חזון ומנהיגות

יוסף בעל החלומות יוסף ואחיו

הדרמה של יוסף ואחיו מסופרת בתורה בשלוש פרשיות. בפרשת וישב זה סיפור של ניכור, של אח המתנכר לאחיו. בפרשת מקץ לפנינו סיפור של עימות, ובפרשת ויגש אנו שומעים על התפייסות. שלושה שלבים אלו - ניכור, עימות והתפייסות - מעלים בתודעתנו את נושא החטא והתשובה.

מקורו של החטא איננו המעשה עצמו. כאותו עץ, הנותן את פירותיו בזכות הקרקע שממנה הוא יונק, כך הוא גם החטא. מה היו אפוא הרעיון או הרגש שפיעמו ביוסף ובאחיו אשר היו בבחינת הקרקע שעל מצעה גדל הניכור?

כנסת ישראל - על פי האגדה והקבלה, כפי שמסביר הרמב"ן (בראשית כד, א, ד"ה ברך) - היא "כנוסת הכול", מי שנכללו בה רעיונות רבים, והרי היא בבחינת מיזוג של כל הצבעים שבקשת. אכן, יותר משהיא מצרפת זו לזו דמויות בודדות, היא שוזרת יחדיו רעיונות סותרים. יסוד תפישה זו של קהילתנו הוא התפישה הקבלית באשר לסתירה הקיימת בין תאריו השונים של ריבון העולמים, הנפתרים בדרך שבה הוא מוציא לפועל את רצונו. הקב"ה הריהו גילוי של חסד, מי שרחמיו האינסופיים על כל מעשיו, אך גם ביטוי לגבורה, או למקבילתה: מידת הדין. דין ורחמים ללא גבול הרי הם בבחינת שני כתובים המכחישים זה את זה (coincidentia oppositorum), אך אצל ריבון העולמים נפתרות הסתירות כולן, והרמוניה מוחלטת באה במקומן. הקב"ה יודע כיצד לתת ביטוי לחסד, לאהבה ולרחמים אין קץ, ובעת ובעונה אחת גם למידת הדין. אין ביכולתו של בשר ודם לעשות כן.

הקבלה והאגדה מבארות את הסכסוך שפרץ בין יוסף ובין אחיו כהתנגשות בין מערכות של ערכים, בין שתי תפישות של תכלית מוסרית. עצם אישיותם הייתה שונה לגמרי; הם ראו דברים באופן שונה. הפער ביניהם היה כה חד, עד שנעלמה מהם החוויה של אהבת אחים. כשהתנגשות מעין זו חלה בין זרים, היא עשויה ליצור מתח, וזה יכול להתבטא באדיבות קרה ובנימוס מאופק, אך לא בשנאה. אך כאשר התנגשות מעין זו מתרחשת בין אחים, היא מעוררת עוינות ולעיתים אף שנאה. ככל הנראה רק שתי אפשרויות יכולות לשרור ביחסים בין אחים: אהבה או שנאה; אין כאן מקום לשלב ביניים. וזה מה שהתרחש בין יוסף ואחיו.

לדעתי, הטעות הבסיסית בהתנהגותם של אחי יוסף לא הייתה הקנאה. היה זה דווקא חוסר הערכה לאחת המתנות המופלאות שהעניק ריבונו של עולם לבני האדם: תחושת האחדות שחשים חבריה של המשפחה זה כלפי זה, חוויה אונטולוגית רבת פנים המתבטאת באהבה ובמסירות.

לא יוסף ואף לא אחיו העריכו מתנה גדולה זו. התנהגותם ביטאה אי הבנה של אותה חוויה נפלאה אשר משורר התהילים תיאר באופן כה מקסים: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (קלג, א). או, כפי שבא הדבר לביטוי במזמור אחר, "אשרי כל ירא ה' ההֹלך בדרכיו... אשריך וטוב לך. אֶשתך כגפן פֹריה בירכתי ביתך בניך כשתִּלֵי זיתים סביב לשלחנך" (קכח, א-ג). זהו הביטוי לשמחה ולחווית-יחד של המשפחה, הורים ואחים. אני חושב על כך בשעת אמירת תפילת "יזכור", כאשר אלו שהוריהם בין החיים עוזבים את בית הכנסת ואני מתמלא בקנאה, אך אני גם מצטער על כך שרבים אינם מעריכים כראוי את הוריהם ועד כמה טוב ונעים שבת אחים גם יחד. לוּ היו אחיו של יוסף מבינים זאת - הייתה ההיסטוריה היהודית זוכה לממדים אחרים, וחוויתנו ההיסטורית הייתה שונה.

הכרת טובה היא ערך בסיסי ביהדות, ומי שיגלה בהתנהגותו שהוא כפוי טובה יבוא על עונשו. ואכן, בסיפור שלפנינו מתבטא העונש בכך שמתנת האחווה ניטלה מן האדם אשר לא הצליח להעריך אותה כראוי. בני יעקב היה עצובים עד מאוד. הם קינאו ביוסף על שהייתה לו כתונת פסים; כל אחד מהם סבר ככל הנראה כי לוּ היה אביהם מעניק לו את כתונת הפסים - לא היה אדם מאושר ממנו. הם התמסרו באורח אובססיבי לרעיון חסר טעם זה, מבלי שהעריכו את השמחה האמיתית שבישיבת תריסר האחים גם יחד. בשל כך איבדו אותו. הם לא העריכו זה את זה; הם לא הרעיפו זה על זה אהבה ומסירות; הם עיינו איש את אחיו; אוצר היה בהישג ידם, אך הם לא העריכוהו כראוי לו.

כך אפוא נלקח יוסף מעם אחיו. מובן שבשעה שאיבדו אותו, בו ברגע הבינו את השגיאה הנוראה והטרגית שעשו; ברגע שבו נעלמה מן האופק השיירה של אלו אשר קנו את יוסף, בו ברגע הם התחרטו על המעשה. לפתע נתעוררה בהם המודעות לחווית האחווה הנעלה.

האחווה כרוכה בעבר משותף ובזיכרונות משותפים. זכורני כי כשהייתי בן שבע או שמונה, חסכתי כסף כדי לקנות גביע גלידה (אשר היה בו עבורי טעם של גן עדן מכיוון שהיינו עניים עד מאוד) וחלקתי אותו עם אחי שהיה קטן ממני בשנים אחדות. זה זיכרון המאחד אותי עימו; הוא לא איחד אותי עם אחיותיי או עם אחי השני הצעיר מכולם. ובאמתחתי מאות זיכרונות כגון זה. העבר המשותף יוצר קשר יוצא מן הכלל.

חווית האחווה טומנת בחובה גם עתיד משותף, ייעוד משותף. עתיד משותף זה הוא חווית עומק יותר מאשר חוויה שעל פני השטח. עלינו לחפור אל תוך חביון מודעותנו כדי לגלות יסוד זה של ייעוד משותף.

כיהודים אנו בעלי זיכרון חי המתפרש על מאות ואף אלפי שנים. אנו מודעים גם לייעוד משותף. העבר לדידנו הוא ממשי; גם העתיד הוא ממשי - ממשי כמו העבר. באופן בסיסי, זיכרון העבר בבואו יחד עם הציפייה לעתיד הם שתי חוויותיהם של אחים. ומכיוון שהיהודים הם אחים, "אחינו כל בית ישראל", זה מה שמאחד אותנו: העבר המשותף והעתיד המשותף.

אך בחווית האחווה ישנו יסוד שלישי - אמון הדדי. כאשר אני מדבר על אדם זר, לעולם אינני יודע, כל עוד לא הוכיח את רגשי ידידותו כלפיי, אם יסייע לי כשאהיה חס ושלום במצוקה. האם יעמוד לימיני או שמא יגלה אדישות? לעולם אינני בטוח. אך אני יודע היטב כי כאשר אתקל בבעיות, כאשר הרוע יתייצב למולי, יבוא אחי לעזרתי. גם זו חוויה יהודית, חוויה ששורשיה נטועים בעבר הרחוק.

