה התבור ביד אחת, וכוס קפה שחור ביד השנייה.

"אני רואה שפירגנו עם הציוד," אמרתי לסבא שסובב אלי את הראש והינהן בסיפוק. אבא לקח כיסא והתיישב לידו, לא אמר מילה.

"נו," שאלתי, "איך היה?"

"מפרך," ענה. "במיוחד בבקו"ם. הם יותר גרועים מביטוח לאומי, תאמין לי. רק הטפסים אצל קצין המיון לקח לי ארבע שעות."

"איזה טפסים?" אבא שאל, וסבא חייך, "הנחתי שתרצה עותקים," הוציא כמה דפים מהכיס. "אל תדאג, קצין המיון אמר שזה הליך שגרתי. לוודא שלא שלחתם אותי לצבא כי לא התחשק לכם לשלם על בית אבות."

אבא עיין בטפסים ברפרוף. "ברכות, נראה שחתמת על חוזה נהדר."

"האמת שבכלל לא קראתי."

"אני רואה," ענה אבא. "תדע לך שאם ברגע זה ממש אתה גוסס או חוטף אלצהיימר, הצבא לא יצטרך לשלם לך שקל. ממש הוגנים אצלכם שם בצה"ל," אמר לי ונאנח. גם שנתיים אחרי שהשתחררתי, מבחינתו הייתי הנציג הרשמי של הרמטכ"ל. אבא פתח את הריץ'־רץ' של הפאוץ' השחור שלו והוציא מתוכו כמה דפים. "אין ברירה," אמר. "כמו שחשבתי, נצטרך לעשות ביטוח פרטי." הוא נתן לסבא עט וכמה טפסים מקופלים.

"הבן שלך יותר קשוח מהמ"כים בטירונות, אה?" אמרתי. אבא מיהר לתת גם לי כמה טפסים.

"מה, גם אותי מגייסים שוב? פעם אחרונה שבדקתי אני כבר השתחררתי מגולני," אמרתי.

"טפסים לעבודה שלך ולבנק," אמר. "בטח לא שמת לב שכבר חודשיים אתה עובד בלי לקבל משכורת."

"מה זאת אומרת?"

"המשכורת בכלל לא עברה לחשבון שלך. התנדבת במוקד הטלפוני, שזה נחמד מצדך, אבל לא הכי חכם כלכלית. קדימה, מה אכפת לך, תמיד טוב למלא טפסים," אמר והתכוון לכך. אבא הוא האדם היחיד בעולם שאהב בירוקרטיה. אני לא מתכוון שהוא למד להשלים איתה. הוא אהב בירוקרטיה כמו שהוא אהב גלידת פיסטוק וטיולים מאורגנים לכפר בלום. משהו בסדר המופתי, בשאלות המדויקות, הרגיע אותו. מילאתי הכול תוך כמה שניות, אבל סבא לקח ברצינות את הנזיפה של אבא, התעכב על כל משפט ומשפט.

"המסמך הזה מכסה גם פציעה בנסיבות מבצעיות?" שאל סבא. "מלחמות, מבצעים סודיים וכו'."

"אני לא בטוח שדקירה משדכן נחשבת נסיבות מבצעיות," אמר אבא בחיוך.

"איזה שדכן?" ענה סבא בתמיהה והביט לעברי. "גולני זה לא צחוק. מי כמוך יודע!"

אבא ואני צחקנו. סבא לא הבין למה.

"מי ייקח אותך לגולני?"

"כבר לקחו. נפתח שם מסלול חדש," ענה וחזר לקרוא את הטופס בעיון.

"על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו, מקווה שהוא ייתן הסבר הגיוני לפני שאבא יאבד את זה. סבא סיפר שאחרי שהוא סיים לחתום על כל הטפסים, קצין המיון טפח לו על השכם ואמר שאחד כמוהו יכול לתרום יותר. שלא כל יום מתגייס חייל ותיק עם פרופיל 82.

"ואתה אומר לי שהסכמת?" שאל אבא.

"ודאי, אם המדינה צריכה את שירותי, מי אני שאסרב? הבחורצ'יק אמר שאני נולדתי להיות חי"רניק. אפילו אמר שיש לי נתונים לקצונה. היית מאמין, יולי? בסוף שנינו עוד נהיה מפקדי מחלקות."

"מה אתה מדבר על בה"ד 1, תגיד לי?" עצר אותו אבא והביט בי. "אתה יכול להסביר לי איך פנסיונרים מתגייסים לגולני ואני היחיד שחושב שהעולם השתגע?"

סבא לגם מכוס הקפה. ניסה להסיט את הדיון ואמר שנשאר קצת מרק של סבתא מרים בפריזר, שהוא ישמח אם נישאר לארוחת ערב.

"מרק אפונה לא יציל אותך פה," אמר אבא. הפנים שלו האדימו. האמת, באותו רגע הסכמתי איתו. גם אני התחלתי להרגיש שכל עניין הגיוס הלך רחוק מדי, אבל לא רציתי להשאיר את סבא לבד במערכה.

"זה לא שמחר ישלחו אותו ללבנון," ניסיתי להרגיע. "בטח יתפרו לו תפקיד מתאים, זאת פלוגה מיוחדת לחבר'ה בגיל שלו, לא?"

סבא הינהן.

"איך להתגייס לגולני מתאים לאדם בגיל שמונים, מכל בחינה שהיא?"

"זאת מחלקה ותיקה. בטח כל המסלול מותאם, אני אומר לך. קשישים היום עושים דברים מטורפים. מה, רק אתמול קראתי על איזה יפני בן תשעים שרץ מרתון. סבא ילדון ביחס אליו."

"אתה באמת לא מבין את ההבדל בין מרתון לטירונות?" אבא צעק. "הצבא לא אמור להיות מקום שנותן תעסוקה לאלמנים משועממים. איך אתה, שנלחמת במלחמה, לא מבין את זה?"

"כי אתה שהיית עתודאי בקריה כן מבין?" עניתי בעצבים. "מה קרה? אז הוא יעשה כמה שמירות. זה עדיף מלשכב כל היום במיטה ולחכות לשבץ."

סבא השתעל. ראיתי על הפנים שלו שהוא ניסה להסתיר את העלבון, שככה בכמה משפטים קברנו אותו בחיים.

"אני לא יודע מה איתכם," אמר, "אבל אני הולך ליהנות מקערת מרק טובה." סבא קם על הרגליים, הלך כמה צעדים לכיוון המדרגות, רק כדי למעוד מאריח עקום. הכוס כמעט נפלה על הרצפה, והמשקע של הקפה השחור נשפך על החולצה הלבנה, הכתים אותה בגרגירים לחים ושחורים. אבא רץ אליו בזריזות. הרים אותו בעדינות וניקה לו את הידיים עם טישו קרוע שהיה לו בכיס. אחר כך ירד להביא מטלית רטובה. הצעתי לסבא לעזור לו לרדת במדרגות.

"אל. בגיל שמונים בן אדם צריך להתחיל ללמוד להסתדר לבד," הודיע וירד כל הדרך למטה, רק כדי לחזור חזרה כי שכח את הנשק שלו על הגג.

10.

Alman1964@gmail.com

27 ביולי 2009 בשעה 03:52:48

נושא: RE: היי יולי

אתה לא מקבל את ההודעות שלי. אני יודעת. קיבלתי הודעה אוטומטית כזאת. אבל אני אמשיך לכתוב לך בכל זאת. טוב? לא יודעת בדיוק להסביר למה. אני מרגישה שאני צריכה גם אם לא תקרא. בעצם, אולי כי לא תקרא. אני יודעת שזה מטופש. תאמין לי שאני יודעת, אבל מאז שראיתי את המודעה עם השם של מרים, כל כך הרבה מחשבות עוברות לי בראש ואין לי עם מי לדבר. פתטי לכתוב את זה, אני יודעת, אבל מה אני אעשה? זאת האמת. למי אני אספר? להודים? לחבר'ה בגילך שמטיילים פה? לרב של חב"ד שמגיע למשרדים פה כל שני וחמישי ועדיין לא מבין איך אמא עוזבת הכול ועוברת לבד להודו?

אז אני אכתוב לך. רק קצת. זאת גם ככה המגרעת העיקרית שלי, לא? שאני תמיד דואגת קודם כול לעצמי. גם אתה אמרת את זה בפעם האחרונה שדיברנו בטלפון. אמרת שביום שעליתי על המטוס הבנת שאני תמיד אחשוב קודם כול על עצמי. שתמיד חשדת, אבל הנסיעה להודו הוכיחה את זה סופית. תאמין לי שאם הייתי יודעת ששלושה חודשים אחרי לא תענה לי, לא הייתי חושבת אפילו לרגע לנתק.

ניסיתי להתקשר אליך, אתה יודע? בטוח שאתה יודע. חמש פעמים בשבוע האחרון. לא ענית. לא מאשימה, רק מציינת. אבא שלך דווקא כן ענה. בעצם למה דווקא? זה לא מפתיע. הוא אלוף העולם במשחק "הכול בסדר". סיפר לי שמרים מתה במקלחת. זה משונה, לא? שברגע אחד בנאדם נופל במקלחת וזהו. הכול נגמר. הוא גם סיפר לי שסבא שלך התגייס ליחידה הזאת של הזקנים שנלחמים (באמת קוראים להם המחלקה הגריאטרית או שזאת סתם בדיחה???). שמע, אני האחרונה שיכולה לבקר את המדינה, אבל זה נשמע לי לא שפוי כל הפרויקט הזה... כאילו מה בדיוק יעשו איתם, תגיד לי? במי הם יילחמו? חמאס? חיזבאללה?! הוא לא הסביר לי. הוא אף פעם לא מסביר. גם על החובות הוא לא הסכים לדבר. ניסיתי לדבר איתו, תאמין לי שניסיתי. בטח גם לך הוא לא אומר כלום. בעצם, אולי הוא בכלל סיפר לך שכל העניין נפתר. מתאים לו. מה אני אגיד לך יולי, הלוואי שיספר לך קצת. לא בשבילך, בשבילו. סודות נרקבים בגוף, זה לא טוב לאף אחד להיות ככה.

זה כל כך מגוחך ככה. לכתוב לאף אחד.

אני אפסיק.

בהערכה רבה,

עלמה רוזנבלום,

שליחת הסוכנות היהודית בניו דלהי

11.

שישי אחרי סבא לא חזר הביתה, גם לא ענה לטלפונים. התקשרתי לכמה אנשים שהכרתי בצבא עד שתפסתי איזו קצינת ת"ש בבא"ח גולני. היא בדקה את העניין וסיפרה שסבא קיבל מעמד של קשיש בודד. עבר לגור ב"בית הוותיקים" ברחובות אחרי שהודיע שהוא לא יכול לגור לבד. רמזה שהוא סיפר שהמשפחה מזניחה אותו, ניסתה לשאול בעדינות אם רשויות הרווחה מעורבות.

לא האמנתי שהוא שיקר ככה. הכפיש את שני האנשים היחידים בעולם שדאגו לו. הרי ביום שסבתא מרים מתה אני התפטרתי מהמסעדה שעבדתי בה לפני המוקד הטלפוני ואבא לקח חופשה של חודש מהעבודה למרות שהוא היה לחוץ על הכסף. למרות שהוא וסבא כבר שלושים שנה מדברים אחד עם השני רק בכאילו. אני לא יודע למה זה ככה. אולי בגלל עלמה, אולי בגלל סיבות אחרות. האמת, אני גם לא בטוח אם הם יודעים, אבל קשה לפספס את המרחק ביניהם. תמיד מסתפקים בלחיצת יד מהוססת, כמו אנשי עסקים בפגישה מיותרת. אבא תמיד ניסה לצחוק על העניין, אמר שזאת בסך הכול התנהגות אשכנזית במיטבה, יותר מזה אף פעם לא הסכים להוסיף.

ניגשתי לחדר העבודה של אבא. הוא ישב מול השולחן העמוס בניירת. ברגע שנכנסתי מיהר לקפל את המכתב שקרא. לא ראיתי מה היה כתוב, אבל היה שם לוגו של משרד עורכי דין. העדפתי לא לשאול.

"שמע, צדקת," הודיתי בתסכול וסיפרתי לו הכול. "אני מתקשר עכשיו למ"מ שלו ואומר לו שסבא צריך לחזור הביתה."

אבא פתח את אחת המגירות והוציא משם חפיסה של כדורים. "כאב ראש," אמר ובלע שני כדורים בלי מים. "אתה לא הולך לעשות כלום."

"מה נסגר איתך? עוד שנייה יעצרו אותנו על התעללות בקשישים."

"הגזמת."

"שמע, דיברתי עם אנשים בחטיבה, אין לך מושג מה הוא אמר עלינו."

"אני יודע," ענה. "המש"קית התקשרה אלי."

"מה?"

"מישהי התקשרה אלי אתמול. איזו חיילת. אמרה שהוא רוצה לעבור לדיור כזה של חיילים זקנים, אבל שעוברים לשם רק כאלה שאין להם משפחה תומכת."

"נו, אז הסברת לה?"

"כן. אמרתי שאנחנו בכלל לא דואגים לו."

"אתה צוחק, נכון?"

"ממש לא," אמר אבא. "אמרתי שנשמח אם הם יוכלו לקחת אותו, שבאמת נעדיף בלעדיו."

"מה? איך יכולת לומר דבר כזה?"

"בלי בעיה. אם הוא רוצה לעבור לגור עם חברים שלו, מי אני שאעצור אותו?" הוא הסביר בשלווה, ואני לא הבנתי איך הבן אדם הכי הגיוני בעולם באמת חושב ככה.

"עשית לו את המוות שהוא בכלל רצה להתגייס, אבל לא מחרפן אותך שכולם חושבים שהוא איזה זקן מוכה?"

"לא. זה בכלל לא העניין."

"אז מה כן העניין?"

"העניין הוא שקשישים לא אמורים לשמור עלינו..."

אבא השתתק. הבחין שנעצתי מבט בטופס של הוצאה לפועל שהיה מונח על השולחן. הוא קיפל את הדף לשניים ומיהר לתחוב אותו חזרה למעטפה.

"מה זה?" שאלתי.

"לא עניינך," אמר בטון נחרץ. "כמו גם עם סבא. זה פשוט לא עניינך."

אתה לא חושב שהגיע הזמן שתסביר לי כבר מה קורה?" אמרתי לו, אבל הוא לא ענה. סידר כמה דפים בערמה, כיבה את המנורה ויצא מהחדר.

12.

בשבת בבוקר נסעתי לסבא. גם כדי לכעוס עליו. גם לראות שהוא בסדר. בית הוותיקים ברחובות לא היה עלוב כמו שחשבתי. זה היה בניין של שלוש קומות עם אקווריום גדול בכניסה. בקומה הראשונה היה לובי שבו ישבו כמה זקנים על כורסאות עור שחורות, דיברו על מטווחים. חוץ מנושא השיחה, המקום נראה די דומה לבית אבות. הפקידה בקבלה אמרה שהחדר של צבי נויירמן בקומה השלישית, חדר 306. הדלת של החדר היתה פתוחה. נכנסתי בלי לדפוק. סבא ישב על המיטה עם עוד שני קשישים, בעיצומו של משחק שש־בש. הוא לא ידע לשחק שש־בש, אבל לא נראה שזה הפריע לו או לזקן שמולו.

"שמח לראות שלא מזניחים אותך כאן," אמרתי לו. הוא השיב בחיוך, התעקש שלא להתייחס לטון העצבני שלי.

"הופה, נהדר שבאת," אמר סבא. הוא לבש חצי ב' וענד דסקית, שעליה נכתב השם שלו. "תכיר," הצביע על שני החברים שלו, "נתנאל שפירו, חבר למחלקה, ויוסי בוזגלו, מש"ק היסטוריה בחיל חינוך."

"מי האפרוח הזה?" שאל שפירו. סבא גיחך וטפח לי על הכתף.

"שמעת שקיבלתי 100 במבחן החייאה?"

"מה אתה מדבר איתי על מבחן החייאה בכלל? איך העזת להגיד למש"קית ת"ש שאנחנו..."

