חופים של סודות – קיץ סוער

1 קי

"הלו? את שומעת? אני יודע שאת רואה שאני עומד כאן ממש מולך!"

איש גדול, בריון ומקריח מנופף לי מול הפרצוף. ראיתי אותו מתקרב לדלפק שאני עומדת מאחוריו, אבל האמת, די התעלמתי ממנו עד שהוא התעצבן וכיחכח מולי בגרון בקול רם.

"אני יכולה לעזור לך, אדוני?"

"אני רוצה שתמזגי לי עוד קולה," הוא אומר, בקול קצת צרוד, ודוחף לכיווני כוס ריקה.

"אתה יכול בבקשה להוציא את הקשית מהכוס, אדוני?" אני מנסה להיות כמה שפחות חוצפנית, אבא אומר שהלקוח תמיד צודק וכל זה, אבל לפעמים קשה להתאפק.

הוא שולח יד קדימה ותולש את הקשית מתוך הכוס. אני לא יודעת מי עיצבן את האיש הזה על הבוקר.

"דיאט קולה?"

"קולה זירו," הוא מתקן.

אני מסובבת את הראש ומסתירה את גלגול העיניים שלי. דיאט קולה. קולה זירו. מה זה כבר משנה?

ברגע שנגמרה שנת הלימודים והתחילה חופשת הקיץ הייתי אמורה להרגיש תחושת ניצחון. אחרי השנה האיומה שהיתה לי מגיע לי קיץ מלא בבקרים פנויים מכל פעילות, עם חברים, בילויים בים וגלידות טעימות וקפואות שמצננות את הגוף מכל החום שבחוץ. חופשת הקיץ אמורה להיות הפוגה מהשגרה. ואני זקוקה נואשות להפוגה, בייחוד אחרי שלמדתי כל השנה בבית הספר של הקוּקס - בית הספר קֵיי־סי־די (בית הספר של מחוז קילדֶר). ההורים שלי חשבו שקיי־סי־די יעזור לי להתיישר, לעלות על "מסלול טוב יותר". אבל הקוּקיוּת שם עשתה לי חשק להקיא כבר בשבוע הראשון, שלא לדבר על מה שהרגשתי שם במשך שנה שלמה. אבל עד עכשיו חופשת הקיץ לא באמת היתה חופשה משום דבר. להפך, בקיץ נהייתי עסוקה אפילו יותר מהרגיל.

זה לא שאמא ואבא השאירו לי הרבה ברירה. מבחינתם, הרעיון שאני אמלצר בקיץ במסעדה שלהם, הרֵק, במשמרות ארוכות מהרגיל היה חלק מהעסקה שעשינו, שבה הם הבטיחו לי שבסתיו אני אחזור ללמוד בבית הספר הציבורי. ובהתחשב בנסיבות, חשבתי שהמטרה בהחלט מצדיקה את המאמץ.

אבל הקיץ ברֵק הוא בדיוק ההפך מהפוגה מהקוּקיוּת. נראה שהמסעדה שורצת קוּקס אפילו יותר מקיי־סי־די, אם זה בכלל אפשרי. או שבעצם המסעדה שורצת קוּקס ותיירים. אני לא בטוחה איזו קבוצה יותר גרועה.

אני ממלאת את הכוס, מחזירה לו אותה ומאחלת לו שיהיה לו יום יפה. בתשובה הוא רוטן. פשוט מקסים.

אני מנגבת את הידיים על הסינר שקשור למותניים שלי, שעליו מופיע השם של המסעדה. חוץ מהסינר מותר לי ולשאר המלצריות ללבוש מה שבא לנו, ומבחינתי זה אומר גופייה שחורה וג'ינס קצרים. השיער הכהה שלי אסוף גבוה על הראש, כמו שמצופה ממלצריות שלא רוצות שתלתלים שלהן ייפלו לתוך האוכל של אנשים. לפחות אני לא צריכה להסתובב עם רשת לשיער כמו האנשים שעובדים במטבח (אפילו שאבא שלי מאיים לפעמים שהוא ישלח אותי לשם אם אני לא אצליח לדבר ללקוחות בנימוס). אבל עם או בלי רשת לשיער, אני לא בטוחה שיפריע לי לעבוד שם. לפחות במטבח אני אוכל לרכל עם השף ולגלגל עיניים על הקוּקס שיושבים במסעדה בזמן שאני מכינה להם את הבקשות המיוחדות שלהם: רוטב בצד, תוספות בצד, קרח בצד. לפעמים אני חושבת שאם הם רק היו יכולים, הם היו מזמינים את כל המנות שלהם בצד.