למען האמת יש לומר כי לולי חוויה זו של אחווה השוררת בקרב העם היהודי במרחבי תבל, כבר היינו נעלמים זה מכבר, ומדינת ישראל לא יכולה הייתה להתקיים. אם אנו עדיין בבחינת עם חי ונושם, הרי זה בזכות הכרתנו את חווית האחווה, את מתן העזרה בלא גבול, את ההשתתפות בצערו וביגונו של היהודי האחר. יחד אנו בסבל ובשמחה. מתי התפתחה תחושה זו?

חווית האחווה נוצרה במהלך שנים של אומללות, כאשר יוסף חש בחסרונם של אחיו והם חשו בחסרונו. היא באה לעולם בכוּר הייסורים שבו נצרף יוסף כמשרת, כעבד, ולאחר מכן בבדידותו כמשנה לפרעה. היא צמחה מתוך כאב האחים כשהחלו להתחרט על מכירת יוסף, כשחשו בייסורי מצפון והחלו להכות על חטאם. בהוויה זו של בדידות וצער, בכאב על אח שאבד, שם נוסח לראשונה הרעיון של כנסת ישראל.

פרגמטיזם וחזון

יעקב, השוכב על ערש דווי, פונה אל בניו במסר השופע מטפורות ודימויים, כשהוא מצביע על ייחודו של כל אחד מהם ועל מאפייניו המובהקים. לאפיון זה של כל אחד מן האחים נודעת משמעות רבה, מכיוון שהאחריות ההיסטורית שהוטלה עליהם והמשימות שהוצבו לפניהם מתאימות לכישוריהם וליכולותיהם האישיות.

כשביקש יעקב, בביטויים הנפלאים והזוהרים ביותר, לתאר את דמותו של בנו האהוב, הוא הצביע כמובן על יופיו של יוסף, על חינו ועל הכריזמה שלו. ועם זאת, יעקב אבינו הזקן לא היה מרוצה מתיאור זה, והוסיף לו שני פסוקים חידתיים:

וימררהו ורֹבו וישטמהו בעלי חצים. ותשב באיתן קשתו ויפֹזו זרֹעי ידיו מידי אביר יעקב משם רֹעה אבן ישראל (בראשית מט, כג-כד).

לדעתי, שני פסוקים אלו זורעים אור על אישיותו האמיתית של יוסף. באות כאן לידי ביטוי שתי תכונות העשויות להסביר את עוצמתו של יוסף ואת ייחודו: תחילה - גבורה, ולאחר מכן דו-ערכיות או דיכוטומיה באישיותו.

גבורתו של יוסף באה לביטוי ביכולתו הבלתי רגילה לשרוד כבעל זהות רוחנית עצמאית בתנאים ובנסיבות אשר כמעט חייבו היטמעות והתמזגות מלאות בחברה שסבבה אותו. כבר אריסטו אמר (פוליטיקה, ספר ראשון ז-ח), לפני שנים רבות עד מאוד, כי האדם הוא בעל חיים חברתי הנוטה להצטרף אל החברה שבמסגרתה הוא חי, לאמץ את דרכיה וערכיה ואת רמת הייחודיות האישית אשר היא מאפשרת. האדם אינו רוצה להיות שונה ומיוחד; הוא מסרב שתופנה אליו תשומת לב, אין הוא רוצה לבלוט וכך לחשוף את עצמו לבדידות ולבידוד, אשר מביאים מצדם לאנטגוניזם. בקצרה, האדם נכנע לכלל של ההיעלמות בתוך ההמון, ה-Gleichschaltung.

יוסף לא פעל בהתאם לכלל זה. השנאה שעורר בקרב אחיו נולדה בעיקר מן העובדה שהוא בלט ביניהם. הוא היה מיוחד ושונה; מעשיו היו יוצאי דופן בקרב חברת הרועים, חברת הנודדים השאננה, שבה גדל. בני זמנו לא יכלו להבין אותו כשדיבר על מערכת כלכלית אחרת, חקלאית, ועל בני אדם שלא נדדו ממקום למקום כשהם חיים כטפילים על שמנה וסולתה של האדמה. הוא ראה בחזונו בני אדם הנאמנים לאדמה ומגלים נחישות בבקשם לאלץ את אימא טבע להאכיל את היושבים עליה, אנשים ישרי דרך המוכנים לעמול, לחרוש ולהשקות. רועי הצאן הקשיבו בתדהמה לסיפור דמיוני זה: "והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי" (בראשית לז, ז). הם נרתעו פחות מן העובדה שהוא ראה את עצמו כדמות המרכזית וכאדון, ויותר מכך שהסיפור מיקם אותו ואותם בחברה שונה, לא חברת רועים אלא חברה חקלאית.

הם התרעמו על הדרך המשונה והמיוחדת שבה התייחס לדברים, יותר מאשר על האנוכיות שייחסו לו בטעות: "וימררהו ורֹבו וישטמֻהו" (שם מט, כג) משום שהוא זכה לחזון, ניבא והטיף לשינוי חברתי. הוא ערער על תחושת השלווה הקמאית אשר הקסימה את החברה הנוודית הנאיבית והתמימה. האחים כעסו בשל חלומותיו וחזיונותיו של יוסף. "ויוסִפו עוד שנֹא אתו על חלֹמֹתיו ועל דבריו" (שם לז, ח). הם חשו שיש בחלומותיו ניצוץ של אמת, שקולו של הא-להים בוקע מחלומות אלה. אך הם לא יכלו להקשיב להם. הם פעלו כאצילי שומרון אשר ביקשו להשתיק את הנביא עמוס (ז, יב-יג).

(יש לשים לב לכך שזו הסיבה לבחירת נבואתו של עמוס כהפטרה לפרשת וישב. הנביא מספר לנו כי כאשר הגיע מיהודה לשומרון כדי לנבא ולהטיף, ניסו תושבי שומרון לעצור אותו ולהשתיקו. הם הורו לו לשוב ליהודה ולא לנבא בשומרון. בכך שגו, כשם ששגו אחיו של יוסף. אי אפשר להשתיק נביא אשר הא-להים הפקיד בידו את החובה לשאת את המסר הא-להי ולהביאו אל אנשים אשר פחדו להקשיב לו. מי שמסר שכזה הופקד בידו חייב לפנות אל אחיו האנשים בכל מצב ותנאי, אם יקשיבו לו ואם לא, גם אם יביא הדבר לפגיעה בו. ההשראה הא-להית היא שמפעילה אותו ואינה נותנת לו מנוח. ירמיהו אמר: "כי היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום... והיה בלבי כאש בערת עצר בעצמתי ונלאיתי כלכל ולא אוכל" [כ, ח-ט]. וזו גם משמעותם של דברי עמוס [ג, ח]: "א-דני ה' דבר מי לא ינבא?").

תהיה אשר תהיה העוינות אשר נתקל בה יוסף בשל רעיונותיו החדשים ומחשבותיו המשונות, הוא סירב להשתנות, להתנהג כמו כל אחד אחר בחברה הנוודית. אכן, "ותשב באיתן קשתו". יוסף לא התרשם מן ההתנגדות מטילת האימה שעמד למולה. הוא לא התכחש לזהותו, לדרך חייו, לכבודו העצמי ולהחלטתו הנחושה להיות מה שהוא. הוא לא יכול היה להצניע או למחוק כליל את ייחודו.

תכונתו השנייה של יוסף באה לידי ביטוי בחלקה הבא של ברכת יעקב: "ויפזו זרעי ידיו מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל". יוסף היה אדם מעשי עד מאוד. הוא ארגן את הכלכלה המצרית וניהל את האימפריה כולה; הוא הציל את המצרים מן הרעב הנורא ביותר; הוא היה המדינאי בה"א הידיעה. הוא ידע כיצד להתנהג עם בני אדם. הוא הבין את החולשה האנושית והכיר את הטבע האנושי. ועם זאת, בו בזמן הוא היה חולם, בעל חזיונות אשר צפה במשהו מופלא, מלא מסתורין. הוא הוקסם מעולם שטוהר ונוקה מכל רע, מאנושיות שהרקיעה עד לשיא הפסגה המוסרית. הוא חלם לא רק על עבודת האדמה, אלא גם על כוכבים שנצנצו אליו ממרחקים חסרי גבולות.