"היחיד בכל הפלוגה, היית מאמין?" התחיל לספר בהתלהבות גם על המטווחים והשיעורים על מ"ק 77. סבא סיפר שווקסמן המ"מ אמר שיש לו אחיזה טובה, ושהוא עצמו קצת נלחץ בהתחלה אבל אחר כך התחיל ליהנות.

"מקבץ ארבע זה טוב?" שאל.

"זה לא הנושא," עניתי בתוקף. "אני לא מאמין שאמרת..."

"אז זה לא טוב," הוא השפיל את המבט.

"זה לא קשור. ארבע זה אחלה מקבץ לפעם ראשונה. אבל שמע, זה לא הגיוני מה שעשית."

"אתה סתם מנסה לרומם את רוחי."

"לא, באמת, למטווח ראשון זה ממש סבבה. אפילו טוב."

"שמעת, בוזגלו? הנכד פה היה בגולני והוא אומר שעשיתי מקבץ לא רע, היית מאמין?"

ויתרתי. הבנתי שכבר לא אצליח להגיד לו יותר כלום.

"נויירמן, די להיות צעיר," אמר לו שפירו שעמד ליד הדלת. "תפסיק להחזיק את הנשק מקדימה, אף אחד לא עושה את זה."

סבא התעצבן, הודיע שהוא לא הולך לוותר על ענייני בטיחות, ושפירו חייך ואמר לי שהוא פשוט צהוב כי הוא מת לצאת לקורס מ"כים.

אחר כך סבא שאל אותי בשקט מה זה "צהוב", ואם זה דבר טוב או רע.

שיקרתי לו שזה תלוי איך מסתכלים על זה.

סבא בהה בתצלום של סבתא מרים שהיה מונח ליד המיטה. זאת היתה תמונה מהטיול שלהם למפלי הניאגרה לפני שש שנים. סבתא היתה עטופה במעיל גשם אדום ובקושי ראו את הפנים שלה. על המיטה עצמה היו מצעים לבנים עם לוגו של האגודה למען הקשיש ועל הקיר מעליה היה פוסטר קרוע של ברברה סטרייסנד.

"בוזגלו שמע שאני אוהב אותה אז הוא אירגן לי תמונה."

אמרתי לו שזאת נראית מיטה של לוחם אמיתי, והוא חייך בסיפוק. הסתכל על התמונה של סבתא. "היא לא היתה מאמינה מה נהיה ממני," אמר. "באמת לא היתה מאמינה."

הוא הציע לי להישאר חצי שעה ואז להצטרף אליהם לארוחת צהריים בחדר אוכל, הודיע בגאווה שהיום הכינו גולש, אבל אני אמרתי לו שאני צריך ללכת. הוא הודה לי שבאתי ונתן לי חיבוק חזק, עד שלרגע הצטערתי שאני ככה ממהר לעזוב. סבא חזר לשחק שש־בש והטיל את הקוביות.

"וואי־וואי, עשית מארס טורקי, יא נבל," אמר לו שפירו. לסבא לא היה מושג מה זה אומר, אבל הוא לא הפסיק לחייך.

13.

Alman1964@gmail.com

8 באוגוסט 2009 בשעה 01:31:24

נושא: RE: היי יולי

פעם בחודש, יולי. מייל אחד בחודש. פחות מזה אני לא אצליח. ניסיתי. אפילו קניתי יומן. מהודר כזה עם עטיפה חומה. כתבתי לך שם כמה פעמים אבל זה לא הספיק. כל העניין הזה אידיוטי, אני יודעת. תאמין לי שאני יודעת. הרי אין באמת הבדל. זה לא שהמיילים האלה מגיעים אליך. זה כמו לכתוב לקיר, אבל מה אני אעשה. היומן לא מנחם ומייל שמגיע לשום מקום דווקא כן. ואני כבר החלטתי שבמקומות שאני מוצאת נחמה אני מפסיקה לחפש היגיון. אז אני אכתוב לך בכל זאת. רק פעם בחודש. לא יותר. טוב, יולי? אוי, איך אני אוהבת את השם הזה. אתה יודע שיש לי לוח שנה במשרד שתמיד נשאר על החודש יולי? אני כל הזמן חושבת לעצמי איזה מזל שאבא שלך התעקש על השם הזה. שלא קראנו לך נדב כמו שאני רציתי. תאר לך, הייתי נתקעת במשרד המסריח הזה בדלהי בלי דבר אחד בעולם שיזכיר לי אותך. לא הייתי עומדת בזה.

אתה יודע, תיכננתי לנתק את השיחה באמצע. אפילו בפני עצמי קשה לי להודות, אבל הניתוק של הטלפון, מיד אחרי שאמרת שאני תמיד אחשוב קודם על עצמי, זה היה מתוכנן. קשה לי להסביר, אבל מהיום שהחלטתי להתגרש מאבא שלך ידעתי שהשיחה הזאת תגיע. הרצתי אותה אלפי פעמים בראש. איך תצעק עלי, איך תכעס. כל כך הפחידה עד שאפילו עשיתי סימולציות מול המראה. ניסיתי לחשוב איך אני אענה לך. מה אגיד שינטרל את הכעס שלך. כמו כשהיית קטן, אתה זוכר? כשאבא שבר את הגיימבוי ואתה לא הפסקת לצרוח, ואני חיבקתי אותך כל כך חזק ואמרתי שאני לא אפסיק עד שכל הכעס יתפוצץ כמו פופקורן. ואתה התחלת לצחוק.

כל ההורים שמתגרשים אוכלים את עצמם, מפחדים שהם הרסו לילדים שלהם את החיים. אבל אמא שמוותרת על המשמורת ככה, בלי קרב? ועוד משאירה את הגרוש שלה לבד עם חובות שהיא גרמה להם? אני לא יודעת להסביר לך כמה שנאה עצמית היתה שם, יולי. אני באמת לא יודעת להסביר. ותאמין לי, אני יודעת טוב מאוד שאני האחרונה בסיפור הזה שצריך לרחם עליה. כל הזמן יש לי בראש את הקול של מרים שמזכיר לי את זה. אני לא רוצה להגיד עליה דברים רעים, בכל זאת היא היתה סבתא שלך. אני רק אגיד שהיא לא סבלה אותי מהרגע הראשון. ואני בשום פנים לא מאשימה אותה, כן? היא צדקה כל הדרך. מה היה לאקטואר בן שלושים לעשות עם ילדה־חיילת בת שמונה־עשרה. ועוד אחד כל כך זהיר שבחיים לא חצה מעבר חציה באדום. היא לא הבינה איך הבן הזה שלה חזר יום אחד ממילואים בקריה עם פקידה יתומה. קיבוצניקית בלי שקל בארנק. ומה אני אגיד לך, יולי? אני מבינה אותה. זה היה מעשה משונה. אבל אבא שלך היה בן אדם משונה. את זה הבנתי מהרגע הראשון. בחור שמסתובב לכל מקום עם פאוץ' ומחשבון בכיס של החולצה כי מי יודע מתי הוא יצטרך אותו, לא יכול להיות נורמלי.

אבל גם אני לא הייתי נורמלית. בגלל זה היינו כל כך מתאימים. איך כתב עמיחי? אנשים משתמשים זה בזה. ואנחנו ללא ספק השתמשנו. בידיים. בפה. בעיניים. בבדידות. היינו מהזוגות האלה שאנשים רואים ברחוב וקצת מרחמים עליהם, כי רואים שאף אחד מהם לא ממש מציאה. כולם הרי בטוחים שאהבה גדולה זה שני אנשים שבוחרים להיות אחד עם השני. אבל לי תמיד היה ברור שזה בדיוק הפוך. שדווקא כששני אנשים מרגישים שזאת ההזדמנות היחידה שלהם לאהוב, הם מחזיקים הכי חזק ולא עוזבים. אוחזים אחד בשני עד שהעור נהיה אדום. כי הם יודעים שבעולם הזה יש רק בן אדם אחד שהם יקבלו הזדמנות לאהוב, אז כדאי להם מאוד לא לפשל.

אתה יודע מתי הבנתי שאני ואבא שלך זוג כזה? ביום שהוא לקח אותי למגדל שלום. בסוף שבוע שיצאת למחנה קיץ הראשון שלך בצופים. זוכר? אבא שלך לא הסכים להסביר למה הוא גורר אותי בשישי בערב לקומה השמונה־עשרה של בניין סגור. היית מאמין שאבא שלך, החנון הזה, יעשה דבר כזה? אני זוכרת שהוא פתח את הדלת, ואני חשבתי שהוא השתגע לגמרי. תאמין לי, הייתי בטוחה שהוא פרץ לשם! משך אותי לחדר הכי יפה במשרד. חדר ענקי עם נוף ליפו, עם רצפת פרקט יפהפייה. העמיד אותי מול החלון והודיע: "הולכים על זה." ועוד לפני שהספקתי להבין על מה הוא מדבר, השלומפר הזה ניסה לנשק אותי, אבל מעד והפיל אותי יחד איתו. ורק בבית חולים, כששמו לי את הגבס על הרגל, הוא לחש לי באוזן שהוא שכר את המקום. את כל המשרד. שבבוקר הוא התפטר מחברת הביטוח. שאני והוא נקים יחד את סוכנות הנסיעות שתמיד חלמתי עליה.

תאמין לי, באותו רגע חשבתי שהוא השתגע לגמרי. בחיי, יולי. אמרתי לו שזה לא זמן לדבר על שטויות כאלה. ומול האחות שם התחלתי לצעוק שבשביל לשכור כזה משרד נצטרך עוד משכנתא, ושהוא בכלל לא מבין כלום בנסיעות לחו"ל, ושגם אני בקושי ארבע שנים בתחום. ושאנחנו צריכים לחסוך כסף כמו אנשים מבוגרים, כדי שאתה תוכל ללכת לאוניברסיטה כמו שכל אחד אמור ללכת. ותוך כדי שצעקתי עליו, אבא שלך שם לי אצבע על השפתיים ואמר שבמקרה הכי גרוע ניפול אחד על השני, ואת זה כבר הוכחנו שאנחנו עושים לא רע.

אוי, מה אני אגיד לך, יולי? זה היה הדבר הכי קיטש ורומנטי שאמר גבר בלתי רומנטי בעליל. (אתה יודע שהוא הודיע לי כבר בדייט הראשון שהוא לא חוגג ימי נישואים? שהוא חושב שזה בזבוז של זמן וכסף.) ובאותו רגע באמת הבנתי כמה רחוק הוא מוכן ללכת בשבילי. והבנתי שזאת לא בדיוק אהבה מה שיש בינינו, אלא משהו אפילו חזק יותר, עלוב אבל מחייב יותר, שאני לא יודעת אפילו איך להגדיר.

אבל מה אני מספרת לך את כל זה, יולי? סיפורים רומנטיים זה לא סיפורים שהורים מספרים לילדים שלהם. וחוץ מזה, אתה בניגוד אלינו יצאת ילד יפה. אתה תוכל לבחור כל אחת שרק תרצה.

מזל שהמילים האלה לא מגיעות לשום מקום.

אני מקווה שאצליח להתאפק עוד חודש, יולי. אני באמת מקווה.

בהערכה רבה,

עלמה רוזנבלום,

שליחת הסוכנות היהודית בניו דלהי

14.

בכל ביקור שלי ב"בית הוותיקים" ראיתי איך סבא הולך ומשתנה. הכרס הלכה ונעלמה והגב קצת הזדקף. הוא טען ששנים של גפילטע פיש וצימעס של סבתא מרים הפכו אותו ללוחם אמיתי, הוא פשוט לא ידע את זה. בזמן שרוב החיילים איתו במחלקה קיבלו פטורים (כמו משה לוי שלא עשה שמירות של יותר משעה ואלכס ליברמן שתמיד היה צריך להיות במרחק של שלוש מאות מטר משירותים), הוא סיים מסע ראשון בלי להוציא גימלים ביום שאחרי. אפילו הזובורים של המפקדים הצעירים לא הטרידו אותו. גם כשהיו נותנים לו שמירות בשעות הכי דפוקות או טירטרו אותו להביא אבקת חשמל מהרס"פייה, הוא היה עושה את זה בחיוך. גם הסיפורים על המוות פסקו לחלוטין, התחלפו בסיפורים על הניסיון המבצעי של וקסמן המ"מ והטונה המעושנת שאכל בשבוע לש"ב. גרם לי להבין שאולי באמת אין גיל מבוגר מדי להתחיל לחיות מחדש.

אבא לא ביקש שאספר לו על סבא, אבל כל פעם שהייתי עושה את זה הוא היה מקשיב בדריכות. הוא שיחרר חיוך קטן כשבחרו את סבא כקשר במסע מ"פ, ולא הצליח להסתיר את הכעס כשאמרתי לו שהוא קיבל שבת מהרס"ר בגלל שלא התגלח. להשבעה אבא כבר הגיע עם כובע לבן רחב שוליים ומשקפי שמש שהיו פעם של עלמה. צילם את כל האירוע בווידיאו, שבו בעיקר רואים איך היד שלו רעדה כשסבא קיבל את התג של גולני. סבא מצדו דווקא לא נראה כל כך נרגש כשהוא שם יד על התנ"ך ונשבע אמונים למדינת ישראל. רק בדרך הביתה, כשעצרנו לאכול פלאפל אצל הגרוזיני, סבא סיפר לי שהוא היה עייף כי לילה לפני הוא לא נרדם.

"טוב, הגיוני, השבעה זה דבר מרגש," אמרתי לו, והוא הודיע שזה בכלל לא קשור. "זה היום נישואים שלנו," אמר ולא הוסיף.

15.

הפעם הראשונה ששמעתי את סבא מקלל, היתה כשהוא התקשר אלי לספר שהוא הולך לתפוס קו בבקעה, בגבול עם ירדן. שהמחלקה שלהם תאבטח את אחד היישובים, אפילו בלי לעשות סיורים. לי היה ברור שהם יקבלו משימה כזאת, שאף אחד לא ציפה שהם באמת יעשו משהו רציני. אבל סבא לא הבין מאיפה זה בא לו. לא עניינו אותו ההסברים של וקסמן שאין להם מספיק ניסיון לרדת לקו עזה, ושגם ככה חצי מחלקה עם מכשירי שמיעה אז אסור להם לשמוע שריקות של פצמ"רים. אמר לי בטלפון שכולם פה חבורה של פחדנים שרק רוצים לחזור לפיליפינית שלהם בסוף השבוע, ושמחר הוא יעשה טופס טיולים. יעזוב את המחלקה הגריאטרית וילך למקום עם לוחמים אמיתיים. אמר שהיה נותן הכול בשביל לרדת עכשיו לעזה ולחסל איזה מחבל או משהו, להראות לצבא המחורבן הזה מה הוא שווה.

"תאמין לי שאין לך מושג על מה אתה מדבר," אמרתי לו.

"יודע טוב מאוד, אתה אל תתנשא."

"אתה מדבר כמו ילד," עניתי. "נראה לך שכל הצבא זה משחק?"

"אתה חושב שאתה יכול ללמד אותי משהו כי נלחמת בלבנון?" אמר סבא. "כי היה לך קשה שירו עליך כמה כדורים? אני הייתי פה ב־48', אני יודע מה זה מלחמה יותר טוב ממך," הודיע, וניתק את השיחה.

ניסיתי להתקשר אליו פעמיים אבל הוא לא ענה. בערב אבא אמר לי שהוא הרים אליו טלפון. סבא סיפר לו שהם הגיעו ל"רועי", מושב קטן על גבול ירדן, שעתיים מכל מקום בעולם. שהם פרקו ציוד, ובערב הוא כבר עלה לשמירה ראשונה, אותה הספיק לשבור לטובת קריאה של "הוא הלך בשדות", אז וקסמן נתן לו שבת.

"אין ברירה," אמר. "צריך לבקר את החייל הסורר."

מאותו רגע, ההכנות לנסיעה הפכו לדבר העיקרי שהעסיק את אבא. הוא קנה שלושה ספרי בישול וכל ערב הייתי חוזר ורואה אותו עומד ליד הכיריים. פעם הוא בישל די הרבה, אבל מאז שעלמה עזבה, אבא ניסה להימנע עד כמה שאפשר משהות ממושכת במטבח, שנשאר של עלמה גם אחרי שעזבה. בצהריים היה אוכל מחוץ לבית, ובלילות היה גונב לעצמו יוגורט מהמקרר או כמה שקדים מאחד הארונות, ממהר להתחמק לחלל אחר.