אני מציצה בשעון שתלוי מעל הכניסה למסעדה. נשארה שעה עד סוף המשמרת שלי. אם פּוֹפּ היה כאן, ואם הוא היה מרגיש חסר סבלנות כמוני, הוא היה עושה את החישוב: שעה אחת, כלומר שישים דקות, או אלוהים יודע כמה שניות, אלוהים יודע כמה מִילִי־שניות וכן הלאה (בניגוד לפופ, אני לא יודעת לעשות את כל החישובים האלה בראש. או שאולי דווקא יכולתי לעשות אותם, אבל לא מתחשק לי).

המבט שלי נעצר על קיר מלא כרזות ושלטים בכניסה למסעדה, ואני מרגישה כאילו מישהו חבט לי בחזה. החלום שלי הוא לגלוש. אם יש דבר אחד שאני יודעת שיכולתי לעשות עד סוף החיים שלי זה לגלוש. ולא סתם בשביל הכיף, אלא בתור ספורטאית מקצועית, עם חסויות ונבחרת ואוהדים. לפני כמה שבועות בא איזה לקוח וביקש לתלות על הקיר ברֵק מודעה על אירועים שונים באזור. לא היתה לי סבלנות אליו, אבל סימנתי לו שהוא מוזמן לתלות את המודעה שלו אם הוא רוצה. אחר כך, כשעברתי ליד, ראיתי שזאת הזמנה לגולשים להירשם לתחרות שתתקיים כאן, בחופים שלנו. תלשתי מהקיר את אחד העלונים שצורפו למודעה והראיתי אותו להורים שלי בארוחת הערב באותו יום. חוץ מכמה הערות עוקצניות הם התעלמו ממני לגמרי והיה ברור שאין להם שום כוונה להרשות לי להירשם לתחרות. אבל אם יש משהו שלמדתי על חלומות זה שהם לא מתגשמים אם לא נלחמים בשבילם. ולהיות גולשת זה מבחינתי משהו שראוי להילחם בשבילו.

הרי בסופו של דבר אין מה להפסיד.

קבוצת האנשים שיושבת באחד השולחנות במרכז המסעדה קמה ללכת, אז אני מנתקת את המבט מהמודעה של התחרות ולוקחת מגש וסמרטוט כדי לפַנות את הכלים מהשולחן ולנקות אותו. בין המלצרים במסעדה יש התערבות קבועה מי מאיתנו יכול לפנות שולחנות הכי מהר. השיא שלי בינתיים הוא שתים־עשרה שניות בול.

הפעם אני מפנה את השולחן בשלוש־עשרה שניות. היום לא שברתי שיא.

אני מסתובבת ופולטת צעקה שמטלטלת את כל הגוף שלי כשאני כמעט מתנגשת במישהו גבוה שנראה פחות או יותר כמו חומת אבן.

"אה, סליחה," הוא אומר בנימת התנצלות. הוא שולח יד לכתף שלי אבל נעצר לפני שהוא נוגע בי, וטוב שכך. אבא לא אוהב שאני מסבירה ללקוחות כמה חשוב להציב גבולות.

אני נושמת לרגע, מתעשתת ומזדקפת. "אין בעיה, הכול בסדר. רק הופתעתי לרגע."

"לא התכוונתי להפחיד אותך," הוא אומר וצוחק, אבל אני לא מבינה מה מצחיק.

"לא הפחדת אותי." לא ראיתי את הבחור הזה בחיים. יש לו עיניים חומות בהירות ושיער חום כהה שנופל לו על הפנים כאילו אין לו זמן להסתפר לעתים קרובות. הוא לובש גופייה בוורוד בוהק וג'ינס. הוא בהחלט לא מהאזור, והוא בהחלט לא קוּק. קוּקס לא מתנצלים.

"אז מה, את כאילו עובדת כאן?" יש לו מבטא קצת זר. לא מאוד בולט, אבל קיים. ולפני שאני מספיקה לענות או להגיב בכל צורה אחרת, הוא קולט מה הוא שואל. "סליחה, זאת שאלה ממש דבילית. את לובשת סינר והרגע פינית כאן את השולחן. בטח שאת עובדת כאן. אלא אם כן את הבן אדם הכי נדיב ביקום."

"כן," אני עונה. "אני עובדת כאן." בדרך כלל, כשאני מחייכת ללקוחות, זה חיוך מתוק מדבש ומלאכותי לגמרי. אבל עכשיו אני לא מתאפקת; כמעט בלי לשים לב מה אני עושה, אני שולחת אל הבחור הזה חיוך אמיתי.