גדולתו של יוסף באה לביטוי בשילוב הבלתי רגיל של שני כוחות נפרדים המוציאים זה את זה: האחד - היכולת לערוך ניתוח לוגי ומדויק, להבחין בין עובדה לדמיון, הכוח לשמור על מגע עם המציאות, ותהא זו בלתי נעימה ככל שתהא; והשני - הכוח לחלום, לבקש, לשאוף אל מה שהמציאות איננה מציעה. כתונת הפסים שלבש יוסף - "ויפזו זרעי ידיו" - מסמלת את תמצית אישיותו: חלום ומעשיות, חוש שישי וריאליזם. היו בה צבעים רבים, ובסתירה פנימית זו התגלה ייחודו.

היהודי, כמובן, מייצג דו-ערכיות זו. הוא ירש את טבעו הכפול של יוסף. מחד גיסא אנחנו עם מעשי ביותר; אנחנו ספקנים, ביקורתיים עד מאוד לגבי דברים ואירועים. אנחנו בוחנים כל תופעה לאור לוגיקה שיסודה בעובדות, במושגים של אפשרות והסתברות. גישתנו היא ארצית ומעשית, רגשות ותחושות אינם גורמים שנאבד את העשתונות.

מאידך גיסא אנחנו, כמו יוסף, חולמים, נביאים, רואי חזונות אשר היקום כולו פרוש לנגד עיניהם, מקווים ומאמינים כי היום הגדול - "ביום ההוא" - אכן יגיע, אף אם יתמהמה. ולמענו של יום מופלא זה קראנו תיגר נגד העולם כולו ושמרנו על זהותנו.

זהותו הכפולה של היהודי כאיש מעשה וכחוזה היא שהבטיחה את הישרדותנו. כמו יוסף, אנו יכולים לחלום ואף להיהפך לחוזים, בעודנו חיים בעולם פרגמטי עד מאוד, אשר המדע מכוון את עשייתו.

חלומותיו של יוסף

הבה ונבין כעת את חלומותיו של יוסף. שאיפות נסתרות, משאלות שהודחקו, דחפים שאדם בוש להודות בהם, חיי נפש שלעיתים הוא מתבייש בהם ולעיתים חושש לגלות לאחרים - כל אלה פורצים בחלום. אכן, יוסף ביקש לו עוצמה וכוח, אך אני מאמין כי באומרנו כך אנחנו מציגים את חייו הפנימיים באופן פשטני יתר על המידה. מה שהניע אותו היו אהבה ודאגה לאחיו.

יוסף חשש משני דברים. תחילה הוא חשש מהתפרקות מוחלטת של קהילת הברית אשר נוסדה בידי אברהם והונחלה בראשונה ליצחק ולאחר מכן ליעקב. יוסף לא ביקש לתת ביטוי לשוני לפחדו זה, הוא לא רצה לומר לאנשים שהוא רדוף על ידי הפחד שמא, לאחר מות יעקב, עשויים אחיו וצאצאיהם הרבים לעזוב את הארץ המובטחת ולעקור אל אזורים בלתי ידועים. יוסף האמין כי המשפחה לא תתפרק כל עוד יעקב אבינו בין החיים. האהבה והכבוד שרחשו לו תשמור אותם יחד. אך מה יהיה לאחר מותו? האם שמותיהם של אברהם יצחק ויעקב ישקעו בתהום הנשייה? האם גורלה של קהילת הברית הוא למות, להיקבר ולהימחק מכל לב? מחשבות אלה הבהילו אותו, הן הטרידו אותו דרך קבע כרוח רפאים מרושעת.

אך יוסף ראה בדמיונו חזון נוסף המשליך אף הוא על שאלת ההישרדות. יוסף חזה את הסיכוי הקרוב ליציאה לגלות במצרים. היהודי יצטרך בעל כורחו לפרוע את השטר שהוצג לאברהם, שטר שתבע ארבע מאות שנות שעבוד ועינוי בארץ לא להם. יהיה עליהם להתגורר בארץ אכזרית שבראשה עומד פרעה העריץ, בחברה שלא יכולה הייתה לשאת רבגוניות אנושית. יוסף חש תחושה של אבדון. הוא פחד מן העתיד וממה שהוא טומן בחובו. אם בית יעקב, כך חשב, יתפרק וירד למצרים לא כקהילה מאוחדת ומאורגנת כהלכה, אזי הוא עשוי, חלילה, להיעלם עד מהרה בתוך כור ההיתוך המצרי. יוסף הבין כי כדי להגן על בית יעקב, יש לדאוג לאחדות ולהנהגה. על כן החל לחלום על הנהגה, על סמכות מרכזית שתתפוש את מקומו של יעקב ותהיה הכוח המלכד שיאסוף סביבו את כל צאצאיו. הוא ראה בחזונו קהילה מגובשת ומאוחדת במישור הכלכלי והפוליטי גם יחד.

הבה ונפנה לניתוח חלומו הראשון של יוסף: "והנה אנחנו מאלמים אלֻמים בתוך השדה" (בראשית לז, ז). מדוע צריך הדבר להתרחש "בתוך השדה"? ביסודו של דבר, אומר יוסף, אספתי אלומות יחד עימכם; כולנו היינו מאוחדים. איש לא נותר בשוליים, איש לא היה חשוב פחות מאחיו המוכשר יותר, איש לא היה במרכז. לא היינו מפוצלים; לא שררו בינינו לא קנאה ולא שנאה, לא היה שום הבדל ביני וביניכם. אספתי אלומות כמו כל אחד אחר, אך בדרך כלשהי אלומתי "קמה... וגם נצבה" (שם). רציתי לסלק אותה מן המקום ולגרור אותה לכיוון אלומותיכם, אך היא סירבה למוש ממקומה. לא רק שאלומתי עשתה מאליה מה שעשתה, אף אלומותיכם פעלו מבלי שהסכמתם לכך. הן נעמדו מאליהן, הקיפו את אלומתי והשתחוו לה. במילים אחרות, לא הייתה לי כל שאיפה להיעשות לדמות המרכזית, כשם שאתם לא אישרתם את התפקיד המרכזי שיועד לי; הקב"ה, מסתבר, לא ביקש לשמוע את דעתנו. אם תילקח ההנהגה ממני ותועבר לאחד מכם, לא יהיה אדם שמח ממני. השאלה מי תהיה הדמות המרכזית איננה חשובה. איננו יכולים כולנו להיות שווים זה לזה ולהתוות את גורלה של החברה הכלכלית. גם המדינה הדמוקרטית ביותר זקוקה לנשיא שיוענקו לו עוצמה וכוח. אם הקב"ה בחר בי - אקבל עליי את התפקיד.

האדם חולם על עובדות או על מציאות המוכרת לו. צריך הייתי לחלום על בני צאן, חשב יוסף, ולא על אלומות. כנען לא הייתה ארץ חקלאית. משפחתו הייתה כל ימיה משפחת רועים. לוּ היה זה חלום פשוט, צריך היה לעסוק בכבשים ולא באלומות. הוא הבין שהקב"ה התכוון להביא אותם לעזוב את הארץ המובטחת - על חברת הרועים השלווה שבה - ולהתיישב בחברה חקלאית. השינוי מחברת רועים לחברה שכלכלתה מבוססת על חקלאות, כמו כל הגירה מארץ שכלכלתה ירודה אל ארץ שכלכלתה מפותחת ממנה, עשוי להביא בבית יעקב לתוצאות איומות. הקהילה כולה תיעלם אלא אם כן תשמור על אחדותה. כדי לשרוד אנו זקוקים למנהיג, ואם הקב"ה הטיל את עול המנהיגות על שכמי, מוכן אני לקבל אותו בהכנעה.

ואז זכה יוסף לחלום נוסף. בקהילת הברית, כמובן, אין הפרדה בין כלכלה למוסר, בין המנהיג הרוחני לבין המנהל בעולם התעשייה. הברית קשורה אל המזון כשם שהיא קשורה אל בית הכנסת או אל המקדש. האדם שנועד להיות הדמות המנהיגה בתחום הכלכלי צריך להיות גם מנהיגהּ הרוחני של הקהילה בשאלות שבין אדם למקום. יוסף לא רצה ככל הנראה להיות רק השליט הכלכלי; הוא ביקש בחלומו להיות גם מורה וגם איש ניהול. חלומו הראשון עסק בדבר אחד בלבד, באחדות ובביטחון כלכליים. קבצנים אינם יכולים ליצור את קהילת הברית. מכל מקום, הדמות המרכזית בקהילה הרוחנית חייבת לעסוק לא רק באלומות אלא גם בכוכבי שמים, בעניינים נשגבים. יוסף האמין כי הוא ניחן בשני כישורים אלה.