השעות הארוכות שבילה במקום שהיה פעם שלה, גרמו לאבא לדבר עליה שוב. לא במפורש, אלא בהערות אגביות וקטנות שהחזירו אותה לתוך הבית ("ידעת שאת המיקסר קנינו בצרפת?" "היא אף פעם לא אהבה רוטב שום." "אני עדיין צריך לתקן את מכונת הקפה שלה").

במשך כל אותו השבוע, כשהייתי חוזר מהעבודה, הוא היה מבקש ממני לטעום את התבשיל היומי, לדרג אותו מאחד עד עשר. החריימה קיבל חמש, העוף בדבש שש ופסטה ברוטב פטריות שלוש. הצעתי שאולי פשוט נביא אוכל ממסעדה טובה. שזה ממש לגיטימי וכולם עושים את זה, אבל אבא נעלב והמשיך לבשל. לא ברור על בסיס מה התקבלה ההחלטה הסופית, אבל את הדרך למוצב עשינו עם שני סירים של עוף וייטנאמי, מעורבב עם אורז בנגיעות קרמל ועלי גפן. במתכון המקורי אמרו לשים עלי מנגולד, אבל אף אחד מאיתנו לא ידע מה זה אומר. אבא נהג, ואני החזקתי את הסירים קרוב לגוף, עטפתי אותם במגבות מטבח משובצות כמו שביקש. מדי פעם כשנעצרנו ברמזור, אבא הרים לרגע את אחד המכסים ושאף את האדים ברצינות כזאת, כמו שילד מריח ים.

16.

Alman1964@gmail.com

19 בספטמבר 2009 בשעה 01:54:09

נושא: RE: היי יולי

אתמול הייתי בטאג' מאהל. היית מאמין? שלוש שנים אני כאן ורק אתמול ביקרתי בפעם הראשונה. למה לא ביקרתי עד היום אתה (לא באמת) שואל? אני לא בטוחה. הרי כשהייתי סוכנת נסיעות הכי אהבתי לתכנן טיולים להודו, והרי כמעט כל מי שנוסע להודו עובר שם. ידעתי הכול על המקום הזה. באמת הכול. מהטלפון של הנהג הכי טוב באגרה ועד איך נכנסים למתחם במחיר של מקומיים. ופתאום אתמול הגיעו שני ישראלים למשרד שלי, חשבו בטעות שזה בית חב"ד. דוד ותמר, זוג פנסיונרים, מתוקים ממש. רק נכנסו לשאול אם אני מכירה מקום טוב לאכול, בסוף נשארו שעתיים. על מה דיברנו? על מה לא, יולי. טיפים לטיול שלהם, השלוש שנים שלי בהודו, השירות של דוד בחיל אוויר (הוא היה טייס!). בשלב מסוים הם סיפרו ששניהם מקיבוץ בארי, וכשאמרתי להם שאני במקור מנחל עוז הם היו כל כך מבסוטים שבאותו רגע הם הציעו לי להצטרף אליהם לטאג' מאהל. סירבתי כי חשבתי שזאת סתם מחוות נימוסים, אבל אז תמר אמרה שאין טעם להתווכח. שבשבע בבוקר הם יאספו אותי. ואני לא יודעת להסביר, יולי, אבל פתאום משהו בטון שלה, בתנועת היד הנחרצת, הזכיר לי את אמא שלי. ולפני שבכלל הספקתי להבין כבר אמרתי לה כן. כן שלא משאיר מקום להתחרט. למחרת הם אספו אותי, וארבע שעות מאוחר יותר עמדנו מול הטאג' מאהל. והקטע הכי גדול זה שבסוף עשיתי להם הדרכה של שלוש שעות למרות שבחיים לא הייתי שם! איזה קטע, אה? הכול מהזיכרון!

בדרך חזרה, ראיתי במראה האחורית שדוד החזיק לתמר את היד. הם שאלו אותי אם תמיד חלמתי לגור בחו"ל, ואני לא יודעת איך, אבל מצאתי את עצמי מספרת להם על היום הרביעי של מלחמת יום הכיפורים, אחרי שהודיעו לי שאבא שלי נהרג. איך רצתי בכל הקיבוץ וצעקתי שברגע שאני אוכל אני אעוף מהמדינה המחורבנת הזאת ואעבור לסקנדינביה. ששם אנשים לא מתים כי הקור שומר עליהם כמו פריזר. וזה קטע, יולי, כי שנים שלא חשבתי על הסיפור הזה. שכחתי ממנו לגמרי. מכל ההבטחות שלי. כי ילדים מבטיחים הרבה דברים ולא מקיימים. אבל בנסיעה הזאת מאגרה לדלהי, כל הזיכרונות צפו באחת. ותוך כדי שאני כותבת לך, אני מבינה שאולי הנסיעה להודו באמת התחילה שם, ביום שאבא שלי נהרג. ושאולי, בעצם, הודו זה הדבר הכי קרוב שהיה לי בחיים למרד נעורים. כי אף פעם לא באמת מרדתי, אתה מבין? לפני שהספקתי למרוד במישהו שני ההורים שלי כבר מתו. וגם אחרי לא הצלחתי למרוד, כי יום אחרי שמרדתי בקיבוץ ועברתי לגור בתל אביב הפכתי לחיילת. ורגע אחרי שהחלטתי למרוד בצבא פגשתי את אבא שלך. שלושה שבועות אחרי שהשתחררתי כבר הפכתי לאשתו, ותשעה חודשים מאוחר יותר לאמא שלך. וברגע שהפכתי לאמא ידעתי שההזדמנות שלי למרוד בעולם — נגמרה. כי לאימהות אסור למרוד, לא? ככה לפחות חשבתי פעם. היום אני כבר לא בטוחה. כי אולי במשפחה שלנו עושים דברים הפוך. הרי סבא שלך רק עכשיו השתחרר ממרים והלך לצבא. וגם אתה, שכל החיים היית ילד מצטיין, פתאום תקוע שנתיים בלי כיוון. בעצם, יש רק אחד בעולם שבחיים לא ימרוד, וזה אבא שלך. כי בניגוד לאנשים כמונו שהם קצת יותר חלשים, הוא תמיד שם. לא בורח להודו או גולני. אני בטוחה שאם פסיכולוגים היו מנתחים את זה, הם היו אומרים שהוא מתמודד עם המצב הכי נכון מכולנו, אבל לדעתי זה שטויות. לא בריא לבן אדם להשלים ככה עם התפקיד שהעולם ייעד לו.

איך שחזרתי ישר רציתי לכתוב לך. כי הייתי צריכה לספר את הדברים למישהו לפני שאני אשכח. אבל אתה יודע, יולי, דווקא עכשיו, כשאני כותבת לך על הטיול שלי לאגרה, הכול נראה לי מוזר. לא שאתה באמת מקבל את המיילים האלה, אבל אם כבר, אתה זה שהיית אמור לכתוב אותם. כאילו החיים של שנינו התהפכו. כאילו אני גנבתי את הטיול שלך. זה טיפשי, אני יודעת, אבל לפעמים אני חושבת שהיה מקום רק לאחד מאיתנו על המטוס להודו, ואני לקחתי לך אותו.

אני מקווה שהמחשבה הזאת לא עברה לך בראש, אני באמת מקווה שלא.

בהערכה רבה,

עלמה רוזנבלום,

שליחת הסוכנות היהודית בניו דלהי

17.

ליד הש"ג של "רועי" ראינו את שפירו עם אפוד וקסדה בלויה. הוא ישב על כיסא פלסטיק לבן, עצם עיניים וניסה ליהנות מדקות אחרונות של צל. צפרתי לו. שפירו כמעט נפל מהכיסא מרוב בהלה. אחר כך פיהק, התמתח וקם במאמץ ניכר, התקדם באיטיות למכונית, הכניס את הראש דרך החלון.

"מה, לא עומדים אצלכם בשמירה?" שאלתי.

"נראה לך? לכל המחלקה יש פטור עמידה," השיב בחיוך.

"אז אתה לא צריך לפחות... להיות ער, נגיד?"

הוא הוציא מהכיס של החולצה נייר מקומט. "פטור נמנום," נופף בדף בגאווה. "עשר דקות כל שעה. את זה רק לי יש."

"מה אתה קורא?" שאל והצביע על הספר במושב האחורי.

"המיתוס של סיזיפוס," אמרתי לו. "אלבר קאמי."

"אבוי, זה משעמם נורא זה. רק שמנדריק צרפתי יכול להפוך סיפור של משפט וחצי לספר שלם."

שפירו עידכן שסבא בדיוק סיים שמירה על המגדל, פתח את השער והציע שנחכה לו בחניה של המזכירות. הוא הביט בסירים והוסיף, "שתדעו שיש לכם תחרות קשה. גם הנכדה שלי בישלה מטעמים."

רגע אחרי שאבא החנה את האוטו, שמענו שנינו צעקה.

"גורביץ'!" הוא צווח. "חצי דקה אתה מגיע, או שאני יורה בך בעצמי."

את הקול של סבא זיהיתי מיד.

המגדל לא היה מגדל שמירה, אלא מגדל מים שעל המכל שלו היה כתוב בגרפיטי שחור "תנו לצה"ל לכסח", לצד "איתן טייב זכאי".

כשהגעתי לשם, גורביץ' בדיוק עלה במדרגות עם האפוד ביד. כמעט החליק על כל מדרגה, וסבא המשיך לצרוח מלמעלה שיתחיל להזיז את התחת אם הוא לא רוצה לסיים כמו קסטנר. כשגורביץ' הגיע למעלה, על סף התעלפות, סבא ירד מהמדרגות בזריזות, כמעט רץ כל הדרך למטה. חיבק אותי ואמר שגורביץ' הזה חתיכת שוקיסט.

התיישבנו על הדשא ליד מגרש החניה, בצלו של אחד העצים. סבא הוריד מעליו את התבור ונתן לאבא צ'פחה על השכם. "מה קרה שהחלטת לבשל?" שאל, ואבא מיהר לענות, "מה קרה שהחלטת להתגייס?"

שניהם חייכו חיוך קטן. אבא הכניס פלפל ואבקת צ'ילי, אמר שבמתכון כתוב שצריך לפזר את התבלינים ברגע האחרון. הוא לקח כף גדושה מהמנה ושם בצלחת פלסטיק כחולה שקנה במיוחד.

"מה זה?" שאל סבא.

"עוף וייטנאמי," עניתי.

הוא ריחרח את התבשיל. "תגידו לי, הם אוכלים את העוף שלהם קר בווייטנאם?"

"לא חשבנו על הפרט הזה עד הסוף," עניתי, ואבא השפיל מבט.

"לא נורא," סבא מיהר להודיע. "תאמין לי שאני מספיק רעב שלא להבחין, אבל תן לנכד קודם, שיגדל קצת."

בביס הראשון הבנתי שהחך של סבא לא יעמוד בצ'ילי החריף. אבל לפני שהספקתי להזהיר אותו, סבא הכניס את המזלג לפה. הוא בקושי הצליח ללעוס. שרירי הפנים שהתכווצו והאחיזה הדרוכה של הנשק העידו שהוא עושה מאמץ גדול לבלוע את החתיכה. בתום היתקלות קצרה בין סבא למזרח הרחוק, סבא ניצח, אבל רק בקושי.

"שמע, לא רע בכלל," אמר והשתנק.

אבא מיהר לטעום. "אני לא מבין," הוא מילמל, "זה אמור להיות מתוק."

"הכול בסדר. זה ממש מעדן," טען סבא בתוקף. "הנה, אני אקח עוד ביס להוכיח לך." סבא היה כל כך אדום וכל כך מסכן, שרק ההצעה גרמה לאבא לפרוץ בצחוק, וסבא שיחרר אנחת רווחה כשהבין שלא יצטרך לעמוד שוב באתגר. הם סיכמו שבפעם הבאה אבא יביא מנה מהגרוזיני, ואני חשבתי כמה שהרגע הזה שברירי.

"אני חייב להודות שקצת איכזבת אותנו," אמר אבא, וסבא הרים גבה, לא הבין על מה הוא דיבר. "הייתי בטוח שאתה סובל מכל רגע. שאתה כבר בדרך לערוק לצבא הירדני."

סבא משך בכתפיים ואמר שהוא עדיין מעדיף לשרת בסיירת מטכ"ל, אבל החליט לתת ליחידה הזאת עוד צ'אנס. "הרוב פה פרזיטים, אבל יש כמה בסדר."

בדרך חזרה לאוטו פגשנו את שפירו ועוד כמה זקנים מהמחלקה שישבו על ספסל ציבורי. סבא הכיר לנו אותם בגאווה, עד שלרגע היה אפשר לשכוח שרק השבוע הוא הביע נכונות להכניס לחצי מהם קת בראש.

"שתדע לך שסבא שלך לוחם אמיתי," אמר לי אחד מהם, וכיוון את מקל ההליכה שלו לכיוונו. "אוי ואבוי למחבל שיתעסק איתו."

"יאללה חבר'ה, מספיק," אמר סבא, ואני ראיתי על הפנים שלו כמה רצה שימשיכו. שישמרו על אותו טון מתפעל שמדגיש את הפער בינו ובינם. שיבהירו לכל מי שהיה יכול בטעות להתבלבל, שהוא לא כמוהם.

"גם לי יש פה נכדה להשוויץ בה," ציין שפירו בגאווה, והצביע על בחורה עם סוודר טורקיז. היא נראתה לי מוכרת, אבל משקפי השמש השחורים הקשו את הזיהוי.

"אביגיל, תכירי את יולי."

"כבר הכרנו בעבר," אמרה אביגיל.

"באמת?" שאל שפירו.

אני אמרתי "לא" והיא אמרה "כן" בדיוק באותו זמן.

"הוא סתם מכחיש." החיוך הממזרי הסגיר אותה. הבחורה שפגשתי בבקו"ם.

"טוב, אני לא באמת רוצה לדעת," אמר שפירו, ואז פנה אל סבא, "אבל אם הם מתחתנים, אתה משלם על האולם."

סבא חייך ושם לי יד על הכתף. "אנחנו עוד נראה. הנכד הזה הוא חתיכת מציאה." אחר כך הוסיף בקול רציני, "אתם יודעים שהבחור פה נלחם בלבנון השנייה?"

המבטים המחויכים שלהם התחלפו בארשת של סקרנות.

"מה, באמת?" שאל שפירו. "באיזו יחידה?"

"גולני," עניתי.

"סיירת אגוז," סבא תיקן.

הם לא חסכו במבטים מתפעלים. אחד אפילו מחא כפיים. "אז היית בבינת ג'בל, עם רועי קליין ז"ל?" שאל אחד מהם.

"לא."

"אז איפה?"

"מארון א־ראס."

"מה עשיתם שם?"

"נלחמנו."

"והרגת חיזבלאונים?"

"כן," עניתי.

"למה אתה כזה אדיש לגבי זה?" שאלה אביגיל.

"כי זה לא ביג דיל," עניתי.

"או אולי כי קצת נדפקת," השיבה.

כולם שתקו.

"תגיד, איך לא ידעתי על כל זה?" תהה סבא, מסופק מהעניין שהפגינו חבריו למחלקה. "חבר'ה, אני מציע שהנכד שלי יספר לנו עכשיו מור"ק. יולי, תספר לנו בדיוק מה קרה שם. לא יזיק לנו לקבל כמה טיפים ממקצוען אמיתי."

"אנחנו חייבים ללכת," קטע אבא את השיחה, התחיל לדחוף אותי לכיוון האוטו. "אני עוד צריך להספיק לעבור על כמה דוחות."

"חכה רגע, ירמי," אמר סבא, ניסה לתפוס אותי עם היד. "תן לנו עוד כמה דקות עם הילד, כולם רוצים לשמוע."

"בפעם אחרת," הודיע אבא בטון שבישר שלא יהיה מקום למשא ומתן. "אנחנו חייבים ללכת עכשיו," אמר, וסבא נאלץ להסכים בשתיקה. אותה שתיקה עצבנית ליוותה אותי ואת אבא כל הדרך הביתה.

