פתח דבר
בהזדמנות צאו החוצה להתפעל מן היקום. הזמן המתאים ביותר הוא כמובן הלילה. אבל גם בצהריים, כ שגרם השמים היחיד שאנחנו רואים הוא השמש, היקום נוכח תמיד וממתין לתשומת לבנו. אני מוצא שעצם הרמת המבט משנה את הפרספקטיבה שלנו.
המראה המתגלה מעלינו מלא הוד בעיקר בלילה, אבל הדבר אינו נובע מתכונה של היקום אלא של המין האנושי. בקלחת של דאגות היומיום, רובנו עסוקים רוב הזמן בעיקר במה שנמצא קרוב אלינו. כשאנחנו חושבים על מה שמעלינו, הסיבה היא לרוב מזג האוויר. אבל בלילה הדאגות הארציות נוטות לשכוך והדרם של הירח ושל הכוכבים ושביל החלב — ולאלה בינינו שמזלם שיחק להם, גם שובל של שביט ואולי לוויין — מתגלה בטלסקופ ביתי ואפילו לעין בלתי מזוינת.
המראה שמתגלה לעינינו כאשר אנחנו טורחים להרים את מבטנו הלהיב את בני האדם עוד לפני שהמציאו את הכתב והחלו לתעד את ההיסטוריה שלהם. ואכן, לאחרונה העלו חוקרים את ההשערה, שציורי מערות בני 40,000 שנה ברחבי אירופה מלמדים שאבותינו הקדמונים עקבו אחר הכוכבים. ממשוררים ועד פילוסופים, מתיאולוגים ועד מדענים, היקום עורר בנו יראת כבוד, דרבן אותנו לפעולה ותרם לקידום התרבות האנושית. אחרי הכול, היתה זאת האסטרונומיה, עוד בהיותה בחיתוליה, מי שעוררה את המהפכה המדעית של ניקולאוס קופרניקוס, גלילאו גליליי ואייזיק ניוטון ודחקה את כדור הארץ ממרכז היקום הפיזי. המדענים הללו לא היו הראשונים שקידמו השקפה מקטינה של עולמנו, אבל בניגוד לפילוסופים ולתיאולוגים שקדמו להם, הם הסתמכו על שיטה של היפותזות הנשענות על ראיות נצפות — שיטה שנעשתה מאז לאבן הפינה של קידום התרבות האנושית.
הסקרנות העצומה שמעורר בי היקום עומדת במרכז חיי המקצועיים. במישרין או בעקיפין, כל מה שמתרחש מעבר לאטמוספֵרה של כדור הארץ קשור לעבודה שלי. בעת כתיבת הספר הזה, אני מכהן כראש החוג לאסטרונומיה באוניברסיטת הרווארד. כמו כן הקמתי ואני מנהל את יוזמת החורים השחורים של הרווארד, אני מנהל את המכון לתיאוריה ומחשוב במרכז הרווארד־סמיתסוניאן לאסטרופיזיקה, יו"ר של יוזמת סטארשוט, יו"ר המועצה לפיזיקה ולאסטרונומיה של האקדמיות הלאומיות, חבר במועצה המייעצת לפלטפורמה הדיגיטלית Einstein: Visualize the Impossible (איינשטיין: לדמיין את הבלתי אפשרי) של האוניברסיטה העברית בירושלים וחבר במועצת היועצים למדע ולטכנולוגיה של הנשיא בוושינגטון די־סי. שיחק לי מזלי לעבוד לצדם של מלומדים וסטודנטים מוכשרים במיוחד ולעיין בצוותא בשאלות מן העמוקות ביותר שמציג לנו היקום.
הספר הזה מתמודד עם אחת מהשאלות העמוקות ביותר — ויש הטוענים המהותית מכולן: האם אנחנו לבד? במהלך השנים לבשה השאלה ניסוחים שונים. האם החיים על כדור הארץ הם היחידים ביקום? האם בני האדם הם היצורים המודעים התבוניים היחידים במרחבי החלל והזמן? ניסוח משופר ומדויק יותר של השאלה הוא זה: האם במרחבי החלל ובתקופת חייו של היקום יש או היו אי־פעם תרבויות שעסקו בחקר הכוכבים כמו התרבות שלנו והשאירו ראיות לפעילותן?