האחים הבינו היטב היטב את חלומותיו של יוסף. על כן אומרים הם לו כבר בתחילת הדברים, "המלֹך תמלֹך עלינו אם משול תמשל בנו" (בראשית לז, ח). השפה העברית מבחינה בבירור בין השורשים מש"ל ומל"ך. הגאון מווילנא מדגיש זאת - לא בקשר ליוסף אלא בקשר לפסוק "כי לה' המלוכה ומֹשל בגוים" (תהילים כב, כט). המושל הוא מי שמשליט את כוחו על אחרים בכוח ובעוצמה, כאשר אלה נאלצים לקבל עליהם את סמכותו. מלך הוא אדם שנבחר על ידי בני עמו. אדם איננו יכול לכפות את עצמו על אחרים כמלך; הוא צריך להיבחר על ידם. ישנם מלכים רבים שאין להם ממלכה, אך לא ייתכן מלך שחסרים לו תכונת המלוכה, הכריזמה הפנימית והכישרון או התכונה הרוחניים המייחדים אדם זה או אחר ומרוממים אותו מעל להמון.

הגר"א אומר כי המילים "כי לה' המלוכה" משמען שעל הכול לקבלו עליהם מרצונם (קול אליהו, פרשת וישב). אך עמים רבים סירבו לדאבון לב לקבל את הקב"ה, ועל כן הוא "משל בגוים". הוא כפה את כוחו עליהם משום שהוא גיבור ורב כוח. תקוותנו האסכטולוגית, החזון המשיחי שלנו, הוא לראות את הכול מקבלים אותו עליהם מרצונם.

וזה בדיוק מה שאמרו האחים ליוסף. מה רצונך? "המלך תמלך עלינו" או שמא "משול תמשל בנו"? אם ברצונך למשול עלינו בכוח לבדו, מה טוב; הבה ונראה מי חזק ממי. אך בחלום השני אתה חולם על מלוכה, ואנחנו לעולם לא נבחר בך. יוסף לא רצה ממשלה בלבד; הוא שאף למלכות, לזכות להיחשב כמשיח ה', מי שנמשח על ידו להיות מלך-מורה לעם, מי שהשמש, הירח והכוכבים משתחווים לפניו. לא די היה ליוסף בזה שהאלומות השתחוו לפניו; הוא רצה בירח ובכוכבים.

התורה מדגישה כי החלום הראשון סופר לאחים בלבד, ואילו השני לאחיו ולאביו. ישנה סיבה להבדל זה. יוסף ידע כי הוא יוכל להשיג כוח כלכלי ופוליטי גם ללא הסכמתו של יעקב אבינו. לא יעקב יקבע אם ראוי שיוסף ישלוט על אחיו. על כן לא טרח יוסף לספר לו דבר וחצי דבר על חלום האלומות. אך יוסף ידע כי המלכות היא ביטוי לכריזמה רוחנית יותר מאשר משרה פוליטית. דבר זה לא תעניק ההשגחה לאחד מבניו של יעקב בלא הסכמתו של האב. היא לעולם לא תתערב במסורת הנשגבת שהופקדה בידי אברהם. בנושאי הלכה אין אנו מאזינים לבת קול היורדת משמים, שכן "לא בשמים היא" (דברים ל, יב [וראו בבא מציעא מט ע"ב]). רק יעקב הוא שיבחר את המלך.

על כן סיפר יוסף ליעקב את חלומו השני, כשהוא מצפה כי זה יגיב ויכריז בהתרגשות: "כה נפלא! אכן, כך יארע, כפי שראית בחלומך". אך במקום לאשר את דבר החלום ולתמוך בחלוקה בין יוסף לאחיו, יעקב גוער בבנו: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה" (בראשית לז, י). ולפתע עוצבה שאיפתו העיקרית של יוסף: להביא את אביו לקבל את החלום.

ראשיתה של ההיסטוריה היהודית

כשאנו קוראים את סיפור מכירת יוסף, בעיות רבות עולות בתודעתנו. הסיפור כולו הוא לעיתים כה מסתורי, גובל בפרדוכסלי, עד שאיננו מבינים בדיוק מה אירע.

וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה. וימצאהו איש והנה תעה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש. ויאמר את אחי אנכי מבקש... ויאמר האיש... שמעתי אומרים נלכה דתינה. וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדתן (בראשית לז, יד-יז).

כאשר התנ"ך מתעד ומדווח על אירועים, אין הוא שת את ליבו לאירועים משניים, אף שהם נחוצים. על כן, לוּ היה לנו עניין רק בעלילה העיקרית, יכולה הייתה התורה לומר: "וישלחהו מעמק חברון וילך אחר אחיו וימצאם בדֹתן". הסיבה שבגינה עזב יוסף את שכם והלך לדותן היא בעליל לא מן העניין, והתנ"ך לא היה מציין אירוע זה לוּ היה חסר משמעות. הדבר החשוב בסיפור הוא העובדה שדרכו של יוסף הובילה בסופו של דבר למכירתו. מדוע צריכים אנו לשמוע על כך שהוא איבד את דרכו, ש"איש" כלשהו סיפר לו כי שמע את החלטת אחיו לצאת משכם אל דותן, ושבעקבות זאת הוא הלך אליהם? מי מתעניין באותו "איש"?

ניתן לומר בהכללה כי תיבת "האיש", כהופעתה בתנ"ך, היא מונח מיוחד במינו שיש לו משמעויות רבות. הופעתה בסיפור מכירת יוסף ראויה לתשומת לב: "וימצאהו איש... וישאלהו האיש לאמר מה תבקש... ויאמר האיש". לא הייתה שום סיבה לחזור ולומר כי היה זה האיש שסיפר ליוסף היכן אחיו, ודי היה לוּ נאמר "ויאמר לו... שמעתי אומרים נלכה דתינה".

היכן מצאנו שוב את תיבת "איש"? כאשר האחים מספרים ליעקב על מה שהתרחש ועל החוויות שעברו בשהותם במצרים, הם אומרים: "דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות" (בראשית מב, ל), ויעקב עצמו מקווה שהא-להים "יתן לכם רחמים לפני האיש" (שם מג, יד). כאשר יוסף מצווה על אשר על הבית להזמין את אחי יוסף לביתו, אומרת התורה: "ויעש האיש כאשר אמר יוסף... ויגשו [האחים] אל האיש אשר על בית יוסף... ויבא האיש את האנשים ביתה יוסף" (שם מג, פסוקים יז, יט, כד).

פעמים רבות תיבת "איש" איננה רק ציון לאדם זה או אחר, אלא דווקא לאדם זר, מי שאין לו שום סיבה להתערב, מי שאיננו שייך לעלילה כולה, מי שהוא מחוץ למעגל העניינים. "וימצאהו איש והנה תעה בשדה". דמות זו איננה מעורבת בעלילה, היא אישיות זרה ומשונה. בפרשות וישב ומקץ נעשה שימוש בתיבת "איש" לעיתים תכופות, כי הסיפור כולו הוא סיפור של אירועים חידתיים ומסתוריים ביותר, אשר הביאו בדרך כלשהי לנפילתו של יוסף ולעלייתו.

רש"י (בראשית לז, טו) קובע כי האיש היה המלאך גבריאל ולא בן אנוש. לוּ היה אדם רגיל, לא היה שואל את יוסף "מה תבקש". נוצר בנו הרושם כי האיש רצה עד מאוד שיוסף יפנה אליו בשאלה; הוא ביקש לספר ליוסף היכן מצויים אחיו, כאילו היה לו לאיש זה עניין גדול באירועים אשר צריכים היו להתרחש. האיש רצה להודיע ליוסף בדייקנות ובפירוט היכן הם שוהים. "וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדתן". מבין השורות אנו מתרשמים שהאיש נתן ליוסף הוראות מדויקות כיצד להגיע אל דותן ולמצוא שם את אחיו. הוא שאף שיוסף יפגוש באחיו, אך לא לשם התפייסות אלא למען ניכור מוחלט.