"הרבה זמן לא דיברת על מה שהיה שם," אמר אבא כשהחנה את האוטו ליד הבית. "אני חושב שאתה צריך לשקול שוב טיפול או משהו." הוא נאבק להוציא מעצמו מילים. "אתה צריך לראות מישהו," המשיך. "הדברים שעברת שם בלבנון. אלה לא דברים נורמליים."

"אני לא היחיד שעבר את זה."

"זה לא אומר שזה נורמלי," השיב. "אתה מדבר על זה כאילו ראית את זה בסרט. כאילו זה בכלל לא אתה עברת."

"אני מבין שאתה דואג, אבל באמת הכול בסדר."

"על מה אתה מדבר, יולי?" אמר בכעס שנשמע שהצטבר אצלו כבר תקופה. "שנתיים אתה תקוע, יולי. שנתיים. אתה לא יכול להמשיך לבזבז את עצמך."

"למה לא?"

"כי אתה שווה יותר מזה."

"אולי לא," עניתי.

זה הכאיב לו לשמוע את הדברים ככה. בלי פילטר. הרי הוא עדיין בטוח שזה תכף יעבור. שתכף אני מתאפס על עצמי ומתחיל ללמוד בהרווארד או משהו, כמו שהבטחתי לו פעם.

שנינו שתקנו, אני לא בטוח כמה זמן.

"הכדור שראית אותי לוקח," אמר בהיסוס, התעכב על כל הברה. "זה לא לכאב ראש. מאז שאמא שלך עזבה, כל מה שקורה עם החובות, עם סבא שלך. זה לא קל. כלומר, אני מנסה לטפל, אבל זה לא קל," הודיע ונאנח. "לי זה עוזר. אתה מבין? בגלל זה אני אומר. אולי, אולי כדאי, רק לשקול לפחות."

הוא חיכה קצת עד שהבין שאני לא עומד להגיב.

"אנחנו דומים מדי," אמר ויצא מהאוטו, השאיר אותי לבד עם הסיר הקר.

18.

Alman1964@gmail.com

26 באוקטובר 2009 בשעה 04:32:58

נושא: RE: היי יולי

אוף יולי. למה אתה לא לוקח תיק ועף לדרום אמריקה או ללפלנד או לכל מקום שבא לך. מוכיח לי שכל מה שכתבתי במייל הקודם זה שטויות. מה עוצר אותך, ילד שלי? אני באמת לא חושבת שאתה מבין כמה המחשבה הזאת מטרידה אותי. כל כך מטרידה עד שאפילו המצאתי תיאוריה שתנסה להסביר. אני רצינית. כבר המון זמן אני חושבת על זה. תיאוריית הנקודות אני קוראת לזה. אני מתחילה לחשוב שלכל בן אדם יש נקודה אחת בעולם שהוא מחובר אליה. זה נשמע מובן מאליו, אני יודעת. הרי לכל אחד יש מולדת ועיר שהוא קשור אליה. אבל אני מתחילה לחשוב שזאת לא המדינה שמשאירה אותנו כבולים. גם לא החינוך או החברים או המשפחה. זה משהו הרבה יותר ספציפי, הרבה יותר מדויק. נקודה בעולם שפועלת עלינו כמו מגנט. נגיד אבא שלך זאת דוגמה טובה. הנקודה שלו היתה המשרד. חמש־עשרה שנה הוא עבד שם כמו חמור, ובנקודה הקטנה הזאת, של המשרד של מטר על מטר וחצי, היה לו יותר טוב משאני אי־פעם אצליח להבין. היום אני חושבת לעצמי כמה יהירה יכולתי להיות, אבל אז באמת האמנתי שבן אדם לא יכול להיות מאושר מלחשב נוסחאות כל היום, ואפילו אם הוא מאמין שהוא מאושר — הוא טועה. בגלל זה כל כך רציתי שאבא שלך יעזור לי להקים את סוכנות הנסיעות. נכון שזה היה חלום שלי ולא שלו, אבל העובדות לא הפריעו לי. מה אני אגיד לך, יולי? הייתי מטומטמת עם כוונות טובות. גם לסבא שלך יש נקודה ברורה. המרפסת שלו בבית ברמת גן. אני זוכרת איך הוא היה משתנה כל פעם שעלינו לשם. באמת. תסתכל עליו פעם כשהוא עולה במדרגות לגג. תראה איך משהו בנשמה שלו משתחרר. איך הוא הולך אחרת, מדבר אחרת. כאילו הגג זאת מין נקודת יציאה מהמציאות בשבילו. לא יודעת להסביר לך מה בדיוק קורה לו שם, אבל אצל סבא שלך ממש רואים מה נקודה טובה יכולה לעשות לבן אדם.

אתה מתחיל להבין על מה אני מדברת? אני בטוחה שלא. גם כי זה לא הכי הגיוני, אבל גם כי לשנינו אין נקודות. כלומר, אני מניחה שיש, פשוט עוד לא מצאנו אותן. באמת שאני לא יודעת לומר לך איפה הנקודה שלך, אבל אני בטוחה שהיא בארץ. אפילו די קרובה אליך. אולי אפילו בתוך הבית. כי זה יסביר הכול, אתה מבין? למה אתה תקוע ככה במקום. אתה זוכר שסיפרת לי פעם על האנרגיה האפלה? הסברת שמדענים אומרים ששבעים אחוז מהיקום מורכב ממשהו שאף אחד לא יודע מה הוא. ושהדבר הזה משפיע על כל תנועה שלנו במרחב, ואנחנו בכלל לא יודעים להסביר איך. ואני לא הבנתי כלום מהדברים שאמרת, כי אני אף פעם לא מבינה כשאתה מדבר על הדברים האלה, אבל המחשבה הזאת מסתובבת בראש שלי מאז. שיש כוח נסתר בעולם שמשפיע על החיים שלנו. והנקודות הן בדיוק אותו דבר. מושכות ודוחפות אותנו בזמן שאנחנו חיים באשליה שיש לנו שליטה מלאה על החיים שלנו. אבל הכול רק בכאילו. הרי אפילו הנסיעה להודו לא באמת שינתה כלום. אני עדיין כל היום במשרד. החיים שלי עדיין תקועים, פשוט ביבשת אחרת.

גם אתה תקוע קצת, אה? קצת הרבה. שמעתי מאבא שלך שעל אוניברסיטה אין בכלל מה לדבר. שגם חברים שלך המשיכו הלאה בחיים, שאתה לא בקשר איתם (אל תכעס, הוא לא רצה להלשין, סיפר רק אחרי שצעקתי עליו שאתה גם הילד שלי). אני מנסה לא לשאול את עצמי כמה אני אשמה בכל העניין. ברור שאני אשמה, השאלה כמה. אני בטוחה שגם למלחמה יש מידה של אשמה. כן, המלחמה. זאת שלא דיברנו עליה. אתה יודע שגם לשאלה הזאת אני מתכוננת כבר שנתיים? איך לא באתי? איך לא עליתי על המטוס הראשון לישראל ברגע שהכול התחיל? שנתיים שאני מריצה לעצמי בראש את התשובה הגרועה שאענה לך. אבל אתה אף פעם לא שאלת. אני זוכרת את השיחה בטלפון אחרי שחזרת משם, שאמרת לי שאין מה לספר, ואחרי שהמשכתי להתעקש, אמרת שאין טעם כי אני לא אבין מה זה לבנון, ואני הרגשתי כאילו חזרנו לימים שהיית בתיכון, אחרי שאני ואבא שלך התגרשנו. שאתה היית בא אלי פעם בשבועיים כדי לשתוק. ואני רק רציתי שתדבר, בגלל זה כל כך שמחתי בפעם ההיא שהמורה שלך התקשרה ואמרה שכתבת עבודה באזרחות, על התפיסה הספרטנית. מבריקה כמו תמיד, אבל קצת מטרידה, הציעה שאולי נדבר איתך, לוודא שהכול בסדר, ואני מיד הרגשתי שהטלפון הזה נתן לי הזדמנות להציץ לתוכך. ידעתי שלא תראה לי את העבודה אם אני אבקש, אז נכנסתי לחדר שלך וחיפשתי בכל המגירות עד שמצאתי. אתה בטח עדיין כועס עלי, אבל תנסה להבין אותי. הרי לא דיברת איתי אז. אף פעם לא באמת דיברת איתי. וגם אחרי שהמלחמה נגמרה לא דיברת. לא הסכמת להגיד שום דבר חוץ מ"היה בסדר", כאילו זה עוד יום משעמם בבית ספר. כמה קיוויתי לקבל עוד טלפון כזה, שמישהו ייתן לי רמז מה עובר לך שם בראש. אבל אף מפקד לא התקשר. ואני המשכתי כל שיחה להתחנן אליך שתשתף אותי, שתגיד לי משהו. ואמרתי לך שאולי אני לא כל כך טובה בזה, אבל אני עדיין אמא שלך. אוי יולי שלי, אתה זוכר מה ענית לי? אתה בטוח לא זוכר. אמרת את זה בכזאת טבעיות, אני לא חושבת ששמת לב בכלל. אבל אני זוכרת מצוין. תאמין לי שאני זוכרת מצוין.

"כנראה שלא כל אחת אמורה להיות אמא." ככה אמרת. במין רציונליות כואבת עד אימה שקיבלת מאבא שלך, לא ממני. הלב שלי נשרף באותו רגע, יולי. פשוט נשרף. אבל לא אמרתי לך כלום. ומאז לא דיברנו יותר על המשפט הזה. כאילו לא אמרת אותו בכלל. אבל בי הוא המשיך לכרסם. אני חושבת שמאז אותה שיחה התחלת לקרוא לי רק עלמה. כלומר, תמיד קראת לי גם עלמה, בגלל זה בהתחלה בכלל לא שמתי לב, אבל עם הזמן הבנתי שהמילה אמא נעלמה לגמרי מהשפה שלך. גם היום אני לא יודעת להגיד אם זאת היתה החלטה עקרונית שקיבלת או משהו שקרה מעצמו. זה פרדוקס, אתה יודע? כי אם היינו קצת יותר קרובים הייתי מעיזה לשאול אותך מה העניין, אבל אם היינו קצת יותר קרובים, כנראה עדיין היית קורא לי אמא. לא?

כמה חסר בינינו, יולי.

בהערכה רבה,

עלמה רוזנבלום,

שליחת הסוכנות היהודית בניו דלהי

19.

למחרת, בשש בבוקר, קיבלתי טלפון משפירו. אמר שסבא אושפז בבית חולים העמק, שאי אפשר לדבר על זה בטלפון, שהוא יסביר לי הכול כשאגיע. קפצתי מהמיטה, השארתי פתק לאבא וטסתי לצפון. לא הצלחתי להבין מה קרה. איך בית חולים? רק אתמול הוא נראה כמו שחקן, סוג של צ'אק נוריס. אשפוז? הוא בטח לא בהכרה. סבא הקפיד שלא להיכנס לבתי חולים מרצונו החופשי. אפילו כשסבתא מרים חטפה דלקת ריאות והתאשפזה שלושה ימים באיכילוב, הוא סירב לבקר. אמר שבכוונה עושים את המקומות האלה כל כך גרועים, שאנשים יתחילו לחשוב שמוות זאת לא האופציה הכי נוראית, ולו אין כוונה לשתף פעולה עם התרמית.

כשעברתי את חדרה, אבא צילצל. "לא הבנתי מה כתבת בפתק. לאן נסעת כל כך מוקדם?"

"אישפזו את סבא," עניתי.

"סבא שלך? מי הצליח לאשפז אותו?"

"את זה אני בדרך לבדוק."

"הבנתי," אמר ושתק.

"אני מקווה שזה לא חמור," אמרתי.

"כן. כן. גם אני. טוב, תעדכן מה קורה."

"אעדכן."

"יופי, אז נדבר יותר מאוחר. אני צריך לעבור פה על איזה תיק."

"איזה תיק?" שאלתי.

אבא גיחך. "ממתי זה מעניין אותך?"

"זה לא," עניתי. "אבל יש לי נסיעה ארוכה."

אמר שהיה לו מקרה מוזר. אחד שחתם על ביטוח בשלושה מיליון דולר, והתאבד חצי שעה אחרי שחתם על הטפסים.

"וואי־וואי, בחור תכליתי."

"כן," אמר אבא. "רק שהוא לא יקבל את הכסף. יש חוק נגד מקרים כאלה, שאנשים לא יתחילו לקפוץ מגגות כל פעם שחסר להם כמה שקלים. בגלל זה אני תמיד אומר לך כמה חשוב..."

"לקרוא את הפרטים הקטנים," השלמתי את המשפט.

"אגב פרטים קטנים, אתה חייב לסדר את הפרטים של חשבון הבנק שלך. כמה פעמים אני צריך להגיד לך שזה כסף שהולך לפח?"

"עידכנתי," עניתי.

"מה? מתי?"

"אתמול בערב. אחרי שחזרנו מהבקעה."

"איך? באינטרנט?"

"כן."

"טוב, יפה."

קיוויתי שהוא יגיד משהו נוסף, אבל הוא אמר שהוא חייב לסגור.

שמו אותו במחלקה של ר"מ 2, בחדר 213. הוא שכב במיטה שליד החלון. הראש שלו נשען שמאלה, והיד הימנית נאחזה במעקה של המיטה. העיניים שלו היו עצומות. שפירו ישב לשמאלו. הרגל של שפירו היתה חבושה, והוא ניסה לגרד אותה עם הקנה של הנשק בלי יותר מדי הצלחה. הנחתי יד על הכתף של סבא וניערתי בעדינות. הוא לא התעורר.

"אל תדאג, הזקן שלך בסדר," אמר שפירו מיד כשהבחין בי. "קצת כאבים בצוואר מהנפילה, כנראה שלא משהו רציני. תאמין לי, לקחו אותו לבית חולים רק כי הוא חתיאר."

"איך לעזאזל הגעתם לבית חולים?"

"פעילות מבצעית," פסק שפירו.

"תגיד, על מי אתה עובד?" אמרתי בעצבים. "איזה פעילות מבצעית בראש שלך? הייתי אצלכם אתמול, אף אחד לא אמר כלום על פעילות מבצעית."

"מובן שלא אמרו," שפירו הניף את ידו בביטול. "מדובר במבצע חשאי. סבא שלך אסר עלינו לחשוף פרטים."

"סבא שלי אמר לך את זה? מה נסגר איתכם, תגיד לי? הפכתם לשייטת? מי בדיוק ישלח אתכם למבצע חשאי?"

"איש לא שלח. סבא שלך החליט שנשלח את עצמנו."

אלוהים, מה הוא כבר גרם להם לעשות. הסתכלתי שוב על סבא. הוא שכב במיטה עם מכנסי ב' וגופייה שהסריחה מזיעה. על הלחי שלו ביצבצו כמה זיפים לבנים.

"הוא לא הסכים ללבוש את החלוק של בית החולים," אמר שפירו.

סידרתי את הכרית מאחורי הצוואר שלו. אחר כך התיישבתי ליד הכיסא והבטתי על שפירו. "יאללה, תגיד לי במה הוא סיבך את שניכם, ואל תחרטט לי שאתה לא יכול לספר."

הוא הסתכל על סבא, עצם את עיניו, ואז הביט שוב אלי. "כבר שבועיים שהוא מתכנן את זה," נאנח. סיפר שלפני כמה ימים סבא לקח אותו לשיחה דיסקרטית בפינה של חדר האוכל. אמר לו שהוא לא מצליח להבין איך לא נותנים להם משימות אמיתיות, טען בתוקף שגם דחלילים יכולים לשמור על מושב בבקעה. "ניסיתי להרגיע אותו, אבל הוא הודיע שהגיע הזמן שנתחיל לחשוב מחוץ לקופסה, כמו שרון שהקים את ה־101. להראות לבעלי הדרגות מה בדיוק אנחנו שווים."

אתמול בלילה הם יצאו למשימה. גם יוסי גורביץ' ואלכס ליברמן, הנהג של המחלקה, הגיעו. הם עשו סיור ברכב הקנגו של האפסנאות, רצו להראות לכולם שלא כדאי להתעסק איתם.

