חותמת עגולה

 למען האמת הופתעתי למדי כשמנהל המפעל קרא לי בבוקר למשרדו, כשלושה חודשים לאחר שהתחלתי לעבוד כמהנדס טקסטיל. לרוב נפגשנו בישיבות הנהלה וכמעט לא יצא לנו לדבר בארבע עיניים. מייד כשנכנסתי הוא פתח בהסבר, "קיבלנו הזמנה גדולה שאנחנו צריכים לספק מייד, לכן אנחנו זקוקים לארבעים אלף גלילים של בד פוטר עגול, פעמיים שתי על ערב אחד. לא מצאתי בארץ מישהו שיכול לסרוג בד כזה, לכן פניתי למפעל בגרמניה, ואני צריך מישהו משלנו שיפקח על העבודה. זה די דחוף. ביום שלישי הבא תפליג אונייה מנמל רוטרדם ארצה, והזמנתי שם מקום לסחורה שלנו. במפעל בגרמניה צריכים לסיים את העבודה עד יום שני. אני מעדיף שאתה תיסע לגרמניה, אבל אם לא תוכל לטוס, אפשר למצוא מישהו אחר. תן לי תשובה עד הערב. אני צריך לדעת על מי לרשום את הכרטיס לטיסה מחר." למה דוקא גרמניה? הרהרתי בליבי. אבא שלי תיעב את גרמניה. הוא לא נסע ברכב תוצרת גרמניה, לא קנה מקרר תוצרת גרמניה, וכשרכבת ישראל קיבלה קרונועים מגרמניה, הוא לא נסע ברכבת. לא נותר לי זמן רב להחליט. התייעצתי עם אשתי, ולדבריה, אם אני לא נוסע לגרמניה, סימן שהנאצים ניצחו. חוץ מזה, מדובר רק בארבעה לילות, ואם המשימה תסתיים בהצלחה, היא תפתח פתח לקידום. לפיכך השבתי בחיוב, וכבר למוחרת טסתי לגרמניה. מנמל התעופה נסעתי העירה, לתחנת הרכבת, שם ראיתי שלט גדול בגרמנית ובאנגלית: "הכניסה לכלבים אסורה" ולצידו תמרור עגול לבן בעל מסגרת אדומה, ובתוכו ציור של כלב שחור ועליו פס אלכסוני אדום. עליתי על רכבת ונכנסתי לקרון. ישבה בו נערה בלונדינית שקראה ספר בגרמנית. התיישבתי מולה ומייד נכנסו לתא שלנו ערבי שמן, שלבש גלבייה וחבש כפייה אדומה, ועוד שלוש נשים שראשיהן עטופים במטפחת.