דברים אלו נכונים גם באשר לדברי האחים ליעקב: "דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות ויתן אתנו כמרגלים את הארץ" (בראשית מב, ל). "קשות" כאן איננו מתפרש דווקא ככעס וכמילים זועמות, אלא כביטוי לתחושת האחים כי אותו אדם מסתורי ופרדוכסלי התייחס אליהם בדרך מבלבלת. מה הניע אדם זר להאשים אותנו בריגול? איש לא יכול היה להבין זאת, אף לא יעקב אבינו. חז"ל אמרו כי רוח הקודש נסתלקה מיעקב (אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק ל; ילקוט שמעוני, בראשית, רמז קמב), ועל כן הגיב באומרו: "וא-ל ש-די יתן לכם רחמים לפני האיש".

המכנה המשותף לאיש שבשכם ולאיש שבמצרים הוא המסתורין שבזהותם ובמניעיהם. מה הניע את יוסף בשכם ואת האחים במצרים לפעול בדרך שפעלו? הייתה זו ההרגשה של זרות, חוסר הבנה מוחלט שצמח מן המפגש ב"איש". מכירת יוסף הייתה מעשה בלתי הגיוני; על ידי הצגת האיש מדגישה התורה כי ההיגיון מחייב לומר כי מעשה זה לא יכול היה להיעשות למציאות.

המדרש בבראשית רבה (פה, א) מונה את כל אלה שיכולים היו להתערב, להגן על יוסף ולהשיבו אל אביו. אך הם היו עסוקים. ראובן, אומר המדרש, היה "עסוק בשקו ובתעניתו", ביטוי של חרטה. הוא הבין כי השגיאה שעשה שנים רבות לפני כן במעשה בלהה, אשת אביו, הוא שהביא לאסון הגדול של משפחה המפוצלת בתוך עצמה. לולי היה ראובן עושה את המעשה שביטא חוסר כבוד ומחאה כלפי אביו, מכירת יוסף לא הייתה מתרחשת. חוסר האחדות שבבית יעקב החל כאשר "וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו" (בראשית לה, כב). ראובן החל במרידה שלא במודע; הוא לא התכוון שאחיו יפנו כנגד יעקב וימתחו ביקורת על מעשיו, אך כך אירע. ומעשהו זה של ראובן אחראי לטרגדיה הגדולה שכמעט והרסה כליל את יעקב אבינו ואת בניו, כמו גם את הברית ואת ההבטחות הכלולות בה. לכן היה ראובן עסוק במעשים של חרטה ותשובה, שק ותענית.

לאחר שהמדרש מזכיר דמויות אחרות, הוא שואל על הקב"ה ומשיב תשובה מוזרה: "והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח". הוא ארג ויצר את דמותו של המלך המשיח. פירושו של דבר הוא שהמלך המשיח, או רעיון הגאולה ושאר הרעיונות אשר כנסת ישראל קיבלה מאוחר יותר על עצמה, נולד בו ביום שבו נמכר יוסף לעבדות. ההיסטוריה היהודית החלה באותו יום.

מה פירוש הדבר שריבונו של עולם היה עסוק? פירושו של דבר, בכל הכבוד, שהוא זקוק היה להביא למכירת יוסף, משום שאם לא כן לא היה להיסטוריה היהודית שום קיום. רק כתוצאה מן האירועים שהתרחשו באותו יום יכול היה לבוא לעולם הרעיון בדבר אותו אופן של קיום ייחודי ומיוחד המבטא את הבחירה בנו - "המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים".

ריבונו של עולם חש, כמובן, אהדה לבית יעקב, אשר עמד לפני התפוררות וכניסה אל סכסוך פנימי. מכל מקום, אם צריכים היו היהודים להיעשות לעם הנבחר, חייב היה יוסף להימכר לעבד.

דבר זה יוביל בסופו של דבר להשתעבדותם במצרים ולגאולתם ממנה. מכיוון שריבונו של עולם היה נחוש בדעתו לממש את ההיסטוריה היהודית, צריך היה לעשות דבר בלתי נעים בעליל, רוצה לומר, להתיר את מכירת יוסף. מניעת המעשה פירושה ביטול מוחלט של הבריתות שנכרתו עם אברהם, יצחק ויעקב, וכך לא יזכה עם ישראל לחוויה ההיסטורית היהודית, חוויתה של קהילה שנבחרה בידי ריבונו של עולם כדי לממש את מטרתה של הבריאה. "והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח".

יוסף במצרים

יוסף נמכר לישמעאלים ולאחר מכן למדיינים - לפי חז"ל נמכר יוסף כמה וכמה פעמים (בראשית רבה פד כב) - ואלה מכרו את יוסף לפוטיפר, "שר הטבחים" (בראשית לז, לו). לדעת רש"י לפסוק זה, פירוש הדבר שפוטיפר היה הממונה על "שוחטי בהמות המלך", ואילו הרמב"ן ותרגום יונתן (שם) וכן רובם של המדרשים (לקח טוב בראשית לט; שכל טוב ג מ) קובעים שהוא היה התליין הראשי בממלכת פרעה. יכולים אנחנו לתאר לעצמנו איזו מין אישיות "מוסרית" היה אדם זה! היו דרכים רבות לפני הקב"ה שבהן יכול היה להביא את יוסף לפגישה עם פרעה. יוסף יכול היה להימכר לאדם מצרי הגון, אזרח בעל מעמד וקִרבה אל פרעה, ואזרח זה, כשיתרשם מחוכמתו של יוסף, ימליץ לפרעה לפגוש בו. מדוע צריך היה יוסף להימכר לישמעאלים ולמדיינים? הם היו סוחרי עבדים, ואף בימים קדומים היו אלה מן האנשים המתועבים שבחברה. מדוע הוא נמכר לראש התליינים, מי שסדר יומו כלל רצח ושפיכות דמים, חוסר צדק ואכזריות, ולאחר מכן צריך היה לשהות זמן כה ארוך בבית כלא אכזרי? מדוע ציווה הקב"ה שבית יעקב חייב לשבת בגלות מצרים במשך שנים כה רבות, כשהוא מדוכא ומעונה, משועבד ומושפל, ומדוע רק "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (בראשית טו, יד)? מדוע היו הכרחיים כור הייסורים המצרי, הכאב וההשפלה?

לדעתי רצה הקב"ה שבני ישראל, ובמיוחד מי שייצג אותם - יוסף, יעריכו את דרך החיים המיוחדת של אברהם אבינו. אל נא נשכח שהם נולדו אל תוך בית יעקב, שבו התמידו הערכים וחוקי המוסר של אברהם. הם הונחו על ידי עקרונות המוסר ודרך החיים הראויה של אברהם, שאבני היסוד שלהם היו חמלה, צדקה, נדיבות, טוב לב, הערכת הזולת וכבוד האדם. מעולם לא פגשו ברוע או באכזריות. מעולם לא חוו חיים על פי עקרונות אחרים.

דעה נושנה קובעת כי האדם מתחיל להעריך את אוצרותיו היקרים ביותר - חירות, בריאות, הורים, ידידות - רק לאחר שהוא מאבד אותם. בית יעקב לא העריך את אברהם כראוי. יודע אני זאת מילדותי שלי. פעמים רבות לא יכולתי להבין מה נהדרת משפחתנו. גדלתי בביתם של רבנים, במשפחה של תלמידי חכמים, אך מצאתי חסרונות באבי, בסבי וכן הלאה. איש לא יכול היה לשכנע אותי לחשוב אחרת עד ששהיתי כמה שנים בקרב נוכרים, בין גרמנים. ביליתי את זמני בקרב מיטב החברה, בקהילה האקדמית, וראיתי אנשים רבים שאמורים היו להיות מוסריים. והנה, כאשר השוויתי אותם אל סבי או אל אבי, גיליתי את ההבדל. מפגשי עם החברה הלא-יהודית פתח עולם חדש בפניי. היה זה כאילו כוכב חדש זרח באופק, כאילו כוכב שביט התפוצץ לפתע. קלטתי כי סבי, ר' חיים זצ"ל, נהג לפעול אחרת, וכי אבי זצ"ל היה מושיט עזרה לנזקק. כדי להעריך את הטוב, עליך להתוודע לרוע. כדי להעריך את רוח הצדקה היהודית המסורתית, עליך לפגוש באכזריות. כדי להעריך את האמת ואת היושר שההלכה תובעת מכל אדם, עליך להתבונן בדרך שבה פועלים פוליטיקאים. צבעים ניתן לזהות רק כאשר משווים בין גוונים שונים. הוא הדין באשר למוסריות: הערכתה אפשרית רק כאשר ניצבים אל מול היפוכה, וזאת בדיוק מה שביקש ריבונו של עולם להראות ליוסף.