"תוך שלוש שעות סרקנו את הגזרה פעמיים, כמו גדולים," אמר שפירו. "אפילו סבא שלך היה גאה בנו, אבל ברגע שהתחלנו לחזור, הוא הבחין שמישהו רץ מאחורינו."

"מה, מי?" שאלתי.

"איש חשוד במיוחד," ענה שפירו בקול נרגש. "סבא שלך ניסה לצאת מהאוטו, אבל הידיים קצת רעדו לו מלחץ, אז לקח לו כמה רגעים לצאת מהרכב. בסוף הוא הצליח, העניין שגורביץ', האליפלט הזה, הסתבך גם הוא. פגע עם הנשק שלו בברך שלי ונפל על סבא שלך."

סיפר שעד ששלושתם קמו על הרגליים, הבחור כבר היה מאתיים מטר לפניהם, והמשיך לרוץ. "סבא שלך היה כל כך עצבני שהוא זרק את הנשק על הרצפה והתחיל לקלל את כולנו כהוגן. אמר דברים לא נעימים בכלל. אני לא יכול להאשים את גורביץ'."

"להאשים אותו במה?"

"שהוא ירה."

"ירה?" שאלתי, בטוח שלא שמעתי טוב.

"ירה, מה אני אגיד לך, ירה. שניות אחרי שמענו את הבחור צורח, ואז צונח על האדמה."

"אתה לא אמרת את זה הרגע, שפירו."

"חוששני שזאת האמת. אנחנו ירינו בבחור."

קמתי ובדקתי שאף אחד לא נמצא במסדרון. אחר כך סגרתי את הדלת, התיישבתי חזרה מול שפירו, שניסה להימנע מקשר עין.

"עכשיו תגיד לי בדיוק, אבל בדיוק, מה עשיתם מאותו רגע ועד עכשיו?" שאלתי אותו. הוא סיפר שכשהם הגיעו לפצוע, הם מצאו אותו שוכב על האדמה. "הבחור נאנק מכאבים בצורה שלא תתואר," אמר שפירו. "הברך שלו היתה מכוסה בדם. אמרתי לסבא שלך שכל העניין הלך צעד אחד רחוק מדי. שזה היה אמור להיות ערב שיעלה מעט את המורל, לא ניסיון חיסול, והוא ענה שתמיד ידע שאי אפשר לסמוך על שמאלני שהצביע כל החיים שלו מפ"ם. תאמין לי, יכולנו להמשיך בוויכוח הזה שעות, אבל לפני שהספקנו, גורביץ' התחיל לצעוק שהבחור התעלף. אני אגיד לך את האמת, יולי. אני חושב שאם זה היה תלוי בסבא שלך, כנראה שהבחור המסכן היה קבור כרגע מתחת לשתילים של בזיליקום, אבל אני ואלכס התעקשנו להזמין אמבולנס. בסוף הם פינו גם אותי בגלל המכה בברך, את סבא שלך בעקבות כאבים בצוואר ואת גורביץ' על התקף חרדה. אני לא יודע מה בדיוק נתנו לסבא שלך, אבל כבר שלוש שעות שהוא ישן כמו תינוק."

"דיווחתם למישהו?"

"לא," אמר שפירו, "אבל שעה אחרי כבר קיבלתי טלפון מווקסמן שהוא בדרך לכאן, ואחת האחיות אמרה לי שהבחור שנפצע שוכב בקומה שלוש. שחיילים חוקרים אותו."

תפסתי את הכיסא של שפירו מרוב עצבים. הוא קפץ אחורה. "לא, אתם פשוט מפגרים, שפירו. מפגרים."

שפירו שתק.

"אתה מבין שארבעתכם יריתם באיזה תאילנדי?"

"אני לא חושב שהיתה לו חזות אסייתית..."

"לא, אתה באמת לא קולט, אה? שפירו, תתעורר. אתם הולכים לסיים את החיים שלכם בכלא. אתה מבין את זה? לא כלא צבאי. אזרחי. באמת, שפירו, אני לא יודע מה להגיד לך. לירות ככה בבן אדם? בחיים לא יצליחו לכסתח דבר כזה." קמתי ועמדתי ליד סבא. "יאללה, נמאס מההצגות שלך, נמאס," צעקתי עליו. "קום. נו, קום כבר." ניסיתי לנער אותו בכוח, אבל הוא לא התעורר.

"עזוב יולי, תן לו לישון, זה לא יפה מה שאתה עושה לו."

"כזה אידיוט," סיננתי כלפיו.

התיישבתי שוב על הכיסא, שמתי את הידיים על הראש והסתכלתי על הרצפה.

שנינו שתקנו אחד ליד השני. סבא השתעל מדי פעם, אבל המשיך בהתעקשות המופלאה שלו שלא להתעורר. אני לא יודע כמה זמן אחרי שמעתי את הדלת נפתחת.

לחדר נכנס קצין עם דרגות של סגן, נראה פחות או יותר בגיל שלי. בחור גבוה, עם שיער קצוץ מקריח וכומתה אדומה. הוא עמד זקוף כמו שרק קצינים יכולים. על הרצועה של הנשק היה כתוב "המחלקה הגריאטרית" ועל האם־16 היתה כוונת טלסקופית וציין לייזר. נשק משופצר באופן מוגזם, בטח בשביל אחד שמפקד על חיילים קשישים בבקעת הירדן. הוא הסתכל עלי אבל לא אמר מילה, אחר כך שלח מבט אדיש לכיוון החייל שלו.

"אני מצטער, וקסמן," אמר שפירו. "אני לא יודע מה עבר עלינו, אני באמת..."

"אל תדאג," הוא קטע אותו. "יהיה לך מספיק זמן לחשוב על זה. אתה יכול לעמוד וללכת?"

"לא כל כך."

וקסמן הוציא מירס, לחץ על הכפתור ונהם משהו לא ברור. "תכף יורידו אותך למטה. מחכה לך שם נהג שייקח אותך לתחקיר."

שפירו השפיל מבט. "אתה תהיה נוכח בו?"

"לא. המח"ט המרחבי, אולי גם אלוף הפיקוד."

כמה שניות אחרי נכנס חייל עם כיסא גלגלים. עזר לשפירו לקום על הרגליים והושיב אותו על הכיסא. "אחרי התחקיר יחזירו אותך לכאן לניתוח החלפת ירך," אמר וקסמן.

"מהפח אל הפחת," ענה שפירו והניד את ראשו בתסכול כשהחייל הוציא אותו מהחדר.

וקסמן התיישב על הכיסא והוציא חבילת מרלבורו מהכיס. "אתה הנכד של שפירו?" הוא שאל אותי, ותוך כדי הציע לי סיגריה.

סירבתי והצבעתי על סבא.

"שלו," אמרתי.

וקסמן פתח את החלון, אחר כך הוציא מצית והדליק סיגריה. "תגיד, מפריע לך שאני מעשן?" שאל.

"לי לא, אבל זה בית חולים, לא נראה לי מתאים."

"צודק, אחי. צודק." הוא לקח עוד שתי שאיפות ארוכות, כיבה את הסיגריה על החלון וזרק החוצה. "גם ככה חברה שלי מתה שאני אפסיק." הוא פתח את החגורה והוציא את החולצה. אחר כך הסתכל על סבא. "חתיכת הזיה הסבא הזה שלך, אה? שפירו סיפר לך איזה מבצע סבא שלך תיכנן?"

"לא," אמרתי. "רק התלונן על הירך."

"שמע, סבא שלך הוציא מבצע מהסרטים. משהו הוליוודי ממש."

"על דעת עצמו?" שאלתי, מנסה להישמע מופתע.

"לא אמר לי מילה," השיב וקסמן. "עשה לי את זה מתחת לאף."

"מה, זה אומר שהוא עומד לקבל עוד שבת?"

וקסמן צחק. "תאמין לי שהוא היה אמור לקבל הרבה יותר משבת," אמר. "אבל כרגע עם איך שזה נראה, לדעתי ארבעתם עוד יקבלו צל"ש."

"מה? על מה אתה מדבר. שפירו אמר לי ש..."

השתתקתי.

וקסמן רכן אלי. "מה שפירו אמר לך?"

שתקתי.

"אני יודע שגורביץ' ניסה לירות בבחור, אל תדאג, תאמין לי שאני יודע הכול."

"מה זה ניסה?" עניתי, לא מצליח להתאפק.

"כמו שזה נשמע. ניסה לירות."

"אז איך הוא קיבל כדור ברגל?"

"איזה כדור ברגל, אחי?" אמר וקסמן. הוא הביט על סבא, אחר כך הסתכל עלי. "רגע. אתה אומר לי שהם חושבים שגורביץ' אשכרה פגע בו?" הוא אמר והתחיל לצחוק צחוק מתגלגל. "וואי גבר, זה אחד הדברים הכי מצחיקים ששמעתי. נראה לך שגורביץ' יצליח לפגוע במטרה ממאתיים מטר? הזקן הזה לא היה פוגע במטווחים גם מחמישה סנטימטרים. הבן אדם נפל מאיזה אבן או משהו. נראה לך שהייתי יושב ומעשן פה סיגריה אם הם היו יורים במבריח סמים הזה?"

"מבריח סמים?"

"וואי, אתה שוקיסט אתה, אה? לא שמעת חדשות היום? באמבולנס מצאו על הבן אדם ארבעה קילו קוקאין. בתוך התחתונים. משהו דפוק."

הוא המשיך לדבר על כל מיני קצינים בכירים שאולי יגיעו לטקס הוקרה, אבל אני לא הקשבתי לו. הסתכלתי על סבא. ניסיתי לחשוב על סבתא מרים יושבת בחדר לידו. אם זה היה תלוי בה, היא בטח היתה זורקת אותו לכלא רק על הכאב לב שהוא עשה לה.

20.

וקסמן ואני חיכינו שם עוד שעה לראות אם סבא יתעורר, ובזמן הזה הוא לא הפסיק לדבר. נראה מבסוט לנהל שיחה עם מישהו מתחת לגיל שבעים וחמש. הוא סיפר שבמקור הוא הגיע מצנחנים. אמר שהוא הקצין היחיד בצה"ל שהסכים לקבל את התפקיד, וזה רק בגלל שהוא הסתבך באיזה סיפור בפלוגה הקודמת שלו. משהו עם חייל שנעלם, כנראה התאבד. היה צריך לבחור בין הדחה לתפקיד המחורבן הזה. אמר שבתכלס להיות מפקד זה אותו דבר בכל מקום, רק שבגריאטרית הגימלים הם על אמת. שאין יום שהוא לא מגלה מחלה חדשה, ושבקצב הזה הוא עוד יסיים רופא מומחה בתל השומר. שאלתי אותו כמה זמן הוא יישאר במחלקה, והוא אמר שברגע שהוא ישלים שנה בתפקיד הוא יראה אם מחזירים אותו לצנחנים. אם לא, הוא חותך. "מקסימום, שנה הבאה משפטים בתל אביב," הודיע.

"אתה לומד משהו, אחי?"

"לא," אמרתי.

"אה וואלה, אז מה אתה עושה בחיים?"

"אני חייל משוחרר."

"מה, איפה היית?"

"גולני."

"וואי־וואי, חשבתי שאתה איזה ג'ובניק מעפן. יפה לך, אחי. סבא הולך אחרי הנכד. ממש כתבה ל'ידיעות'. מה, מתי השתחררת? יולי 09'?"

"נובמבר 2007."

הוא שוב צחק. "וואי ענק אחי, ואתה עוד קורא לעצמך חייל משוחרר. אימצתי. מה, אתה נראה לי סטלן אחי, בטח עשית איזה שנה בהודו ככה."

"האמת שלא," אמרתי.

"דרום אמריקה?"

הנדתי ראש לשלילה. וקסמן הסתכל עלי ולא הבין.

"מה, אז מה עשית כל הזמן הזה, תגיד לי?"

"כל מיני עבודות, לא משהו רציני."

התשובות שלי הטרידו אותו. "מה אחי, ואתה לא רוצה כאילו, לא יודע, ללמוד משהו בחיים. להתקדם?"

"כרגע לא," אמרתי.

"וואלה, קלטתי אותך אחי," הוא אמר. "יש לי חבר כזה, שוקיסט כמוך. עושה כל היום בטן גב על החוף. וואלה תאמין לי, הייתי מת להיות כמוכם אחי, פשוט לזרום עם החיים. אתה בטח מעשן ירוק כל היום אתה."

"אף פעם לא עישנתי."

"אף פעם?" שאל בתימהון.

"גם לא סיגריות," אמרתי. זה היה שקר. עישנתי סיגריה אחת, בערב שיצאנו מלבנון. אבל לא היתה לי שום כוונה לספר לו. אני לא יודע להסביר כמה שנאתי אנשים כמו וקסמן, שכל מילה שלישית שיוצאת להם מהפה זה אחי או גבר. שבטוחים שיש להם הסבר לכל דבר בעולם. "כן אחי, קלטת אותי לגמרי. לזרום עם החיים זה השם השני שלי."

"כן, אני קולט אנשים טיק־טק," הוא ענה בסיפוק.

שאלתי אותו מי יחליף אותו אם הוא יחזור לצנחנים. "וואלה, האמת אחי, אני אגיד לך בינינו, זה מעניין לי את הביצה השמאלית. גם ככה כל היחידה הזאת חארטה אחת גדולה. אני אפילו לא בטוח שהיא תחזיק מעמד יותר משנתיים."

"על מה אתה מדבר, הרגע תפסתם מבריח סמים, אתם בשיא."

"בפוקס אחי. לגמרי בפוקס. בתכלס זאת בכלל לא יחידה מבצעית, ולא נראה לי שהאירוע הזה עומד לשנות משהו."

"מה זאת אומרת לא מבצעית, יש לכם רובאי 07, לא?"

"לא באמת. זה סתם משהו שזרקתי להם בשביל להעלות את המורל. בקושי 01 יש להם."

היה לי ברור שהם מעגלים פינות, אבל לא עד כדי כך. "אבל אתם שומרים על יישוב ליד הגבול, איך זה יכול להיות?"

"לא הייתי קורא לזה לשמור, יותר בכיוון של אבטחה בשקל," אמר וקסמן. "היישובים בבקעה התבכיינו שהצבא לא שומר עליהם, למרות שחוץ מחול באמת שאין כאן עם מי להילחם. קיצר, לפני איזה שנתיים רפי איתן הזה, השר לאזרחים ותיקים, הציע לרמטכ"ל תקציב משוגע אם יקימו יחידת קשישים לראווה. רצה משהו שיצטלם טוב בטלוויזיה, אתה מבין? להגיד שהוא עשה משהו עם השבעה מנדטים שלו. אבל בתכלס אחי, אף אחד לא באמת בונה עלינו. לא צה"ל ולא הממשלה. על הגבול עצמו יש מילואימניקים, ואפילו אם פעם במיליון שנה יקרה כאן אירוע רציני, ישר יקפיצו חי"רניקים אמיתיים. זה סתם משחק שכולם משחקים. הקשישים מקבלים קצת תעסוקה, החבר'ה ביישובים יודעים שזה עדיף על כלום, וצה"ל מקבל כסף על כל הפרויקט פלוס עודף לבזבוזים."

"והחיילים שלך לא יודעים שהכול חארטה?" שאלתי בעצבים. "שהצבא עושה כסף על הגב שלהם?"

"איזה, אחי, נראה לך אני צריך להגיד להם משהו? הם יודעים לבד. סבא שלך הוא הבן אדם היחיד בצה"ל שלוקח את כל העסק ברצינות. אני כבר לא יודע איך עוד להסביר לו שהוא חייב לשחרר קצת. זרוק לו על זה משהו, אולי זה יעזור."

המירס של וקסמן צילצל.

"מפקד האוגדה," אמר בגאווה ויצא מהחדר. אני נשארתי עם סבא עוד כמה דקות. לא הצלחתי לקבוע אם הפנים שלו היו שלוות או מודאגות.