אני סבור שבשנת 2017 חלפה במערכת השמש שלנו ראָיָה שתומכת בהיפותזה הזאת ושהתשובה לשאלה האחרונה היא חיובית. בספר הזה אני מתבונן בראיה ההיא, בוחן את ההיפותזה ושואל: מה יקרה אם המדענים ייחסו לראיה הזו אותה אמינות שהם מייחסים להשערות על סופר־סימטריה, ממדי מרחב נוספים, מהותו של החומר האפל ואפשרות קיומם של יקומים מקבילים.
אבל הספר הזה מציג עוד שאלה; שאלה שבמובנים מסוימים קשה אף יותר מזו הראשונה. האם אנחנו, הן המדענים והן ההדיוטות, מוכנים? האם התרבות האנושית מוכנה להתעמת עם ההשלכות הנובעות מקבלת המסקנה הסבירה — מהתוצאה של היפותזה המסתמכת על ראיות נצפות — שהחיים בכדור הארץ אינם היחידים ואולי אפילו אינם מרשימים במיוחד? אני חושש שהתשובה שלילית, ושהדעה הקדומה הרווחת מעוררת דאגה.
כפי שקורה בתחומים רבים, גם בקהילת המדע יש אופנות ושמרנות נוכח הלא־מוכר. השמרנות הזאת נובעת בחלקה מאינסטינקט ראוי לשבח. השיטה המדעית מעודדת זהירות הגיונית. אנחנו מעלים השערה, אוספים ראיות, בוחנים את ההשערה על פי הראיות שמצויות בידינו, ואחר כך מחדדים את ההשערה או אוספים עוד ראיות. אבל אופנות עלולות להניא מפני בחינתן של השערות מסוימות, ושיקולים של קידום קריירה עלולים להפנות את תשומת הלב והמשאבים אל נושאים מסוימים ולהרחיק אותם מנושאים אחרים.
התרבות הפופולרית לא סייעה. ספרי וסרטי המדע הבדיוני נוטים לתאר חוצנים תבוניים בדרך שרוב המדענים מוצאים אותה מגוחכת. החייזרים הבדיוניים זורעים חורבן בערי העולם, חוטפים גופות של בני אדם, או מנסים לתקשר איתנו באמצעים עקיפים ועקלקלים. בין שכוונותיהם טובות ובין שכוונותיהם רעות, הם מצטיינים לא פעם בחוכמה על־אנושית, ושליטתם בפיזיקה מאפשרת להם לתמרן את הזמן ואת המרחב ולחצות כהרף עין הלוך ושוב את היקום, לפעמים אפילו יקומים מקבילים. בעזרת הטכנולוגיה הזאת הם מבקרים במערכות שמש, בפלנטות ואפילו בברים שכונתיים הרוחשים בחיים של יצורים מודעים. במהלך השנים הגעתי למסקנה שחוקי הפיזיקה חדלים להתקיים בשני מקומות בלבד: בסינגולריות ובהוליווד.
אישית איני נהנה ממדע בדיוני כשהוא מפר את חוקי הפיזיקה. אני אוהב מדע ואני אוהב בִּדיוֹן, אבל רק כשהם כנים ולא יומרניים. כאיש מקצוע אני חושש, שהתיאורים המופרכים של החייזרים הולידו תרבות פופולרית ומדעית שמתירה להתייחס בגיחוך לדיונים רציניים על חיים חוצניים למרות העדויות המובהקות שהנושא ראוי לדיון, ועכשיו יותר מתמיד.
האם אנחנו החיים התבוניים היחידים ביקום? סיפורי מדע בדיוני מכינים אותנו לצפות לתשובה שלילית שתנחת עלינו פתאום, ואילו נרטיבים מדעיים נוטים להתעלם כליל מהשאלה. התוצאה היא שבני האדם אינם מוכנים כלל למפגש עם עמיתים חוצניים. בזמן שהקרדיטים רצים על המסך ואנחנו יוצאים מהקולנוע ומביטים בשמי הלילה, הסתירה צורמת. אנחנו רואים מעלינו מרחב ריק, חסר חיים למראית עין. אבל מראה עלול להטעות, ולטובתנו, אסור לנו להמשיך להוליך את עצמנו שולל.