"אז..." הוא אומר.

אני מרימה אליו את העיניים.

"סליחה, אני פשוט... את יכולה להגיד לי איפה השירותים?"

אה, בטח. בגלל זה אנשים מדברים עם מלצריות. אני מצביעה ימינה לכיוון השירותים וממשיכה לעמוד ולהסתכל עליו בזמן שהוא הולך. יש לו גוף חטוב של ספורטאי והתנועות שלו זורמות ומלאות חן, כמעט כמו תנועות של חתול.

ואז אני מבינה: הבחור הזה הוא גולש.

התחרות תתחיל ממש בקרוב.

התחרות פתוחה לכולם: מקצוענים, חובבים, חקיינים חסרי כישרון וכל מי שבאמצע. תחרויות גלישה חשובות בדרך כלל לא מתקיימות בחוף המזרחי - הגלים כאן לא ממש גדולים כמו הגלים במקומות אחרים בעולם - אבל מתברר שמארגני התחרות רצו להוכיח שגם באזור הזה בכדור הארץ אפשר לגלוש ועוד איך.

המדיניות של אבא אוסרת באיסור חמור שימוש בטלפונים ניידים, אבל בכל זאת אני שולפת את הטלפון מהכיס ומציצה באתר סֶרפליין. התחזית צופה סערה לא רחוק מקו החוף, שתגביר את הגלים שמסביב לאי, וזה אומר שהתחרות תכלול לא רק גלישת חתירה רגילה אלא גם גלישה בעזרת גרירה של אופנועי ים. וזה אומר שיבואו לכאן גולשים מכל העולם.

לכאן. לאָאוּטֶר בֵּנקס. והם ירצו לתפוס גלים אדירים.

אני תוהה אם הבחור שהרגע נתקל בי הוא אחד מהם.

אבא צועק את השם שלי ואני מחזירה את הטלפון בחזרה לכיס. "תתחילי להוציא מנות מהמטבח, קיאָרָה! מה את עושה שם עם הטלפון?"

מה שאני הכי רוצה לעשות עכשיו זה לשקר, אבל אבא יכול לבדוק אותי ולחפש בהיסטוריית החיפושים בטלפון שלי. "רק חיפשתי משהו על התחרות."

הוא מעווה את פניו. "תקשיבי, קיארה, אני יודע שאת ממש רוצה לעשות את זה, אבל אני לא חושב שזה הניצול הכי נבון של הזמן שלך. נוכל להמשיך לדבר על זה אחר כך, אבל בינתיים יש לנו לקוחות רעבים שכבר מחכים לא מעט זמן לקבל אוכל."

אני נושפת בקול ומתרחקת ממנו. אני מניחה צלחת מלאה בצדפות נאות ובקרח על שולחן שתים־עשרה ומנה של צדפות מטוגנות על שולחן שלוש־עשרה. אני מציצה לכיוון השעון. תיק־תק, תיק־תק. נשארו שלושים דקות עד סוף המשמרת.

עשרים ושתיים.

שמונה־עשרה דקות.

האם הזמן תמיד זז כל כך לאט?

בדיוק כשנדמה שהזמן עומד מלכת אני שומעת שריקה שיכולה להיות לה רק משמעות אחת: ג'ון בִּי, גֵ'יי־גֵ'יי ופּוֹפּ מתקרבים לאזור בסירה שלהם, ה"פּוֹג". ג'ון בי, ג'יי־ג'יי ופופ הם החברים הכי טובים שלי - יותר כמו המיני־משפחה שלי - ולפעמים הם מכניסים אותי לצרות רציניות, אבל הם גם האנשים שאני הכי נהנית להיות איתם והם תמיד תומכים בי. ארבעתנו קרובים מאוד, אבל ג'ון בי וג'יי־ג'יי הם החברים הכי ותיקים מכולנו. הם גדלו יחד כמו אחים יותר מאשר חברים.

הם מתקרבים לרציף שמחוץ למסעדה, וג'ון בי זורק אלי חבל. הוא לובש חולצת כפתורים עם שרוולים קצרים אבל לא ממש מכפתר אותה, כך שהיא חושפת את החזה ואת שרירי הבטן שלו. זה העניין עם ג'ון בי: או שהוא מסתובב בלי חולצה, או שהוא לובש חולצות שחושפות את החזה שלו. אף פעם לא שאלתי אותו על זה, אבל אם הייתי בן והיו לי שרירי בטן כאלה, גם אני הייתי רוצה לחשוף אותם.