יוסף גדל והתחנך בבית יעקב. הוא קיבל כמובן מאליו כי הכול צריכים להיות אנשי חסד ואמת, שכל מי שזקוק למחסה גם יזכה לו, שחיי האדם הם יקרים וחייב אדם להקריב עצמו כדי להציל את חייו של אדם אחר. הוא לא העריך את גדולתו של יעקב. ייתכן שאף הייתה לו ביקורת על אביו הזקן; אחרי הכול הוא היה צעיר ובעל דמיונות, אישיות צבעונית ביותר ובעלת כישרונות. השבט לא יכול היה להיעשות לאומה גדולה, אלא אם כן בניו הצעירים היו מוכנים לוויתורים קשים. אם כל מערכת מוסרית אחרת טובה כמו התורה, אזי אין שום טעם להקריב דבר למענה. חייב להיות דבר-מה יוצא מן הכלל, דבר-מה מיוחד, דבר-מה המבדיל את התורה בבירור מכל מערכת אחרת של התנהגות. יש בתורה משהו נשגב, משהו נעלה, אך לא ניתן למצוא אותו מלגו. צריך אדם לעזוב לזמן מה את בית אברהם ואת בית יעקב ולרדת מצרימה. תחילה עליו לשהות כמה שנים עם סוחרי עבדים, לאחר מכן להגיע לבית מצרי אריסטוקרטי ולצפות במעשיו של ראש התליינים. הוא היה אדם הגון; אחרי הכול, הוא נתן את כל אשר לו בידי יוסף, אבל הוא עמד בראש מערכת המשפט המצרית, אשר הייתה כה שונה מדרישותיה של ההלכה. ואז, כדי להבין ולהעריך את צניעותה של אימו ואת קדושתה של לאה, צריך היה יוסף לפגוש באשת פוטיפר, וכך יוכל לערוך את ההשוואה. ולאחר מכן צריך היה לשהות כמה שנים בבית הכלא.

יוסף חייב היה לחוות את כל זה, שאם לא כן לא הייתה התורה יכולה לומר מאוחר יותר: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, יט). עקרונות האתיקה היהודית - צדקה, הכנסת אורחים, יושר - מבוססים על אירוע אחד: "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב). במצרים למדנו בדיוק את היפוכם של ציוויי ה'. במצרים חווינו את חוויתו של הזר, המהגר המדבר שפה אחרת ואינו מבין את שפת המקום. במצרים למדנו מה פירושה של עבדות, שקיעה בחיים של עוני, מוקפים בקהילה אנוכית שאיננה יודעת צדקה מה היא. מערכת ההתנהגות היהודית כולה סובבת סביב חווית השהות במצרים, ובזכותה נעשינו לגוי גדול בכור ההיתוך של רוע ואכזריות, של חוסר צדק, עריצות ואנוכיות.

יוסף נותר נאמן למסורת של בית יעקב גם כשלא היה מאושר בבית אביו, ואפילו כאשר אחיו הם שמכרו אותו לעבדות. בדרך כלל, כשילד מגלה מרירות כלפי אחיו, כלפי שארי בשרו, תגובתו הראשונה היא לזנוח את המוסכמות, את המנהגים ואת מערכת ההתנהגות אשר קרובי משפחתו מצייתים להם. זו צורה של מחאה - הפגנת זלזול בכל דבר שבני המשפחה מאמינים בו. אך יוסף נשאר נאמן למסורות של בית יעקב: "כי פי המדבר אליכם" (בראשית מה, יב) יאמר מאוחר יותר. רש"י על הפסוק (ד"ה והנה) מסביר: "כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש". יוסף היה רחוק מאחיו במשך תקופה ארוכה. הוא נמכר בן שבע-עשרה והיה בן שלושים בעומדו לפני פרעה. לאחר מכן חלפו שבע שנות השובע ועוד שתיים משנות הרעב. הוא היה בן שלושים ותשע כאשר גילה לאחיו את זהותו. אדם יכול לשכוח הרבה במשך עשרים ושתיים שנה. ועם זאת: "כי פי המדבר אליכם", "אני יוסף אחיכם" (שם מה, ד). גם אחרי שנים כה רבות אני עדיין אחיכם, נאמן למה שלמדתי בבית יעקב אבינו.

חלומותיו של פרעה

"ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חֹלם" (בראשית מא, א). תיבת "קץ" מצויה פעמים רבות בתנ"ך, ותמיד היא נושאת את המשמעות של סוף, כגון "קץ כל בשר בא לפני" (שם ו, יג), וכן "מקץ שבע שנים תעשה שמטה" (דברים טו, א).

המילה "קץ" בספרות התלמודית-מדרשית מציינת את הגאולה המשיחית. כמובן, המשמעות הסמנטית של "קץ" ושל "סוף" היא זהה: סוף לגלות ולייסורים. הבחירה ב"קץ" ולא ב"סוף" כמילה נרדפת לגאולה היא מובנת מאליה. "סוף" עניינו בדבר שכלה ונעלם. כאשר הגשם פוסק לפתע, אני עשוי לומר "סוף ירידת הגשם" אבל לא "קץ ירידת הגשם". "קץ" מציינת את סיומו של תהליך מתמשך של התפתחות. כאשר מדובר בהבטחה שיש לקיים, או בחוויה היסטורית שהגיעה להשלמתה - תיבת "קץ" היא התיבה המתאימה. הקב"ה הבטיח כי בנקודה כלשהי בהיסטוריה ייגאל העם היהודי. איננו יודעים מתי, אך ריבונו של עולם יודע גם יודע. הגאולה תבוא כסיום לתהליך מזכך ארוך. הבשלתו של תהליך זה היא הקרויה "קץ".

תולדותיו של יוסף אינן שורה שרירותית של מקרים. סיפור חייו מייצג תהליך התפתחותי מוקפד אשר עיצב את עלייתו לגדולה ואִפשר לו לממש את תכונותיו הרבגוניות. הוא צריך היה להיות משועבד במשך שנים רבות. כל אירוע שעבר עליו הוא בעל משמעות, כאשר כל יום, שבוע וחודש תרמו את שלהם לצמיחתה של דמות תנ"כית גדולה זו. זו הסיבה לכך שהתורה מזכירה מפורשות כי פרעה חלם "מקץ שנתים ימים", בדיוק של יום ושעה. כל דקה נחשבה. כאשר היכה האורלוגין, היה יוסף מוכן למלא את תפקיד המשנה למלך מצרים. יכולת ההנהגה שלו הגיעה לבשלות. באותו יום, "מקץ שנתים ימים", כאשר מלאו ימיהן של שתי השנים, היה יוסף מוכן. הפסוק מדגיש כי תקופת הימים שבהם שהה יוסף במצרים נקבעה מראש ותוכננה בדייקנות בידי ריבונו של עולם.

דבר זה נכון יהיה לגבי הגאולה המשיחית. אנו מאמינים כי זו תתרחש בדיוק ברגע שבו תהיה כנסת ישראל מוכנה. עם ישראל צריך להתבגר, לזכך עצמו ממנהגים פגומים רבים ומתחושות הרסניות, מקנאה ומגאווה ומרהבתנות וכיוצא באלה. זה הוא תהליך התשובה. אך בו ברגע שבו יצמיח תהליך התשובה פרי, תתממש הגאולה.

חז"ל ביארו את הפסוק הזה כאומר כי שתי השנים שחלפו החלו מן הרגע שבו פתר יוסף את חלומו של שר המשקים. הוטל עליו להישאר שתי שנים נוספות בבית הכלא. הוא כבר נתגלה כבעל חזון ופותר חלומות. הוא פתר את חלומו של שר המשקים וזה אכן שוחרר מן הכלא. שר המשקים יכול היה לפנות מיד אל פרעה ולספר לו על פותר החלומות שבבית הכלא, ופרעה היה מוציאו לחירות. אך יוסף לא היה מוכן עדיין להנהגה. צריך היה לשהות בכלא במשך שנתיים נוספות, תקופה של הכנה לקראת תפקידו. כאשר חלפו שנתיים אלו, הוא היה מוכן, בשל, מצויד בתכונות הנדרשות ממי שמשמש כמשנה לפרעה.