בשירו "האנשים החלולים" — הגיגיו על אירופה בעקבות מלחמת העולם הראשונה — ת"ס אליוט מהרהר על סופו של העולם. וכך הוא בא, הוא אומר. לא בתרועה אלא ביבבה. במילים ספורות אלה אליוט ממחיש את החורבן שהמיט העימות ההוא, שהיה באותה העת הקטלני ביותר בתולדות האנושות. אבל אולי משום שאהבתי האקדמית הראשונה היתה פילוסופיה, אני שומע בשורות עזות הביטוי של אליוט יותר מייאוש. אני שומע גם בחירה אתית.
קץ העולם יבוא כמובן ובהחלט בבום. השמש שלנו, כיום כבת 4.6 מיליארד שנים, תיהפך בערך בעוד שבעה מיליארד שנים לענק אדום מתפשט, שיביא אל קצם את כל החיים עלי אדמות. העובדה הזו אינה שנויה במחלוקת וגם אינה סוגיה אתית.
לא. השאלה האתית שאני שומע ב"אנשים החלולים" של אליוט אינה מתמקדת בהכחדתו של כדור הארץ, שהיא ודאות מדעית, אלא בהכחדה הוודאית פחות של התרבות האנושית — ואולי למעשה של כל החיים עלי אדמות.
הפלנטה שלנו דוהרת לעבר קטסטרופה. הרס הסביבה, שינוי האקלים, מגיפות והאיום המתמיד במלחמה גרעינית הם רק הסכנות המוכרות ביותר שמאיימות עלינו. במובנים רבים אנחנו מכינים את הבמה לקצנו שלנו. הוא יקרה בבום או ביבבה או בשניהם — או בלי אף אחד מהם. כרגע כל האפשרויות האלה פתוחות.
באיזו דרך נבחר? זוהי השאלה האתית המסתתרת בין השיטין בשירו של אליוט.
"לֹא בִּתרוּעָה אלא ביבבה". ומה אם המטפורה הזאת על הסוֹפים חלה גם על התחלות מסוימות? אולי התשובה לשאלה "האם אנחנו לבד" אכן הופיעה, אבל היתה חמקמקה, רגעית, ערטילאית? נניח שהיה עלינו לנצל את יכולות התצפית וההיסק שברשותנו במלואן כדי להבחין בה? ונניח שהתשובה לשאלה הזאת היא המפתח לשאלה האחרת שהצגתי זה עתה, דהיינו, איך יבוא קצם של החיים עלי אדמות ושל התרבות המשותפת שלנו?
בדפים שלהלן אני בוחן את ההיפותזה שהאנושות קיבלה תשובה כזאת בדיוק — חמקמקה, רגעית, ערטילאית — ב־19 באוקטובר 2017. אני מתייחס במלוא הרצינות לא רק להיפותזה עצמה, אלא גם למסר שטמון בה לאנושות, ללקחים שאנחנו יכולים להפיק ממנה, ולכמה מהתוצאות האפשריות במקרה שנפעל או לא נפעל בהתאם ללקחים האלה.
אף על פי שחיפוש תשובות לשאלות שמציג המדע, ממקור החיים ועד מקור כל הדברים, עלול להיתפס כאחת המשימות האנושיות היהירות ביותר, המרדף עצמו מלמד ענווה. על פי כל המדדים, חייה של כל ברייה אנושית בנפרד הם זעירים. ההישגים האישיים שלנו מתגלים לעין רק בתוך כלל העשייה של דורות רבים. כולנו עומדים על כתפי קודמינו — וכתפינו חייבות לתמוך במשימות של הבאים אחרינו. אם נשכח את העובדה הזאת, אנחנו וגם הם נשלם את המחיר.