"הו, במה זכיתי שאתם מכבדים אותי בנוכחותכם?" אני שואלת בחיקוי של מבטא מתנשא. אבא היה מאושר אם הייתי מדברת ככה אל הלקוחות. "אפילו פופ החליט להעניק לנו מזמנו היקר."

גם פופ עובד בקיץ והוא עובד אפילו יותר ממני. לא שבאמת משלמים לו על הזמן שהוא משקיע. הוא עושה התמחוּת בחדר המתים האזורי, וזה היה יכול להישמע מוזר אם לא היה מדובר בפופ. אצלו זה הגיוני לגמרי.

לפעמים אני מקנאה בפופ. שני ההורים שלו פּוֹגס. שני ההורים שלו שחורים. שני ההורים שלו תומכים בחלום שלו, או לפחות נדמה שהם תומכים בו.

ג'יי־ג'יי שרוע על החלק האחורי של הסירה. הוא מעלה את משקפי השמש על הראש ומרים את שתי הגבות, שהן בלונדיניות עכשיו יותר מתמיד בגלל אור השמש.

"נכנסת לסרפליין?" הוא שואל.

"כן!"

"נראה לך שאולי תנסי קצת גלישת גרירה?" ג'יי־ג'יי מתיישב זקוף יותר והשיער הבלונדיני שלו מתנפנף ברוח. ג'ון בי מגלגל עיניים בזמן שהוא קושר את הסירה לרציף. לג'יי־ג'יי יש הרבה ניסיון בים, אבל הוא לא תמיד זוכר להציע עזרה. ג'ון בי מנגב את המצח בממחטה שקשורה סביב מפרק כף היד שלו.

"בכל החיים שלי גלשתי רק גלישת חתירה רגילה, ג'יי־ג'יי," אני עונה. "אין לי סיכוי לזכות בתחרות של גלישת גרירה."

"אתם רואים?" אומר ג'יי־ג'יי ונשען שוב לאחור. "בגלל זה אני לא חושב שגלישה צריכה להיות ספורט תחרותי. המטרה היא החוויה, לא המדליה."

"הפרס הוא לא מדליה, ג'יי־ג'יי. הפרס הוא עשרים אלף דולר."

העיניים של ג'יי־ג'יי גדולות גם ככה, אבל עכשיו הן מתרחבות אפילו יותר. זה סכום שכמעט יכול לשנות את דעתו בשאלה אם גלישה צריכה להיות ספורט תחרותי או לא.

ג'ון בי אומר, "אולי כדאי שנירשם כולנו לתחרות. לארבעה גולשים יש סיכוי גבוה יותר לזכות מאשר לאחד. נוכל להתחלק בכסף שווה בשווה, לא משנה מי יזכה."

"כשאתה מתחיל לחשב ככה את הסיכויים אתה נשמע כמו פופ," אומר ג'יי־ג'יי וצוחק. החיוך שלו חושף את הגומות שבלחייו.

"חמשת אלפים לכל אחד - נשמע לא רע," אומר פופ. "אבל אתם שוכחים שאני לא באמת יודע לגלוש. לא כמוכם." מארבעתנו, פופ הוא כנראה זה שהכי פחות נהנה להיות במים. אבל הוא כנראה גם הכי חכם והכי מוכשר מכולנו. הוא יודע לעשות קצת מכל דבר, ואני מעריכה את התכונה הזאת שלו.

"אתה בטוח שנולדת כאן באי, פופ?" מתבדח ג'יי־ג'יי. "כי לפעמים אתה נשמע כאילו גדלת ביבשת."

אני שומעת את אבא שלי מכחכח בגרון מאחורי. זאת דרכו להעביר לי את המסר שאני לא אמורה לדבר עם החברים שלי כשאני במשמרת.

"הַיי, מר קארֵרָה," מתחיל פופ להגיד, אבל אבא לא מתעניין בשיחות עם פוגס, גם לא כשהם מנסים להיות נחמדים.

"למה שלא תעבירי כמה מהארגזים מהמחסן לבר, קיארה?"

"המשמרת שלי כמעט נגמרה!" אני מוחה, אבל ההבעה של אבא קשוחה.

"ואתם -" הוא אמר אל שאר הפוגס - "הרציף הזה מיועד ללקוחות שמשלמים."

ג'יי־ג'יי קם וקורץ. "נעוף לך מהעיניים ממש עוד שנייה, מר קֵיי. רק רצינו לקפוץ לרגע לשירותים."