בתקשורת פירסמו את הסיפור על הזקנים הלוחמים שתפסו את סוחר הסמים. כל המדינה התחילה לדבר על זה. סבא, שהתעורר למחרת היום, תואר כמפקד המבצע והפך לגיבור הראשי. כמה עיתונאים ניסו להסתנן לבית חולים להשיג עם סבא ריאיון ראשון, אבל אני דאגתי שאף אחד לא ייכנס. היחיד שקיבל אישור מיוחד לבקר היה השר לפיתוח הנגב והגליל, שאמר לסבא שהוא הפנים היפות של ארץ ישראל היפה. סבא ניסה להיראות אדיש לכל ההמולה סביבו, אבל ידעתי טוב מאוד שהוא נהנה מכל העניין. שהוא סוף־סוף מרגיש שקיבל את הכבוד שמגיע לו.

אחרי שבוע סבא חזר לבסיס. במקביל, הרמטכ"ל הודיע שהיחידה הוכיחה את הערך המבצעי שלה, ושהוא יבחן את האפשרות לפתוח עוד מחלקה של ותיקים גם בנח"ל ובצנחנים. יומיים אחרי, בזמן שהייתי ביום פתוח של האוניברסיטה העברית, קיבלתי טלפון מהלשכה של נשיא המדינה. אמרו שהנשיא רוצה להזמין את ארבעת הקשישים הגיבורים והמשפחות שלהם לקבלת תעודת הוקרה מיוחדת.

אמרתי לסבא שאני נלחמתי במלחמה ולא קיבלתי כבוד כזה, והוא ענה בחיוך שאם אני אבקש יפה, הוא ייתן לי כמה טיפים.

"היית מאמין שהוא קיבל צל"ש?" אמרתי לאבא, אבל הוא ציין שזה לא צל"ש, רק תעודת הערכה. מאז שאבא שמע על כל האירוע, הוא לא אמר כלום. אפילו לא נסע לבקר את סבא בבית החולים. אמר שהוא עמוס נורא, שיש לו כל מיני עניינים בעבודה, אבל לי היה ברור שהוא פשוט לא הצליח להשלים עם המחשבה שהוא טעה לגבי אבא שלו לאורך כל הדרך.

21.

Alman1964@gmail.com

1 בנובמבר 2009 בשעה 02:18:43

נושא: RE: היי יולי

מצאתי את העבודה שלך באזרחות! מצאתי אותה בארגז נעליים מתחת למיטה. זה שכב שם יחד עם עוד כל מיני מזכרות שהבאתי לכאן מהדירה הקודמת שלי בפתח תקווה. אתה זוכר אותה? איזה פח היה המקום הזה, אה? שלוש שנים הייתי שם. האמת? מתחרטת על כל רגע. שנים מבוזבזות. הייתי צריכה לנסוע להודו יום אחרי שאני ואבא שלך נפרדנו. המעט שעוד היה ביני ובינך התקלקל שם. אתה היית מגיע פעם בשבועיים, אבל לא אומר לי מילה. אני יודעת שאתה חושב שלא ניסיתי מספיק, אבל בוא נודה על האמת יולי, גם אתה לא נתת לי הזדמנות. הרי גם אתה לא היית בן למופת. אני בחיים לא אגיד לך את זה, אבל אני חושבת שגם אתה יודע את זה.

ואז הגיע הטלפון מהמורה הזאת שלך. איך קראו לה, דליה? אני חושבת שדליה. כתבתי לך כבר יולי, באותו רגע חשבתי שזה סימן מאלוהים. אני יודעת שזה נשמע כמו היגיון מעוות, אבל אני באמת חשבתי שגם אם תתפוס אותי מחטטת לך בדברים, לא תכעס עלי. אפילו תעריך את זה, שאני ככה עושה הכול כדי להיכנס לחיים שלך. אתה יודע כמה רציתי שאמא שלי תחטט לי בדברים? כילדה הייתי כותבת מכתבים עם הסודות הכי כמוסים שלי ומפזרת בבית בתקווה שהיא תקרא, אבל היא אף פעם לא נגעה בהם. זה לא הזיז לה, יולי. אז כשמצאתי את העבודה שלך על המיטה, באמת האמנתי שהשארת את זה שם בשבילי.

"והיינו ספרטה" קראת לזה, כמו שם של ספר חכם כזה. שעתיים ישבתי שם על שלוש כוסות קפה, ומה אני אגיד לך, ילד שלי. לא באמת הבנתי. לא ידעתי בכלל איך להתחיל להתמודד עם עולם המושגים שלך. על אתונה וספרטה לא ממש ידעתי, אז להבין מה הן אמורות לייצג? התקשרתי לאבא שלך וביקשתי שיסביר לי, אבל הוא לא הסכים לקרוא משהו שהוא לא קיבל מהידיים שלך, ושוב הרגשתי שהוא ניצח אותי. אז עניתי לו שהוא צודק ובאמת הגזמתי, ואז סגרתי את הטלפון וקראתי הכול עוד פעם. ועוד פעם. והתחלתי לקרוא על יוון העתיקה, כי קיוויתי שאם אני אבין את העבודה הזאת, אני אולי אתחיל להבין אותך. כאילו היה שם כרטיס כניסה למוח שלך. ואתה יודע מה? אני מעיזה להגיד שאולי באמת גם קצת הבנתי. כתבת שבעולם פועלים שני כוחות, כוח מתון כמו שהיתה אתונה, וכוח אַלים כמו שהיתה ספרטה. אמרת שזה כמו ההגנה והלח"י או מרטין לותר קינג ומלקולם אקס, שיש צמדים כאלה לאורך כל ההיסטוריה האנושית. ואם אני לא טועה, טענת שיש ביניהם הבדל אחד מרכזי. שהכוח המתון מקדש את איכות החיים, והכוח האַלים — את החיים עצמם. כלומר, שאתונה היתה עסוקה בעיקר בלשפר את איכות החיים של התושבים שלה, בזמן שספרטה היתה במאבק תמידי על עצם הזכות לחיות. ושכבני אדם אנחנו רוצים להאמין שהכוח הדומיננטי הוא המתון. שלותר קינג השפיע על העולם יותר ממלקולם אקס, אבל אנחנו פשוט משקרים לעצמנו, כי אנחנו לא אוהבים לשמוע את האמת. שהכוחות האלימים הם אלה שמניעים את ההיסטוריה. "כמו אנרגיה אפלה", כתבת שם. ואחרי זה כתבת את הדבר הכי מוזר, שאני בכלל לא יודעת אם אני מסכימה איתו, אבל אתה טענת שהכוח האלים הוא גם הכוח המוסרי יותר, כי החיים קודמים לכול. טענת שישראל זאת ספרטה של המאה העשרים ואחת, וכתבת שזה טוב מאוד שאנחנו ספרטה. "כי במקום שיש אלימות, יש חיים". את המשפט הזה אני זוכרת מצוין. כתבת שאנשים לא זוכרים בכלל היסטוריה. שאולי התרבות באתונה תרמה יותר לעולם, לדמוקרטיה, אבל זה בכלל לא משנה. כי את המלחמה הגדולה בין אתונה לספרטה, הספרטנים ניצחו, ואת זה אסור לנו לשכוח. מה אני אגיד לך, ילד שלי? כל המילים האלה היו כל כך שונות ממך, מהשקט שלך. מהרוגע שלך. מה לך ולכל האלימות הזאת? ימים שלמים ניסיתי להריץ לעצמי בראש מאיפה כל התיאוריות האלה באו. הצורך לשרוד? להילחם בכל מחיר? זה בגלל הגירושים? בגלל החובות? אני באמת לא יודעת, יולי. גם היום אני לא מצליחה להבין. ורק עכשיו זה עולה לי, שעם הדעות האלה יצאת למלחמה. אלוהים, ככה נכנסת ללבנון, תגיד לי?

אני זוכרת שאמרתי לך שקראתי את העבודה. זה היה בארוחת ערב, בשישי. רק שנינו היינו שם. לא יכולתי להתאפק, אז אמרתי לך שהמורה שלך התקשרה. ושקראתי את המאמר. והתחלתי להגיד כמה אני גאה בך, שאם רק תרצה אתה תהיה מרצה נפלא באוניברסיטה. ואתה לא אמרת כלום, יולי. חיפשתי איזשהו מבט שיסגיר מה אתה חושב, אבל אתה סיימת לאכול והלכת לחדר, ולי לקח כמה ימים להבין שאתה כועס עלי, למרות שגם אז לא הבנתי למה. הרי זה לא שכתבת שם איזה מכתב אהבה או משהו. כתבת עבודה באזרחות. בנושא כל כך אקדמי, כל כך לא אישי. אבל אתה כנראה כבר אז הבנת את מה שאני למדתי רק לפני שנתיים, כשנכנסת ללבנון. שמלחמות זה לא עניין לאומי. זה תמיד עניין אישי, אולי יותר מכל דבר אחר בעולם הזה.

לפעמים אני אומרת לעצמי שהרגע שקראתי את העבודה זה הרגע שאיבדתי אותך. אבל זה לא ככה. זה לא כזה פשוט. הלוואי שהיתה נקודה אחת בזמן שהייתי יכולה להצביע עליה ולהגיד שם, שם הלך לי הילד. אבל אין לי נקודה להיאחז בה. אפילו את זה לא נתת לי.

בהערכה רבה,

עלמה רוזנבלום,

שליחת הסוכנות היהודית בניו דלהי

22.

Alman1964@gmail.com

1 בנובמבר 2009 בשעה 2:59:49

נושא: RE: היי יולי

אתה יודע שקניתי כרטיס לארץ? ביום של החטיפה של גולדווסר ורגב ז"ל, עוד לפני שבכלל מישהו ידע שהמלחמה הזאת היא מלחמה. קניתי כרטיס. אפילו ארזתי תיק ונסעתי לשדה תעופה. אני לא באמת יודעת למה לא עליתי על המטוס. אולי כי פחדתי שאני לא אדע להתמודד עם הרגע שאני אראה בעיניים שלי איך אתה כבר לא שלי. כי כל עוד אני לא רואה את הפנים שלך, אני יכולה לפחות לדמיין שאתה שלי, אתה מבין? זה לא תירוץ מספיק טוב, אני יודעת. אולי פשוט צדקת. אולי יש אימהות שלא נועדו להיות אימהות.

בהערכה רבה,

עלמה רוזנבלום,

שליחת הסוכנות היהודית בניו דלהי

23.

לבית הנשיא לא הגענו.

קמתי מוקדם באותו בוקר, לבשתי חולצה לבנה ודאגתי שהגילוח יהיה מוקפד במיוחד. אחרי שסיימתי להתארגן, הלכתי לבדוק מה עם אבא. הוא שכב במיטה, עטוף כולו בשמיכה. הוא עדיין ישן. הערתי אותו, אמרתי שאנחנו חייבים לצאת תוך רבע שעה. הוא מילמל התנצלות. אמר שהשעון המעורר שלו כנראה לא עבד.

"אולי תיסע בלעדי," הציע בקול תשוש, אבל אני לא עמדתי לתת לו את ההזדמנות להתחמק.

"די כבר. להגיע לטקס זה מינימום של כבוד שאתה יכול לתת לו."

הוא התיישב במיטה בכבדות והסתכל על הרצפה.

"אתה צודק," אמר. שטף פנים ונעל נעליים, אבל המשיך במרד השקט שלו כשסירב ללבוש משהו אלגנטי, הסתפק בחולצה אפורה ופשוטה.

"אני לא מבין. אתה לא גאה בו?" שאלתי כשיצאנו מהבית. "למה אתה כל כך אנטי?"

"זה לא זה," אמר ונאנח. "לפעמים זה פשוט יותר מדי, כל הדבר הזה."

הפלאפון שלי צילצל. מספר חסום. "מה קורה, אחי?" שאל קול שלא הכרתי.

"הכול טוב, מי זה, רק תזכיר לי?"

"וואלה, שכחתי שאתה כזה סטלן. זה וקסמן," אמר, ואבא עיקם את האף.

"שמע, יש לנו איזה בלת"ם."

"איזה?" שאלתי. אבא רכן לכיוון הדיבורית.

"תראה, אין דרך נעימה להגיד את זה, אבל כנראה שנויירמן... כלומר, סבא שלך, חולה בפרקינסון."

וקסמן סיפר שכשסבא אושפז בבית חולים, עשו לו על הדרך כל מיני בדיקות סטנדרטיות. לפני ארבעה ימים חזרו כמה תוצאות מדאיגות, אז לקחו אותו לעוד יום בבית החולים. אמר שסבא בקושי שיתף פעולה. "אני לא באמת מבין בזה, אבל זה לא נשמע טוב." הסביר שבדיעבד הרופאים חושבים שהכאבים בצוואר לא היו בגלל שגורביץ' נפל עליו, אלא תסמינים של המחלה. אמר שזה גם מסביר כל מיני מקרים שלסבא רעדו הידיים. שאפילו הוא שם לב לזה, אבל היה בטוח שהוא סתם נרגש.

הפנים של אבא לא הסגירו בדל של רגש, נותרו עם אותו מבט קפוא לעבר הכביש, אבל אני לא ידעתי בכלל איך להתחיל לעכל את הבשורה. וקסמן הסביר שהרופא אמר שלדעתו יש עוד שנתיים לפחות של איכות חיים תקינה, אבל שבכל מקרה אנחנו צריכים להיפגש איתו בעצמנו ולקבל את כל המידע.

"נוכל למצוא לו איזה ג'וב ביחידה לכמה חודשים," אמר, "אולי אפסנאי או משהו. ניתן לו את האופציה להשתחרר בכבוד, אבל אני מניח שגם אתם מבינים שהוא לא יוכל להמשיך כלוחם במחלקה."

"איך סבא הגיב?" שאלתי. ניסיתי לדמיין את המבט על הפנים שלו כשסיפרו לו, אבל לא הצלחתי.

וקסמן שתק.

"איך הוא הגיב?"

"זהו, שלא הכי טוב, בגלל זה התקשרתי, כלומר, בהתחלה הוא לקח את זה די באיזי. אמר שאני סתם מבלבל לו בשכל. הייתי בטוח שזה לא ממש הזיז לו, אבל ברגע שאמרתי לו שנצטרך לשקול הסבת תפקיד... טוב, הוא נעלם."

"נעלם?" שאל אבא.

"נעלם."

"מה זה נעלם?" שאלתי, תוהה לאן כל הסיפור הזה עוד יכול להידרדר.

וקסמן לא ידע איפה סבא. אמר שאף אחד לא יודע. שהדבר היחיד שוודאי זה שהקנגו נעלם יחד איתו, ושאחד התאילנדים ראה את הרכב יוצא מהיישוב לפנות בוקר.

"לא היה חייל בש"ג?"

"הוא בדיוק היה בשירותים," ענה וקסמן.

"אני לא מבין. אתה לא יכול להעביר תפקיד בלי שייעלם לך חייל?" שאלתי. לא באמת ציפיתי לתשובה.

"שמע, אחי, אני יודע שהמצב נשמע על הפנים, אבל באמת שהכול בשליטה. חצי פיקוד על הרגליים כרגע. כולם מחפשים אותו," ניסה להרגיע, דיבר בקול של מח"ט. "הוא לא החייל הראשון שנפקד. אני בטוח שעוד שעתיים ימצאו אותו מאיים על גורביץ' או משהו," אמר וגיחך.

אנחנו לא צחקנו.

"קיצר, אין לכם מה לדאוג. איך שהטקס מסתיים אני מצטרף בעצמי לחיפושים."

"אתה תצטרף אחרי הטקס?"

"כן, חמש דקות אחרי אני כבר טס משם. בכל זאת, חייל שלי."

"תגיד, אתה רציני איתי?" צעקתי עליו. "חייל שלך נפקד. איך אתה יכול להישאר לטקס בכלל?"

"שמע, זה עניין של שעתיים, גבר," אמר בטון מתגונן. "מאות חיילים מחפשים אותו כרגע, עוד אחד לא יעשה הבדל," אמר וקסמן והוסיף בטון מתנשא, "בכל זאת, זה הנשיא אחי, אני לא יכול פשוט להבריז לו."

"אתה אמיתי? מה נסגר איתך?" אמרתי, ולפני שסיימתי את המשפט, אבא כבר ניתק את השיחה.