ענווה יש גם בהכרה, שאם אנחנו מתקשים להבין את היקום, האשם הוא בהבנה שלנו, ולא בעובדות או בחוקי הטבע. הייתי מודע לכך מגיל צעיר, כי בצעירותי נטיתי להיות לפילוסוף. למדתי זאת מחדש בתחילת לימודי הפיזיקה, והגעתי להכרה מלאה של העניין הזה כאשר נעשיתי כמעט במקרה אסטרופיזיקאי. בנעורי הרשימו אותי בעיקר האקזיסטנציאליסטים והתייחסותם ליחיד המתעמת עם עולם אבסורדי לכאורה, וכאסטרופיזיקאי אני מודע מאוד לחיי (לכל חיים, למעשה) כפי שהם נמדדים מול קנה המידה האדיר של היקום. גיליתי כי אם נתבונן בהם בענווה, הן הפילוסופיה והן היקום יפיחו בנו את התקווה שאנחנו יכולים להשתפר. נכון אמנם שלשם כך נדרש שיתוף פעולה מדעי בין כל האומות ונקודת מבט גלובלית אמיתית — אבל אנחנו יכולים להשתפר.
ואני מאמין גם שלפעמים האנושות זקוקה לדחיפה קלה.
אם יופיעו במערכת השמש שלנו עדויות על חיים חוצניים, האם נבחין בהן? אם אנחנו מצפים למפץ, שיבוא לידי ביטוי בהופעה פתאומית של ספינות חלל שגברו על כוח הכבידה, האם אנחנו מסתכנים באפשרות שנחמיץ צליל עדין יותר שיגיע אלינו? ומה אם, למשל, הראיה הנצפית היא טכנולוגיה שחדלה לפעול או הוצאה מכלל שימוש, והיא אולי שוות ערך לפסולת של ציביליזציה בת מיליארד שנים?
הנה ניסוי חשיבה שאני עושה בסמינר המיועד לתלמידי שנה א' בהרווארד: ספינת חלל חייזרית נחתה במרכז הקמפוס של הרווארד והחוצנים שבה מבהירים שהם ידידותיים. הם מסיירים במקום, וכפי שעושים תיירים ארציים רבים, מצטלמים על המדרגות של ספריית וַיידנֶר ונוגעים ברגלי הפסל של ג'ון הרווארד. אחר כך הם פונים אל מארחיהם ומזמינים אותם לעלות על ספינתם לנסיעה לכיוון אחד אל כוכב הבית שלהם. זה קצת מסוכן, הם מודים, אבל איזו הרפתקה אינה מסוכנת?
האם הייתם מקבלים את ההצעה? האם הייתם מוכנים לצאת למסע?
כמעט כל הסטודנטים שלי עונים בחיוב. בשלב הזה אני משנה את הסיפור: החייזרים נשארים לבביים, אבל עכשיו הם מודיעים לחבריהם האנושיים שבמקום לחזור אל כוכב הבית שלהם, הם מתכוננים לנוע אל מעבר לאופק האירועים של חור שחור. גם זו כמובן הצעה שסיכון בצדה, אבל החייזרים בוטחים במה שהמודלים התיאורטיים שלהם חוזים להם, והם מוכנים לצאת לשם. החייזרים רוצים לדעת: אתם מוכנים? הייתם יוצאים למסע כזה?
רוב הסטודנטים שלי עונים בשלילה.
בשני המקרים מדובר בנסיעה לכיוון אחד. בשני המקרים הנסיעה כרוכה בנעלמים ובסיכונים. אם כן, למה התשובות שונות?
התשובה השכיחה ביותר היא שבמקרה הראשון הסטודנטים יוכלו להשתמש בטלפונים שלהם כדי לשתף בחוויותיהם את חבריהם ואת משפחותיהם על האדמה. גם אם יעברו שנות אור עד שהאותות יגיעו לכדור הארץ, הם יגיעו בסופו של דבר. ואילו בטיול אל מעבר לאופק האירועים של חור שחור ודאי ששום סלפי, שום סמ"ס, שום מידע מופלא או לא, לא יגיע לעולם. הטיול הראשון יפיק לייקים בפייסבוק או בטוויטר; השני — בוודאות לא.