כאשר הגיע תהליך זה לסיומו, מספרת לנו התורה, "ופרעה חֹלם" (בראשית מא, א). הופעת הפועל בזמן הווה איננה הולמת את ההקשר. התורה צריכה הייתה לומר "ויחלום פרעה" או "פרעה חַָלם", בזמן עבר. האבן עזרא (בפירושו לפסוק, ד"ה ופרעה) חש בקושי זה. לדבריו יש להבין את הצירוף כזהה עם "ופרעה היה חולם". בלשון אחרת, הפסוק איננו מספר לנו על חלום שפרעה חלם, אלא על האיש פרעה שנעשה לחולם, למי שחלומותיו נמשכו בלא הרף. שינוי זה חל בפרעה בדיוק בשעה שיוסף אמור היה להתעלות אל עמדות של כוח והדר. לפתע חל שינוי בפרעה; אדם מחוספס, מעשי ונוקשה החל לראות חזיונות ולחלום.

פרעה היה מוטרד מחלומותיו גם לולי התרחש שינוי זה, אלא שבמקרה זה לא היה בוחר ביוסף כממונה על הכלכלה המצרית. הוא היה ממנה אדם אחר, וכל שליחותו של יוסף להביא את אביו למצרים הייתה מסתיימת בכישלון. כדי שיקבל את פתרון החלום שבפי יוסף, ויעדיף אותו על פני פתרונות אחרים שהוצעו על ידי חכמי מצרים, צריך היה פרעה עצמו להיות חולם, בעל חזיונות, אדם בעל תובנה סוחפת ועמוקה אשר יכול היה לזהות מיד את הגאונות האינטלקטואלית ובעלת החזון שביוסף. הוא העדיף את הפתרון שהציע יוסף לא על יסוד אובייקטיבי אלא על יסוד סובייקטיבי טהור. הוא התאהב ביוסף משום שזה הצליח לפרוט על מיתר בלבו של פרעה. חולם פגש בחולם. בעל חזיונות בבעל חזיונות. כאשר צריך היה מלך מצרים, פרעה, לעבור שינוי באישיותו. הוא התרגל לחלום, וזיהה את יוסף כאדם בעל אישיות שרוח א-להים בה, כריזמטית, מגנטית ומרתקת.

יוסף יעץ לפרעה למנות אדם שיהיה חכם ונבון, ופרעה החליט בו במקום כי יוסף עומד בתנאים אלו. חכמה היא מה שאריסטו קרא לו חשיבה אינטואיטיבית (אתיקה ו ו), השלב הקמאי שבו האדם איננו יודע את התשובה אך הוא מונחה באופן אינסטינקטיבי על ידי אור מסתורי, חזון המגלה לו כיצד לפתור את הבעיה. החכמה היא חלום, חזון, פריצת דרך המתרחשת בשכל אשר נחה עליו הרוח. במקום שבו תמצא חכמה, תמצא דמיון, תנופה ועומק. תחושות אשר מאוחר יותר תתורגמנה למושגים. הנבון הוא העושה את התרגום הזה. הוא נוטל חזון והופך אותו לתוכנית, לרעיון, ולאחר מכן מממש אותו ומוציא אותו לפועל.

כפי שאמרנו, ביוסף היה שילוב של שתי גישות שעל פניהן הן סותרות זו את זו: השראה ודייקנות, דמיון ומעשיות, חזון ומודעות ברורה למציאות שאיננה ניתנת לשינוי, תנופה פואטית ודייקנות מדעית. פרעה זיהה את אישיותו המיוחדת של יוסף ורומם אותו למשרה הגבוהה ביותר במצרים. דבר זה מסביר גם את הנדיבות והכנסת האורחים שנהג פרעה כלפי יעקב ובניו. הוא הוקסם על ידי יוסף. הוא חש כי אנשים זרים אלו היו מחויבים לדבר-מה מסתורי ויקר. הוא, המלך-החולם, רצה לקחת חלק בדבר זה.

פרעה אמר: "בחלֹמי הנני עמד על שפת היאֹר" (בראשית מא, יז). למילת היחס "על" נלווית משמעות של קִרבה, סמיכות של מקום. כך, למשל, הייתה הפרוכת שבמשכן "על הארן" (שמות מ, ג), אך היא לא כיסתה אותו - היא חצצה בין הקודש לקודש הקודשים. עם זאת, לתיבת "על" נודעה משמעות נוספת. הצירוף "עמד על" הוא ניב תנ"כי כמו "והנה ה' נצב עליו" (בראשית כח, יג). רש"י לפסוק (ד"ה עליו) מבאר בקצרה: "לשמרו". אין זה רק תיאור המבטא סמיכות של מקום או רקע, אלא תיאור של קִרבה ויחס מיוחדים.

כאשר פרעה ראה את עצמו עומד "על" היאור, פירושו שהוא ראה את עצמו כאדונו של הנהר. הנביא יחזקאל שם בפי פרעה את המילים: "יאֹר לי ואני עשיתי" (כט, ט). הנילוס במצרים איננו רק נהר; הוא עצם מהותה של מצרים. כלכלתה של מצרים הייתה תלויה בו בימי קדם, וכך הוא המצב עד היום הזה. התורה מדברת על גורם מיוחד זה שבו תלויים במצרים הרעב או השפע: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא... אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק" (דברים יא, י). כך רומזת התורה למצבה המיוחד של מצרים, שבה אין הגשם המקומי גורם של ממש. החיים תלויים בנילוס. רש"י על הפסוק (ד"ה על היאור) אומר כי "כל שאר נהרות אינם קרויים יאורים חוץ מנילוס, מפני שכל הארץ עשויין יאורים יאורים בידי אדם ונילוס עולה בתוכם ומשקה אותם, לפי שאין גשמים יורדין במצרים תדיר כשאר ארצות". היאור איננו אלא תחליף סמלי לתרבות המצרית.

פרעה ראה את עצמו "עמד על היאר", מוטרד בשאלת גורלה של מצרים כארץ וכאומה. כל חולם חולם על עצמו. פרעה ביקש לעשות את מצרים לממלכה גדולה, חזקה ויוקרתית. כל המחשבות, התקוות והציפיות הוקדשו לארץ אשר דמותה הייתה זהה לשלו. כאשר הוא שקע בהרהורים על אודות מצרים, הוא ראה לפתע חיזיון על שבע פרות "יפות מראה ובריאֹת בשר". הקצב איננו מתעניין בשאלה אם הפרה היא נאה למראה אם לא, והוא רוצה רק לדעת אם היא בריאה, חסונה ושמנה. אך התרבות המצרית לא ביקשה לה רק שגשוג חומרי אלא גם את הדבר הנאה. הוא הדין גם לגבי הציוויליזציה בת זמננו. אנחנו שואפים לחיים של איתנות כלכלית ושגשוג, להבטיח את עתידנו, אך האדם המודרני הוא גם בעל חוש מפותח ביותר של אסתטיקה ויופי. האסתטיקה נעשתה לאתיקה בפני עצמה.

פרעה ראה כיצד אותן פרות יפות נבלעות. הציוויליזציה המצרית, לפי חזונו, יכולה ליצור עושר, שפע, נועם ויופי, שגשוג וביטחון, אך בה בעת יש בה גם יסודות שטניים המבקשים להרוס כל מוסד אשר נולד מאותו נילוס עצמו. תהיה הציוויליזציה, בניסיונה להקל את העול מעל האדם, מוצלחת ככל שתהיה - עדיין יש ביכולתה להשמיד אותו ולהרוס את כל מה שהוא מאמין בו. הקללה שהטיל ריבונו של עולם על אדם הראשון - זו העוינות שתגלה הסביבה כלפיו - היא מציאות. היא נותנת לאדם את יבולה, ועם זאת היא זוממת להשמידו.