"אין לי כוח לקשקשן הזה," אמר.

הינהנתי בהסכמה. "אני יוצא ביציאה הבאה, ניסע אליו."

אני לא בטוח אם בכלל אמרתי לאן אני נוסע. לשנינו היה ברור איפה צריך לחפש.

"איזה בלגן," מילמל אבא. הוא התכווץ בתוך עצמו, כאילו רק באותו רגע הבשורה של וקסמן נחתה עליו. "בחיי, איזה בלגן."

"אנחנו נתארגן על משהו," אמרתי לו. "אם עברנו את גולני, נעבור גם את זה."

אבא פתח קצת את החלון, התאמץ לשאוף קצת אוויר מבחוץ. "אני לא בטוח," אמר. "אני כבר באמת לא בטוח."

24.

הדלת היתה פתוחה. שובל של טביעות נעליים צבאיות הוביל אותנו במעלה המדרגות. הוא היה שם, בדיוק איפה שחשבנו. עמד על הגג, עם הגב אלינו, די קרוב לקצה. הנשק היה צמוד אליו מקדימה, החולצה מחוץ לחגורה. הכומתה החומה נותרה זרוקה על הרצפה. הוא הסתובב אלינו לרגע, ואז חזר להסתכל שוב על המכוניות שחלפו ברחוב ז'בוטינסקי. התקרבתי אליו באיטיות. אבא נשאר בכניסה לגג, החזיק את המעקה של המדרגות.

"פרקינסון הם אומרים לי," דיבר בקול עייף. "הייתם מאמינים? רגע אחד אתה מקבל צל"ש, ורגע אחרי אומרים לך שכדאי שתתחיל לחשוב על פיליפיני."

"וקסמן אמר שצריך לעשות עוד בדיקות," אמרתי.

"איזה בדיקות ואיזה נעליים?" מחה והסתובב לכיווני. "זקן אני כן, מטומטם עדיין לא. אתה מבין מה זה? אני שם את היחידה הזאת על המפה, ורגע אחרי הם רוצים להיפטר ממני," הוא צחק צחוק קלוש. "זה כמו לשחרר את אהוד ברק רגע אחרי 'אביב נעורים'. את קהלני אחרי מלחמת יום כיפור. אתה יכול לתפוס בכלל דבר כזה?"

לא ידעתי מה להגיד.

"אתה יכול לתפוס או לא?" שאל שוב, בתקיפות.

"לא, האמת שלא."

"בטח שלא!" צעק, וכל הכעס התפוצץ מתוכו. "אם לא אני, וקסמן וכל הנעבעכים שלו עדיין היו תקועים בבקעה ושומרים על זבובים. מי שמע על דבר כזה?" אמר, ולקול שלו חילחלה המועקה. "ככה לזרוק בן אדם? אז קצת הידיים רועדות, מה קרה? לשניידר אין עקמת? לפנחס אין קתטר? ככה ישר לוקחים וזורקים לפח? מי שמע שעושים ככה לבן אדם?"

ניסיתי להגיד משהו שינחם, שירגיע, אבל המילים נתקעו לי כמו מעצור בנשק. הסתכלתי אל אבא, מקווה שהוא יוציא את המחשבון או משהו. יגיד משהו הגיוני שיעשה קצת סדר בכל המצב. אבל אבא לא אמר כלום. המשיך לעמוד ליד המדרגות, נאחז במעקה, ממש נאבק על כל חתיכת אוויר, לא הצליח להסתיר את חוסר האונים.

עמדנו שם שלושת הגברים של משפחת נויירמן זה מול זה, לא יודעים מה לעשות.

"גורביץ' אמר לי שהוא מכיר בית אבות נחמד," אמר סבא, הרגיע מעט את הטון, רק כדי להגביר מחדש. "אני אלך לקבר לפני שאלך לבית אבות!" צעק. "אין סיכוי, תשכחו מזה, אין סיכוי."

"אף אחד לא דיבר על בית אבות," ניסיתי להבהיר לו, אבל סבא כבר לא הקשיב.

"אני פשוט אעשה עוד מבצע. כן, זה מה שאני אעשה. אכנס לעזה לבד אם צריך."

"זה לא יעזור," עניתי בעצבנות.

"יעזור מאוד. וקסמן האידיוט הזה עוד יראה מאיפה משתין הדג."

"חאלס. חאלס עם הווקסמן הזה שלך," צעקתי עליו. "חאלס לצאת למבצע כל פעם שמשהו בחיים שלך מתפקשש."

"אתה לא תגיד לי איך לחיות, אתה שומע? אף אחד לא יגיד."

"תכבוש את סין מצדי," אמרתי לו. "אתה שורף את החיים בניסיון לברוח מהם."

"אין לך מושג מה זה..." צעק והניף את הנשק בהפגנתיות ואז מעד, התנועע כמה רגעים בחוסר יציבות עד שנפל על הברך, עם הפנים לכיוון הרצפה. זינקתי אליו ותפסתי אותו בשתי ידיים רגע לפני שהתמוטט.

"תביא כיסא," צעקתי לאבא שהתקדם אלינו בצעדים מהוססים. "יאללה, תזדרז," צעקתי לו והורדתי מסבא את הרצועה של הנשק. אבא הביא כיסא פלסטיק מלוכלך מהצד השני של הגג.

"תחזיק מהגב," אמרתי לאבא שעדיין היה מבולבל. הרמנו אותו בקושי והנחנו על הכיסא. הצוואר של סבא נשמט הצידה, הידיים היו רפויות. אפילו את העיניים בקושי הצליח להשאיר פקוחות.

"נשבר לי," מילמל בין חצאי משפטים לא ברורים.

"אתה לא יכול לוותר ככה," אמרתי לו ותמכתי בראש שלו מאחורה, שלא יקבל מכה מהכיסא.

"בן אדם בן שמונים יכול לעשות מה שהוא רוצה," קבע בקול חלש.

"באמת שאתה לא יכול," עניתי. "אסור לך. גורביץ' לא יעמוד בגעגועים."

אני חושב שראיתי שבריר של חיוך, למרות שאני לא בטוח.

בקושי הצלחנו להוריד אותו במדרגות. הרגליים שלו קרסו שוב ושוב אל תוך עצמן. הוא היה כבד, הרבה יותר כבד ממה שחשבתי. השכבתי אותו במיטה. הפשטתי ממנו את המדים, אחר כך גם את הנעליים. כיסיתי אותו בשמיכה בזמן שאבא הביט מפינת החדר. אחר כך נעמדתי לידו, לא הפסקתי להסתכל על הסרעפת שלו, מוודא שהוא לא מפסיק לנשום. רק אחרי שהתחיל לנחור הרשיתי לעצמי לקחת נשימה עמוקה.

אני ואבא חילקנו שמירות על סבא. שלוש שעות הוא, שלוש שעות אני. אחד מאיתנו תמיד ישב לידו, וידא שהוא לא מנסה לברוח או לחטוף בכוונה התקף לב. אני לא חושב שאמרנו מילה אחת כל היום. סבא לא קם אפילו פעם אחת, נראה די נינוח בשביל קשיש שרק לפני כמה שעות איים בכניסה קרקעית לעזה.

בעשר בלילה פחות או יותר סיימתי את המשמרת שלי ויצאתי לסלון. אבא ישב על הכורסה הלבנה, הביט על מסך הטלוויזיה המוחשך.

לקחתי כוס מים מהמטבח והתיישבתי לידו. הנשק של סבא היה מונח על השולחן.

"אני מצטער," אמר, "לא יכולתי, כלומר, באותו רגע, פשוט..."

"גם אני לא ידעתי מה לעשות," אמרתי.

"אתה ידעת טוב מאוד," נאנח. "זה לא אמור ליפול עליך ככה, יולי." הוא התחיל לחטט בכיסים של המכנסיים.

"מה אתה מחפש?"

"כדורים," ענה, "כנראה שכחתי בבית."

"סוף־סוף לא תיקתקת משהו עד הסוף."

"כן, אה?" ענה והמשיך לחפש.

"לך לישון קצת," אמרתי לו.

"זו המשמרת שלי. לך אתה לישון."

"זה בסדר, אני אשאר עוד קצת עם סבא. אני לא עייף."

"טוב, אז אולי רק קצת," אישר לעצמו. "אבל תעיר אותי עוד שעה, בסדר? אני אבוא להחליף אותך."

"בטח," שיקרתי לו. "אין בעיה."

הוא חלץ את הנעליים, בעט אותן למרכז הסלון, לא סידר אחת ליד השנייה כמו תמיד. אחר כך נשען על משענת הכורסה, התקשה למצוא תנוחה נוחה. רציתי להציע לו לעבור לספה או משהו, אבל לא אמרתי כלום.

חזרתי לחדר של סבא והתיישבתי לידו. הסתכלתי מקרוב על כל הקמטים והכתמים שמילאו את הפנים שלו. סידרתי בעדינות את השערות הלבנות שלו, במין תקווה כמוסה שהחזות המוקפדת תשמור עליו. זה לא באמת עזר. הוא כבר לא נראה כמו גולנצ'יק בן שמונים. הוא פשוט נראה כמו איש זקן. זקן מאוד.

נשענתי לאחור והסתכלתי על התקרה. אני לא בטוח אם נרדמתי או לא.

בכל מקרה, את הירייה שמעתי בוודאות.

25.

yulineuerman@gmail.com

6 בנובמבר 2009 בשעה 08:57:44

נושא: עדכון

היי,

אבא נפטר לפני ארבעה ימים. ההלוויה היתה בכפר סבא. השבעה בבית של סבא.

עברתי לגור עם סבא עד שדברים יירגעו.

מוזמנת להתקשר,

יולי

26.

Alman1964@gmail.com

6 בנובמבר 2009 בשעה 09:52:37

נושא: RE: עדכון

אתה לא עונה. קניתי כרטיס, אני אגיע מחר בערב.

בהערכה רבה,

עלמה רוזנבלום,

שליחת הסוכנות היהודית בניו דלהי

27.

yuline1@gmail.com

6 בנובמבר 2009 בשעה 10:03:04

נושא: RE: עדכון

את לא צריכה להגיע.

יולי

28.

Alman1964@gmail.com

6 בנובמבר 2009 בשעה 10:06:21

נושא: RE: עדכון

אני לא שואלת אותך.

בהערכה רבה,

עלמה רוזנבלום,

שליחת הסוכנות היהודית בניו דלהי

29.

לא באמת קראתי את "המיתוס של סיזיפוס" באותו יום שביקרנו את סבא בבקעה. כלומר, קראתי אותו פעם, לפני שהתגייסתי, אבל באותו ערב, כשניסיתי לקרוא אותו שוב, לא הצלחתי. בכלל, מאז הצבא אני לא קורא הרבה. יותר נכון, אני לא קורא בכלל. אני לפעמים מנסה אבל לא ממש מצליח להתרכז. אחרי כמה שורות המילים מתחילות לרעוד על הדף, וזה עושה לי כאב ראש אז אני מפסיק.

אבל זה לא משנה, כי לא באמת צריך לקרוא את כל הספר כדי להבין אותו. שפירו צדק. קאמי הפך עניין של משפט וחצי לספר שלם, אבל תכלס, הוא מגיע לפואנטה בשורה הראשונה. כל השאר, כמו ששפירו אומר, זה סתם שטויות של שמנדריק צרפתי.

"בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת:" הוא כותב שם. "ההתאבדות".

זהו. זה התכלס. זה הכול.

אני חושב שכל אדם סביר חושב על התאבדות לפחות פעם אחת. אני לא יודע אם ברצינות, אבל לפחות עיסוק שטחי בשאלה מה יקרה אם הוא יחליט לסיים את החיים שלו. הבן אדם היחיד בעולם שאני מכיר שלא חשב על העניין אפילו פעם אחת, זה סבא. למרות שעל המוות הוא לא הפסיק לדבר, הרעיון לשים קץ לחיים של עצמו לא חלף לו בראש. זה ברור לי. הוא נאחז בחיים כמו שהוא נאחז בסבתא מרים, כאילו לא ידע שיש לו בכלל אפשרות לעזוב מרצונו החופשי.

אבא, לעומתו, שקל את העניין בכובד ראש. מתברר שכמו כל דבר אחר בחיים שלו, הוא בחן את הסוגיה לעומק. חישב את היתרונות והחסרונות, הביא בחשבון את כל השיקולים וההשלכות. בסופו של דבר גם המעשה האחרון בחיים שלו נעשה בדרך היחידה שהוא הכיר. לא כהחלטה אימפולסיבית, אלא מהלך שתוכנן מראש. הרבה זמן מראש.

כבר לפני שנה וחצי הוא התחיל לעשות ביטוחי חיים. נכון לעכשיו אני יודע לפחות על ארבעה ביטוחים שהוא חתם עליהם. אני מניח שבקרוב יצוצו עוד כמה. אני לא יודע אם כבר אז החליט שההתאבדות היא ודאית, או שהוא פשוט רצה לשמור לעצמו את האופציה.

רק בימים שאחרי ההלוויה, כשסידרתי את חדר העבודה שלו, התחילו לצוץ כל הפרטים שלא ידעתי. זה קטע כמה אפשר ללמוד על בן אדם מכמה טפסים בירוקרטיים. בטח על בן אדם כמו אבא. אולי בגלל זה הוא לא טרח להשאיר מכתב. ידע שיש מספיק מידע שיסביר הכול.

היו שם קבלות של כל הטיפולים הפסיכיאטריים שהוא עבר. עשרות מרשמים לכדורים שהוא לקח לאורך השנים. את רוב הטיפולים התחיל אחרי שאמא עזבה, אבל לא כולם. חלק מהמרשמים לכדורים נגד דיכאון נכתבו שנים לפני שבכלל נולדתי. היו שם גם פוליסות ביטוח שהוא חתם עליהן. על חלק אפילו אני חתמתי בעצמי ולא זכרתי. אולי הוא עשה את זה כשהחתים את סבא על הביטוח הפרטי לצבא. ידע שאני לא באמת אקרא.

גם הרישום של החובות נוהל בקפידה. האמת, את זה ידעתי גם קודם, אבל העדפתי שלא להתעסק. הוא היה חייב הרבה יותר כסף ממה שדמיינתי. כמה מיליונים טובים. חלק לבנקים, חלק לחברים. החוקר המשטרתי אמר שיש סיכוי סביר שהוא הסתבך גם עם השוק האפור. שיש כל מיני חישובים שלא מתיישבים. כסף שנרשם בדף אחד ונעלם באחר. אמר שזה לא סביר שטיפוס כמו אבא יתרשל ככה, שאת החובות לשוק האפור כנראה סגר לפני ההתאבדות, אז לא באמת נדע מה היה שם.

כשהחוקר אמר לי שאחד המניעים להתאבדות היה הכסף של הביטוח, אמרתי לו שאין סיכוי. שאבא אמר לי בעצמו שאנשים שמתאבדים לא יכולים לקבל ביטוח שהם חתמו עליו. החוקר אמר שזה נכון, אבל לא מדויק. האמת, כמו תמיד, היתה בסעיפים הקטנים. אי אפשר לקבל את הכספים אם חותמים על ביטוח ויום אחרי מתאבדים. יש תקופה של שנה שחייבת לעבור. אבל אחריה המשפחה של הנפטר זכאית לכסף על פי חוק. אבא ידע את זה. הוא בטוח ידע.

"אז בגלל זה הוא סיפר לי על זה? כדי שאני לא אחשוד?" שאלתי את החוקר, אבל על זה הוא כבר לא ידע לענות.

הייתי רוצה להגיד שגם לבחירה להתאבד דווקא באותו יום שהורדנו את סבא מהגג היה מהלך מתוכנן. שהיתה סיבה מספיק טובה למה הוא החליט לעזוב דווקא ביום כזה מחורבן. סבא חושב שזה בגלל התבור. שהיתה לו הזדמנות והוא ניצל אותה. אבל אני חושב שהוא טועה. לאבא היו מספיק דרכים וכדורים לסיים את החיים שלו מתי שהוא רק רצה. אולי הוא פשוט ניסה להחזיק כמה שאפשר, אבל עם המחלה של סבא הוא כבר הבין שהוא לא יצליח להתמודד. אני מניח שבראש האנליטי שלו, התאבדות באותו רגע היתה בסך הכול הבחירה האחראית. הדרך שלו להפסיק להיות נטל.