"גם הם מיועדים ללקוחות שמשלמים," מתחיל אבא לומר, אבל ג'יי־ג'יי כבר מספיק לקפוץ מהפוג ולהיכנס אחרי למסעדה.

במקום ללכת לשירותים, ג'יי־ג'יי בא אחרי למחסן שמאחור, שבו אבא מחזיק ארגזים של בקבוקי יין וסוגים אחרים של אלכוהול שמוגשים בתפריט הקיץ.

"ככה נראה גן עדן?"

"מצחיק מאוד, ג'יי־ג'יי."

ג'יי־ג'יי תופס את אחד הבקבוקים שמכילים סנגריה שאבא מכין מראש, ולפני שאני מספיקה לנזוף בו הוא כבר יוצא בריצה מהמחסן.

"ג'יי־ג'יי!" אני צועקת.

אבא עוקב בקפידה אחרי האספקה שלו. הוא יֵדע שג'יי־ג'יי גנב בקבוק. אני רצה אחריו, אבל ג'יי־ג'יי כבר עולה על הפוג וג'ון בי כבר משחרר את החבל מהרציף.

אוף.

השעון המעורר בטלפון שלי מתחיל לצפצף. המשמרת שלי נגמרה סוף־סוף.

אני לא מהססת. אני רצה על הרציף וקופצת אל הפוג בדיוק כשג'ון בי מניע את המנוע.

"ניצלתי ברגע האחרון," אני אומרת.

"פשוט תגידי לו שהברמן גונב ממנו."

"אני לא מתכוונת לסבך איזה עובד שלא עשה שום דבר רע רק כדי לעזור לך להתחמק מהפשעים שלך, ג'יי־ג'יי."

ג'יי־ג'יי מגלגל עיניים ולוגם מהבקבוק הגנוב. הוא מעווה את הפרצוף.

"כל כך נורא?" שואל ג'ון בי.

"תדמיין לעצמך מיץ ענבים מעורבב עם מיץ של זבל שהתחמם בקיץ," אומר ג'יי־ג'יי. הוא מעביר את הבקבוק אל ג'ון בי.

"דווקא לא רע," אומר ג'ון בי ולוגם במבט מהורהר.

"זה המתכון המיוחד של אבא שלי. הוא קורא לזה אַיילֵנד־טִינִי," אני מסבירה. "מֶרלו יחד עם סודה ופרוסות אננס. הוא ממש התאמץ לחשוב על השם הזה. הקוקס מתים עליו."

"זה באמת נשמע כמו משהו שקוקס ירצו לשתות. תוסס ויוקרתי, אבל יבש. אני לא אוהב את התחושה שזה עושה לי בגרון, כאילו מישהו משפשף אותו עם שטיח שוב ושוב."

"לקוקס אין מושג באלכוהול, אני אומר לכם," מוסיף ג'יי־ג'יי. "לקוקס אין מושג מהחיים שלהם."

"מה זאת אומרת?" אני שואלת אותו.

"הם לא יודעים מה זאת ארוחה טובה באמת. נקניקייה חמה עם חרדל ובירה טובה. לא המרלו הדפוק והבשר הדוחה שהם אוכלים במסעדות המפונפנות בכל בתי המלון שלהם."

"דגים," אני מתקנת.

"מה?"

"הקוקס באים לכאן כדי לאכול דגים, לא בשר."

ג'יי־ג'יי מושך בכתפיים. "מה שתגידי."

אני צונחת ליד פופ בחלק האחורי של הסירה. "אתה חושב שאם אני אנצח בתחרות, ההורים שלי ירשו לי להתפטר מהרֵק?"

פופ מעביר יד על שׂערו הקצוץ. "אני בספק."

"אולי אם יהיו לי עשרים אלף דולר בבנק, לא יפריע לי כל כך להיות מלצרית של קוקס." אני נשענת לאחור ומשחררת את השיער מהגולגול שעשיתי רק בשביל העבודה. פופ צוחק כשהתלתלים שלי מדגדגים לו את הסנטר.

"אם אני אספר לך משהו, את מבטיחה לא לספר להם?" הוא מסמן בראש לכיוון ג'יי־ג'יי וג'ון בי.

"מבטיחה," אני אומרת ושמה יד על הלב כמו שעשיתי תמיד כשהיינו קטנים.

הוא מכופף את הראש ומתקרב אלי מאוד כדי שאוכל לשמוע אותו למרות רעש המנוע, ואז לוחש, "לא הייתי מתפטר מהעבודה שלי גם אם הייתי מיליונר."