בשלב הזה אני מזכיר לתלמידי, שכפי שטען גלילאו גליליי אחרי שהביט מבעד לטלסקופ, הוכחות אדישוֹת לשבחים. וזה חל על כל ההוכחות, בין שלומדים אותן על פּלָנֶטָה מרוחקת ובין שהן נמצאות מעבר לאופק אירועים של חור שחור. ערכו של מידע אינו נמדד על פי מספר הלייקים שהוא מקבל, אלא על פי מה שאנחנו עושים בו.
אחר כך אני מציג להם שאלה שהרבה סטודנטים בהרווארד חושבים שיש להם תשובה עליה: האם אנחנו — כלומר, בני האדם — היצורים הכי חכמים בסביבה? לפני שהם מספיקים לענות, אני מוסיף: הביטו לשמים והבינו שהתשובה שלכם תהיה תלויה במידה רבה באופן שאתם מגיבים לאחת השאלות החביבות עלי — האם אנחנו לבד?
ההתייחסות לשמים וליקום שמעבר מלמדת אותנו ענווה. קנה המידה של המרחב והזמן הקוסמיים הוא אדיר. יש יותר ממיליארד טריליון כוכבים דמויי שמש ביקום הנצפה, ואורך חייו של בר המזל ביותר בינינו הוא רק אחוז אחד של מיליונית מאורך חייה של השמש. אבל ענווה אינה צריכה למנוע מאיתנו להכיר טוב יותר את היקום. אדרבה, היא אמורה לדרבן אותנו להגביה את שאיפותינו, לשאול שאלות קשות שמאתגרות את ההנחות המוקדמות שלנו, ואז לצאת לנסות להשיג הוכחות, לא לייקים.
רוב הראיות שהספר הזה מתמודד איתן נאספו במשך אחד־עשר יום, החל ב־19 באוקטובר 2017. זהו הזמן שבו יכולנו לצפות באורח הבין־כוכבי הידוע הראשון.
ניתוח הנתונים האלה בשילוב תצפיות נוספות הוא הבסיס למסקנות שלנו על הגרם השמימי המיוחד הזה. אחד־עשר יום הם זמן לא רב לכל הדעות, והמדענים, רובם ככולם, מצטערים שלא הצלחנו לאסוף יותר ראיות, אבל בידינו בכל זאת לא מעט נתונים, ואפשר להסיק מהם דברים רבים, שאת כולם אפרט בדפי הספר הזה. אבל מסקנה אחת מוסכמת על כל מי שעיין בנתונים: בהשוואה לכל גוף שמימי אחר שאסטרונומים חקרו אי־פעם, האורח הזה היה יוצא דופן. וההיפותזות שהוצעו כדי להסביר את כל התכונות החריגות שנצפו בעצם הזה יוצאות דופן לא פחות.
אני טוען, שההסבר הפשוט ביותר לתכונות החריגות האלה הוא שהגוף הזה נוצר בידי תרבות תבונית שנמצאת מחוץ לכדור הארץ.
זוהי היפותזה, כמובן, אבל היפותזה מדעית טהורה. אלא שהמסקנות שאפשר להפיק ממנה אינן מדעיות בלבד, וכך גם הפעולות שאולי יהיה עלינו לנקוט לאור המסקנות האלה. הסיבה לכך היא שההיפותזה הפשוטה שלי פותחת כמה מן השאלות העמוקות ביותר שהאנושות חותרת מאז ומתמיד להשיב עליהן, שאלות שנבחנות מבעד לעדשות של דת, של פילוסופיה ושל השיטה המדעית. הן נוגעות בכל דבר שיש לו חשיבות לתרבות ולחיים האנושיים, ולכל חיים ביקום.
למען השקיפות עלי לציין שיש מדענים הסבורים שההיפותזה שלי לא אופנתית, חורגת מן הזרם המרכזי של המדע, ואפילו טועה ומטעה. אבל אני סבור דווקא, שהשגיאה החמורה ביותר שאנחנו עלולים לעשות היא להתייחס בביטול לאפשרות הזאת.
ועכשיו אסביר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.