הסביבה, במבט ראשון, נראית כמשתפת פעולה, אך בסתר היא מייעדת את עצמה להביס את האדם, לרמוס אותו. האדם הוא המשלם את המחיר. כל תגלית המסייעת לתועלתו של האדם הופכת את חייו לשבריריים יותר. הרפואה התקדמה עד מאוד, אך המחלות ממשיכות להתחרות בה. תופעה כגון זיהום הסביבה מגדילה את שיעור הופעתן של מחלות ניווניות, כגון גידולים ממאירים שמקורם בתוספות מלאכותיות למזוננו, או באוויר רעיל שסביבנו. האפשרות של השמדת כל החיים על פני האדמה בשניות בודדות, הגידול במספר החולים במחלות נפש, השעמום והפחד המתמיד שחווה האדם - מה הם אם לא שבע הפרות האחרות שעלו מן היאור, מאותו מקום שממנו עלו קודם לכן שבע הפרות הנאות? הסביבה מתעבת את האדם היוצא לגבור על הטבע, כאשר הוא מאלץ אותו להיכנע לרצונו. עם זאת, פה ושם, כשהאדם איננו עומד על המשמר, הסביבה שנכבשה תחת רגליו נוקמת בו.

האדם בונה, כי מטבעו הוא יוצר ובורא; האדם הורס משום שהוא שטן. מן הנהר - מקור הציוויליזציה, השפע והשגשוג - עולים יצורים נפלאים אך גם פרות מכוערות, אותם כוחות שטניים שתפקידם לבלוע את הפרות יפות המראה והנעימות לעין. ברכותיה של חווית התרבות האנושית עשויות להיבלע על ידי הכוחות השטניים שהאדם ברוך הכישרונות שולח לחופשי. כמה מהוגי הדעות הטילו ספק בערכו של החלום. שמא מועיל היה יותר לוּ היה האדם נמנע מפעילות ולא מאיץ את התהליך. פרעה הוטרד בבוקר, אך יועציו לא הבינו את הדילמה שבפניה ניצב. הם לא תפסו שהחלום הטיל ספק בכל מפעל התרבות האנושי.

יוסף לא רק פתר את החלום אלא גם יעץ לפרעה כיצד להגן על הארץ מפני הרעב, מפני האסון שסימלו שבע הפרות. הוא הבין שפרעה ביקש את התשובה על השאלה אם על האדם להמשיך ולתרבת את חייו, וכך לתת ליכולותיו הטכנולוגיות להתקדם בלא כל פיקוח, או שמא עליו לעצור את ההתקדמות כאן ועכשיו.

וזו הייתה תשובתו של יוסף: כיבוש הטבע בידי האדם מצמיח, כמובן, לא רק ברכות אלא גם אסון. אל הפרות יפות המראה ואל השיבולים הבריאות והטובות מתלוות תמיד פרות רעות מראה ושיבולים דקות ושדופות קדים. על האדם לקחת את הסיכון. ריבונו של עולם הורה לו "ומלאו את הארץ וכִבְשֻׁהָ" (בראשית א, כח), אך יש גבול למהלך המתרבת. על האדם להיות יצירתי ולא לחשוש מפני התנגדותה ועוינותה של הסביבה, כל עוד הוא יודע כיצד לנהוג בברכות שמרעיפה עליו הציוויליזציה, כל עוד אין הוא משתכר מהישגיו, כל עוד הוא מודרך על ידי מדיניות נבונה ומוסרית, כל עוד אין הוא מנסה להגיע עד האינסוף, אל שליטה בלתי מרוסנת ובלתי מוגבלת, כל עוד הוא יודע כיצד לנהוג בשבע שנות השֹבע - ליהנות בענווה, לייצר בצניעות, לקיים את החוק המתחייב מתוך השמחה וההצלחה, לעמוד בתביעה המוסרית באשר לשפע, תביעה המלמדת אותו לחלוק את מה שיש לו עם אלו שמזלם לא שפר עליהם כמזלו שלו.

היהודים הצליחו לעמוד במבחן שמציב בפניהם העוני. זוכר אני את ימי ילדותי. סבבתי כשאני לבוש כמעט בסמרטוטים. עדיין זוכר אני, בהיותי בן שבע או שמונה שנים, את חבריי לחדר, אשר לעגו לי על מכנסיי הקרועים. שבתי בבכי לביתי, ואמי הבטיחה לי כי לכבוד חג הפסח אקבל חליפת בגדים חדשה. אני אף זוכר כי בראש חודש ניסן קראה לי ואמרה: צר לי, אך אין לנו הכסף לקניית הבגדים. לא היינו עניים יותר מאחרים; עברנו בהצלחה את מבחן העוני. היהודי העני המשיך לשמור אמונים.

עם זאת, חייבים אנו תמיד להיות מסוגלים לעמוד גם במבחן שנות השפע והעושר. הדרך שבה אנו מתענגים על ברכותיו של הא-להים, שבע השנים הטובות, קובעת כיצד נצליח לשרוד בשבע השנים הרזות. אם האדם הוא נבון ומתנהל בימים של שגשוג בהתאם למוסריות הנדרשת בתקופה של שפע, אם האדם אינו עובר את הגבול הרצוי של הסבירות והמידה הראויה, אם האדם אינו נכנע להדוניזם חסר אחריות וגבולות - אזי התקפתן האלימה של שבע הפרות רעות המראה ודקות הבשר תהיה מוגבלת, והאדם יצליח לשרוד ולהתמיד בחיים מתורבתים של ידע וטוּב. אך אם ייכשל האדם בשבע שנות ההצלחה, אם יזכור רק את החלום על אודות שבע השנים המשמחות, אם ינצל את הטבע לרעה ויבקש לו חיי תענוגות, אם ימשיך לגלות חוסר רגישות לנורמות המוסריות וינסה בימים טובים להריק את כוס התענוגות עד הטיפה האחרונה - אזי שבע הפרות רעות המראה יתקיפו אותו באכזריות ובלא רחמים. הפרה איננה בעל חיים האוכל בשר, אך לפתע יהפכו שבע הפרות רעות המראה לקניבליות, כחיות הטרף, משום שהחברה לא ידעה כיצד לנהוג בשבע שנות השֹבע. אין גבול ליכולתו של המון נרגש, נרדף ופגוע, לעשות מעשים של אכזריות וניצול.

וזה מה שאמר יוסף לפרעה: חלומותיך משקפים את הגורל האנושי. כיבוש מסתיים לא אחת בהשפלה, שגשוג ברעב, שמחה ביגון. האדם הוא אכן יוצר, אך בעת ובעונה אחת גם הורס. הוא נע במהירות, אך בדרכו זו הוא משלם מחיר יקר. בעקבות שבע הפרות יפות המראה תבואנה תמיד שבע רעות מראה. כל מה שמושג בידי הטוב, ייהרס על ידי הרע. דיאלקטיקה טרגית זו היא חלק מגורלו של האדם. אך ישנה דרך להימנע מן המצוקה והאסון שבהצלחה האנושית, והיא על ידי ניהול נבון של ההצלחה האנושית. כמובן, אם תתעלם מפתרון החלום שאני מציע תוכל ליהנות משבע שנות השפע בגישה חסרת אחריות - לא לצפות לצרות ולא להתכונן לאסון. פרעה ומעמד האצילים יזכו למזון, אך בשל שוויון נפש ייפול הרעב בגורלו של ההמון. אם כך אתה מתכנן את העתיד, אזי עליך לצפות לגרוע מכול - הרס ומרד. אך אם אתה מבקש לעמוד מול אתגר הרעב בחכמה ולזון את העם, אם תצבור מזון רב שיאפשר לאנשים לשרוד בימים של מצוקה וייסורים ללא ספסרות וניצול, אזי הנזק שיגרמו שבע הפרות רעות המראה יהיה מוגבל עד מאוד. אדרבא, התקפתם של הכוחות השטניים על החברה, תחת שתביא להרס גמור, תחזק את היסודות הבונים שבחברה שלנו. מעשיך יקבעו אם השד העוין השוכן בינינו יצליח להרוס את מצרים.

פרעה הבין ככל הנראה את דברי יוסף, ואמר לעבדיו: "הנמצא כזה איש אשר רוח א-להים בו" (בראשית מא, לח). ולאחר מכן הוציא לפועל את תוכניתו של יוסף.