ואולי אין באמת הסבר הגיוני. אולי אפילו לאנשים כמוהו מתפקששות לפעמים התוכניות.

30.

התעוררתי מהדפיקה בדלת. זה היה הערב הרביעי של השבעה. השעה היתה כבר כמעט שתים־עשרה בלילה. עוד דפיקה בדלת. ניגשתי לפתוח. שפירו עמד שם עם מדי א' מצ'וקמקים וכומתה חומה על הראש. הצדיע עם יד שמאל והתנצל שלא בא קודם, אמר שהכול בגלל וקסמן הנעבעך הזה שלא הוציא אותו שבת. הוא נכנס לדירה, נשען על מקל הליכה, גרר את הנעל הצבאית על הרצפה. אביגיל עמדה מאחוריו. שפירו הפיל את התיק בכניסה לסלון ונזרק על ספת העור המתקלפת. "גוואלד," נאנח ולקח נשימה עמוקה. "שמע לי, אל תחליף ירך בחיים."

הכנתי להם קפה והתיישבנו שלושתנו בסלון.

"איך אתה?" שאלה אותי אביגיל, הניחה את היד שלה על שלי. אמרתי כמה קלישאות, על זה שקשה ומנסים להתאפס, ואז לקחתי את היד שלי לאחור.

"אתה לא חייב לחרטט," אמרה. "זה בסדר שאין לך זין לדבר על זה."

"כן, האמת שאין לי."

שפירו לקח לגימה מהקפה.

"זה בלי סוכר בכלל," הזדעק.

"אסור לך," ענתה אביגיל בשלווה. "תגיד, את התרופה לקחת בכלל?"

שפירו שתק.

"סבא!" היא אמרה שזה לא רציני איך שהוא מתנהל. אחר כך קמה וניגשה לתיק שלו, הוציאה קופסה של תרופות ושקית גדושה. נתנה לו כמה כדורים וכוס מים ואז שלפה מהכיס נייר גלגול, פתחה את השקית והתחילה להכין ג'וינט.

"מה נסגר?" שאלתי אותה בעצבים. "זה לא לעניין."

"זה בשבילי," אמר שפירו. "רפואי. החומר הכי טוב," הודיע בגאווה. "חמודה, תואילי בטובך לגלגל אחד גם ליולי? היה לו שבוע קשה."

"בשום פנים ואופן לא," נופפתי בידיים כדי להבהיר שהם לא עומדים לעשן גראס בבית של סבא.

"יאללה, מה אכפת לך?" אמרה, "יש לך את כל התירוצים בעולם."

"איך מותר לך לעשן בכלל?" אמרתי לשפירו. "אתה חייל. בצבא."

"נכון," הוא ענה. "הראשון בצה"ל עם אישור לקנאביס רפואי."

"המשפחה מאוד גאה בו," הוסיפה אביגיל בחיוך.

"שמעו, זה ממש לא לעניין," אמרתי. "אם סבא יגלה שעישנת בבית שלו..."

אביגיל הפסיקה לגלגל והסתכלה לנקודה לא ברורה מאחורי. גם המבט של שפירו הופנה לשם, הפך מחיוך להבעה מהוססת. נראה כאילו התקשה לרגע לזהות את האדם שעומד מולו. סבא עמד שם בגופייה לבנה, מכנסיים שחורים ארוכים ונעלי בית, הביט על כולנו במבט עייף.

"התעוררת?"

הוא הינהן, נותר דומם במקום. היו כמה שניות של שתיקה.

"מה אתם עושים?" שאל.

"באנו לבקר את הנכד שלך," אמרה אביגיל. שפירו המשיך להסתכל על סבא במבט מודאג.

"אני מתכוון מה אתם עושים עם זה?" הצביע לעבר השקית.

"אה, זה תרופה לכאבי גב שלי," מילמל שפירו. "לא מצליח להירדם בלי זה. רוצה גם?"

"לא," פסק. "אל תעשן כאן."

"סליחה," אמרה אביגיל ומיהרה לדחוס הכול לתיק שלה. סבא הסתכל עלי רגע, אחר כך הסתכל על שפירו. "אפשר למעלה," הודיע. "שלא יעשה ריח."

סבא הסתובב חזרה לחדר שלו, ואחרי שתי דקות חזר עם ז'קט משובץ. בלי לומר מילה עלה למרפסת, ושלושתנו עלינו אחריו.

התיישבנו שם בשתיקה מעיקה. שפירו וסבא כבר לא נראו כמו חברים קרובים, יותר כמו זוג קשישים שנאלצו להיתקל אחד בשני בתור לביטוח לאומי.

"יש לך אש?" שפירו הדליק את הג'וינט במצית שאביגיל הושיטה לו ולקח שאיפה עמוקה. "אוי," אמר. "אוי, זה טוב הדבר הזה."

"תביא לי את האש," אמר סבא והוציא מהכיס של הז'קט שלו סיגר. הוא הביט עליו כמה רגעים, קירב אותו לאף וריחרח. אחר כך הדליק. לקח כמה שאיפות עמוקות, ולהפתעתי לא השתעל אפילו פעם אחת.

"מה זה, נויירמן, זהו? יצאת לאזרחות והפכת להיות נהנתן? הפוליטיקאים היו גאים בך," אמר שפירו בשקט, עדיין לא היה בטוח אם מותר לספר בדיחה.

"עוד בצבא הייתי," אמר סבא. סיפר שביום שהוא ברח מהבסיס הוא לא גנב רק את הרכב של היחידה אלה גם את הסיגרים, אלה שווקסמן לא הפסיק להשוויץ שהוא קנה בטיול בקובה.

"רציתי שתהיה לי מזכרת מהשמוק הקטן," אמר.

שפירו שמר על איפוק, אבל אביגיל לא הצליחה להתאפק, התחילה לצחוק. גם סבא שיחרר חיוך.

"נויירמן, מה אתה אומר, אולי שהנכד שלך גם יעשה ניסיון לעשן?"

"הוא בחור גדול, שיעשה מה שהוא רוצה."

"בחיים לא עישנתי כלום, ואני לא מתכוון להתחיל עכשיו. אתה מוזמן להציע לנכדה שלך במקום."

"אני גם לא מעשנת," אמרה. "אבל חבל שאתה לא מנסה. שתדע שזה עושה טוב לאנשים עם פוסט־טראומה."

"ואיך זה בדיוק קשור אלי?" נדרכתי.

"נו, די לעשות את עצמך. אתה שרוט, יולי. אתה יודע את זה טוב מאוד. גם עכשיו, אתה יושב פה כאילו זה בכלל שבעה של מישהו אחר."

"על מה את מדברת?" אמרתי לה. הסתכלתי על סבא ושפירו, אבל הם לא הביטו עלי, התעקשו להימנע מקשר עין.

"אל תיקח את זה קשה. זה קורה לטובים ביותר," אמרה, ושוב הניחה את היד שלה על היד שלי.

"אין לי מושג על מה את מדברת," אמרתי בעצבים, אבל את היד כבר לא ניסיתי להזיז.

"כדאי לך להקשיב לה," אמר שפירו. "היא לומדת רפואה, זאת."

הרגשתי סחרחורת.

"קח מים ושים ראש," אמרה עוד לפני שהספקתי להבין בעצמי מה אני מרגיש. היא השעינה את הראש שלי על הכתף שלה. התחילה לשחק לי עם השיער. קיוויתי שלא תפסיק.

שפירו סיפר לסבא שיש משחק חדש ביחידה. שכל פעם שגורביץ' נרדם בשמירה, מישהו ניגש מאחוריו ולוחש לו באוזן, "נויירמן מגיע!" אמר שהבחור קופץ מפחד כל פעם מחדש. סבא צחק.

אחרי חצי שעה בערך, אביגיל הודיעה שהם צריכים ללכת, ואני נאלצתי להיפרד מהגוף הרך שלה. שפירו הבטיח להוציא גימלים ולבקר שוב. אביגיל רק חייכה ולא אמרה כלום.

אני וסבא נשארנו לבד על הגג. הוא הסתכל על הבניינים של הבורסה ואני הסתכלתי לשמים, חיכיתי שהסחרחורת תעבור.

"נחמדה הנכדה של שפירו," אמר.

"כן," עניתי. "נחמדה."

"אתה יודע שפעם היו רואים מהגג עד לים?"

המועקה הלכה והשתלטה עלי, מילאה את הגוף. את השרירים. אם אבא היה שם, הוא היה לוחש לי באוזן שסבא שוב מדבר שטויות. רציתי רק לחזור לישון. לחזור למקום שלא צריך להתמודד עם המציאות.

"אמא שלחה לי מייל שהיא בדרך לארץ," אמרתי.

"מה זה בדרך?"

"לדעתי כבר עלתה על הטיסה."

"אתה בטח מרוצה מאוד מהעניין."

"אם לבוא לחמש דקות זה מה שיעזור לה להרגיש שהיא יצאה בסדר, שתעשה מה שבא לה."

"די יולי, תן לה הזדמנות."

"אי אפשר לתת הזדמנות לבן אדם שלא היה שם," אמרתי.

סבא נאנח. "אולי יש דברים שאתה לא יודע," הוא ענה, "דברים שגם אני לא יודע. אתה לא יכול לשפוט אותה ככה."

"אז מי כן?" שאלתי. "למי כן מותר?"

"אני לא יודע, יולי, אני באמת לא יודע."

שוב שתקנו.

"אתה כועס עליו?" שאלתי את סבא.

"לא," אמר. "אתה?" שאל.

"מאוד."

העיניים שלו האדימו. הוא חזר להביט על הבניינים.

"טוב, אז אולי קצת," אמר, ועיוות את פיו. "כלומר, איך, איך בן אדם ככה הולך פייפן? להחליט ככה ברגע לגמור את החיים שלו?" מחה בקול חלש. "לא יודע אם כועס. פשוט לא מבין."

"זה די ברור."

"אני יודע שהחובות הכבידו לו על הנשמה, אבל..."

"החובות זה סתם תירוץ."

"מה אתה מדבר?"

"החובות לא היו הסיבה."

סבא היסס, כאילו תהה לרגע אם הוא באמת רוצה לשאול.

"אז למה, יולי? למה שבן אדם יעשה ככה דבר כזה?"

"כי נמאס לו," עניתי. "נמאס לו מהחיים. הוא כמו אמא, חשב רק על עצמו."

ראיתי איך המילים פוגעות לו בגוף. הוא התחרט ששאל.

"מה אתה מדבר, תגיד לי? איזה שטויות יש לך בראש?"

"מה לעשות," אמרתי. "זאת האמת."

"די, יולי, די. איך אתה יכול להגיד דבר כזה?" אמר בקול חנוק. "היו לאבא שלך חובות. הוא היה צריך..."

"היינו מסתדרים. אתה יודע טוב מאוד שהיינו מסתדרים. זה פשוט היה לו נוח."

סבא שם יד על המצח שלו והניד את הראש לשלילה. "אתה לא מבין, יולי. אתה ילד חכם, אבל יש דברים שאתה פשוט לא מבין."

הסחרחורת רק הלכה והחמירה. ניסיתי לעצום עיניים, אבל זה לא עזר.

"אתה כן עישנת סיגריה פעם," אמר סבא. "אני יודע שעישנת."

"אני נראה כמו מישהו שמעשן?" שאלתי אותו. "רק העשן עושה לי סחרחורת."

"לפחות פעם אחת ניסית. אני יודע."

"תפסת אותי," אמרתי לו. "ניחוש מוצלח."

סבא נשען לכיווני.

"זה לא ניחוש," אמר. "אבא שלך אמר לי."

הבטתי לשמים. הרעש של המכוניות ברחוב חירפן אותי.

"איך הוא אמר? אבא בכלל לא ידע מזה. זה היה בצבא."

"אני אומר לך שהוא ידע, יולי." היה לו קשה לדבר. "הוא ראה אותך במו עיניו."

שתי מכוניות ברחוב התחילו לצפור. הרעש היה בלתי נסבל.

"יאללה סבא, די כבר, לא מתאים."

"זה היה בלילה שחזרת מלבנון, יולי. אני יודע."

קמתי מהכיסא ברגע. חשבתי שאני הופך לפרנואיד. שאולי התחלתי לשמוע דברים לא הגיוניים.

"הוא היה שם. נסע לצפון יומיים אחרי שהמלחמה התחילה. הגיע לאיזה קיבוץ ושכר שם צימר."

"מה, אתה איבדת את זה לגמרי, אה?" אמרתי לו בעצבים. "מספיק עם השטויות. לא מתאים לך שתעבוד עלי ככה. בטח לא עכשיו."

"הכול אמת לאמיתה, יולי. הוא היה בצפון כל הזמן," אמר, ונאבק במילים של עצמו. "אני אומר לך. דיברתי איתו כל יום בטלפון." הוא שאל אותי אם אני זוכר ביום שיצאנו מלבנון, שאזרחים שבאו לעודד אותנו חיכו לנו בשטח כינוס.

"לא," אמרתי, למרות שזה לא היה נכון. היה לי זיכרון מעורפל של כמה שהגיעו לשם עם מנגל ודגל ישראל. עשו על האש לכל היחידה.

"היו שם די הרבה אזרחים, יולי. אבא שלך היה אחד מהם."

"אין מצב," אמרתי. "אין מצב בעולם."

"אני אומר לך," סבא גימגם בגרון חנוק. "הוא סיפר לי הכול. אמר שהיה די רחוק ממך, אבל שהצליח לזהות. ראה אותך יושב שם לבד, מעשן סיגריה, רחוק מכולם. אמר שכאב לו לראות אותך ככה."

"די כבר," צרחתי עליו. "די לשקר. די, כמה אפשר?"

המשפט האחרון שסבא אמר היה יותר מדי. המשכתי לצעוק. שזה לא יכול להיות, שזה פשוט לא הגיוני. התיישבתי על הכיסא. הרגליים שלי רעדו. הסחרחורת שיגעה אותי. לא הצלחתי לחשוב. הרגשתי איך הכול מתרסק לתוכי. סבא נעמד וניגש אלי, הניח עלי יד.

"אז למה הוא לא אמר לי כלום?" שאלתי. "למה הוא לא זרק משהו? היו לו שנתיים לספר לי."

"אני לא יודע," השיב סבא. "האמת שגם אני שאלתי את עצמי לא מעט."

התחלתי לגחך. "לעשות את כל הדרך ולא להגיד," סיננתי. "כל כך מתאים לו."

ירדנו במדרגות, נאחזים אחד בשני. אמרנו שאולי שנינו צריכים להתחיל לשקול קריירה בסיעוד. התמוטטתי על הספה.

סבא הלך לחדר שלו, הביא לי שמיכה, כיסה אותי. "אז אולי רק אני צריך לשקול קריירה בתחום," אמר ושם לי יד על הראש. "יולינק'ה שלי."

הסתכלתי עליו מביט עלי במבט מלא רחמים. "זה היה ברשימה שלך," אמרתי לו.

"מה?" שאל.

"הסיגר," אמרתי. "זה היה ברשימה שלך."

הוא חייך. אחר כך קם וכיבה את האור.

עצמתי עיניים ונזכרתי. איך ישבתי שם על איזו אבן. איך עישנתי את הסיגריה שהסרס"פ הביא לי. הוא ידע שאני לא מעשן, אבל אמר שבזמנים כאלה זה לא באמת נחשב. נזכרתי איך הסתכלתי על האזרחים שעמדו שם מחוץ לשטח כינוס. על אבא שעמד שם עם הפאוץ' הזה שלו כמו איזה נעבעך, ממש מאחורי הבחור שעשה את המנגל. זה נראה כאילו הוא ניסה לעזור לו בהכנה, אבל הפיל שם צלחת מלאה קבבים על האדמה, עשה יותר נזק מתועלת. אני זוכר שראיתי את הפנים שלו, הולכות ומיטשטשות בעשן הלבן.

אני יודע שזה לא היה זיכרון אמיתי. אבל באותו רגע זה לא היה חשוב.